הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם
תוכן עניינים

א בֶּן נֹחַ שֶׁשָּׁגַג בְּאַחַת מִמִּצְוֹתָיו פָּטוּר מִכְּלוּם. חוּץ מֵרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה שֶׁאִם הֲרָגוֹ גּוֹאֵל הַדָּם אֵינוֹ נֶהֱרָג עָלָיו. וְאֵין לוֹ עִיר מִקְלָט. אֲבָל בָּתֵּי דִּינֵיהֶן אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשָׁגַג בְּאַחַת מִמִּצְוֹת וְעָבַר בְּלֹא כַּוָּנָה. כְּגוֹן שֶׁבָּעַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְדִמָּה שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ אוֹ פְּנוּיָה. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁהִיא אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְלֹא יָדַע שֶׁהִיא אֲסוּרָה עָלָיו. אֶלָּא עָלָה עַל לִבּוֹ שֶׁדָּבָר זֶה מֻתָּר לוֹ. וְכֵן אִם הָרַג וְהוּא לֹא יָדַע שֶׁאָסוּר לַהֲרֹג. הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְמֵזִיד וְנֶהֱרָג. וְלֹא תֵּחָשֵׁב זוֹ לָהֶם שְׁגָגָה מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לִלְמֹד וְלֹא לָמַד:

כסף משנה בן נח ששגג וכו'. דברי רבינו תמוהים בעיני טובא במ''ש רוצח בשגגה אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ואין לו עיר מקלט אבל ב''ד אין ממיתין אותו דאי כשהרג ישראל מיירי הרי נהרג הוא עליו כמבואר בדברי רבינו פ''ה מהלכות רוצח ואי כשהרג את בן נח גולה הוא לערי מקלט כמבואר בפרק הנזכר וכדמשמע מאלו הן הגולין (דף ט') וצ''ע: במה דברים אמורים בשגג וכו' אבל אם ידע וכו'. מכות פרק אלו הן הגולין (דף ט') אמר רבא דהא דתניא גר ועכו''ם שהרגו נהרגין כלומר ואין גולין היינו באומר בלבו מותר להרוג ולא נאסר מעולם וחשיב ליה רבא קרוב למזיד. ורבינו פוסק כוותיה אע''ג דרב חסדא ואביי פליגי עליה ואמרי דאומר מותר אנוס הוא אי משום דרבא בתרא הוא לגבי רב חסדא ולגבי אביי נמי הא קיימא לן כרבא ואי משום דר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן ס''ל כוותיה דאמר שבן נח נהרג שהיה לו ללמוד ולא למד:

ב בֶּן נֹחַ שֶׁאֲנָסוֹ אַנָּס לַעֲבֹר עַל אַחַת מִמִּצְוֹתָיו. מֻתָּר לוֹ לַעֲבֹר. אֲפִלּוּ נֶאֱנַס לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה עוֹבֵד. לְפִי שֶׁאֵינָן מְצֻוִּין עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם. וּלְעוֹלָם אֵין עוֹנְשִׁין מֵהֶן לֹא קָטָן וְלֹא חֵרֵשׁ וְלֹא שׁוֹטֶה לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי מִצְוֹת:

כסף משנה בן נח שאנסו וכו'. סנהדרין ס''פ בן סורר (דף ע"ד) בעו מיניה מרבי אמי בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם וכו' מאי הוי עלה אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדוני בית רמון והוא נשען על ידי בהשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא. כך נראה שהיה גירסת רבינו וגם התוס' כתבו שהיא גירסא נכונה הענין שמאחר שקבל עליו נעמן שלא לעבוד עבודה זרה א''ל לאלישע לדבר הזה יסלח ה' לעבדך שאני אנוס בדבר שאדוני נשען על ידי וכתיב ויאמר לו לך לשלום אלמא הודה לו ואם איתא דמוזהר הוה ליה למימר בצנעא מותר ובפרהסיא אסור אלא אמר ליה סתם לך לשלום אלמא דאפילו בפרהסיא אינו מוזהר:

ג בֶּן נֹחַ שֶׁנִּתְגַּיֵּר וּמָל וְטָבַל וְאַחַר כָּךְ רָצָה לַחְזֹר מֵאַחֲרֵי ה' וְלִהְיוֹת גֵּר תּוֹשָׁב בִּלְבַד כְּשֶׁהָיָה מִקֹּדֶם. אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אֶלָּא יִהְיֶה כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר אוֹ יֵהָרֵג. וְאִם הָיָה קָטָן כְּשֶׁהִטְבִּילוּהוּ בֵּית דִּין. יָכוֹל לִמְחוֹת בְּשָׁעָה שֶׁיַּגְדִּיל וְיִהְיֶה גֵּר תּוֹשָׁב בִּלְבַד. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא מִחָה בִּשְׁעָתוֹ שׁוּב אֵינוֹ מוֹחֶה אֶלָּא הֲרֵי הוּא גֵּר צֶדֶק. לְפִיכָךְ אִם בָּא יִשְׂרָאֵל עַל קְטַנָּה שֶׁהִטְבִּילוּהָ בֵּית דִּין. כֶּסֶף כְּתֻבָּתָהּ אוֹ קְנָס אוֹנֵס אוֹ מְפַתֶּה יִהְיֶה הַכּל תַּחַת יַד בֵּית דִּין עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְלֹא תִּמְחֶה בַּגֵּרוּת. שֶׁמָּא תִּטּל וְתַגְדִּיל וְתִמְחֶה וְנִמְצֵאת זוֹ אוֹכֶלֶת בְּגֵיוּתָהּ מָעוֹת שֶׁאֵין לָהּ זְכוּת בָּהֶן אֶלָּא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל:

כסף משנה בן נח שנתגייר וכו'. ביבמות פרק החולץ (דף מ"ז:) תני גבי גר טבל ועלה הרי הוא כישראל למאי הלכתא דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר קרינן ביה וקדושיו קדושין וכיון דכישראל מומר הוא ודאי אם ישנו תחת ידינו או יהיה ישראל לכל דבריו או יהרג: ואם היה קטן וכו'. בפ''ק דכתובות (דף י"א) אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב''ד וכו' אמר רב יוסף הגדילו יכולים למחות ואסיקנא התם אליביה דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות כלומר ואם מיחה הרי הוא כישראל מומר או יהיה ישראל לכל דבר וכמו שנתבאר בסמוך. וכתבו המפרשים דרב הונא לא קאמר שיהו ב''ד מצווים לחזר ולמול את העכו''ם מעצמם אלא שאם בא התינוק מעצמו או שהביאתו אמו או שעשו כן ב''ד מעצמן מהני. ועל דעת ב''ד היינו שיהיו ג' בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריך ג' והם נעשים לו כאב והרי הוא גר על ידם ומגעו ביין כשר. ומ''ש רב יוסף שאם הגדילו יכולים למחות היינו אפילו נתגיירו עם אביהם יכולים למחות ולומר אי אפשנו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לב''ד לענשן ואפילו ידנו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר. והקשה הר''ן דמדאמרינן אם הגדילו יכולין למחות אלמא מחאה דקטנות לאו מחאה היא וכיון דאמרינן שאם הגדיל שעה אחת שוב אינו יכול למחות היאך אפשר לצמצם שימחה מיד שיגדיל, ותירץ דנהי דמחאה דקטנות לאו מחאה היא לענין שאם נתרצה אחר כך אין מחאתו כלום אפילו הכי מהני לענין דלאחר שיגדיל אם עמד במחאתו מהני אי נמי דכי אמרינן דכיון שהגדיל שעה אחת ולא מיחה שוב אינו יכול למחות היינו כשגדל בדת משה ויהודית. והוי יודע דהתם בגמרא אביי ורבא אותבוה לרב יוסף ואעפ''כ פסק רבינו כוותיה משום דהא דאותבוה לאו משום דלא סבירא להו כוותיה אלא לברורי מתניתין דלא תקשי ליה ועוד דלאביי קושיא דרבא לאו כלום היא ולרבא קושיא דאביי לאו כלום היא כדאיתא התם בגמרא וכיון שכן נקטינן כרב יוסף: ומ''ש רבינו לפיכך אם בא ישראל על קטנה וכו'. כך אמרו שם בגמרא:

ד בֶּן נֹחַ שֶׁבֵּרֵךְ אֶת הַשֵּׁם אוֹ שֶׁעָבַד עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁהָרַג חֲבֵרוֹ וְנִתְגַּיֵּר. פָּטוּר. הָרַג בֶּן יִשְׂרָאֵל אוֹ שֶׁבָּא עַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל וְנִתְגַּיֵּר חַיָּב וְהוֹרְגִין אוֹתוֹ עַל בֶּן יִשְׂרָאֵל. וְחוֹנְקִין אוֹתוֹ עַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה דִּינוֹ:

כסף משנה בן נח שבירך את השם. סנהדרין פ' בן סורר (דף ע"א:) אמר רבי חנינא בן נח שבירך את השם ואח''כ נתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו ותניא נמי התם בן נח שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו ונתגייר פטור עשה כן בישראל ונתגייר חייב ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אשתני מיתתו לא אשתני בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא א''א מעיקרא סייף והשתא חנק וכו' קלה בחמורה מישך שייכא. ופירש''י הואיל ונשתנה דינו דאילו מעיקרא נידון בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ואילו עביד השתא בעינן סנהדרין של כ''ג והתראה ועדים. נשתנית מיתתו דכל מיתת בני נח בסייף ואילו עביד השתא בעי למדייניה בסקילה והוא לא איחייב בהא מיתה הילכך פטור. שהכה את חבירו הרג דהוי בסייף וכן בא על אשת חבירו פטור משום דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא. עשה כן בגיותו לישראל כגון שהרג את ישראל או בא על א''א ישראל ונתגייר חייב דאי עבד השתא בר קטלא הוא ואע''ג דנשתנה דינו לדון בעדה ובעדים והתראה אי הוה עביד השתא מיתתו לא אשתני דרוצח נמי השתא בסייף וכו'. קלה בחמורה מישך שייכא כלומר וכו' אין כאן שינוי מיתה דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה וכיון דמעיקרא הוי סייף דחמירא והשתא מיתת חנק קלה בכלל מיתה זהו הוה ויותר היה ראוי לו מתחלה אבל ברכת השם מעיקרא הוה סייף דקל והשתא סקילה דחמירא עכ''ל: ומה שכתב רבינו שהרי נשתנה דינו. אילו היה אפשר לפרשו דלא קאי אלא אבן נח שבירך את השם פטור וכדאמרינן בגמרא הואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו הוה אתי שפיר אבל כיון שכתבו בבבא שהרג בן ישראל קשה לומר דקאי אבבא דרישא וגם א''א לומר דקאי אבבא דהרג בן ישראל וכו' שהטעם שהוא חייב אינו מפני שנשתנה דינו אלא מפני שלא נשתנית מיתתו למיתה חמורה ממנה וצ''ע:

ה כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל מִיתַת בְּנֵי נֹחַ בְּסַיִף. אֶלָּא אִם בָּעַל אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל אוֹ נַעֲרָה מְאֹרָסָה יִסָּקֵל. וְאִם בְּעָלָהּ אַחַר שֶׁנִּכְנְסָה לַחֻפָּה קֹדֶם שֶׁתִּבָּעֵל יֵחָנֵק:

כסף משנה כבר ביארנו וכו'. כל זה נתבאר בפרק הקודם ושם כתבתי מקומו בגמרא ולא שנאו רבינו אלא לחתום במחוייבי מיתה שבבני נח:

ו מִפִּי הַקַּבָּלָה שֶׁבְּנֵי נֹחַ אֲסוּרִין בְּהַרְבָּעַת בְּהֵמָה וּבְהַרְכָּבַת אִילָן בִּלְבַד. וְאֵין נֶהֱרָגִין עֲלֵיהֶן. וְעַכּוּ''ם שֶׁהִכָּה יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ חָבַל בּוֹ כָּל שֶׁהוּא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה אֵינוֹ נֶהֱרָג:

כסף משנה מפי הקבלה וכו'. בפרק ארבע מיתות (דף נ"ו:) גבי הא דמני ז' מצות שנצטוו בני נח רבי אליעזר אומר אף על הכלאים מותרים בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואין אסורים אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן ומפרש טעמא דידיה וסובר רבינו דאף ע''ג דלית הלכתא כרבי אליעזר משום דא''כ הוו להו שמונה מצות בני נח שהוא נהרג עליהם ואנן על שבע מצות בן נח נהרג אשכחן וכמ''ש בפרקים הקודמים אבל על שמונה מצות נהרג לא אשכחן מכל מקום כיון דשמואל מפרש (שם ס'.) למילתיה אלמא ס''ל דאסורין הן בכלאים אע''פ שאין נהרגין עליהם: ועכו''ם שהכה את ישראל וכו'. שם (דף נ"ח:) אמר ר' חנינא עכו''ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וכו' וסובר רבינו שאע''פ שחייב מיתה לשמים אינו נהרג וראיה מדשקלינן וטרינן באלו הן הגולין אם גר תושב שהרג את ישראל גולה או נהרג ואם איתא לשקול וליטרי בחובל בישראל אלא ודאי אע''פ שחייב מיתה אינו נהרג וקרא דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא הוא:

ז הַמִּילָה נִצְטַוָּה בָּהּ אַבְרָהָם וְזַרְעוֹ בִּלְבַד. שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יז-ט) 'אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ'. יָצָא זַרְעוֹ שֶׁל יִשְׁמָעֵאל שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כא-יב) 'כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע'. וְיָצָא עֵשָׂו שֶׁהֲרֵי יִצְחָק אָמַר לְיַעֲקֹב (בראשית כח-ד) 'וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ'. מִכְלַל שֶׁהוּא לְבַדּוֹ זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם הַמַּחֲזִיק בְּדָתוֹ וּבְדַרְכּוֹ הַיְשָׁרָה. וְהֵם הַמְחֻיָּבִין בְּמִילָה:

ח אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁבְּנֵי קְטוּרָה שֶׁהֵם זַרְעוֹ שֶׁל אַבְרָהָם שֶׁבָּא אַחַר יִשְׁמָעֵאל וְיִצְחָק חַיָּבִין בְּמִילָה. וְהוֹאִיל וְנִתְעָרְבוּ הַיּוֹם בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּבְנֵי קְטוּרָה יִתְחַיְּבוּ הַכּל בְּמִילָה בַּשְּׁמִינִי. וְאֵין נֶהֱרָגִין עָלֶיהָ:

כסף משנה (ז-ח) המילה נצטוה בה אברהם וכו'. שם (דף נ"ט:) מפורש דמילה לישראל נאמרה ולא לבני נח משום דמעיקרא לאברהם הוא דמזהר רחמנא ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם אתה וזרעך אין איניש אחרינא לא אלא מעתה בני ישמעאל ליחייבו כי ביצחק יקרא לך זרע בני עשו ליחייבו ביצחק ולא כל יצחק וכו' אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו האמר ר' יוסי בר אבין ואי תימא ר''י בר חנינא את בריתי הפר לרבות בני קטורה ומפרש דהיינו בני קטורה וזרעם ולפיכך כתב שהואיל ונתערבו היום וכו':

ט עַכּוּ''ם שֶׁעָסַק בַּתּוֹרָה חַיָּב מִיתָה. לֹא יַעֲסֹק אֶלָּא בְּשֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁלָּהֶן בִּלְבַד. וְכֵן עַכּוּ''ם שֶׁשָּׁבַת אֲפִלּוּ בְּיוֹם מִימוֹת הַחל אִם עֲשָׂאָהוּ לְעַצְמוֹ כְּמוֹ שַׁבָּת חַיָּב מִיתָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם עָשָׂה מוֹעֵד לְעַצְמוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין מְנִיחִין אוֹתָן לְחַדֵּשׁ דָּת וְלַעֲשׂוֹת מִצְוֹת לְעַצְמָן מִדַּעְתָּן. אֶלָּא אוֹ יִהְיֶה גֵּר צֶדֶק וִיקַבֵּל כָּל הַמִּצְוֹת. אוֹ יַעֲמֹד בְּתוֹרָתוֹ וְלֹא יוֹסִיף וְלֹא יִגְרַע. וְאִם עָסַק בַּתּוֹרָה אוֹ שָׁבַת אוֹ חִדֵּשׁ דָּבָר. מַכִּין אוֹתוֹ וְעוֹנְשִׁין אוֹתוֹ וּמוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה עַל זֶה. אֲבָל אֵינוֹ נֶהֱרָג:

כסף משנה עכו''ם שעסק בתורה וכו'. שם (דף נ"ט) אמר רבי יוחנן עכו''ם שעסק בתורה חייב מיתה ואותבינן עליה מדתניא שאפילו עכו''ם שעוסק בתורה הרי הוא ככ''ג ומשני התם בשבע מצות דידהו: וכן עכו''ם ששבת וכו'. שם (דף נ"ח:) אמר ריש לקיש עכו''ם ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפילו שני בשבת ופירש''י עכו''ם ששבת ממלאכתו יום שלם חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי וכו' אמר רבינא אפילו שני בשבת לא תימא שביתה לשום חובה קאמר ריש לקיש דלא ליכוון לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או בע''ש ששובתים בו הישמעאלים אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה אפילו יום שאינו בר שביתה וכו'. ומ''ש אבל אינו נהרג הוא משום דסבירא ליה דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואע''ג דבגמרא אמרו שעוסק בתורה הוא בכלל גזל דכתיב לנו מורשה ולא להם ולמ''ד דדריש מורשה כמו מאורשה הוי בכלל עריות סובר רבינו שהן אסמכתות בעלמא וכן גבי עכו''ם ששבת מקשה הגמרא ולחשבה גבי שבע מצות ומשני כי חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב דאלמא דהוה בעי דנימנינהי בשבע מצות ואי הוה מני לה ודאי הוה מיקטל עלה כמו באינך סובר רבינו דה''ק לימנייה בהדייהו למימר דאסורין בה קאמר אבל לא לענין קטלא דאינו נהרג אלא על שבע מצות ואפילו בהנהו איכא מ''ד אינו נהרג על כולם כדאיתא בפ' ד' מיתות ומסתיין דנימא דהלכה כמ''ד על שבע מצות נהרג ולא נוסיף עלייהו אלא כל אינך דאמרינן בהו חייב מיתה היינו חיוב מיתה לשמים בעלמא אבל אינו נהרג. כנ''ל לדעת רבינו:

י בֶּן נֹחַ שֶׁרָצָה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה מִשְּׁאָר מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּדֵי לְקַבֵּל שָׂכָר. אֵין מוֹנְעִין אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ כְּהִלְכָתָהּ. וְאִם הֵבִיא עוֹלָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. נָתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל. הוֹאִיל וְהוּא נִזּוֹן מִיִּשְׂרָאֵל וּמִצְוָה עֲלֵיהֶם לְהַחְיוֹתוֹ. אֲבָל הָעַכּוּ''ם שֶׁנָּתַן צְדָקָה מְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ וְנוֹתְנִין אוֹתָהּ לַעֲנִיֵּי עַכּוּ''ם:

כסף משנה נתן צדקה וכו'. למד רבינו שמקבלין אותה ממנו מק''ו מהעכו''ם שמקבלין אותה מהם כמ''ש רבינו בסמוך. ומ''ש הואיל והוא נזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו. פרק שני דפסחים (דף כ"א:) אמרינן דבין ר''מ ובין רבי יהודה סברי דיש להקדים נתינת נבילה לגר למכירת העכו''ם אלא דלר''מ אתא קרא דלגר אשר בשעריך להכי ולר''י להא לא צריך קרא דכיון דגר אתה מצווה להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך והאי גר בגר תושב קאמר שקבל עליו שלא לעבוד ע''ז ואוכל נבילות ובפירקא בתרא דע''ז (דף ס"ד ס"ה) אמרינן רב יהודה שדר ליה קורבנא לאבדרנא ביום חגם אמר ידענא ביה דלא פלח לע''ז א''ל רב יוסף והתניא אי זהו גר תושב כל שקבל עליו בפני ג' חברים שלא לעבוד ע''ז כי תניא ההוא להחיותו כלומר לזונו ולפרנסו כעניי ישראל ולהצילו מכל צרה: אבל העכו''ם וכו'. בבתרא פ''ק (דף י':) אמרינן דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דר' אמי ולא קבלינהו שדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו [משום שלום מלכות] שמע ר' אמי איקפד וכו' ורבא משום שלום מלכות ור' אמי נמי משום שלום מלכות דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי אוה''ע ורבא נמי לעניי אומות העולם יהבינהו ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה דלעניי אוה''ע יהבינהו ומ''מ משמע מהכא דאפילו למפלגינהו לעניי אוה''ע לא שרי לקבל אלא משום שלום מלכות והתימה מרבינו שסתם את דבריו ואין לומר דיליף דאפילו שלא מפני השלום מותר לקבל מעובדא אחרינא דאיתא התם (דף ח') דאימיה דשבור מלכא שדרא ארנקי דדינרי לקמיה דרב יוסף א''ל למצוה רבה ויהבינהו לפדיון שבויים שאע''פ שהגמרא לא פירשה שם דמשום שלום מלכות קבלינהו כיון דבהאי עובדא דר' אמי פירשו דדוקא משום שלום מלכות ורב יוסף נמי לא אשכחן דקבל אלא מאימיה דשבור מלכא ודאי דמשום שלום מלכות הוא דקביל וצ''ע:

יא חַיָּבִין בֵּית דִּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת שׁוֹפְטִים לְאֵלּוּ הַגֵּרִים הַתּוֹשָׁבִים לָדוּן לָהֶן עַל פִּי מִשְׁפָּטִים אֵלּוּ. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁחֵת הָעוֹלָם. אִם רָאוּ בֵּית דִּין שֶׁיַּעֲמִידוּ שׁוֹפְטֵיהֶם מֵהֶן מַעֲמִידִין. וְאִם רָאוּ שֶׁיַּעֲמִידוּ לָהֶן מִיִּשְׂרָאֵל מַעֲמִידִין:

יב שְׁנֵי עַכּוּ''ם שֶׁבָּאוּ לְפָנֶיךָ לָדוּן בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְרָצוּ שְׁנֵיהֶן לָדוּן דִּין תּוֹרָה דָּנִין. הָאֶחָד רוֹצֶה וְהָאֶחָד אֵינוֹ רוֹצֶה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לָדוּן אֶלָּא בְּדִינֵיהֶן. הָיָה יִשְׂרָאֵל וְעַכּוּ''ם אִם יֵשׁ זְכוּת לְיִשְׂרָאֵל בְּדִינֵיהֶן דָּנִין לוֹ בְּדִינֵיהֶם. וְאוֹמְרִים לוֹ כָּךְ דִּינֵיכֶם. וְאִם יֵשׁ זְכוּת לְיִשְׂרָאֵל בְּדִינֵינוּ דָּנִין לוֹ דִּין תּוֹרָה וְאוֹמְרִים לוֹ כָּךְ דִּינֵינוּ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין כֵּן לְגֵר תּוֹשָׁב אֶלָּא לְעוֹלָם דָּנִין לוֹ בְּדִינֵיהֶם. וְכֵן יֵרָאֶה לִי שֶׁנּוֹהֲגִין עִם גֵּרֵי תּוֹשָׁב בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וּגְמִילוּת חֲסָדִים כְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁהֲרֵי אָנוּ מְצֻוִּין לְהַחֲיוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כא) 'לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ'. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין כּוֹפְלִין לָהֶן שָׁלוֹם בְּעַכּוּ''ם לֹא בְּגֵר תּוֹשָׁב. אֲפִלּוּ הָעַכּוּ''ם צִוּוּ חֲכָמִים לְבַקֵּר חוֹלֵיהֶם וְלִקְבֹּר מֵתֵיהֶם עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל וּלְפַרְנֵס עֲנִיֵּיהֶם בִּכְלַל עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. הֲרֵי נֶאֱמַר (תהילים קמה-ט) 'טוֹב ה' לַכּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו'. וְנֶאֱמַר (משלי ג-יז) 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם':

כסף משנה היה ישראל ועכו''ם וכו'. ברייתא פרק בתרא דב''ק (דף קי"ג) ישראל ועכו''ם שבאו לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו בדיני אומות העולם זכהו ואמור לו כך דיניכם: שהרי מצווין אנו להחיותן וכו'. כבר נתבאר בסמוך: וזה שאמרו חכמים וכו'. כך אמרו בסוף הניזקין (דף ס"ב) משמיה דרב וסובר רבינו דההוא לא איירי בגר תושב אלא בעכו''ם שלא קבל עליו שבע מצות: אפילו עכו''ם וכו'. ברייתא שם (דף ס"א) ופירש''י עם מתי ישראל לא בקברי ישראל אלא מתעסקין בהם אם מצאום הרוגים עם ישראל וכתב הר''ן דלישנא לאו דוקא דה''ה כשמצאו מתי עכו''ם לבד שמתעסקים בהם מפני השלום וכן לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם וכתב דהכי משמע בתוספתא ובירושלמי וכתב עוד ומ''מ לא שיהו קוברין אותם אצל ישראל דהא אין קוברין רשע אצל צדיק אלא לומר שמתעסקין עמהם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן