הלכות מלוה ולוה - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א דִּין תּוֹרָה שֶׁבִּזְמַן שֶׁיִּתְבַּע הַמַּלְוֶה אֶת חוֹבוֹ אִם נִמְצְאוּ לַלּוֶֹה נְכָסִים מְסַדְּרִין לוֹ וְנוֹתְנִין לְבַעַל חוֹבוֹ אֶת הַשְּׁאָר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם לֹא נִמְצָא לַלּוֶֹה כְּלוּם אוֹ נִמְצְאוּ לוֹ דְּבָרִים שֶׁמְּסַדְּרִין לוֹ בִּלְבַד יֵלֵךְ הַלּוֶֹה לְדַרְכּוֹ וְאֵין אוֹסְרִין אוֹתוֹ וְאֵין אוֹמְרִים לוֹ הָבֵא רְאָיָה שֶׁאַתָּה עָנִי וְלֹא מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁדָּנִין הָעַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כד) 'לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה'. אֶלָּא אוֹמְרִים [א] לַמַּלְוֶה אִם אַתָּה יוֹדֵעַ נְכָסִים לְזֶה הַמְחֻיָּב לְךָ לֵךְ וּתְפֹס אוֹתָן:

מגיד משנה דין תורה שבזמן וכו'. זה פשוט שלא מצינו בשום מקום חיוב גוף מחמת ממון ולא שבועה שאין לו:

ב טָעַן שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְהֶחְבִּיא אוֹתָן וַהֲרֵי הֵן בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֵין מִן הַדִּין שֶׁיִּכָּנֵס לְבֵיתוֹ לֹא הוּא וְלֹא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל זֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יא) 'בַּחוּץ תַּעֲמֹד'. אֲבָל מַחְרִימִין עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְלֹא יִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ. כְּשֶׁרָאוּ הַגְּאוֹנִים [ב] הָרִאשׁוֹנִים שֶׁעָמְדוּ אַחַר חִבּוּר הַגְּמָרָא שֶׁרַבּוּ הָרַמָּאִים וְנִנְעֲלָה דֶּלֶת בִּפְנֵי לוִֹין הִתְקִינוּ שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אֶת הַלּוֶֹה שְׁבוּעָה חֲמוּרָה כְּעֵין שֶׁל תּוֹרָה בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם יֶתֶר עַל דְּבָרִים שֶׁמְּסַדְּרִין לוֹ. וְשֶׁלֹּא הֶחְבִּיאָן בְּיַד אֲחֵרִים וְשֶׁלֹּא נָתַן מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחְזִיר. וְכוֹלֵל [ג] בִּשְׁבוּעָה זוֹ שֶׁכָּל שֶׁיַּרְוִיחַ וְכָל שֶׁיָּבוֹא לְיָדוֹ אוֹ לִרְשׁוּתוֹ [ד] מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ לֹא יַאֲכִיל מִמֶּנּוּ כְּלוּם לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו וְלֹא יַלְבִּישׁ אוֹתָן וְלֹא יְטַפֵּל בָּהֶן וְלֹא יִתֵּן מַתָּנָה לְאָדָם בָּעוֹלָם. אֶלָּא יוֹצִיא מִכָּל אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מָזוֹן הָרָאוּי לוֹ וּכְסוּת הָרָאוּי לוֹ. לֹא אֲכִילַת הַזּוֹלְלִים וְהַסּוֹבְאִין אוֹ בְּנֵי מְלָכִים וְלֹא מַלְבּוּשֵׁי הַפָּחוֹת וְהַסְּגָנִים אֶלָּא כְּדַרְכּוֹ. וְכָל הַיֶּתֶר עַל צָרְכּוֹ יִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן עַד שֶׁיַּגְבֶּנּוּ כָּל חוֹבוֹ. וּמַחְרִימִין תְּחִלָּה עַל מִי שֶׁיֵּדַע לִפְלוֹנִי נְכָסִים גְּלוּיִין אוֹ טְמוּנִין וְלֹא יוֹדִיעַ לְבֵית דִּין. גַּם אַחַר הַתַּקָּנָה הַזֹּאת אֵין בַּעַל חוֹב יָכוֹל לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל לוֶֹה לֹא הוּא וְלֹא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לַעֲקֹר גּוּף הַתּוֹרָה אֶלָּא הַלּוֶֹה עַצְמוֹ יוֹצִיא כֵּלָיו אוֹ יֹאמַר כָּךְ וְכָךְ הוּא שֶׁיֵּשׁ לִי מַנִּיחִין הָרָאוּי לוֹ וְיוֹצִיא הַשְּׁאָר וְיִשָּׁבַע בְּתַקָּנָה זוֹ וְכָזֶה דָּנִין יִשְׂרָאֵל בְּכָל מְקוֹמוֹתָן. נִרְאֶה לוֹ [ה] מָמוֹן אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעָה זוֹ וְאָמַר שֶׁל אֲחֵרִים הוּא אוֹ עֵסֶק הוּא בְּיָדִי אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה. וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי:

מגיד משנה אבל מחרימין וכו'. זה החרם לא מצאתיו בגמ' מבואר אא''כ סובר הרב ז''ל שזהו מה שאמרו במסכת מועד קטן פרק ואלו מגלחין (דף י"ז) מנא לן דמחרמינן וכו' ותהיה הכוונה בחרם סתם וצל''ע: הגאונים הראשונים וכו'. זאת התקנה כתובה בספריהם ז''ל וכ''כ בעטור והיכא דטעין ב''ח דלית ליה לאיפרועי תקינו רבנן לאשתבועי שבועה כעין דאורייתא והכי אסכימו ונהיגו ע''כ:

כסף משנה כשראו הגאונים וכו' התקינו שמשביעין את הלוה וכו'. כתוב בספר התרומות שער שני ששבועה זו דומה לשבועת מודה מקצת שהוא מפני שאנו אומרים שהוא נשמט משום דדחיקא ליה שעתא סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה ורמו רבנן שבועה כי היכי דלודי וכך אנו אומרים בזה. וכתב עוד שם ששבועה זו אפילו אין הלוה בא עליו בטענת ברי שיש לו במה לפורעו אלא אפילו טוען שמא יש לו משביעין אותו והראשונים קראו אותה שבועת החשד עכ''ל: וכתב עוד על מ''ש רבינו שמשביעין אותו שלא נתן מתנה על מנת להחזיר וכו' למה תקנוה שאם באו להזהירו שיפרענה בשיחזירנה לו ה''ז כלול בשנשבע שכל מה שירויח יפרענו ואפילו נתנו לו במתנה בכלל זה ואם תקנוה להודיע לוה למלוה מה שמכר ונתן מזמן שלוה היכן מצינו זה בתקנת הגאונים אלא עיקר תקנה זו כפי מ''ש הרמב''ן דמאי דאיתמר במתנת בית חורון משמע שלא אמרו כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה אלא בנותן סתם ומעשיו או דבריו מוכיחין עליו שאינו גומר ליתנה אבל נתן בדעת גמורה ע''מ להחזיר הרי היא כשאר כל התנאים דעלמא מעתה הרמב''ם לזה נתכוון שישבע שלא נתן עכשיו ע''מ להחזיר כדי להבריח מב''ח דלא הוי מתנה דהא חובו יוכיח שלא נתכוון אלא להבריח מב''ח בלבד עכ''ל:

ג מִי שֶׁנִּשְׁבַּע שְׁבוּעָה זוֹ שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם וְכָל מַה שֶּׁיַּרְוִיחַ יִתֵּן לְבַעַל חוֹב אֵין כָּל אֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת בָּא וּמַשְׁבִּיעוֹ שֶׁשְּׁבוּעָה אַחַת כּוֹלֶלֶת כָּל בַּעֲלֵי חוֹבוֹת. וְתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים הִיא וְאֵין מְדַקְדְּקִין בָּהּ לְהַחְמִיר אֶלָּא לְהָקֵל:

ד מִי שֶׁהֻחְזַק שֶׁהוּא עָנִי וְכָשֵׁר וְהוֹלֵךְ בְּתֹם וְהַדָּבָר גָּלוּי וְיָדוּעַ לַדַּיָּן וּלְרֹב הָעָם וּבָא בַּעַל חוֹבוֹ לְהַשְׁבִּיעוֹ בְּתַקָּנָה זוֹ וְהֻחְזַק הַתּוֹבֵעַ שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בַּעֲנִיּוּת זֶה אֶלָּא רוֹצֶה לְצַעֲרוֹ בִּשְׁבוּעָה זוֹ לְהָצֵר לוֹ וּלְבַיְּשׁוֹ בָּרַבִּים כְּדֵי לְהִנָּקֵם מִמֶּנּוּ אוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּלֵךְ וְיִלְוֶה מִן הָעַכּוּ''ם אוֹ יִקַּח נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ וְיִתֵּן לָזֶה עַד שֶׁיִּנָּצֵל מִשְּׁבוּעָה זוֹ. יֵרָאֶה לִי שֶׁאָסוּר לְדַיָּן יְרֵא שָׁמַיִם לְהַשְׁבִּיעוֹ שְׁבוּעָה זוֹ וְאִם הִשְׁבִּיעוֹ בִּטֵּל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁל תּוֹרָה לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא רָאוּי לַדַּיָּן לִגְעֹר בַּתּוֹבֵעַ וּלְטָרְדוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹטֵר וְהוֹלֵךְ בִּשְׁרִירוּת לִבּוֹ. שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים תַּקָּנָה זוֹ אֶלָּא מִפְּנֵי הָרַמָּאִין וַהֲרֵי נֶאֱמַר (דברים כב-ב) 'עַד דְּרשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ' דָּרְשֵׁהוּ אִם רַמַּאי הוּא אוֹ אֵינוֹ רַמַּאי וּמֵאַחַר שֶׁהֻחְזַק זֶה שֶׁהוּא עָנִי וְשֶׁאֵינוֹ רַמַּאי אָסוּר לְהַשְׁבִּיעוֹ. וְכֵן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁמִּי שֶׁהֻחְזַק רַמַּאי וּדְרָכָיו מְקֻלְקָלִין בְּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ וַהֲרֵי הוּא אָמוּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָמוֹן וְטָעַן שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם וַהֲרֵי הוּא רָץ לְהִשָּׁבַע בְּתַקָּנָה זוֹ שֶׁאֵין רָאוּי לְהַשְׁבִּיעוֹ אֶלָּא אִם יֵשׁ כֹּחַ בַּדַּיָּן לַעֲשׂוֹתוֹ עַד שֶׁיִּפְרַע בַּעַל חוֹבוֹ אוֹ לְנַדּוֹתוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן יַעֲשֶׂה מֵאַחַר שֶׁהוּא אָמוּד. שֶׁפְּרִיעַת בַּעַל חוֹב מִצְוָה. [ו] כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל שֶׁיַּעֲשֶׂה הַדַּיָּן מִדְּבָרִים אֵלּוּ וְכַוָּנָתוֹ לִרְדֹּף הַצֶּדֶק בִּלְבַד שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לְרָדְפוֹ וְלֹא לַעֲבֹר הַדִּין עַל אֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִין הֲרֵי זֶה מֻרְשֶׁה לַעֲשׂוֹת וּמְקַבֵּל שָׂכָר. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם:

מגיד משנה והרי נאמר עד דרוש אחיך וכו'. זה הלשון במשנה פ' אלו מציאות (דף כ"ח ע"ב): כללו של דבר וכו'. זהו דין הגמרא שהדיין יש לו לחתוך הדין לפי האמת אפילו חוץ מן הדין וכבר אמרו מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה וכו' ואמרו בכמה מקומות כפתיה ואודי ומ''מ כתבו המפרשים האחרונים ז''ל שאין בכל ב''ד כח בזה אלא א''כ הוא ב''ד חשוב ומוחזק בחכמה וחסידות ומשרבו הדיינין שאינן מומחין [ס''א מהוגנין] יש לחוש שלא יהא כל אחד פורץ לעשות לו דרך לרצונו:

ה מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בִּשְׁבוּעָה זוֹ מִפְּנֵי שְׁטַר חוֹב שֶׁעָלָיו וְהוֹדָה לַאֲחֵרִים בְּחוֹבוֹת אֲחֵרִים וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ יֶתֶר עַל הָרָאוּי לוֹ לֹא יִטּל הַיֶּתֶר אֶלָּא בַּעֲלֵי שְׁטָרוֹת בִּלְבַד. שֶׁמָּא קְנוּנְיָא עוֹשֶׂה בְּהוֹדָאָתוֹ עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה:

מגיד משנה מי שנתחייב בשבועה זו וכו'. מתוך לשון הרב ז''ל יראה שאין זה אלא כשאין שם עדים באותן חובות אבל אם יש שם עדי הלואה אע''פ שאין בהם שטר הרשות בידו לתת להם ובודאי אם היה זה בגביית בית דין שידעו שהשיגה ידו יותר מן הראוי לו פשוט הוא שאם אין שם עדי הלואה שאין נותנין בהודאת הלוה שאפילו בשיש שם עדי הלואה והיא קודמת למלוה בשטר יש מן הגאונים שאמרו שנותנין למלוה בשטר בדוקא וזה יתבאר פ''כ כ''ש בשאין שם עדי הלואה וזה פשוט ולפיכך אף כשהלוה פורע מכח שבועתו לא יתן לבעלי השטרות:

כסף משנה מי שנתחייב בשבועה זו וכו' וכן מי שיש עליו שט''ח והודה לאחרים מעצמו וכו'. נ''ל שכוונת רבינו היא שכשמחייבין אותו לתת היותר לו ממזונותיו אע''פ שתבעוהו אחרים והביאו עדי הלואה והוא מודה שלא פרע אין מאמינים אותו שאדם עשוי בכיוצא בזה לעשות קנוניא והאחרים נראה להם שעושין מצוה שיהיה לו במה לפרנס את אשתו ובניו ואל ימותו ברעב אבל מי שיש לו נכסים לפרוע לב''ח אלא שאינו רוצה לישאר ערום מנכסים אילו באו אחרים ותבעוהו והביאו עדי הלואה הוה מהימנינן להו ונתנין להם אם קדמו אבל אם מודה מעצמו אני חייב לאחרים בכי הא לא משגחינן ביה אף על פי שאחר כך באו אותם אחרים ותבעוהו כיון שהוא הודה מעצמו בתחלה וזהו שאמר רבינו גבי מי שאין לו לפרוע אלא ממה שמרויח מי שנתחייב שבועה זו מפני שט''ח שעליו והודה לאחרים בחובות אחרים לא יטול היתר אלא בעלי השטרות בלבד דמשמע שאותם אחרים תבעוהו תחלה והודה להם וכשיש לו ממה לפרוע כתב וכן מי שיש עליו שטר חוב והודה לאחר מעצמו דוקא מפני שהודה מעצמו אבל אם תבעוהו תחלה היינו מאמינים אותם מאחר שיש לו נכסים אלא שאין בהם כדי לפרוע לזה ולזה:

ו רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מֵאָה וְלֵוִי חַיָּב לִרְאוּבֵן מֵאָה מוֹצִיאִין מִלֵּוִי וְנוֹתְנִין [ז] לְשִׁמְעוֹן. לְפִיכָךְ אִם אֵין לִרְאוּבֵן נְכָסִים וְהָיוּ לוֹ שִׁטְרֵי חוֹב עַל לֵוִי וְאָמַר לֵוִי שְׁטַר אֲמָנָה הוּא [ח] פָּרוּעַ הוּא וְהוֹדָה לוֹ רְאוּבֵן אֵין מַשְׁגִּיחִין עַל הוֹדָאָתוֹ שֶׁמָּא קְנוּנְיָא הֵם עוֹשִׂין לְאַבֵּד זְכוּתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֶלָּא יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן וְיִטּל מִלֵּוִי כְּדִין כָּל טוֹרֵף שֶׁאֵינוֹ נִפְרָע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְכֵן כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ עָלָיו שְׁטַר חוֹב וְהוֹדָה לְאַחֵר מֵעַצְמוֹ בְּחוֹב אַחֵר אִם אֵין לוֹ נְכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּגְבּוּ שְׁנֵיהֶם גּוֹבֶה בַּעַל הַשְּׁטָר בִּלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל שְׁטָרוֹ שֶׁל זֶה:

מגיד משנה ראובן שהיה חייב לשמעון מאה וכו'. זה מחלוקת בברייתא דת''ק ור' נתן בפ''ק דקידושין (דף ט"ו) ובהרבה מקומות פסק כר' נתן וכן פסקו רוב הפוסקים ז''ל: לפיכך אם אין לראובן נכסים והיה לו שטר חוב על לוי וכו'. מימרא פרק האשה שנתארמלה (דף י"ט) בכתובות וכאוקימתא דאביי והיא בשאין לראובן נכסים אחרים כמו שכתב x הרב שאותה של רבי נתן שהזכרתי בשאין לו נכסים אחרים להשתלם ממנו נאמרה כדאיתא פרק שור שנגח ד' וה' (דף מ') וכן כתב ז''ל, וכבר הזכרתי למעלה פרק ראשון בכיוצא בזה מפני מה אינו נאמן מדין מיגו וכן נאמינהו כאן ומתוך שיכול למחול ולשרוף השטר והרבה תירוצים נאמרו בזה והנראה בדעת רבינו שהוא סובר כדברי הרמב''ן ז''ל שכתבתי למעלה. וכתב הראב''ד ז''ל בדין זה אם הלך ראובן ופרעו לשמעון ואח''כ הוציא שטרו על לוי נ''ל שגובה אותו ממנו כיון שמתחלה לא האמינוהו אצל שמעון ואמרינן להשמט ממנו אמר כן לגבי לוה ג''כ אין תופסין אותו בכך שהרי אם עמד מתחלה ולא פרע לשמעון משלו הרי מוציאין מן לוי ונותנין לו ג''כ עתה שפרעו משלו גובה מן הלוה דלא גרע משמעון ע''כ בחידושי הרשב''א ז''ל: וכן כל מי שיש עליו שטר חוב וכו'. מתוך לשון זה נראה ג''כ שאין הכוונה אלא בשאין שם עדי הלואה כמו שכתבתי למעלה ומתוך דברים אלו נראה שדעת הרב שמלוה בשטר מאוחרת ומלוה ע''פ מוקדמת שנותנין למלוה על פה שלא כדברי הגאונים שכתבתי למעלה שאם לא כן אי זה חשש קנוניא יש בכאן והלא אפילו אם נאמינהו לעולם היינו מגבין בעל השטר תחלה א''ו דעת הרב כמו שכתבתי ובפרק כ' יתבאר ודין הקנוניא פשוט בהרבה מקומות ומהם סוף בבא בתרא (דף קע"ד):

ז אָסוּר לָאָדָם לְהַלְווֹת מְעוֹתָיו בְּלֹא עֵדִים וַאֲפִלּוּ לְתַלְמִיד חָכָם אֶלָּא אִם כֵּן הִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן. וְהַמַּלְוֶה בִּשְׁטָר מְשֻׁבָּח יָתֵר. וְכָל הַמַּלְוֶה בְּלֹא עֵדִים עוֹבֵר מִשּׁוּם (ויקרא יט-יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל' וְגוֹרֵם קְלָלָה לְעַצְמוֹ:

מגיד משנה אסור לאדם וכו'. מימרא סוף פרק איזהו נשך (דף ע"ה ע"ב): ואפילו לתלמיד חכם. מעשה שם. ומ''ש הרב ז''ל אלא א''כ הלוהו על המשכון לפי שבהלואה על המשכון אין בה אותן טענות שיש במלוה בלא עדים לפי שהמלוה נאמן בו בשבועה עד כדי דמיו כמו שיתבאר פרק י''ג: וכל המלוה בלא עדים וכו'. שם ופירש''י ז''ל עובר משום ולפני עור שעולה על רוחו של לוה לכפור וגורם קללה לעצמו כשתובעו וזה כופר הכל מקללין אותו [ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק] עכ''ל:

ח הָרַב שֶׁלָּוָה מֵעַבְדּוֹ וְאַחַר כָּךְ שִׁחְרְרוֹ אוֹ לָוָה מֵאִשְׁתּוֹ וְאַחַר כָּךְ גֵּרְשָׁהּ אֵין לָהֶן עָלָיו כְּלוּם שֶׁכָּל מַה שֶּׁקָּנָה עֶבֶד קָנָה רַבּוֹ וְכָל הַמָּעוֹת [ט] שֶׁבְּיַד הָאִשָּׁה בְּחֶזְקַת בַּעְלָהּ אֶלָּא אִם הֵבִיאָה רְאָיָה שֶׁהֵן מִנְּדֻנְיָתָהּ:

מגיד משנה הרב שלוה מעבדו וכו'. ברייתא פרק חזקת (דף נ"א) לוה מן העבד ושחררו מן האשה וגירשה אין להם עליו כלום עכ''ל אבל מתוך מה שאמרו עליה בגמרא שאני התם דלא ניחא ליה דליהוי עבד לוה לאיש מלוה כתב הרשב''א ז''ל ושמעינן מינה דלוה מאשתו או מעבדו מעות שאינן טמונין וגירש את האשה ושחרר את העבד חייב לפרעם דכל שלוה מהן מעות שאינם טמונים אודויי אודי דשלהם הם שניתנו להם בענין שאין לו בהם כלום כגון שנתנו לעבד על מנת שאין לרבו בהם כלום אלא שיפדה בהם את עצמו ולאשה על מנת שאין לה בהם אלא מה שהיא נושאת ונותנת לתוך פיה אי נמי שייחד לה דבר אחר עכ''ד ואין זה דעת רבינו שלא חילק: וכל המעות שביד האשה וכו'. כל זה נראה מפשטה של הברייתא שהזכרתי אבל יש שהעמידה בשטוען ברי שאותן מעות היו משלו והיא גנבתם וכיון שהוא תופס וטען ברי עליה להביא ראיה אבל כל שלא תפס או שתפס ולא טען ברי מחזיקין אותן בנכסי מלוג ויש לבעל בהן אכילת פירות בלבד. וכבר כתבתי סוף פ''ז מהלכות פקדון סברת קצת המפרשים ז''ל כל זמן שהמעות ביד האשה והעבד נאמנין לומר נתנו להן על מנת שאין לבעל ולאדון רשות בהן ובזה חלוק רבינו ז''ל כמו שכתב כאן ואף הרמב''ן ז''ל סובר שאינן יכולין לומר שלנו הן אפילו הן בידן וכדברי רבינו:

כסף משנה הרב שלוה מעבדו וכו'. כתב ה''ה ואין זה דעת רבינו שלא חילק כ''כ בספר התרומות בשער ל''ז דבין טמונין בין שאינן טמונין אין להם עליו כלום דאנן סהדי שלא נשתעבד להם דלא ניחא ליה למיהוי עבד לוה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן