הלכות מלוה ולוה - פרק ששה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק ששה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר וְאַחַר שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים בַּשְּׁטָר בָּא עָרֵב וְעָרַב אֶת הַלּוֶֹה אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ וְנִשְׁתַּעְבֵּד לְשַׁלֵּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כְּשֶׁיָּבוֹא הַמַּלְוֶה לְהִפָּרַע מִנִּכְסֵי הֶעָרֵב הַזֶּה אֵינוֹ [א] טוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים. הָיָה הֶעָרֵב בְּגוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר קֹדֶם חֲתִימַת הָעֵדִים אִם כָּתְבוּ פְּלוֹנִי עָרֵב שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ מְעֹרָב עִם הַלּוֶֹה בַּמִּלְוֶה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ מִן הַמְשֻׁעְבָּדִים. אֲבָל אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר פְּלוֹנִי לָוָה מִפְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ וּפְלוֹנִי עָרֵב שֶׁהֲרֵי עֵרְבוֹ לוֶֹה עִם עָרֵב בַּשְּׁטָר וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁל עָרֵב וְאַחַר כָּךְ חָתְמוּ עֵדִים בַּשְּׁטָר הֲרֵי זֶה נִפְרָע מִנִּכְסֵי עָרֵב הַמְשֻׁעְבָּדִים:

מגיד משנה המלוה את חבירו בשטר וכו' אף על פי שקנו מידו וכו'. מתוך לשון זה נראה שדעת רבינו הוא שערב היוצא לאחר חיתום שטרות צריך קנין והוא מפרש כן בכולהו בעי קנין שאמרו סוף גט פשוט שאף זה בכלל אבל הרמב''ן ז''ל העלה מסוגיא שבפרק הנושא בכתובות שערב היוצא לאחר חיתום שטרות אינו צריך קנין ולדבריו הסכים הרשב''א ז''ל. ומ''ש רבינו אינו טורף מנכסים משועבדים. מבואר בפסק הלכה בגמרא שם: היה הערב בגופו של שטר קודם חתימת העדים וכו'. חילוק זה בין אומר פלוני ערב לאומר ופלוני ערב מבואר בגמ' ובהלכות. ומ''ש רבינו וקנו מידו של ערב ואח''כ חתמו שנראה מדבריו שהוא מצריך קנין לערבות זה הוא מפני שרבינו מפרש כל זה אחר מתן מעות וקודם חתימה ודעתו שכיון שנמסרו ליד לוה המעות אף על פי שהוא ערב בשטר צריך קנין וכבר כתבתי דעת הרב רמב''ן ז''ל והרב רשב''א ז''ל:

ב מַלְוֶה שֶׁתָּבַע אֶת הַלּוֶֹה וְלֹא מָצָא לוֹ נְכָסִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהִפָּרַע מִן הֶעָרֵב עַד אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מִיּוֹם שֶׁנִּתְחַיֵּב [ב] הֶעָרֵב לְשַׁלֵּם. לֹא יִהְיֶה כֹּחַ זֶה פָּחוֹת מִן הַלּוֶֹה עַצְמוֹ. וְכָזֶה הוֹרוּ הַמּוֹרִים. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ הַכּל לְפִי הַתְּנַאי:

מגיד משנה מלוה שתבע את הלוה כו'. כבר נתבאר פרק שנים ועשרים כמה זמן נותנין ללוה ודוקא כשאין לו מעות או מטלטלין וכבר כתבתי שם דעות המפרשים והוראת המורים ז''ל להשוות הערב ללוה נכונה היא בטעם. ומ''ש רבינו ואם התנה הכל לפי תנאו. ה''ה ודאי בלוה עצמו וזה פשוט:

ג מַלְוֶה שֶׁבָּא לִתְבֹּעַ אֶת הַלּוֶֹה וְלֹא מָצָא לוֹ נְכָסִים אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר לֵךְ אֵצֶל הַקַּבְּלָן הֲרֵי יֵשׁ לְךָ לִתְבֹּעַ אוֹתוֹ תְּחִלָּה אֶלָּא תּוֹבֵעַ כָּל מִי שֶׁרָצָה תְּחִלָּה. וְאִם נָשָׂא הַקַּבְּלָן הַמָּעוֹת מִיַּד הַמַּלְוֶה וּנְתָנוֹ בְּיַד הַלּוֶֹה אֵין לַמַּלְוֶה בְּיַד הַלּוֶֹה כְּלוּם. הָיָה הַלּוֶֹה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹדִיעוֹ וְלֹא לֵילֵךְ אֵלָיו אוֹ שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה וְהִנִּיחַ יְתוֹמִים קְטַנִּים שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין לְנִכְסֵיהֶן הֲרֵי זֶה תּוֹבֵעַ אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה שֶׁהֲרֵי אֵין הַלּוֶֹה מָצוּי:

מגיד משנה מלוה שבא לתבוע את הלוה ולא מצא לו נכסים ידועים וכו'. זה מבואר בגמ' לא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד ומשמו של רבינו תם ז''ל אמרו בתוספות שאפילו נשא ונתן ביד אם אין נכסים לערב חוזר המלוה אצל הלוה וגובה ממנו מדרבי נתן וכן כתב הרמב''ן ז''ל וכתב הרשב''א ז''ל כל שבא מלוה להפרע מן הקבלן אי אפשר לו ליפרע ממנו אלא ממה שיהיה אפשר ליפרע מן הלוה כלומר שאילו אין ללוה אלא זיבורית אע''פ שיש לקבלן עידית ובינונית וזיבורית אינו נפרע מן הקבלן אלא מן הזיבורית וכן אם רצה לוה לפרעו אי אפשר לו לתבוע מן הקבלן תחלה וכדמוכח בריש פרק הניזקין עכ''ל: היה הלוה במדינה אחרת וכו' או שמת והניח בנים קטנים וכו'. כבר כתבתי פרק כ''ה לשון הרשב''א ז''ל שכתב בדין לוה שהוא במדינה אחרת והוא מסכים לדעת רבינו ז''ל ודין מת הלוה והניח בנים קטנים נחלקו בו המפרשים ז''ל שהרמב''ן ז''ל אמר שאפילו מהקבלן אין נפרעין עד שיגדלו היתומים והרשב''א ז''ל מסכים לדברי רבינו שאפילו מן הערב נפרעין וכ''ש מן הקבלן וזה דעת הראשונים זכרונם לברכה ועיקר:

כסף משנה היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו וכו' ה''ז תובע את הערב תחלה. היינו דוקא במלוה בשטר אבל לא במלוה על פה כמ''ש לקמן בסמוך: וכתב בעל התרומות בשער ל''ה הורו המורים שלא נאמרו דברי הרמב''ם שיתחייב הערב אם אין הלוה במדינה זו אלא בשאין ללוה נכסים ידועים במדינה זו אבל אם יש לו הרי זה יורד בב''ד באותם נכסים כמו שאנו דנים שנפרעין מן האדם שלא בפניו ולפיכך אין לו לתבוע מהערב עד שידין בב''ד בנכסי הלוה עכ''ל:

ד מַלְוֶה שֶׁתָּבַע אֶת הַלּוֶֹה וּמְצָאוֹ שֶׁהוּא עָנִי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִפָּרַע מִן הֶעָרֵב עַד שֶׁיִּשָּׁבַע הַלּוֶֹה בְּתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל עָרֵב:

מגיד משנה מלוה שתבע את הלוה וכו'. תקנת האחרוני' ז''ל בשבועה זו כבר נתבארה פרק שני והם אמרו להשביע את הלוה והם אמרו שלא יהיה הערב מחוייב קודם שבועה זו מפני חשש קנוניא ונכון הוא:

ה מִי שֶׁהָיָה עָרֵב לַחֲבֵרוֹ בְּמִלְוֶה עַל פֶּה וּבָא הַמַּלְוֶה לִתְבֹּעַ אֶת הֶעָרֵב וַהֲרֵי הַלּוֶֹה בִּמְדִינַת הַיָּם. אוֹמֵר לוֹ הֶעָרֵב הָבֵא רְאָיָה שֶׁלֹּא פְּרָעֲךָ הַלּוֶֹה וַאֲנִי אֲשַׁלֵּם לְךָ:

מגיד משנה מי שהיה ערב לחבירו במלוה ע''פ וכו'. דין זה אינו מבואר בגמרא אבל פשוט הוא שאפילו מנכסיו אין גובין במלוה על פה כמו שנתבאר פרק שלשה עשר וכן נראה מדברי הרמב''ן ז''ל פרק שני דייני גזילות ופשוט הוא כמו שכתבתי שם וכ''ש מערב שאין נפרעין ואני אומר שאפילו מן הקבלן אין נפרעין אלא בראיה אלא א''כ נשא ונתן ביד לפי שכל זמן שיש תביעה למלוה על הלוה ואין כאן שטר יש לחוש לפרעון כיון שהלוה היה נאמן בשבועתו בלא שובר וטוענין לערב שמא נפרע המלוה וגם זה נראה לי פשוט:

ו עָרֵב שֶׁקָּדַם וְנָתַן לְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַלּוֶֹה כָּל מַה שֶּׁפָּרַע עַל יָדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה מִלְוֶה עַל פֶּה אוֹ בְּלֹא עֵדִים כְּלָל. * בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאָמַר לוֹ הַלּוֶֹה בְּעֵת שֶׁנַּעֲשָׂה לוֹ עָרֵב עָרְבֵנִי וְשַׁלֵּם. אֲבָל אִם עָמַד בִּרְשׁוּת עַצְמוֹ וְנַעֲשָׂה לוֹ עָרֵב אוֹ קַבְּלָן אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַלּוֶֹה עָרְבֵנִי וְלֹא הִרְשָׁהוּ שֶׁיִּתֵּן וְיִפְרַע הַחוֹב אֵין הַלּוֶֹה חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ כְּלוּם. וְכֵן הַפּוֹרֵעַ שְׁטַר [ג] חוֹבוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֲפִלּוּ הָיָה הַחוֹב עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֵין הַלּוֶֹה חַיָּב כְּלוּם וְנוֹטֵל מַשְׁכּוֹנוֹ בְּחִנָּם וַהֲרֵי אִבֵּד זֶה הַנּוֹתֵן [ד] אֶת מְעוֹתָיו שֶׁמָּא הָיָה הַלּוֶֹה מְפַיֵּס אֶת הַמַּלְוֶה וּמוֹחֵל לוֹ. מֵת הַלּוֶֹה וְקָדַם הֶעָרֵב וּפָרַע הַחוֹב קֹדֶם שֶׁיּוֹדִיעַ אֶת הַיּוֹרְשִׁים אִם נוֹדַע לָנוּ שֶׁלֹּא פָּרַע הַלּוֶֹה שְׁטַר חוֹבוֹ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת כְּגוֹן שֶׁהוֹדָה בּוֹ קֹדֶם אוֹ שֶׁנִּדּוּהוּ וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ אוֹ שֶׁלֹּא הִגִּיעַ [ה] זְמַן הַמִּלְוֶה לְהִגָּבוֹת הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַיּוֹרְשִׁין כָּל מַה שֶּׁפָּרַע. הָיָה הַמַּלְוֶה עַכּוּ''ם אֵין הַיּוֹרְשִׁין חַיָּבִין לְשַׁלֵּם שֶׁמָּא אֲבִיהֶן נָתַן לְיַד הֶעָרֵב כָּל הַחוֹב שֶׁהָיָה עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁהָעַכּוּ''ם תּוֹבֵעַ אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה וּלְפִיכָךְ פָּרַע זֶה מִדַּעְתּוֹ קֹדֶם שֶׁיּוֹדִיעַ הַיְתוֹמִים. אֲבָל אִם הוֹדִיעָן שֶׁהָעַכּוּ''ם תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ וַהֲרֵי הוּא נוֹתֵן חַיָּבִין לְשַׁלֵּם:

ההראב"ד בד''א וכו' עד חייב לשלם לו כלום. א''א אלו דברים שאין הדעת מקבלתן ואין השכל סובלן עכ''ל:

מגיד משנה ערב שקידם ונתן לבע''ח את חובו וכו'. זה פשוט ומוכיח בברייתא פרק גט פשוט: בד''א כשאמר לו הלוה וכו' ערבני ושלם אבל אם עמד ברשות עצמו וכו'. מדקדוק לשון רבינו ז''ל הוא שאם אמר לו הלוה הכנס קבלן בעבורי אף על פי שלא הרשהו לשלם אם עמד הקבלן ופרע מדעתו חייב הלוה לשלם לו והטעם בזה שכיון שהוא נכנס קבלן מחמת דברי הלוה והמלוה היה יכול לתובעו ולנוגשו תחלה אם פרעו ולא המתין שיגשהו הרי זה חוזר וגובה מן הלוה אבל אם אמר לו להכנס ערב ולא הרשהו לשלם כיון שהמלוה לא היה יכול לנוגשו אלא אחר העמדת הלוה בדין וזה קידם ופרעו הרי דין הערב כדין איש אחר שפרע חובו של חבירו שאינו חייב לשלם כמו שיתבאר בסמוך כך נראה לי ולפי דברים אלו אפילו בערב שאינו קבלן כל שנכנס מדעת הלוה אם כבר עמד המלוה בדין עם הלוה ולא נמצאו לו נכסים שהרי הוא יכול לנגוש את הערב ועמד הוא ופרעו בלא נגישת ב''ד הרי הוא חוזר וגובה מן הלוה ואם היה דעת רבינו ז''ל לומר שכל זמן שלא הרשהו לשלם אם פרעו בלא נגישה אינו חוזר וגובה מן הלוה ואפילו בשנכנס קבלן במצות הלוה הוא דבר תימה ואיך יהיה דין זה שהמלוה יכול לנוגשו כדין פורע חוב דעלמא. ובהשגות א''א אלו דברים שאין הדעת מקבלתן ואין השכל סובלן ע''כ. אפשר שדעתו לחלוק ולומר שאפילו ערב שאינו קבלן שנכנס בערבות מאליו ופרע מאליו חוזר וגובה מן הלוה ויש לזה פנים ומה שכתבתי נראה לי עיקר: וכן הפורע שטר חובו של חבירו שלא מדעתו אפילו וכו'. מפורש בגמרא בנדרים פרק אין בין המודר (דף ל"ג) ופרק שני דייני גזילות (דף ק"ח) ובהלכות. ומה שכתב אפילו היה החוב על המשכון. ירושלמי בהלכות שם: מת הלוה וקידם הערב ופרע החוב קודם שיודיע וכו'. מעשה סוף פרק גט פשוט (דף קע"ד) ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמיה דלודעינהו ליתמי ואמר רב הונא בריה דרב יהושע אימר צררי אתפסיה וקי''ל כוותיה ודעת רבינו ז''ל לפרשה אפילו ביתומים גדולים וזהו שכתב את היורשים ולא כתב יתומים קטנים וזה דעת רבו ז''ל והרב אבן מיגש ז''ל והטעם בזה שכל שהוא פורע בלא הודעה נראה שכבר היה תפוס צררי שכשהגיע זמן החוב בחיי לוה התפיסם צרורות. ודע שקצת המפרשים פירשוה דוקא ביתומים קטנים והראשון עיקר וגם כן רבינו ז''ל מפרש מה שאמרו בברייתא שאם כתב לו מלוה התקבלתי ממך הרי זה גובה דוקא בדשמתיה ומית בשמתיה או באחד מהדרכים האחרים וכן פירש רבו ז''ל אבל מדברי הרמב''ן ז''ל נראה שאפילו אין כאן אחד מן הדרכים שהזכיר רבינו ז''ל כל זמן שכתב לו מלוה לערב התקבלתי הרי זה דינו כדין המלוה וכשם שאין טוענין למלוה טענת צררי וגובה מן היתומים הגדולים כיון שיש שטר בידו כך אין טוענין לערב אע''פ שפרע מעצמו: היה המלוה עכו''ם אין היורשין וכו'. מפורש בגמרא שם עכו''ם כיון דדיניה בתר ערבא אזיל אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא לא הוה מקבל ליה ע''כ ופירוש אין דין זה אלא במקום שדין העכו''ם כן:

ז כָּל עָרֵב שֶׁבָּא לִטּל מַה שֶּׁפָּרַע בֵּין שֶׁבָּא לְהִפָּרַע מִיּוֹרְשֵׁי לוֶֹה בֵּין מַלְוֶה עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁפָּרַע. וְאֵין מְצִיאַת שְׁטַר הַחוֹב שֶׁעָלָיו בְּיַד הֶעָרֵב רְאָיָה שֶׁמָּא [ו] נָפַל הַשְּׁטָר מִיַּד הַמַּלְוֶה וְלֹא פָּרַע זֶה כְּלוּם:

מגיד משנה כל ערב שבא ליטול וכו'. זה מוסכם מן המפרשים ז''ל וזו היא פשטה של ברייתא ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה ואף על פי שהיא מתפרשת ביתומים:

כסף משנה כל ערב שבא ליטול מה שפרע וכו' הרי זה צריך להביא ראיה שפרע וכו'. והא דאמרינן בפרק חזקת ההוא ערבא דאמר ללוה הב לי ק' זוזי דפרעית למלוה עילוך והא שטרא היה יכול לומר נפל ממני או היו שם עדים:

ח הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ עָרַבְתָּ לִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא עָרַבְתִּי. אוֹ שֶׁאָמַר הֶעָרֵב לַלּוֶֹה אַתָּה הִרְשֵׁיתַנִי לַעֲרֹב אוֹתְךָ וְלִתֵּן וְהוּא אוֹמֵר מִדַּעְתְּךָ עָרַבְתָּ אוֹ לֹא עָרַבְתָּ כְּלָל. אוֹ שֶׁאָמַר הֶעָרֵב פָּרַעְתִּי הַמִּלְוֶה בְּפָנֶיךָ וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא פָּרַעְתָּ. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ כֵּן פָּרַעְתָּ וְנָתַתִּי לְךָ מַה שֶּׁפָּרַעְתָּ. אוֹ שֶׁאָמַר הַמַּלְוֶה עָרַבְתָּ לִי מָאתַיִם וְהוּא אוֹמֵר לֹא עָרַבְתִּי אֶלָּא מָנֶה. מִכָּל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. אוֹ יִשָּׁבַע הַנִּתְבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת אוֹ שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה אִם הוֹדָה בְּמִקְצָת כִּשְׁאָר כָּל טַעֲנַת הַמָּמוֹן:

מגיד משנה האומר לחבירו ערבת לי והוא אומר וכו'. מה שכתב שדין הערב עם הלוה כדין מלוה על פה שיכול לומר פרעתיך כך כתב רבו ז''ל וכן כתבו המפרשים ז''ל אלא שאם כתב לו המלוה התקבלתי ונתן לו זכותו הרי הוא עומד במקומו ודין הערב כדין המלוה ואם המלוה בשטר אינו יכול לומר פרעתי כך נראה מדברי הרשב''א ז''ל ופשוט הוא לא יגרע כח הערב מאיש נכרי דעלמא שהרשהו המלוה:

ט עֶבֶד אוֹ אֵשֶׁת אִישׁ שֶׁלָּווּ אוֹ שֶׁעָרְבוּ אֶת אֲחֵרִים וְנִתְחַיְּבוּ לְשַׁלֵּם. כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרֵר הָעֶבֶד וְתִתְגָּרֵשׁ הָאִשָּׁה אוֹ תִּתְאַלְמֵן יְשַׁלְּמוּ:

מגיד משנה עבד או אשת איש שלוו וכו'. זה פשוט שאינן משלמין בעודן תחת האדון והבעל ולמדו זה כל המפרשים ז''ל מהרבה מקומות ומהם מהמשנה שבפרק החובל (דף פ"ז) העבד והאשה וכו' שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם. ומ''מ ראיתי כתוב בשם רבינו שרירא ורבינו האיי גאונים ז''ל שהאשה שלותה או קבלה בפקדון או גזלה או גנבה אם הוא מצוי בידה משלמת ואין לבעל לעכב ואם כבר אבד הרי הוא כדין חבלות וכן נראה מדברי רבינו ז''ל שכתב לפנינו x ודבריהם צל''ע בלותה לפי שי''ל שכיון שמלוה להוצאה ניתנה תיכף שלותה זכה בה בעל לאכילת פירות אבל בפקדון וגזל וגניבה פשוט הוא דכל היכא דאיתנהו ברשותא דמרייהו איתנהו:

י קָטָן שֶׁלָּוָה חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּשֶׁיַּגְדִּיל וְאֵין כּוֹתְבִין עָלָיו שְׁטָר אֶלָּא הֲרֵי הִיא מִלְוֶה עַל פֶּה אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁאֵין קִנְיָן מִיַּד הַקָּטָן כְּלוּם:

מגיד משנה קטן שלוה חייב לשלם כשיגדיל וכו'. גם (כן) זה מוסכם מן הגאונים ז''ל דאע''ג דלגבי חבלות שנינו במשנה דקטן שחבל באחרים פטור לעולם גבי הלואה כיון דמטא הנאה לידיה מיחייב לשלם לכשיגדיל ומסתברא לי דוקא כשהגיע לעונת הפעוטות כשלוה מפני שמקחו וממכרו קיימין במטלטלין כמבואר פרק כ''ט מהלכות מכירה אבל פחות מכאן הרי זה כמאבד מעותיו וכמלוה את השוטה ויש לי ראיה לזה ממה שנתבאר פרק שביעי מה' שאלה ופקדון שהמקבל פקדון מן הקטן לא יחזיר אליו ושם כתבתי דדוקא בשלא הגיע לעונת הפעוטות ואם שלו אין מחזירין אליו המלוה לו את שלו היאך ישתלם ממנו כך נ''ל. ומ''ש רבינו ואין כותבין עליו שטר וכו'. מפורש בהרבה מקומות חזקה אין העדים חותמין על השטר אא''כ נעשה גדול:

יא קָטָן שֶׁעָרַב אֶת אֲחֵרִים הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם כְּלוּם אַף כְּשֶׁיַּגְדִּיל וְזֶה שֶׁנָּתַן אֶת מְעוֹתָיו עַל פִּי הַקָּטָן אִבֵּד אֶת מְעוֹתָיו שֶׁאֵין לְקָטָן דַּעַת כְּדֵי לְשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בּוֹ וְלֹא בְּעַרְבָנוּת וְלֹא בְּכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְדִין אֱמֶת הוּא וְכֵן רָאוּי לָדוּן:

מגיד משנה קטן שערב את אחרים וכו'. פירוש אינו דומה למתנה שהיא קיימת במטלטלין כמו שנתבאר פרק כ''ט מהלכות מכירה משום דהתם מדעת גמר ומקנה ומוציא הדבר מרשותו אבל כאן אינו אלא שיעבוד והרי מבואר בגמ' דערב היה בו משום אסמכתא אם לא מפני שכיון שהלוהו על אמונתו גמר ומשעבד נפשיה ואין לקטן דעת כדי לשעבד עצמו בזה כדברי הגאונים ז''ל:

יב הָאִשָּׁה שֶׁלָּוְתָה בִּשְׁטָר אוֹ עָרְבָה בִּשְׁטָר וְנִשֵּׂאת חַיֶּבֶת לְשַׁלֵּם אַחַר שֶׁנִּשֵּׂאת. וְאִם הָיְתָה מִלְוֶה עַל פֶּה אֵינָהּ מְשַׁלֶּמֶת עַד שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ אוֹ שֶׁתִּתְאַלְמֵן שֶׁרְשׁוּת בַּעַל כִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ [ז] הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת. וְאִם הָיוּ אוֹתָן מְעוֹת הַהַלְוָאָה עַצְמָן קַיָּמִין יַחְזִירוּ [ח] אוֹתָן לַמַּלְוֶה:

מגיד משנה האשה שלותה בשטר וכו'. זה פשוט ומבואר בסוגיא סוף פרק יש נוחלין (דף קל"ט) ודין מלוה על פה בעיא ולא איפשיטא שם ואינו גובה בעודה תחת הבעל כמו שמבואר בהלכות. ומ''ש רבינו ואם היו מעות ההלואה עצמן קיימין יחזירו אותן למלוה הוא כדברי רבינו שרירא ורבינו האיי ז''ל שכתבתי למעלה אפילו בלותה משנשאת וכבר כתבתי בזה ואפשר שיצא להן בכאן ממ''ש בגמרא לותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו דמשמע דלא מיבעיא להו אלא דוקא באכלה הא איתנהו בעין מחזירין למלוה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן