הלכות מלוה ולוה - פרק תשעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק תשעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א כְּשֶׁיּוֹרְדִין בֵּית דִּין לְנִכְסֵי הַלּוֶֹה לִגְבּוֹת מֵהֶן לֹא יִגְבּוּ לְבַעַל חוֹב אֶלָּא מִן הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּקַרְקְעוֹתָיו. וְדִין תּוֹרָה שֶׁיִּגְבֶּה בַּעַל חוֹב מִן הַזִּבּוּרִית שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יא) 'בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נשֶׁה בוֹ יוֹצִיא' וְגוֹ' מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל אָדָם לְהוֹצִיא פָּחוּת שֶׁבְּכֵלָיו. אֲבָל תִּקְּנוּ חֲכָמִים בְּבֵינוֹנִיּת כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָא לִפָּרַע מִן הַלּוֶֹה עַצְמוֹ. אֲבָל הַבָּא לִפָּרַע מִן הַיּוֹרְשִׁין בֵּין קְטַנִּים בֵּין גְּדוֹלִים לֹא יִפָּרַע אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית:

מגיד משנה כשיורדין בית דין לנכסי הלוה לא יגבו לבעל חוב וכו'. משנה פרק הניזקין (גיטין דף מ"ח) בעל חוב בבינונית: ודין תורה שיגבה בעל חוב מן הזבורית וכו'. מבואר בגמרא שם ופירקא קמא דבבא קמא (דף ח') מימרא דעולא: במה דברים אמורים בבא ליפרע מן הלוה עצמו וכו'. משנה פרק הניזקין שם אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית ובגמרא יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים ורבינו ז''ל כתב יורשין לומר דלאו דוקא בניו אלא ה''ה לכל היורשין וקצת מוכיח כן בגמרא:

ב אֵין נִפְרָעִים מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין וַאֲפִלּוּ הָיוּ בְּנֵי חוֹרִין זִבּוּרִית וְהַמְשֻׁעְבָּדִים בֵּינוֹנִית אוֹ עִידִית בֵּין שֶׁמְּכָרָם בֵּין שֶׁנְּתָנָם. נִשְׁתַּדְּפוּ בְּנֵי חוֹרִין הֲרֵי זֶה טוֹרֵף מִן הַמְשֻׁעְבָּדִין שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחֲתוּ כְּאִלּוּ אֵינָם:

מגיד משנה אין נפרעין מנכסים משועבדין וכו'. משנה שם והוא כלל אפילו לניזקין שדינן בעידית כמו שנתבאר פרק שמיני מהלכות נזקי ממון אין טורפין ממשועבדים במקום שיש בני חורין אפילו זיבורית. ומה שכתב רבינו בין שנתנם. לומר ממשועבדים מחמת מתנה אין טורפין כל זמן שיש בני חורין בעיא היא בגמרא ואפילו לא איפשיטא אבל כך נפסק בהלכות דמתנה כמכר וכך כתבו ז''ל: נשתדפו בני חורין וכו'. בעיא דאיפשיטא פרק מי שהיה נשוי (דף צ"ה) וכתב הרשב''א בתשובה דדוקא נשתדפו אבל גזלן אנס אינו טורף ממשועבדים מפני שמצויין הן בעלי זרוע ליפול וסוף שיגבה חובו:

ג רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר כָּל שְׂדוֹתָיו [א] לְשִׁמְעוֹן וְחָזַר שִׁמְעוֹן וּמָכַר שָׂדֶה אַחַת מֵהֶן לְלֵוִי וּבָא בַּעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן לִטְרֹף רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה רָצָה מִזֶּה גּוֹבֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלָּקַח לֵוִי בֵּינוֹנִית. אֲבָל אִם לָקַח עִידִית אוֹ זִבּוּרִית אֵינוֹ טוֹרֵף מִלֵּוִי שֶׁהֲרֵי זֶה אוֹמֵר לוֹ מִפְּנֵי זֶה טָרַחְתִּי וְלָקַחְתִּי שָׂדֶה שֶׁאֵין דִּינְךָ לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ. וְכֵן אִם לָקַח לֵוִי בֵּינוֹנִית וְהִנִּיחַ אֵצֶל שִׁמְעוֹן בֵּינוֹנִית כְּמוֹ הַבֵּינוֹנִית שֶׁלָּקַח אֵינוֹ טוֹרֵף מִלֵּוִי שֶׁהֲרֵי זֶה אוֹמֵר לוֹ הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ:

מגיד משנה ראובן שמכר וכו'. מימרא דרבא פ''ק דב''ק (דף ח' ע"ב) ובמי שהיה נשוי (דף צ"ב) וכתב בעל העיטור ז''ל ופירשו רבואתא דוקא בשמכרן לשמעון בבת אחת דאי בזה אחר זה ולקח זיבורית באחרונה לא מצי בעל חוב למגבי בינונית דלוי דזיבורית דגבי שמעון משתעבד ליה וכמו שיתבאר לפנינו וכיון ששמעון יכול לדחותו אצל זיבורית שלו מה מכר לו ללוי כל זכות שתבא לידו ומתוך כך יש לו ללוי לדחותו אצל זיבורית דשמעון וכן הלכתא אלו דבריו ז''ל ועיקר: בד''א בשלקח לוי וכו'. שם באותה מימרא מבוארת כל בבא זו. ויש לרמב''ן ולרשב''א ז''ל שיטה בפירוש שמועה זו יראה ממנה שאם לקח לוי זיבורית ואין אצל שמעון בינונית אלא עידית טורף מזבורית דלוי אם ירצה:

ד כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנִּזָּקִין שָׁמִין לָהֶן בְּעִידִית וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית וּכְתֻבַּת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית. הָיוּ לוֹ עִידִית וְזִבּוּרִית נִזָּקִין בְּעִידִית בַּעַל חוֹב [וּכְתֻבַּת אִשָּׁה] בְּזִבּוּרִית. הָיוּ לוֹ עִידִית וּבֵינוֹנִית נִזָּקִין בְּעִידִית וּבַעַל חוֹב וּכְתֻבַּת אִשָּׁה בְּבֵינוֹנִית. הָיוּ לוֹ זִבּוּרִית וּבֵינוֹנִית בִּלְבַד נִזָּקִין וּבַעַל חוֹב בְּבֵינוֹנִית וּכְתֻבַּת אִשָּׁה בְּזִבּוּרִית:

מגיד משנה כבר ביארנו וכו'. היה לו עדיות וזיבורית וכו'. כל אלו הדינין ברייתות שם פרק קמא דבבא קמא. ומה שכתב רבינו היה לו בינונית וזיבורית בעל חוב בבינונית מחלוקת ברייתות שם דאיכא מ''ד בעל חוב בזיבורית ורבינא אוקמינהו דבעולא קא מיפלגי והיא המימרא שהזכרתי למעלה ופירשו בהלכות דמאן דאמר בבינונית אית ליה דעולא וכן פירש''י ז''ל וקיימא לן כעולא וזו היא שיטת רבינו ז''ל אבל קצת המפרשים פירשו בהיפך דמ''ד בזיבורית הוא דאית ליה דעולא ומתוך כך פסקו בעל חוב בזיבורית. וזה דעת בעל העיטור והראב''ד ז''ל ועוד אכתוב בזה פרק כ''ד:

ה מְכָרָן לִשְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם בְּבַת אַחַת הֲרֵי כֻּלָּן נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים וְהַנִּזָּקִין טוֹרְפִין מִן [ב] הָעִידִית וּבַעַל חוֹב טוֹרֵף מִן הַבֵּינוֹנִית וּכְתֻבַּת אִשָּׁה טוֹרֶפֶת מִן הַזִּבּוּרִית. מְכָרָן לָזֶה אַחַר זֶה כֻּלָּן טוֹרְפִין מִן הָאַחֲרוֹן. לֹא הִסְפִּיק טוֹרְפִין מִשֶּׁלְּפָנָיו. לֹא הִסְפִּיק טוֹרְפִין מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו. אֲפִלּוּ הָיָה הָאַחֲרוֹן הוּא שֶׁלָּקַח הַזִּבּוּרִית שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ הַקּוֹדֵם אוֹמֵר לַטּוֹרֵף הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ:

מגיד משנה מכרן לשלשה וכו'. ברייתא שם. ויש מי שהקשה ניזקין היאך גובין מן הלקוחות והלא מלוה על פה הן ואינה טורפת מן הלקוחות כמבואר פרק י''א ותירצו שניזקין קול יש להן יותר ממלוה וטורפין אפילו ממשועבדים שהרי לא אמרו שאין מלוה על פה טורפת מהן אלא מפני שאין להם קול כמו שנזכר פי''א והביאו ראיה לזה. ואם היו כל הנכסים עידית או בינונית או זיבורית שהרי דין ניזקין ובעל חוב וכתובת אשה שוה בהן ומכרן לשלשה בני אדם כאחד ובאו לטרוף מהן יש לדקדק כיצד טורפין אם יכולין לטרוף הכל מן האחד או שליש מכל אחד ואחד בשקנה כל אחד שליש הנכסים או לפי חשבון אם קנה האחד חסר או יתר ונ''ל שגובין לפי חשבון והריני דן אותו כדין מקבלי מתנות שנתבאר פרק עשירי מהלכות זכייה ומתנה שמקבלי מתנות בבת אחת אם יצא עליהן שטר חוב גובה מכולן לפי חשבון ובברייתא הנזכרת סוף פרק יש נוחלין ואיתא פרק הניזקין ובדין הוא להשוותן שהרי משועבדים דמתנה כמשועבדים דמכר כמו שנתבאר כנ''ל. ועוד צ''ע לפי שדין המתנות הוא אפי' בשהאחד קבל עידית והאחד בינונית והאחד זיבורית והטעם מפני שהדעת נותן היה להשוותן לפי חשבון וכן מוכחת הסוגיא שבפרק הניזקין שאפילו באין המתנות שוות הדין כן משא''כ במכר כמו שנתבאר אחר כך מצאתי לרבינו האיי ז''ל שכתב בשער כ''ז מספרו שגובה מכולן לפי חשבון כמו שכתבתי: מכרן בזא''ז כולן טורפין מן האחרון וכו'. באותה ברייתא שם וכתב הרשב''א ז''ל כתב רבינו יצחק ברבי אברהם ז''ל שאם באו כולם בבת אחת כל הקודם בשטרו גובה מן האחרון ופעמים שהניזקין גובין מן הזיבורית וכתובת אשה מן העידית כיצד הרי שהיו ניזקין קודמין וכתובת אשה מאוחרת ומכר עידית ושייר זיבורית ואח''כ מכר זיבורית ניזקין הקודמין גובין מן הזיבורית שבאחרונה וכתובה המאוחרת מן העידית עכ''ל וכ''כ ז''ל בתוספות:

ו מְכָרָן לְאֶחָד זוֹ אַחַר זוֹ הֲרֵי הַלּוֹקֵחַ נִכְנָס תַּחַת הַבְּעָלִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁלָּקַח עִידִית בָּאַחֲרוֹנָה אֲבָל לָקַח זִבּוּרִית בָּאַחֲרוֹנָה כֻּלָּן גּוֹבִין מִן הַזִּבּוּרִית שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לַטּוֹרֵף כְּשֶׁיָּבוֹא לִגְבּוֹת מִן הַשָּׂדֶה שֶׁלָּקַח תְּחִלָּה הֲרֵי הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ. וְלָמָּה אֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ הַטּוֹרֵף כָּךְ אִם לָקַח עִידִית בָּאַחֲרוֹנָה וְתִגְבֶּה הָאִשָּׁה וּבַעַל חוֹב מִן הָעִידִית שֶׁלָּקַח בָּאַחֲרוֹנָה. שֶׁזּוֹ תַּקָּנָה הִיא לַלּוֹקֵחַ וַהֲרֵי אוֹמֵר לוֹקֵחַ לָהֶן אִי אֶפְשִׁי בְּתַקָּנָה זוֹ אֶלָּא כָּל אֶחָד מִכֶּם יִגְבֶּה מִן הָרָאוּי לוֹ:

מגיד משנה מכרן לאחד בזו אחר זו וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמרא שם ויש שם אוקימתא שאומרת דדוקא כי מתו בעלים ראשונים ונשארו יתומים דכיון דלאו בני פרעון נינהו לא מצי אמר לוקח אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ותגבה מן הזיבורית אבל אם המוכר קיים יכול לומר כן ובעל העיטור פסק כאוקימתא זו ואם המוכר קיים דין כולם בזיבורית מפני הטענה הנזכרת וכבר העלה הרשב''א ז''ל דלפסק הלכה לא אמרינן אי שתקת לגרועי מדינא קמא ואין אוקימתא זו עיקר וכ''כ ר''ח ז''ל ואף בהלכות לא הובאה לפי שאינה וזה דעת רבינו ז''ל ועיקר ופירוש אם לקח בינונית באחרונה ניזקין ובעל חוב בבינונית וכתובה בזיבורית: ולמה אינו אומר לו הטורף כך אם לקח עידית באחרונה וכו'. מבואר בגמרא שם טעם זה:

ז מְכָרָן לְאֶחָד זוֹ אַחַר זוֹ וּמָכַר לוֹ עִידִית בָּאַחֲרוֹנָה וְחָזַר הַלּוֹקֵחַ וּמָכַר זִבּוּרִית וּבֵינוֹנִית וְשִׁיֵּר עִידִית לְפָנָיו כֻּלָּן גּוֹבִין מִן הָעִידִית שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בְּמָה יִדְחֶה אוֹתָם. מָכַר עִידִית וְהִנִּיחַ בֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית הַנִּזָּקִין טוֹרְפִין מִן הָעִידִית שֶׁבְּיַד לוֹקֵחַ הַשֵּׁנִי וּבַעַל חוֹב וּכְתֻבַּת אִשָּׁה גּוֹבִין מִבֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית שֶׁשִּׁיֵּר לְפָנָיו:

מגיד משנה מכרן לאחד זו אחר זו ומכר לו עידית באחרונה וכו'. שם מבואר בסוגיא בפשיטות: מכר עידית והניח בינונית וזיבורית וכו'. שם כרבא דאמר דלוקח שני יכול לדחותן אצל מה שהיה יכול לוקח ראשון לדחותן אם לא מכר כלל ומתוך כך כתב רבינו שניזקין דינן בעידית של שני לפי שלוקח ראשון לא היה יכול לדחותן אצל דבר אחר ופשוט הוא:

ח מִי שֶׁלָּוָה מֵאֶחָד וְאַחַר כָּךְ מָכַר הַלּוֶֹה נְכָסָיו לִשְׁנַיִם וְכָתַב בַּעַל חוֹב לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְקָנוּ מִיָּדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִטְרֹף מִלּוֹקֵחַ רִאשׁוֹן שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ הִנַּחְתִּי לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת מִמֶּנּוּ אֵצֶל בַּעַל חוֹבְךָ מִן הַנְּכָסִים שֶׁקָּנָה לוֹקֵחַ שֵׁנִי אַחֲרַי וְאַתָּה הִפְסַדְתָּ עַל עַצְמְךָ שֶׁהֲרֵי סִלַּקְתָּ עַצְמְךָ מֵהֶן. וְהוּא הַדִּין לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ אִם כָּתְבָה לַשֵּׁנִי. אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לִטְרֹף. אֲבָל אִם כָּתְבוּ לָרִאשׁוֹן טוֹרְפִין מִן הַשֵּׁנִי. * מָכַר הַלּוֶֹה שָׂדֶה לַלּוֹקֵחַ וּמְכָרָהּ לוֹקֵחַ רִאשׁוֹן לְלוֹקֵחַ שֵׁנִי וְכָתַב הַמַּלְוֶה לְלוֹקֵחַ רִאשׁוֹן דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמְּךָ וְקָנוּ מִיָּדוֹ הֲרֵי בַּעַל חוֹב טוֹרֵף מִלּוֹקֵחַ שֵׁנִי אוֹתָהּ הַשָּׂדֶה וְלוֹקֵחַ רִאשׁוֹן טוֹרֵף אוֹתָהּ מִבַּעַל חוֹב שֶׁהֲרֵי כָּתַב לוֹ וְלוֹקֵחַ שֵׁנִי טוֹרֵף אוֹתָהּ מִלּוֹקֵחַ רִאשׁוֹן שֶׁהֲרֵי הוּא מְכָרָהּ לוֹ וּבַעַל חוֹב חוֹזֵר וְטוֹרֵף מִשֵּׁנִי וְחוֹזְרִין חֲלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן. וְכֵן הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ:

ההראב"ד מכר הלוה שדה ללוקח וכו' עד וכן האשה בכתובתה. א''א זה הפירוש למה שאמרו וכן ב''ח ושני לקוחות ובחיי ראשי לא ראיתי בכל ספריו טעות גדולה כזו מכמה תשובות האחד שאין זו החלילה אלא כשמכר הלוקח ראשון לשני באחריות ומשנתנו אין בו הפלגה וקאמר וכן ב''ח, והב' משנתנו הפשרה מתחלה לשלשתן וכאן אין הפשרה אלא לשני ב''ח וא' מן הלקוחות שהרי אחד מן הלקוחות קיבל מעותיו, והג' שאף לב' אין כאן פשרה כי כשיטרוף ב''ח השדה מלוקח שני הלך אצל לוקח ראשון ולקח מעותיו כשיבא לוקח ראשון ויוציא השדה מב''ח אותו ב''ח על מי יחזור והלוקח שני כבר לקח מעותיו והלך לו נמצא הוא לבדו מפסיד, והרביעית שאף לכתחלה אין ב''ח יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה וכן הדין למי שאבדה לו דרך שדהו. ועל זה הדרך חולקין אפילו הן מאה כשיצאו לגבות כאחת עכ''ל:

מגיד משנה מי שלוה מאחד ואחר כך מכר הלוה נכסיו לשנים וכו'. פירוש בזה אחר זה ודין זה בברייתא פרק מי שהיה נשוי (דף צ"ה) גבי אשה והוא הדין לבעל חוב וכן הסכימו כל הפוסקים ז''ל ואינו דומה לנשתדפו בני חורין מפני שבכאן מלוה הוא שהפסיד על עצמו וכמ''ש רבינו ז''ל וכנזכר בגמרא שם, ודין האשה במשנה גם כן מבואר בגמרא ובהלכות: מכר הלוה שדה ללוקח ומכר אחריה שדה שניה ללוקח שני וכתב המלוה ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך וקנו מידו הרי בעל חוב טורף מלוקח ראשון שדה ראשונה ולוקח ראשון טורף מלוקח שני שדה שניה שהרי קנה אחריו ובעל חוב טורף אותה מלוקח ראשון ולוקח שני מוציא אותה מבעל חוב שהרי כתב לו ולוקח ראשון חוזר וטורף משני וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן וכן האשה בכתובתה והוא שיהיה החוב כנגד שתי השדות ע''כ נמצא במקצת ספרי הרב ז''ל והוא פירוש למה שאמרו וכן בבעל חוב ושני לקוחות וכן פירש''י ז''ל שם במי שהיה נשוי אבל נוסחת הרב ז''ל בספרים אחרים היא כך מכר הלוה שדה ללוקח ומכרה לוקח ראשון ללוקח שני וכו' [עיין בפנים] ופירוש כגון שלא כתב ללוקח ראשון ולבאי כחך ועל זה כתוב בהשגות שהוא טעות גדולה מכמה תשובות ואחת מהן חזקה והוא שאף לכתחלה אין בעל חוב יכול לטרוף מלוקח שני משום דאמר ליה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למריה וכן הדין במי שאבדה לו דרך שדהו עד כאן ודברים אמתיים הם ועוד אני מוסיף לומר שאין אנו צריכין לטענה זו אלא מה מכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כיון שמראשון אינו יכול לטרוף אף משני כן ואינו דומה לנאמנות ואפשר שדעת רבינו ז''ל כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך וצ''ע:

כסף משנה מכר הלוה וכו'. כתב הרב המגיד ע''כ נמצא במקצת ספרי הרב ז''ל וכו' ואפשר שדעת רבינו כשביאר דבריו ואמר כל זמן שתהיה בידך. בפ''ז מהלכות ערכין לא משמע הכי מדברי רבינו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן