הלכות ממרים - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות ממרים - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמְקַלֵל אָבִיו וְאִמּוֹ נִסְקָל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ-ט) 'אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ'. וְאֶחָד הַמְקַלֵּל בְּחַיֵּיהֶן אוֹ לְאַחַר מִיתָתָן הֲרֵי זֶה נִסְקָל. וְצָרִיךְ עֵדִים וְהַתְרָאָה כִּשְׁאָר כָּל מְחֻיָּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין. וְאֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה וְכֵן הַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ גְּדוֹלִים שֶׁהִגִּיעוּ לִכְלַל הָעֳנָשִׁין:

כסף משנה המקלל אביו ואמו נסקל וכו'. משנה בסנהדרין פ' ד' מיתות (דף נ"ג ס"ו) ובגמ' ומקלל אביו ואמו וכו' מות יומת בסקילה אתה אומר בסקילה או אינו אלא אחת מכל מיתות האמורות [בתורה] נאמר כאן אביו ואמו קלל דמיו בו ונאמר באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה דבהדיא כתיב באבן ירגמו אותם אף כאן בסקילה: ואחד המקלל בחייהן או לאחר מיתתן. משנה בפ' הנחנקין (דף פ"ה:): וצריך עדים וכו'. ונראה לי שהוצרך לכתוב כן במקלל ובמכה אביו משום דסלקא דעתך אמינא דהכאת אביו ואמו וקללתן על הרוב היא בתוך הבית ואין נמצאים שם עדים כשרים וא''כ לא ניבעי עדים והתראה קמשמע לן: ואחד האיש ואחד האשה וכן הטומטום וכו'. בפרק ארבע מיתות (דף ס"ו) ת''ר איש (אשר יקלל את אביו וכו') מה תלמוד לומר איש איש לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס. ומ''ש והוא שיהו גדולים וכו'. פשוט בעצמו:

ב אֵינוֹ חַיָּב סְקִילָה עַד שֶׁיְּקַלְּלֵם בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הַמְּיֻחָדִין. אֲבָל אִם קִלְּלָם בְּכִנּוּי [א] פָּטוּר מִן הַסְּקִילָה. וְלוֹקֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁלּוֹקֶה עַל קִלְלַת כָּל אָדָם כָּשֵׁר מִיִּשְׂרָאֵל:

כסף משנה אינו חייב סקילה וכו'. משנה שם ובסוף שבועת העדות (דף ל"ו) המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם (קללם) ובמשנה (דף ל"ה) המקלל אביו ואמו בכולן כלומר בכנויין חייב דברי ר''מ וחכמים פוטרים ופסק כחכמים. ומ''ש ולוקה כדרך שלוקה וכו'. הוא סומך על מה שפסק בפכ''ו מהל' סנהדרין שהמקלל את חבירו אפילו בכנוי לוקה וכבר כתבתי שם מנא לן הא ומ''מ צ''ע בדברי רבינו שפסק כאן כחכמים ובגמ' (דף ל"ו) אמרו דטעמייהו משום דכתיב בנקבו שם יומת מה תלמוד לומר שם לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם ופירש''י (אם אינו ענין לו דהא כתיב ונוקב שם) תנהו ענין למקלל אביו ואמו ובפ' ד' מיתות לעיל מהא מתניתין אמברך את השם אמרינן תנא עד שיברך שם בשם מנה''מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם בנקבו שם יומת והא ודאי חכמים לית להו הא דשמואל דאי איתא דאית להו הא תו לא מצו ילפי האי קרא דמקלל אביו ואמו צריך שיקלל בשם דהא לגופיה איצטריך וכ''כ רש''י דחכמים לא ס''ל הא דדרשינן לעיל מהאי קרא עד שיברך שם בשם דאפילו לא ברך שם בשם מחייבי רבנן ומאחר שפסק כאן כחכמים היאך פסק בפ''ב מהל' ע''ז כדשמואל דבעינן שיברך שם בשם ובפ''ב דהל' ע''ז יישבתיו:

ג וְכֵן הַמְקַלֵּל אֲבִי אָבִיו וַאֲבִי אִמּוֹ הֲרֵי זֶה כִּמְקַלֵּל אֶחָד מִשְּׁאָר הַקָּהָל:

כסף משנה וכן המקלל וכו'. נראה שלמד כן ממאי דאיתא במכות פרק אלו הן הגולין (דף י"ב) תני חדא אב שהרג בנו נעשה לו גואל הדם ותניא אידך אין בנו נעשה לו גואל הדם ל''ק הא בבנו הא בבן בנו פירש''י הא דתניא אין בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של רוצח קאמר והא דתני בנו נעשה לו גואל הדם בבנו של הרוג קאמר שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו:

ד אַזְהָרָה שֶׁל מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מִנַּיִן. עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ בְּפֵרוּשׁ אֲבָל הָאַזְהָרָה הֲרֵי הִיא בִּכְלַל לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ. הוֹאִיל וְהוּא מֻזְהָר שֶׁלֹּא לְקַלֵּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי אָבִיו בִּכְלַל יִשְׂרָאֵל:

כסף משנה אזהרה של מקלל אביו וכו' עד הרי אביו בכלל ישראל. בפ' ד' מיתות (דף ס"ו) אסיקנא דאתיא מדכתב רחמנא אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור וכתב נמי לא תקלל חרש דליכתוב קרא או אלהים וחרש או נשיא וחרש אלהים למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו וא''כ היאך כתב רבינו דמלא תקלל חרש לחוד אתיא. ונ''ל דרבינו סומך אמאי דאמרינן תו התם הניחא למ''ד אלהים חול אלא למ''ד אלהים קדש כלומר וכאן הזהיר על ברכת השם מאי איכא למימר הא אין כאן קרא יתירא ופריך דליכא למימר דגמר חול מקדש דדילמא קרא אקדש אזהר אחול לא אזהר ומשני א''כ ליכתוב קרא לא תקל מאי לא תקלל ש''מ תרתי ורבינו סובר כמ''ד אלהים קדש דהא ר''ע הוא דאמר הכי התם ור' ישמעאל פליג עליה והלכה כר''ע מחבירו ומשמע ליה שכשאמרו א''כ ליכתוב קרא לא תקל חוזר ממ''ש למעלה ומייתי ליה מלא תקלל חרש וכ''ת מה לחרש שכן חרישותו גרמה לו כלומר לפי שהוא שפל הזהיר עליו הכתוב שלא תבזהו א''כ ליכתוב רחמנא לא תקל מאי לא תקלל ש''מ תרתי חדא אזהרה לחרש וחדא אזהרה לאב וכנ''ל לדעת רבינו או שנאמר דס''ל לרבינו דכיון דאמרינן בשבועת העדות (דף ל"ו) דמקלל חבירו מנ''ל דחייב ומהדרינן דכתיב לא תקלל חרש ולא מפליג התם בין חרש לשאר כל אדם והטעם שנאמר חרש כבר נתבאר בדברי רבינו פכ''ו מהל' סנהדרין והא סוגיא דפ' ד' מיתות פליגא עלה דההיא דמפליג בין חרש לשאר כל אדם וכההיא דשבועת העדות קי''ל כיון דאיכא טעמא למה נאמר חרש:

ה הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-טו) 'מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת'. וְצָרִיךְ עֵדִים וְהַתְרָאָה כִּשְׁאָר כָּל מְחֻיָּבֵי מִיתַת בֵּית דִּין. וְאֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה וְכֵן הַטֻּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוּס וְהוּא שֶׁיַּגִּיעוּ לִכְלַל עֳנָשִׁין. אֵינוֹ חַיָּב חֶנֶק עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בָּהֶן חַבּוּרָה אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה בָּהֶן חַבּוּרָה הֲרֵי זֶה כְּמַכֶּה אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. וְהַמַּכֶּה אוֹתָן לְאַחַר מִיתָה פָּטוּר:

כסף משנה המכה אביו וכו'. משנה ריש הנחנקין בסנהדרין (דף פ"ד:) אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו: ואחד האיש וכו' וכן טומטום וכו'. נ''ל שלמדה מדאמרינן הכי במקלל כמו שכתבתי למעלה ורבינו סובר דמקשינן הכאה לקללה כמו שאבאר בפרק זה בס''ד: אינו חייב חנק וכו'. משנה בפרק הנחנקין (דף פ"ה:):

ו מִי שֶׁהִכָּה אֶת אָבִיו עַל אָזְנוֹ וְחֵרְשׁוֹ חַיָּב וְנֶהֱרָג. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּעָשֶׂה חֵרֵשׁ בְּלֹא חַבּוּרָה אֶלָּא יָצָאת טִפַּת דָּם בִּפְנִים בָּאֹזֶן וְנִתְחָרֵשׁ:

כסף משנה מי שהכה את אביו על אזנו וכו'. בב''ק פרק החובל (דף פ"ו:) אמר רבא החורש את אביו נהרג לפי שאי אפשר בלא חבורה טיפתא דדמא נפלה באודניה:

ז הַמַּקִּיז דָּם לְאָבִיו אוֹ שֶׁהָיָה רוֹפֵא וְחָתַךְ לוֹ בָּשָׂר אוֹ אֵבָר פָּטוּר. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פָּטוּר לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשֶׂה. אוֹ לְהוֹצִיא סִלּוֹן [ב] מִבְּשַׂר אָבִיו אוֹ אִמּוֹ לֹא יוֹצִיא שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה חַבּוּרָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם אַחֵר לַעֲשׂוֹת. אֲבָל אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶלָּא הוּא וַהֲרֵי הֵן מִצְטַעֲרִין הֲרֵי זֶה מַקִּיז וְחוֹתֵךְ כְּפִי מַה שֶּׁיַּרְשֵׁהוּ לַעֲשׂוֹת:

כסף משנה המקיז דם לאביו או שהיה רופא וחתך וכו'. בריש הנחנקין (דף פ"ד:) בעיא דאיפשיטא ואכתבנה בסמוך: אף על פי שהוא פטור לכתחלה לא יעשה וכו'. שם רב לא שביק לבריה למשקל ליה סילוא כלומר אם נתחב לו קוץ בבשרו לא היה מניח בנו להוציאו מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למפתח ליה כוותא כלומר כויה להוציא ליחה ממנה דילמא חביל והוה ליה שגגת חנק. ומה שכתב אבל אם אין שם מי שיעשה אלא הוא וכו'. נראה לי שלמד כן מדאיבעיא לן בן מהו שיקיז לאביו ופשטיה מואהבת לרעך כמוך כלומר ולא הוזהרו ישראל לעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו ורב דימי פשט ממכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור ומדיליף לה ממכה בהמה ודאי פטור ומותר קאמר אלא דרב פפא ורבינא כיון שהיו מוצאים מי שירפאם לא הוו שבקי לבנייהו משום דדילמא הוו חבלי בהו טפי ממה שהוא כדרך הרפואה וכ''כ נמוק''י בשם הרמב''ן:

ח אַזְהָרָה שֶׁל מַכֵּה אָבִיו מִנַּיִן. עֹנֶשׁ שָׁמַעְנוּ אַזְהָרָה לֹא שָׁמַעְנוּ. הוֹאִיל וְהוּא מֻזְהָר שֶׁלֹּא לְהַכּוֹת אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל הֲרֵי אָבִיו וְאִמּוֹ בִּכְלָל:

כסף משנה אזהרה של מכה וכו'. משמע לי שלמדה ממאי דאתמר באזהרת מכה אביו וכמו שכתבתי בסמוך. ובסנהדרין פרק הנחנקין (דף פ"ה) בעו מרב ששת בן מהו שיעשה שליח ב''ד לאביו להכותו ולקללו כלומר אם נתחייב אביו מלקות או נידוי ופשט דשרי ואותבוה מדתניא ומה מי שמצווה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה הא בבנו הא באחר לא אידי ואידי לא שנא בנו לא שנא אחר ולא קשיא כאן במקום מצוה כאן שלא במקום מצוה והכי קתני ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו שלא במקום מצוה שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו ופירש''י ומה מי שמצוה להכותו ברייתא תניא הכי במכילתא מאי לאו אידי ואידי מצוה ואינו מצוה תרווייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר וה''ק ויליף אזהרה למכה אביו ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה דכתיב יכנו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים דכתיב לא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו יותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא:

ט שְׁתוּקִי חַיָּב עַל אִמּוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב עַל אָבִיו אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְדְּקָה אִמּוֹ וְאָמְרָה בֶּן פְּלוֹנִי הוּא אֵינוֹ נִסְקָל אוֹ נֶחְנָק עַל פִּיהָ. אֲבָל בְּנוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ חַיָּב לֹא עַל אָבִיו וְלֹא עַל אִמּוֹ. וְכֵן גֵּר שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁלֵּדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה אֵינוֹ חַיָּב עַל מַכַּת אָבִיו וְקִלְלָתוֹ:

כסף משנה שתוקי חייב על אמו וכו': אבל בנו מן השפחה וכו'. משנה ביבמות פרק כיצד (דף כ"ב) מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן הייבום וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית: ומה שכתב רבינו שאינו חייב על אמו הוא לפי שאם עדיין לא נשתחררה אין דינה כישראלית ואם נשתחררה והוא לא נשתחרר היא הויא לה כקטן שנולד והוא לא חשיב בנה ובין נשתחררה או לא נשתחררה אם הוא נשתחרר הוה ליה כקטן שנולד ופטור עליה כמו הגר שכתב רבינו בסמוך אי נמי דיליף לה ממ''ש רבינו בסמוך מי שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו: וכן גר שהורתו שלא בקדושה וכו'. זה פשוט דכיון שהיתה הורתו שלא בקדושה וכו' דינו כגר גמור שאינו יורש אביו כדאשכחן ברב מרי כדאיתא בפרק מי שמת (דף קמ"ט:):

([י] כשם) שאינו חייב וכו'. כלומר מי שאביו ידוע ואפילו הכי אינו חייב עליו אינו חייב על אמו לאפוקי שתוקי דטעמא דלא מחייב אאבוה הוא משום דלא ידעינן מנו:

י כְּשֵׁם שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל אָבִיו כָּךְ אֵינוֹ חַיָּב עַל אִמּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא-יז) 'וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ' אֶת שֶׁהוּא חַיָּב עַל אָבִיו חַיָּב עַל אִמּוֹ וְזֶה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל אָבִיו אֵינוֹ חַיָּב עַל אִמּוֹ:

יא הַגֵּר אָסוּר לְקַלֵּל אָבִיו הָעַכּוּ''ם וּלְהַכּוֹתוֹ. וְלֹא יְבַזֵּהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בָּאוּ מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה שֶׁהֲרֵי זֶה מְבַזֶּה אָבִיו. אֶלָּא נוֹהֵג בּוֹ מִקְצָת כָּבוֹד. אֲבָל הָעֶבֶד אֵין לוֹ יִחוּס אֶלָּא הֲרֵי אָבִיו כְּמִי שֶׁאֵינוֹ אָבִיו לְכָל דָּבָר אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ:

כסף משנה הגר אסור לקלל וכו'. קצת ראיה מצאתי לזה מדאמרינן ביבמות פרק כיצד (דף כ"ב) ואיתיה בדברי רבינו פרק י''ד מהל' איסורי ביאה שלא אסרו ערוה לגר אלא כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה: אבל העבד וכו':

יב מִי שֶׁהָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ רְשָׁעִים גְּמוּרִים וְעוֹבְרֵי עֲבֵרוֹת. אֲפִלּוּ נִגְמַר דִּינָן לַהֲרִיגָה וְהֵם יוֹצְאִים לֵהָרֵג אָסוּר לְהַכּוֹתָן וּלְקַלְּלָם. וְאִם קִלֵּל אוֹ חָבַל בָּהֶן פָּטוּר. וְאִם עָשׂוּ תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה חַיָּב וְנֶהֱרָג עֲלֵיהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהֲרֵי הֵן יוֹצְאִין לְמִיתָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּבְנוֹ. אֲבָל אַחֵר שֶׁבָּא וְהִכָּהוּ וְקִלֵּל אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר הוֹאִיל וְהוּא הוֹלֵךְ לְמִיתָה. וְאִם בִּיְּשׁוֹ חַיָּב בִּקְנַס הַמְבַיֵּשׁ:

כסף משנה מי שהיו וכו'. ברייתא סנהדרין פרק הנחנקין (דף פ"ה) היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בא אחר והכהו וקללו פטור והקשו שם מ''ש בנו ומ''ש אחר ותירצו אחר היינו טעמא דפטור דאמר קרא ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כלומר וזה שעבר עבירה שחייב עליה מיתה לאו עושה מעשה עמך התינח קללה הכאה מנ''ל דמקשינן הכאה לקללה א''ה בנו נמי וכו' הב''ע כשעשה תשובה א''ה אחר נמי אמר רב מרי בעמך במקויים שבעמך כלומר בראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו א''ה בנו נמי מידי דהוה לאחר מיתה ופירש''י דילפינן לקמן מקלל לאחר מיתה חייב וא''ת והא תנן המכה לאחר מיתה פטור והכא מחייב ליה אהכאה דקתני הכהו וקללו היינו טעמא דפטור מכה לאחר מיתה משום דבעינן חבורה ולאחר מיתה ליכא חבורה וכו' ויוצא ליהרג איכא חבורה דחי הוא אלא דסופו למות עכ''ל. מדאוקימנא להא דיוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב ואחר פטור כשעשה תשובה שמעינן בהדיא דכל שלא עשה תשובה אפילו בנו פטור ואם עשה תשובה דוקא בנו חייב אבל אחר אפילו עשה תשובה פטור וגם בפרק כיצד (דף כ"ב:) על אותה משנה שכתבתי בפרק זה מי שיש לו בן מ''מ וכו' וחייב על מכתו ועל קללתו אמרו בגמרא מ''מ לאיתויי מאי אמר רב יהודה לאיתויי ממזר ואמאי קרי כאן ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך הב''ע כשעשה תשובה. ומ''ש רבינו שאע''פ שלא עשו תשובה אסור להכותן ולקללן. נלמד מהדין שכתב בסמוך עבר אביו ואמו על עבירה שלוקין עליה וכו' לא יכה אותם: ואם ביישו חייב בקנס המבייש. כלומר מי שהוא המבייש בין שהוא בנו או אחר שאם יש לו בנים אחרים חייב זה לתת להם הקנס וכן איתא בהנחנקין דקודם דאוקימנא ברייתא (דף פ"ה) שכתבתי בסמוך היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו וכו' כשעשה תשובה אמר התם רב ששת דהיינו טעמא דאחר פטור משום דגברא קטילא הוא ופריך עליה והאמר רב ששת ביישו ישן ומת כלומר תוך שינתו חייב ופירש''י טעמא דהא מתביישים בניו והאי נמי ל''ש ומדפריך מהא דרב ששת אהא ממילא משמע דאם ביישו להאי חייב:

יג עָבַר אָבִיו וְאִמּוֹ עַל עֲבֵרָה שֶׁלּוֹקִין עָלֶיהָ וְהָיָה הוּא חַזָּן לִפְנֵי הַדַּיָּנִים לֹא יַכֶּה אוֹתָם. וְכֵן אִם נִתְחַיֵּב נִדּוּי לֹא יִהְיֶה שָׁלִיחַ לְנַדּוֹתָם. וְלֹא יִדְחֹף אוֹתָם וְלֹא יְבַזֶּה אוֹתָם בִּשְׁלִיחוּת בֵּית דִּין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְכָךְ וְלֹא עָשׂוּ תְּשׁוּבָה:

יד לַכּל אֵין הַבֵּן נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְהַכּוֹתוֹ וּלְקַלְּלוֹ חוּץ מִמֵּסִית וּמַדִּיחַ. שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (דברים יג-ט) 'לֹא תַחְמל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו':

כסף משנה (יג-יד) עבר אביו ואמו וכו' עד ולא תכסה עליו. שם בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח בית דין לאביו להכותו ולקללו ופירש''י אם נתחייב אביו נידוי או מלקות ואמרינן בתר הכי מאי הוי עלה אמר רבה בר רב הונא וכן תנא דבי ר' ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית שהרי אמרה תורה לא תחמול ולא תכסה עליו:

טו מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה לִבְנוֹ כָּךְ רָאִינוּ בּוֹ תָּמִיד שֶׁאֵינוֹ מַשְׁבִּיעוֹ בִּשְׁבוּעַת [ג] הָאָלָה. שֶׁהֲרֵי זֶה בָּא לְקִלְלַת אָבִיו. אֶלָּא מַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵין בָּהּ [ד] אָלָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהָאָב שֶׁהָרַג אֶת בְּנוֹ אֵין אֶחָד מֵאֶחָיו שֶׁל נֶהֱרָג נַעֲשֶׂה גּוֹאֵל הַדָּם. וְלֹא עַל הַכָּאָה וְלֹא עַל הַקְּלָלָה בִּלְבַד הִקְפִּידָה תּוֹרָה אֶלָּא אַף עַל הַבִּזָּיוֹן. שֶׁכָּל הַמְבַזֶּה אָבִיו אוֹ אִמּוֹ אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים וַאֲפִלּוּ בִּרְמִיזָה הֲרֵי זֶה אָרוּר מִפִּי הַגְּבוּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כז-טז) 'אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ'. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר (משלי ל-יז) 'עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבֻז [ה] לִיקְּהַת אֵם' וְגוֹ'. וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַכּוֹת עַל זֶה מַכַּת מַרְדּוּת וְלַעֲנשׁ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ:

כסף משנה מי שנתחייב שבועה לבנו וכו'. כתב סמ''ג שכך הורו הגאונים ופירש הוא ששבועת האלה היינו כמו שרגילים להחרים בנדוי ושמתא וכיוצא בזה: וכבר בארנו וכו'. בפרק ראשון מהלכות רוצח: ולא על ההכאה בלבד וכו':

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן