הלכות מלוה ולוה - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק ששי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ סֶלַע בַּחֲמִשָּׁה דִּינָרִים אוֹ סָאתַיִם חִטִּים בְּשָׁלֹשׁ אוֹ סֶלַע בְּסֶלַע וּסְאָה אוֹ שָׁלֹשׁ סְאִין בְּשָׁלֹשׁ סְאִין וְדִינָר כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הַלְוָאָה בְּתוֹסֶפֶת כָּל שֶׁהוּא הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין. וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיָּדוּר בַּחֲצֵרוֹ חִנָּם עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. אוֹ שֶׁשָּׂכַר מִמֶּנּוּ בְּפָחוֹת וְקָצַב הַדָּבָר שֶׁפּוֹחֵת לוֹ מִן הַשָּׂכָר עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַלְוָאָתוֹ. אוֹ שֶׁמִּשְׁכֵּן בְּיָדוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין בְּעֵת הַהַלְוָאָה כְּגוֹן שֶׁמִּשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ עַל מְנָת שֶׁיָּדוּר בּוֹ בְּחִנָּם. הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה וְיוֹצְאָה בְּדַיָּנִין. וְכֵן הַמּוֹכֵר שָׂדֶה אוֹ חָצֵר בְּאַסְמַכְתָּא הוֹאִיל וְלֹא קָנָה הַגּוּף הֲרֵי כָּל [א] הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל רִבִּית וּמַחֲזִיר אוֹתָן. וְהוּא הַדִּין לְכָל מִי [שֶׁלֹּא] קָנָה קִנְיָן גָּמוּר מִתְּחִלָּה [ב] שֶׁהוּא מַחְזִיר אֶת הַפֵּרוֹת מִפְּנֵי שֶׁאִם אָכַל אֶת הַפֵּרוֹת הֲרֵי זוֹ רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה. וְכָל דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם רִבִּית חוּץ מֵאֵלּוּ הֲרֵי הוּא אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבֹא לְרִבִּית שֶׁל תּוֹרָה. וְהוּא הַנִּקְרָא אֲבַק רִבִּית וְאֵינוֹ יוֹצֵא בְּדַיָּנִין:

מגיד משנה המלוה את חבירו סלע בה' דינרין וכו'. זה פשוט במשנה שם (דף ס' ע"ב): וכן המלוה את חבירו והתנה עמו וכו'. משנה שם (דף ס"ד) ומבואר בהלכות שכל שהתנה בשעת הלואה הוא ריבית קצוצה וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דדוקא בחצר שהיא עשויה לשכר אבל בחצר שאינה עשויה לשכר שהדר בה שלא מדעת בעלים א''צ להעלות להם שכר כמו שנתבאר פ''ג מהלכות גזילה אף כאן אינו ריבית קצוצה ואין מוציאין ממנו וסוגיית הגמרא מוכחת כן: או שמשכן בידו וכו'. דעת הרב ז''ל לחלק בין שדה וכרם לחצר וכמו שיתבאר לפנינו ומ''ש כאן הוא דעת הרי''ף ז''ל דודאי משכנתא בלא נכייתא בחצר הוא רבית קצוצה וכ''כ מן הגאונים ז''ל ולמטה אכתוב דעת המפרשים בקוצר: וכן המוכר שדה או חצר באסמכתא וכו'. ג''ז דעת האלפסי ורוב הפוסקים ז''ל: והוא הדין לכל מי שלא קנה וכו'. זה יתבאר לפנינו בבבא המתחלת אמר לו המוכר לכשתביא שאר המעות וכו':

ב הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא [ג] יִמְשֹׁךְ אֶת עַבְדּוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה אַף עַל פִּי שֶׁהָעֶבֶד יוֹשֵׁב וּבָטֵל. וְלֹא יָדוּר בַּחֲצֵרוֹ בְּחִנָּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֶחָצֵר עֲשׂוּיָה לְשָׂכָר וְאֵין דֶּרֶךְ בַּעַל הֶחָצֵר לְהַשְׂכִּיר. וְאִם דָּר צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. וְאִם לֹא הֶעֱלָה לוֹ הֲרֵי זֶה אֲבַק [ד] רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁיַּלְוֵהוּ וְיָדוּר בַּחֲצֵרוֹ. * לְפִיכָךְ אִם עֲדַיִן לֹא הֶחְזִיר לוֹ חוֹבוֹ וּבָא לְנַכּוֹת שְׂכַר הֶחָצֵר שֶׁדָּר בָּהּ מִן הַחוֹב אִם הָיָה הַשָּׂכָר כְּנֶגֶד הַחוֹב אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ הַכּל אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ הַדַּיָּנִים. שֶׁאִם תְּסַלֵּק אוֹתוֹ בְּלֹא כְּלוּם הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיא אוֹתוֹ בְּדַיָּנִין וַאֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין:

ההראב"ד לפיכך אם לא החזיר חובו וכו' עד ואינה יוצאה בדיינים. א''א אין כאן מקום לשודא דדייני ואולי ר''ל מנכה לו כמנהג נכיית המקום ולא נהיר שאם לא הורידו הוא לדירה אין כאן סילוק דהא ליכא תפיסה ולא עוד אלא שיכול לתבוע בדין כל שכר החצר כדין כל הדר בחצר חבירו בסתם שהוא מעלה לו שכר הרגיל לו ואם לא תבעו ופרע לו את חובו משלם כבר נתן לו רבית מאוחרת ושניהם באיסור וזה דרך אמת עכ''ל:

מגיד משנה המלוה את חבירו וכו'. מעשה שם: ולא ידור בחצרו וכו'. גם זה מימרא שם: לא העלה לו וכו'. מבואר בהלכות ופי' אם חצר זו אינה עשויה לשכר הוא אבק ריבית אפי' דר בה שלא מדעת בעלים אבל בחצר העשוי לשכר אם דר בה מדעת בעל החצר הוא אבק ריבית אבל אם דר בה שלא מדעת בעלים פשוט הוא שחייב להעלות לו שכרו משלם ומוציאין ממנו דלא גרע מאם לא הלוהו כלל דליכא איסורא וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל: לפיכך אם עדיין לא החזיר לו חובו וכו' אלא כמו שיראו הדיינין. דעת ההלכות כן שאין מסלקין אותו בלא מעות אבל לא ביארו אם מנכין לו כלום ולשון ההלכות לא מחייבינן ליה לנכויי ליה שיעור אגר ביתיה ע''כ. אבל דעת רבינו כך הוא בכל אבק ריבית לנכות כמו שיראו הדיינין וחלקו עליו ז''ל ואמרו שאין מנכין לו כלום וכן פירש''י ז''ל ולמטה פרק שביעי יתבאר. ובהשגות כתב א''א אין כאן מקום לשודא דדייני וכו'. ודבריו ז''ל הם בחצר העשוי לשכר ודאי כמו שאמרנו בדין כל הדר בחצר חבירו בסתם ובודאי בחצר העשוי לשכר אם דר בה שלא מדעת בעלים אפילו פרעו ולא תבע לו יכול לתבעו בדין לעולם ואינו כרבית מאוחרת דלא גרע מאם לא הלוהו וכמו שכתבתי למעלה ואם דר בה מדעת בעלים או שהניחו לו השכר מחמת ההלואה לכשידעו הרי זה אבק רבית כיון שלא התנו בשעת הלואה כדאיתא בהלכות ואם היא חצר שאינה עשויה לשכר בכל גוונא הוא אבק רבית וכבר כתבתי מה שנחלקו על רבינו בדין אבק רבית ודברי הר''א ז''ל לא נתכוונו אצלי. וכתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דחצר שאינה עשויה לשכר שאמרו הלוהו ודר בה חייב להעלות לו שכר הני מילי בשדר עכשיו בה אבל אם כבר דר אינו צריך להעלות שכר ואפילו בא לצאת ידי שמים דלאו מידי שקיל מיניה ולאו מידי חסריה ואפילו דר בה שלא מדעת הבעלים ולא אמרו צריך להעלות אלא מפני שנראה כרבית ולא אבק רבית ומלשון רבינו נראה שהוא חלוק בזה:

ג * הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּלְאַחַר זְמַן תָּבַע חוֹבוֹ וְאָמַר לוֹ הַלּוֶֹה דּוּר בַּחֲצֵרִי עַד שֶׁאַחְזִיר לְךָ חוֹבְךָ הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית לְפִי שֶׁלֹּא קָצַץ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-לז) 'לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ':

ההראב"ד הורו רבותי שהמלוה את חבירו עד שנאמר לא תתן לו בנשך. א''א חיי ראשי לא יפה הורו שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זמניה משום ההוא דירה כשעת מתן מעות דמיא וקידושין יוכיחו עכ''ל:

מגיד משנה הורו רבותי שהמלוה את וכו'. אין בזה ראייה מן הגמרא אלא שדקדקו כן מן הכתוב שאמר לא תתן נראה שהלאו הוא בשעת נתינה אבל חלקו עליהם האחרונים ז''ל ואמרו שכל שהרויח לו זמן בשביל מה שנתן לו ה''ז רבית קצוצה וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל וכ''כ בהשגות אבל לא הביאו ראייה כלל לדבריהם והרי דין זה סברות חלוקות למפרשים ז''ל:

ד * הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַשָּׂדֶה וְאָמַר לוֹ אִם לֹא תַּחְזִיר לִי מִכָּאן עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַסְמַכְתָּא. לְפִיכָךְ מְנַכֶּה כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִפְּנֵי שֶׁהוּא רִבִּית שֶׁל תּוֹרָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר אִם לֹא אַחְזִיר לְךָ עַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים קְנֵה אוֹתָהּ מֵעַכְשָׁו וְהֵבִיא לוֹ בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ אֵין לוֹ פֵּרוֹת. הֵבִיא לוֹ לְאַחַר שָׁלֹשׁ הֲרֵי כָּל הַפֵּרוֹת לַלּוֹקֵחַ:

ההראב"ד המלוה את חבירו על השדה ואמר לו עד מפני שהוא רבית של תורה. א''א אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה אלא כי אמר ר''נ הדרא ארעא והדרי פירי דינא קאמר דאיהו לא יהיב ליה מידי ורבה בר רב הונא הוה ס''ל אע''ג דמדינא הדרא אי תפיס להו כאבק רבית דמי ולא מפקינן מיניה ורבינא דחשיב ואפיק להו לאו משום רבית אלא משום גזילה אבל אי מחל להו והדר תבעינהו תו לא הדרי דרבית מאוחרת היא ותו לא קשיא מידי דרבינא אדרבינא עכ''ל:

מגיד משנה המלוה את חבירו על השדה וכו'. דין האסמכתא שהיא בלא מעכשיו בדוקא מפורש שם (דף ס"ה ס"ו) גבי מתני' דהלוהו על שדהו. ומה שכתב שכל שלא קנה והוא אסמכתא שהיא רבית קצוצה כך היא דעת ההלכות ורובי המפרשים מההיא דרבינא דחשיב ואפיק פירי גבי ההוא עובדא דאת ונוולא אחי ובהשגות כתב כאן אמר אברהם אין הדעת מקבלת שיהא זה רבית קצוצה וכו'. ולבאר דבריו ז''ל יצטרך לכתוב כל הסוגיא אבל באמת הם דברים זרים ולא ראיתי לאחד מהמפרשים ז''ל מסכים עמו דודאי משמע שכל הסוגיא היא משום רבית וכן כתבו ז''ל, ומ''ש אבל אי מחל להו וכו' אפילו ברבית קצוצה המחילה מועלת בשכבר לקחו וכמו שנתבאר פרק רביעי כסברת רבינו ז''ל:

ה הַמּוֹכֵר בַּיִת אוֹ שָׂדֶה וְאָמַר הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ לִכְשֶׁיִּהְיוּ לִי מָעוֹת תַּחְזִיר לִי קַרְקָעִי לֹא קָנָה וְכָל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל רִבִּית קְצוּצָה וּמוֹצִיאִין אוֹתָם בְּדַיָּנִין. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ מִדַּעְתּוֹ כְּשֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת אֲנִי אַחְזִיר לְךָ קַרְקַע זֶה מֻתָּר וְהַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּרוֹת עַד שֶׁיַּחְזִיר לוֹ מְעוֹתָיו:

מגיד משנה המוכר בית או שדה ואמר המוכר וכו'. ברייתא שם (דף ס"ה) מכר לו בית וכו'. ומה שכתב רבית קצוצה הוא נמשך אחר האמור בסמוך: אבל אם אמר לו הלוקח מדעתו וכו'. מבואר שם ויש מי שפירש דוקא בשאמר הלוקח אחר שנגמר המכר אבל אמר קודם לכן הרי זה אסור לפי שעל דעת כן יש לומר שנגמר המכר ויש מי שפירש שאפילו בין התחלה לגמר כגון בשנתן מעות במקום שכותבין השטר והטעם שכיון שהמוכר היה מתרצה למכור בלא תנאי וגם כשאמר לו לוקח לא חיזק הדבר לומר שיגמר המכר על פי התנאי הרי זה מותר וכזה העלה הרשב''א:

ו מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה וְנָתַן לוֹ מִקְצָת הַדָּמִים אִם אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ קְנֵה כְּשִׁעוּר מְעוֹתֶיךָ כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם אוֹכֵל פֵּרוֹת כְּשִׁעוּר מְעוֹתָיו. אָמַר הַמּוֹכֵר לַלּוֹקֵחַ לִכְשֶׁתָּבִיא שְׁאָר הַמָּעוֹת תִּקְנֶה מֵעַכְשָׁו שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִים לֶאֱכל הַפֵּרוֹת מִיָּד. הַמּוֹכֵר אָסוּר שֶׁמָּא יָבִיא הַלּוֹקֵחַ שְׁאָר הַמָּעוֹת וְנִמְצֵאת הַשָּׂדֶה שֶׁלּוֹ וְנִמְצָא הַמּוֹכֵר אוֹכֵל פֵּרוֹת בִּשְׁבִיל הַמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ אֵצֶל הַלּוֹקֵחַ וְכֵן הַלּוֹקֵחַ אָסוּר שֶׁמָּא לֹא יָבִיא וְנִמְצָא שֶׁאָכַל בִּשְׁבִיל מִקְצָת הַמָּעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל הַמּוֹכֵר. לְפִיכָךְ מַנִּיחִין אֶת הַפֵּרוֹת עַל יְדֵי שָׁלִישׁ עַד שֶׁיִּנָּתְנוּ לְאֶחָד מֵהֶן. אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר לִכְשֶׁתָּבִיא שְׁאָר הַמָּעוֹת תִּקְנֶה הֲרֵי הַמּוֹכֵר אוֹכֵל פֵּרוֹת עַד שֶׁיָּבִיא הַלּוֹקֵחַ וְאִם אָכַל הַלּוֹקֵחַ מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ. אָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר קְנֵה מֵעַכְשָׁו וּשְׁאָר הַמָּעוֹת הֲרֵי הֵן חוֹב אֶצְלְךָ הֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּרוֹת וְאִם אָכַל הַמּוֹכֵר מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל מַה שֶּׁאָכַל:

מגיד משנה מכר לו את השדה ונתן לו מקצת וכו'. מבואר בברייתא שם: אמר המוכר ללוקח וכו'. באותה ברייתא שם: לפיכך מניחין את הפירות על ידי שליש וכו'. מימרא שם: אמר לו המוכר לכשתביא שאר המעות תקנה וכו'. גם זה שם ודעת רבינו שאם אכל הוא רבית של תורה כמו שכתב למעלה וכבר הארכתי בזה בסמוך: אמר לו המוכר קנה מעכשיו וכו'. באותה ברייתא שם:

ז * הוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֵהוּ עַל מְנָת שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הַמַּשְׁכּוֹנָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ כְּלוּם הֲרֵי זוֹ אֲבַק [ה] רִבִּית וְאֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין שֶׁאֵין הַמְמַשְׁכֵּן אֶת הַשָּׂדֶה דּוֹמֶה לִמְמַשְׁכֵּן בַּיִת שֶׁהֲרֵי אֵין בַּשָּׂדֶה פֵּרוֹת מְצוּיִין בְּעֵת הַהַלְוָאָה וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּרְוִיחַ וְיִהְיוּ שָׁם פֵּרוֹת וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּפְסִיד בִּזְרִיעָתָהּ וַעֲבוֹדָתָהּ וּלְפִיכָךְ הִיא אֲבַק רִבִּית. וְכֵן אֵין הַמַּשְׁכּוֹנָא דּוֹמָה לְמִי שֶׁמָּכַר בְּאַסְמַכְתָּא שֶׁהַמּוֹכֵר בְּאַסְמַכְתָּא לֹא גָּמַר וְהִקְנָהוּ וְהַמְמַשְׁכֵּן גָּמַר וְהִקְנָהוּ גּוּף זֶה לְפֵרוֹתָיו. וְכָזֶה יֵרָאֶה מִן הַגְּמָרָא. שֶׁהַמַּשְׁכּוֹנָא אֲבַק רִבִּית וְאֵין לְךָ לְהַעֲמִידָהּ אֶלָּא בִּמְמַשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ כְּמוֹ שֶׁהוֹרוּ רַבּוֹתַי. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁשָּׁלֹשׁ מַשְׁכּוֹנוֹת הֵן. מַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא רִבִּית קְצוּצָה. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא אֲבַק רִבִּית. וּמַשְׁכּוֹנָא שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת. כֵּיצַד. מִשְׁכֵּן לוֹ מָקוֹם שֶׁפֵּרוֹתָיו מְצוּיִין תָּדִיר כְּגוֹן חָצֵר אוֹ מֶרְחָץ אוֹ חֲנוּת וְאָכַל פֵּרוֹתֵיהֶן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה. מִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ וּבָאוּ שָׁם פֵּרוֹת וַאֲכָלָן הֲרֵי זוֹ אֲבַק רִבִּית. וְכֵן אִם מִשְׁכֵּן חֲצֵרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ בְּנִכּוּי הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית. מִשְׁכֵּן שָׂדֵהוּ בְּנִכּוּי הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד הוּא הַנִּכּוּי. כְּגוֹן שֶׁהִלְוָהוּ מֵאָה דִּינָרִין וּמִשְׁכֵּן לוֹ בָּהֶן חֲצֵרוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ וְאָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה הֲרֵינִי מְנַכֶּה לְךָ מָעָה כֶּסֶף בְּכָל שָׁנָה בִּשְׂכַר קַרְקַע זוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל פֵּרוֹתָיו שֶׁלִּי בְּחָצֵר וְכַיּוֹצֵא בָּהּ אָסוּר וּבְשָׂדֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מֻתָּר:

ההראב"ד הורו רבותי שהמלוה את חבירו וכו' עד כמו שהורו רבותי. א''א אמת הוא זה שהחמירו בכרם יותר משדה ולא להקל במשכונא שדה אלא להחמיר במכירת כרם אבל מי שסובר במשכנתא בלא נכייתא שהוא רבית קצוצה אמר כן אף בשדה ומאי דקשיא להו דרבינא אדרבינא הא איתרצא לה כדכתיבנא לעיל ועוד יש לנו הפלגות כי יש חילוק בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי והן מפורשות אצלנו. עכ''ל:

מגיד משנה הורו רבותי שהמלוה את חבירו וכו'. זה כנגד ההלכות שהם פסקו כל משכונא בלא נכוי רבית קצוצה: וכן אין המשכונא דומה למי שמכר באסמכתא וכו'. דע שדעת רבינו ורבותינו ז''ל הוא דרבינא דחשיב ואפיק פירי הוא דוקא בזביני באסמכתא אבל במשכנתא אפילו באתרא דמסלקי בארעא אין בו רבית קצוצה אפילו בלא נכוי כלל שאם היה דין משכונא במכר תיקשי דרבינא אדרבינא דריש פירקא וזה דעת רבינו חננאל ובעל המאור ז''ל אבל אחרים מפרשים דההיא דרבינא דריש פירקין דאמר אבק רבית היא הוא באתרא דלא מסלקי וכי אמר רבית קצוצה אפילו אמשכונא קאמר ובאתרא דמסלקי וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל וזה דעת הר''א ז''ל בפירושיו אבל כאן בהשגות הלך לפי שיטתו שכתב למעלה והן דברי תימה ובהלכות לא כתבו שום חילוק אלא כל משכונא בלא נכוי רבית קצוצה ולא חילקו בין שדה לבית ולא בין מסלקי ללא מסלקי ובכי הא קשיא דרבינא אדרבינא וזהו שכתב רבינו למטה ולפיכך נתקשו להן דברי חכמי הגמרא: כיצד משכן לו מקום וכו'. כבר כתבתי דעת ההלכות וכן דעת האחרונים ז''ל שלא חילקו בין בית לשדה אלא כולן במקום שדרכן לסלק רבית קצוצה ובמקום שאין מסלקין אבק רבית: וכן אם משכן חצרו וכיוצא בה בנכוי הרי זו אבק רבית. זה דעת רש''י ז''ל והרבה מן הגאונים הראשונים ובהלכות אסרו אפילו בשדה ואפילו במקום שאין מסלקין והוא דעת הרמב''ן ז''ל אבל הגאונים הראשונים חילקו בין שדה לבית וכדברי רבינו והר''א ז''ל בפירושיו התיר בנכוי במקום שאין מסלקין בין בבית בין בשדה ואסר במקום שמסלקים אפילו בשדה והרשב''א ז''ל מיקל מכולן ואומר שכל בנכוי אפילו בית ואפילו במקום שמסלקין מותר ועל פיו נהגו היתר במקומותינו:

ח [ו] הוֹרוּ מִקְצָת גְּאוֹנִים שֶׁכָּל מַשְׁכּוֹנָא שֶׁאֵין בָּהּ נִכּוּי כְּלָל הֲרֵי הִיא רִבִּית קְצוּצָה. וְלֹא יָרְדוּ לְעֹמֶק הַדָּבָר לְהַפְרִישׁ בֵּין שָׂדֶה לְחָצֵר וּלְפִיכָךְ נִתְקַשּׁוּ לָהֶן דִּבְרֵי חַכְמֵי הַגְּמָרָא. וְכֵן הוֹרוּ שֶׁכָּל מַשְׁכּוֹנָא אֲפִלּוּ בְּנִכּוּי אָסוּר בֵּין בְּחָצֵר בֵּין בְּשָׂדֶה וְאֵין לָהֶם מַשְׁכּוֹנָא מֻתֶּרֶת אֶלָּא בַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהִלְוָהוּ מֵאָה דִּינָרִין וּמִשְׁכֵּן לוֹ בָּהֶן בַּיִת אוֹ שָׂדֶה וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאַחַר עֶשֶׂר שָׁנִים תַּחְזֹר קַרְקַע זוֹ לִבְעָלֶיהָ חִנָּם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לֶאֱכל פֵּרוֹתֶיהָ כָּל עֶשֶׂר שָׁנִים אֲפִלּוּ הָיָה שְׂכָרָהּ שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָרִים בְּכָל שָׁנָה שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא כְּמִי שֶׁשָּׂכַר בְּפָחוֹת. * וְכֵן אִם הִתְנָה בַּעַל הַשָּׂדֶה עִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁיָּבִיא לוֹ מָעוֹת יֵחָשֵׁב לוֹ עֶשֶׂר בְּכָל שָׁנָה וִיסַלְּקוֹ מִמֶּנָּה הֲרֵי זֶה [ז] מֻתָּר. וְכֵן אִם הִתְנָה הַלּוֶֹה שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה מְחַשֵּׁב לוֹ מַה שֶּׁדָּר בּוֹ וְיַחְזִיר לוֹ שְׁאָר הַדָּמִים וְיִסְתַּלֵּק הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא כִּשְׂכִירוּת וְכָל תְּנַאי שֶׁבִּשְׂכִירוּת מֻתָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ההראב"ד וכן אם התנה בעל השדה וכו' עד ה''ז מותר. א''א טעה בדבריהם ומה בין זה למשכנתא בנכייתא וכי יש הפרש בין נכייתא רבה לנכייתא זוטא ואותם הגאונים המחמירים לא התירו אלא הראשון בלבד והיא משכנתא דסורא עכ''ל:

מגיד משנה הורו מקצת הגאונים כו'. זה דעת ההלכות כתבתיו למעלה: וכן הורו שכל משכונא וכו'. גם זה שם וכבר כתבתיו: כיצד כגון שהלוהו מאה דינרין וכו'. זו משכונא מותרת לדברי הכל וזו היא משכנתא דסורא הנזכרת בגמרא שמותרת לדברי הכל: וכן אם התנה בעל השדה וכו'. דעת רבינו שמשכנתא דסורא היא אפילו במקום שמסלקין אבל בהשגות כתוב א''א טעה בדבריהם וכו' ודברי רבינו עיקר דודאי משכנתא דסורא היא אפילו במקום שמסלקין ומותרת לדברי הכל ואין הטעם בשביל רבוי הנכייתא או מיעוטא אלא כל זמן שאין כח ביד המלוה לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה מותר שהרי על כרחו של מלוה אם רצה לוה אינו גובה כלום ואינו אלא שכירות גמור מה שאין כן במשכנתא דנכייתא והרי זה דומה למוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג שרשאי לגואלו לפי חשבון הדמים ועל כל פנים יש לדון כן ממה שאמרו פרק השוכר את האומנין אי נמי דמטו ליה זוזי ופריק להו ארבע וחמש שנין מקמי יובל ואין להעמידה לפי סברת הגאונים המחמירים אלא במשכנתא דסורא ובשהתנה הלוה כמ''ש רבינו ואף הרמב''ן ז''ל מודה לו ואמר שהטעם שאינו דומה לשאר משכונות בנכוי הוא מפני שאין אחריות המלוה עליו ואם שטפה נהר אינו נוטל כלום אלא פירות שהיא עושה ואינו יכול לכופו לפרוע לו חובו לא מזו ולא משאר נכסים מה שאין כן במשכנתא סתם שהאחריות עליו ואם רצה תובע חובו ממנו ואם שטפה נהר גובה משאר נכסים ועוד שאין זה לשון מלוה אלא לשון מקח דומיא דלוקח פירות כיון שכתב כן עכ''ל ודבריו ברורים הם:

כסף משנה וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשב וכו'. פירוש עתה בא לומר דרבית נמי שרי אפילו התנה הלוה שיוכל לסלקו תוך הזמן דכיון שאין המלוה יכול לגבות מחובו כלום ולהחזיר הקרקע ללוה שכירות הוא ואפילו בית שרי:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן