הלכות מלוה ולוה - פרק ששה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק ששה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַחוֹב בְּאַחֲרָיוּת הַלּוֶֹה עַד שֶׁיִּפְרָעֶנּוּ לְיד הַמַּלְוֶה אוֹ לְיַד שְׁלוּחוֹ. אָמַר לוֹ הַמַּלְוֶה זְרֹק לִי חוֹבִי וְהִפָּטֵר וּזְרָקוֹ וְאָבַד אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הַמַּלְוֶה פָּטוּר. אָמַר לוֹ זְרֹק לִי חוֹבִי בְּתוֹרַת גִּטִּין. הָיוּ הַמָּעוֹת קְרוֹבוֹת לַלּוֶֹה הֲרֵי עֲדַיִן בְּאַחֲרָיוּתוֹ. הָיוּ קְרוֹבוֹת לַמַּלְוֶה נִפְטָר הַלּוֶֹה. מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה אִם אָבְדוּ מִשָּׁם אוֹ נִגְנְבוּ מְשַׁלֵּם הַלּוֶֹה מֶחֱצָה:

מגיד משנה החוב באחריות הלוה עד וכו'. זה פשוט בכמה מקומות: אמר לו המלוה זרוק לי חובי והפטר וכו'. בגיטין פרק הזורק (דף ע"ח ע"ב) אמר ר''י לגיטין [ולקידושין] אמרו ולא לדבר אחר פי' לגיטין [ולקידושין] אמרו שאם זרק קרוב לה מקודשת ומגורשת ולא לדבר אחר איתיביה ולענין החוב אמר לו זרוק לי חובי וזרק לו חובו קרוב למלוה זכה לוה קרוב ללוה לוה חייב מחצה על מחצה שניהם יחלוקו ותירצו הכא במאי עסקינן דאמר לו זרוק לי חובי והפטר והקשו אי הכי מאי למימרא ותירצו דא''ל זרוק לי בתורת גיטין והקשו ואכתי מאי למימרא ותירצו מהו דתימא מצי אמר ליה משטה אני בך קמ''ל ע''כ בגמרא והקשה הרשב''א ז''ל לאוקימתא דזרוק לי חובי והפטר א''כ קרוב ללוה אמאי חייב ותירץ דכי קאמר ליה זרוק לי חובי בתוך רשותי קאמר וכל שקרוב ללוה לא בא לרשות המלוה והכי איתא בירושלמי ואפשר שדעת רבינו ז''ל וכוונתו בשכתב וזרקו לו ואבד וכו' ר''ל וזרקו לרשותו: אמר לו וכו'. כבר נתבאר זה ופירש הרשב''א ז''ל דבלשון הזה ממש קאמר ליה והיינו חידוש דאי מפרשי שאמר לו זרוק לי חובי בתורת גיטין שיהא דינך כדין זורק גיטין פשיטא מאי קמ''ל וזה דעת רבינו ז''ל ודין הגיטין מבואר בהלכות גירושין וכתב הרמב''ן ז''ל בתשובה דבר ברור הוא שהזורק חוב לחבירו אפילו בתוך חצי אמה שלו דלא הוי פרעון מיהו היכא דא''ל מעיקרא הילך מעותיך והלה מסרב בו ואמר איני רוצה לקבל בזה אני אומר שאין צריך להניח בב''ד אלא זורקו בחיקו או בפניו והולך לו דקי''ל נתינה בעל כרחו הויא נתינה עכ''ל:

ב * הָיָה רְאוּבֵן חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָנֶה וְאָמַר לְלֵוִי הוֹלֵךְ לְשִׁמְעוֹן מָנֶה זֶה שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ. אִם בָּא לַחְזֹר אֵינוֹ חוֹזֵר וְהוּא חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַמָּנֶה לְשִׁמְעוֹן. הֶחְזִיר לֵוִי אֶת הַמָּנֶה לִרְאוּבֵן שְׁנֵיהֶן [א] חַיָּבִין בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד שִׁמְעוֹן כָּל חוֹבוֹ:

ההראב"ד היה ראובן חייב לשמעון מנה וכו' עד שיגיע ליד שמעון כל חובו. א''א אחריות לוי השליח איני יודע מה הוא אלא שאם יכפור ראובן במלוה נמצא לוי פושע בדבר עכ''ל:

מגיד משנה היה ראובן וכו'. פ''ק דגיטין (דף י"ד) מחלוקת רב ושמואל ופסק כרב דתניא כוותיה וכן דעת כל המפרשים ז''ל והטעם דבחוב הולך כזכה דמי: החזיר לוי את המנה לראובן שניהם וכו'. מעובדא דרבי דוסתאי ברבי ינאי דהתם נלמד זה שכל שלא החזיר מאונס חייב השליח אבל אם היה אנוס ודאי פטור כדאיתא התם וכ''כ הרשב''א ז''ל וז''ל ואם החזיר השליח למשלח חייב לשלם ורצה בעל חוב גובה ממנו אא''כ אנסוהו והחזיר כעובדא דרבי דוסתאי בר' ינאי ואף ע''פ שלא אנסוהו עדיין אלא שמאיימין עליו ויש בידם לעשות ה''ז אונס מעתה ואם החזיר פטור אבל אם יכול לעמוד כנגד איומם חייב וכדגרסינן בירושלמי ע''כ. ובהשגות א''א אחריות לוי השליח וכו'. וכבר נתבאר הדבר וכן מצאתי כתוב תשובה לרב אלפסי ז''ל שאם העני הלוה השליח חייב וכן עיקר ששניהם חייבין באחריותו כדברי רבינו ז''ל:

ג רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָנֶה וְאָמַר שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לְלֵוִי וְהָיוּ שְׁלָשְׁתָּן [ב] עוֹמְדִין וְקִבֵּל לֵוִי וְנִמְצָא רְאוּבֵן עָנִי וְאֵין לוֹ מִמַּה שֶּׁיִּגְבֶּה מִמֶּנּוּ הֲרֵי לֵוִי חוֹזֵר בַּחוֹב שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁזֶּה הִטְעָהוּ. וְאִם יָדַע לֵוִי שֶׁהוּא עָנִי אוֹ שֶׁהָיָה עָשִׁיר בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וְהֶעֱנִי אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר שֶׁהֲרֵי קִבֵּל. טָעַן לֵוִי שֶׁהָיָה רְאוּבֵן עָנִי וְהִטְעָהוּ וְשִׁמְעוֹן אוֹמֵר עָשִׁיר הָיָה וְהֶעֱנִי יֵרָאֶה לִי שֶׁעַל שִׁמְעוֹן לְהָבִיא רְאָיָה וְאַחַר כָּךְ יִפָּטֵר מֵחוֹב לֵוִי. לֹא יִהְיֶה אֶלָּא שׁוֹבֵר בְּיָדוֹ. אוֹמְרִים לוֹ קַיֵּם שׁוֹבֶרְךָ וְהִפָּטֵר:

מגיד משנה ראובן שהיה וכו'. ירושלמי הביאוהו בהלכות פרק המקבל: טען לוי וכו'. נראה שדברי רבינו הם במחוייב לו שמעון ללוי בשטר ואז צריך להביא ראיה ברורה שפרעו ואם יש שם ספק בדבר על שמעון להביא ראיה כמ''ש הוא ז''ל דלא עדיף משובר שאומרים לו קיים שוברך והפטר אבל במלוה על פה אחר שהוא נאמן לומר פרעתי בשבועת היסת נראה ודאי שנאמן לומר עשיר היה והעני מדין מגו כל זמן שלא נדע היפך ובודאי המלוה על פה אם הביא שובר לב''ד אין אומרים לו קיים שוברך אא''כ רצה כדי להפטר משבועת היסת אבל אם רצה לישבע ודאי אין נזקקין לו ליותר מכך כך נראה לי:

ד כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מִקָּח וּמִמְכָּר שֶׁרְאוּבֵן שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֵצֶל שִׁמְעוֹן כְּלוּם וְהָיָה רְאוּבֵן חַיָּב לְלֵוִי מָנֶה וְהִמְחָהוּ אֵצֶל שִׁמְעוֹן אַף עַל פִּי שֶׁהִמְחָהוּ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן לֹא קָנָה. וְאִם רָצָה שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יִתֵּן לֹא יִתֵּן וְאִם נָתַן חוֹזֵר וְגוֹבֶה מֵרְאוּבֵן שֶׁהֲרֵי עַל פִּיו נָתַן. וְכֵן אִם רָצָה לֵוִי לַחְזֹר וְלוֹמַר אֵינִי רוֹצֶה לִגְבּוֹת מִשִּׁמְעוֹן חוֹזֵר וְגוֹבֶה מֵרְאוּבֵן וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּפְרָע מִקְצָת מִשִּׁמְעוֹן חוֹזֵר וְגוֹבֶה הַשְּׁאָר מֵרְאוּבֵן:

מגיד משנה כבר בארנו וכו'. פרק ששי מהלכות מכירה נתבאר דין זה והוא בהלכות בהמקבל מהכרח שמועות:

ה חֶנְוָנִי [ג] שֶׁהָיָה נוֹתֵן לְבַעַל הַבַּיִת מִן הַחֲנוּת כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה בְּתוֹרַת הַלְוָאָה וּמַקִּיפוֹ עַד שֶׁיִּתְקַבֵּץ הַכּל וּפוֹרֵעַ לוֹ וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת תֵּן לַפּוֹעֲלִים סֶלַע אוֹ לְבַעַל חוֹבִי מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלִי וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ וַהֲרֵי הַחֶנְוָנִי אוֹמֵר נָתַתִּי וְהַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹבוֹ אוֹמֵר לֹא לָקַחְתִּי הֲרֵי הַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת חוֹבוֹ [ד] וְכֵן הַחֶנְוָנִי נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מִבַּעַל הַבַּיִת מַה שֶּׁטָּעַן שֶׁנָּתַן שֶׁהֲרֵי הוּא אָמַר לוֹ לִתֵּן. וְהַפּוֹעֵל [ה] נִשְׁבָּע בְּמַעֲמַד הַחֶנְוָנִי וְכֵן הַחֶנְוָנִי בְּמַעֲמַד הַפּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב כְּדֵי שֶׁיִּכָּלְמוּ זֶה מִזֶּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וּשְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא בִּנְקִיטַת חֵפֶץ [ו] מִפְּנֵי שֶׁבָּאִין שְׁנֵיהֶן לִטּל. לְפִיכָךְ אִם מֵת הַחֶנְוָנִי נוֹטֵל בַּעַל חוֹב בְּלֹא שְׁבוּעָה וְכֵן אִם מֵת פּוֹעֵל אוֹ בַּעַל חוֹב הַחֶנְוָנִי נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי אֵין בַּעַל הַבַּיִת מַפְסִיד כְּלוּם וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא תַּשְׁלוּם אֶחָד:

מגיד משנה חנוני שהיה וכו'. משנה פרק כל הנשבעין (דף מ"ה) בשבועות ומבואר בגמרא במסקנא דהלכתא דשניהם נשבעין זה במעמד זה וכתבו דה''ה דכל שבועה שמן הדין הוא בפני הלה שכנגדו ומה שהוסיפו בכאן הוא שאע''פ שבין החנוני והפועלים אין שום תביעה בעולם נשבעים האחד במעמד חבירו כדי שיכלמו זה מזה לפי שהם יודעים האמת ובעל הבית אינו יודע בו דבר: לפיכך אם וכו'. זה לא נתבאר בגמרא אבל הוא סברת רבינו וקצת מן הראשונים ז''ל והטעם לפי שאין בע''ה מפסיד כלום כמ''ש רבינו אבל קצת המפרשים ז''ל מודים בדין פועלים כשמת חנוני שנוטלים בלא שבועה והטעם לפי שבע''ה אצלם ברי בחיובם וספק בחזרה ר''ל אם נפרעו אם לאו ויתבאר פ''א מהלכות טוען ונטען שכל כיוצא בזה נוטל הלה בלא שבועה ובדין היה שיטלו בלא שבועה אלא מפני שבע''ה נפסד אמרו שישבעו לפיכך כל זמן שלא נפסד בעה''ב נעמידם על דינם ונחלקו בדין חנוני כשימותו פועלים ואמרו שאינו נוטל אלא בשבועה שהרי מן הדין היה שאפילו בשבועה לא יטול שהרי בעל הבית אצלו כאומר לו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני אם לאו ותקנה הוא שתקנו להם לחנונים שיטלו בשבועה ולפיכך לעולם אינן נוטלים אלא בשבועה וזה דעת הרמב''ן ז''ל והרב רבינו מאיר הלוי ז''ל. עוד כתב הרמב''ן ז''ל שאפילו מתו פועלים יורשיו נשבעים שבועת היורשין שלא פקדם אבא ונוטלין וכל המפרשים ראיתי חלוקים בזה ואפשר שהטעם שלהם הוא לפי שאין זה מלוה בשטר אלא על פה ועד אחד מעיד שנתן והם שמא ואע''פ שהוא נוגע בדבר אינן נוטלין וצ''ע, ולמדו ממשנתנו שהאומר לחבירו תן מנה זו לפלוני שאני חייב לו אין הלה מחוייב ליתנו לו בעדים כיון שלא אמר תנם אליו בעדים ואם כפר בו המקבל אין השליח חייב לשלם שלא פשע בדבר וזה פשוט וכ''כ ז''ל ויש מי שכתב שדין משנתנו אינו אלא בחנוני בדוקא שתקנו לו שיהא נשבע ונוטל אבל בשאר שליחיות אם אמר תן לפלוני כך וכך מעות בשבילי ואמר נתתי אינו נשבע ונוטל אלא צריך להביא ראיה כיון שאנו מסופקים בעיקר הדבר אם עשאו אם לאו:

ו הַחֶנְוָנִי אוֹמֵר אַתָּה אָמַרְתָּ לִתֵּן לָזֶה מָנֶה אוֹ צִוִּיתָ וְאָמַרְתָּ לִי אִם יָבוֹא פְּלוֹנִי תֵּן לוֹ וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר לֹא אָמַרְתִּי לְךָ הֲרֵי בַּעַל הַבַּיִת נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר וְהַחֶנְוָנִי עוֹשֶׂה דִּין עִם זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הַחֶנְוָנִי לְבַעַל הַבַּיִת הַמַּקִּיפוֹ כָּתוּב בְּפִנְקָסִי שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מָנֶה וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ נִשְׁבָּע בַּעַל הַבַּיִת הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְנִפְטָר כְּדִין כָּל טוֹעֵן עַל חֲבֵרוֹ לְכָל דָּבָר וְאֵין בָּזֶה תַּקָּנַת חֲכָמִים:

מגיד משנה החנוני אומר אתה אמרת וכו'. זה פשוט שכל שאין בעל הבית מודה שאמר לו נשבע היסת ונפטר ומבואר שם: וכן אם וכו'. מפורש במשנה שם:

ז רְאוּבֵן שֶׁהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב שֶׁיֵּשׁ לְלֵוִי עַל שִׁמְעוֹן וְטָעַן שֶׁלֵּוִי נְתָנוֹ לוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה וְאָבַד הַשְּׁטָר שֶׁהִקְנָהוּ בּוֹ אוֹ שֶׁטָּעַן שֶׁהִקְנָהוּ לוֹ עַל גַּב הַקַּרְקַע הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה אוֹתוֹ מִשִּׁמְעוֹן הוֹאִיל וְיוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. טָעַן שִׁמְעוֹן שֶׁפָּרַע לְלֵוִי וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי יִשָּׁבַע לֵוִי לְשִׁמְעוֹן וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה רְאוּבֵן. הוֹדָה לוֹ שֶׁפָּרַע יְשַׁלֵּם לֵוִי לִרְאוּבֵן. טָעַן לֵוִי שֶׁלֹּא מָכַר וְלֹא נָתַן שְׁטָר זֶה נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר:

מגיד משנה ראובן שהוציא וכו'. דע שכוונת רבינו ז''ל היא במ''ש שגובה ואינו צריך להביא ראיה דוקא כשאין הלוה טוען מי יאמר לי שבעל דברים שלי כתב ומסר לך אבל אם הלוה טען כן טענתו טענה ומקבלין הימנו וכ''כ פ''ו מהלכות מכירה וז''ל אבל צריך עדים לענין תביעה שהרי הנתבע אומר מי יאמר לי שבעל דברים שלי כתב ומסר לך ע''כ ושם הארכתי בביאור דין זה וכתבתי שם שעיקר הדין הוא שצריך להביא ראיה קודם שיגבה בו שלא כדברי רבינו ורבו ז''ל וכן דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל: טען שמעון וכו'. זה נראה פשוט וכ''כ הר''ר יהודה אלברצלוני ז''ל וזה דעת הגאונים ואם יש ראיה שמכר לו ולא רצה לישבע אע''פ שלא הודה שנפרע חייב לשלם ללוקח וכ''כ בעיטור, עוד כתוב שם שאם מת מוכר יורשיו נשבעין שבועת היורשין ונוטל לוקח ואם לא רצו לישבע משלמין לו ללוקח: הודה לו שפרע ישלם לוי לראובן. פי' דין זה הוא אפילו בשיש עדים לראובן מהקנייה שהרי היה לוי יכול למחול את החוב כמו שנתבאר פ''ו מהלכות מכירה ומגו דאי בעי מצי מחיל כי אמר שטרא פריעא הוא נאמן וכ''כ קצת מפרשים ז''ל ויש מי שכתב דכי אמר שטר פרוע הוא הרי הוא כמוחלו עכשיו ואין לך מחילה גדולה מזו: טען לוי שלא וכו'. ממה שאמר רבינו ז''ל ולא נתן יראה לי שדעתו ז''ל שכשאמר לוי שפרוע הוא משלם לראובן כדין מוחל שנתבאר פ''ז מהלכות חובל ומזיק שמחוייב לשלם כל מה שבשטר ר''ל שאפי' מכרו במנה ושוה אלף מוציאין אלף מן המוחל וכמו שביארתי שם אף כאן כשאומר פרוע הוא משלם כל שווי השטר ואין אנו מאמינין אותו לומר פרוע היה קודם מכירה ולא ישלם אלא דמים שקיבל דנמצא מקח שאינו מקח ואע''פ שאנו מאמינין אותו לענין הלוה היינו משום דמצי מחיל אבל ודאי הוא חייב בתשלומים כמו שהיה מתחייב אם מחל שאם לא תאמר כן אפי' הודה לוי שנתן לא ישלם כלום אם אנו מאמינין אותו שכבר נפרע קודם נתינה דה''ל כנותן מה שאינו שלו ויש לדחות ולומר שכוונת רבינו היא באמרו ולא נתן לא נתן כך באחריות א''נ לא נתן ואח''כ נפרע מ''מ עיקר הדין נ''ל כמ''ש. ומ''ש רבינו נשבע היסת ונפטר הוא מפני שאע''פ שא''צ להביא ראיה ה''מ לענין גוף השטר אבל להוציא מתחת ידי המוכר ודאי צריך להביא ראיה:

כסף משנה ראובן שהוציא שט''ח וכו' טען לוי שלא מכר וכו'. נראה דשבועה שנשבע שמעון כדי לפטור עצמו מלוי דומה דין זה לדין הנזכר בפי''ד בשם הוראת רבותיו שאפילו היה השטר יוצא מתחת יד אחד וכו' נשבע היסת ונפטר וכתב ה''ה מה שאמר רבינו ולא נתן יראה לי שדעתו ז''ל וכו' שאם לא תאמר כן אפילו הודה לוי שנתן לא ישלם כלום וכו' איני מבין הכרע זה שמ''ש טען לוי שלא מכר ולא נתן היינו לומר שהוא אומר שאין שטר זה פרוע וא''כ היאך אפשר לדייק ולומר אפילו הודה לוי שנתן לא ישלם כלום אם אנו מאמינים אותו שכבר נפרע קודם נתינה דהא כיון דבאומר שאינו פרוע עסקינן לא שייך לומר אם אנו מאמינים אותו שכבר נפרע ועוד שמאחר שרבינו לא הזכיר נתינה אצל הודה לו שפרע לו מנין לו לדייק כן:

ח שְׁטָר שֶׁהָיָה [ז] בְּיַד שָׁלִישׁ וְהוֹצִיא מִתַּחַת יָדוֹ בְּבֵית דִּין וְאָמַר פָּרוּעַ הוּא נֶאֱמָן אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁטָר מְקֻיָּם שֶׁאִלּוּ רָצָה הָיָה שׂוֹרְפוֹ אוֹ קוֹרְעוֹ. וְכֵן אִם מֵת הַשָּׁלִישׁ וְנִמְצָא כְּתָב יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שָׁלִישׁ שֶׁשְּׁטָר זֶה הַמֻּנָּח אֶצְלוֹ פָּרוּעַ הוּא הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדִים עַל הַכְּתָב. אֲבָל כְּתָב שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יְדֵי מַלְוֶה שֶׁשְּׁטָר פְּלוֹנִי פָּרוּעַ אֲפִלּוּ הָיָה בִּכְתַב יְדֵי הַמַּלְוֶה אֵינוֹ אֶלָּא כְּמִשְׂחָק:

מגיד משנה שטר שהיה וכו'. מעשה בסנהדרין פרק זה בורר (דף ל"א): וכן אם מת השליש וכו'. זה נראה פשוט ואפשר שלמד זה רבינו מהמשנה סוף פרק קמא דמציעא (דף כ') דקתני ואם יש עמהן סמפון יעשה מה שבסמפון ופירש''י ז''ל מילתא באפי נפשה היא וקתני המוצא בין שטרותיו שובר שנכתב על אחד משטרותיו יעשה מה שבסמפון וכו' והוא כלל לכל כיוצא בזה וכיון שהשליש נאמן משניהם יעשה ככתבו וע''כ לא אוקימנא לה בנמצא בין שטרותיו פרועין אלא גבי מלוה אבל בשליש הכל כדבריו וככתבו וכן עיקר: אבל כתב וכו'. מימרא שם פרק שנים אוחזין (דף כ' ע"ב):

ט הָיוּ עֵדִים עַל הַכְּתָב אִם הָיוּ מְקֻיָּמִין הֲרֵי הַשְּׁטָר פָּרוּעַ. וְאִם אֵין עָלָיו קִיּוּם יִשְׁאֲלוּ הָעֵדִים הַחֲתוּמִין עַל זֶה הַשּׁוֹבֵר. אִם לֹא יָדְעוּ אוֹ שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין הוֹאִיל וּמִתַּחַת יְדֵי הַמַּלְוֶה אוֹ מִתַּחַת יְדֵי יוֹרְשָׁיו יָצָא אֵין הַשּׁוֹבֵר כְּלוּם:

מגיד משנה היו עדים על וכו'. מבואר שם בגמרא דבשיש עדי קיום הרי הוא קיים: ואם אין עליו עדי קיום וכו'. מפורש בסוגיא שם:

י נִמְצָא הַשְּׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹת פְּרוּעִין הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדִים עַל הַכְּתָב הַנִּמְצָא. וְכֵן אִם נִמְצָא כָּתוּב בְּגוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר בֵּין מִפָּנָיו בֵּין מֵאֲחוֹרָיו וַאֲפִלּוּ בְּמִקְצָתוֹ שְׁטָר זֶה פָּרוּעַ אוֹ נִפְרָע מִמֶּנּוּ כָּךְ וְכָךְ עוֹשִׂין עַל פִּי הַכְּתָב וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עַל הַכְּתָב עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יְדֵי הַמַּלְוֶה שֶׁאִלּוּ לֹא נִפְרָע לֹא הָיָה כּוֹתֵב עַל [ח] הַשְּׁטָר:

מגיד משנה נמצא השטר בין שטרותיו פרועין וכו'. זהו דין המשנה שהזכרתי למעלה דאוקימנא לה בשנמצא בין שטרות פרועין: וכן אם נמצא כתוב בגופו של שטר וכו'. שם בסוף הפרק:

כסף משנה נמצא השטר בין שטרות פרועים וכו'. כתב בעל התרומות בשער נ''ג דאע''ג דתניא אין עליו עדים פסול ה''מ כשלא נמצא השטר בין הקרועים אבל נמצא בין הקרועים בודאי ההוא תברא דוקא היה:

יא הַמּוֹצֵא שְׁטָר בֵּין שִׁטְרוֹתָיו וְאֵין יוֹדֵעַ מַה טִּיבוֹ יִהְיֶה מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ:

מגיד משנה המוצא שטר בין שטרותיו וכו'. משנה כלשונה שם ופירש''י ז''ל מצא שטר [שאינו שלו] בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו אצלו אם הלוה הפקידו אצלו אם המלוה או שמא מקצתו פרוע ומסרו לו להיות שליש ביניהם ושכח. יהא בידו ולא יחזיר לא לזה ולא לזה עכ''ל. וכתב הרשב''א ז''ל אפילו שניהם מודים דומיא דנפילה ובתוס' מפורש דהוא הדין לשטרי מקח וממכר. וכתב הרשב''א ז''ל בתשובה דדוקא בשאין בהם קנין אבל יש בהם קנין יחזיר ללקוחות ואפילו מצאם בשוק דכל דליכא למיחש לפרעון ולהמלכה מחזיר וזה כפי שיטתו ושיטת הרמב''ן שכתבתי פי''ח מהלכות גזילה ואבידה דבשטרי אקניאתא לא בעינן מטא שטרא לידיה עוד כתב ומסתברא שאם מצא האב שטר של אחד מבניו בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו דלא אמרינן בכי הא יהא מונח וכן אם מצאו הבן בין שטרותיו והוא יוצא על שם אביו והוא שיהא הבן סמוך על שולחן אביו והרי זו כאותה ששנינו אין לאב חזקה בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב שכל אחד מהם כאפוטרופא ומפקח על נכסי השני והכל כאדם אחד וכן האשה בנכסי בעלה והאיש בשטרי אשתו דין אחד לכולם עכ''ל:

יב הָאוֹמֵר לְבָנָיו שְׁטָר בֵּין שִׁטְרוֹתַי פָּרוּעַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה הוּא שִׁטְרוֹתָיו כֻּלָּן פְּרוּעִין. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנֵי שְׁטָרוֹת הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. אָמַר לַחֲבֵרוֹ שְׁטָר לְךָ בְּיָדִי פָּרוּעַ הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָּרוּעַ. חוֹב לְךָ בְּיָדִי פָּרוּעַ כָּל שְׁטָרוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו כֻּלָּן פְּרוּעִין:

מגיד משנה האומר לבניו שטר וכו'. משנה פרק גט פשוט (דף קע"ג) כלשונה ופירש''י ז''ל שטרות כולן פרועין חוץ מאותן שיאמרו עדיין לא פרענו עכ''ל והטעם שיד בעל השטר על התחתונה ומספקא לן בכל חד דילמא האי ניהו: נמצא לאחד וכו'. שם במשנה ופירוש נמצא ללוה אחד שם בבית המת שני שטרות שלוה ממנו שתי הלואות הקטן אינו פרוע דשטר בין שטרותיו קאמר דמשמע אחד ולא שנים עכ''ל: אמר לחבירו וכו'. מימרא שם ומכאן שיד בעל שובר על העליונה ושל בעל השטר על התחתונה והטעם לפי שהשטר בא להוציא והמוציא עליו הראיה והשובר בא להפטר, ומכאן ששובר שכתוב בו דינרין סתם מבטל כל חוב ויכול לטעון כל מה שירצה אבל אם היה כתוב בו סך ונמחק או שכתב בו תיבה שלא נתקיימה אין דנין בו אלא כפחות שבלשונות כדי שלא יבואו להערים ואין דנין נמחק אלא להורעת כחו של מוציא כך השיב הרמב''ן ז''ל: חוב לך בידי פרוע וכו'. באותה מימרא שם ופי' אבן מיגש ז''ל לשון חוב משמע שטר אחד ומשמע נמי על כל שטר שיש לו עליו לפי שכולן חוב אחד מיקרי וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יד בעל השטר על התחתונה וכל שטרות שיש לו נחזיק עליהן שהן פרועין עכ''ל ואף כאן ראיה גמורה שיד בעל השובר על העליונה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן