הלכות מלוה ולוה - פרק שנים ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק שנים ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א סֵדֶר גְּבִיַּת הַחוֹב כָּךְ הוּא. כְּשֶׁיָּבִיא הַמַּלְוֶה שְׁטָרוֹ לְבֵית דִּין וְיִתְקַיֵּם אוֹמְרִים לַלּוֶֹה שַׁלֵּם. וְאֵין יוֹרְדִין לִנְכָסָיו תְּחִלָּה עַד שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ. וְאִם טָעָה הַדַּיָּן וְהוֹרִיד הַמַּלְוֶה לְנִכְסֵי לוֶֹה [א] קֹדֶם שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ מְסַלְּקִין אוֹתוֹ. אָמַר הַלּוֶֹה הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם קִבְעוּ לִי זְמַן כְּדֵי שֶׁאֶלְוֶה מֵאַחֵר אוֹ אֲמַשְׁכֵּן אוֹ אֶמְכֹּר וְאָבִיא הַמָּעוֹת קוֹבְעִין לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִתֵּן מַשְׁכּוֹן שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם מִטַּלְטְלִים מִיָּד הָיוּ בֵּית דִּין גּוֹבִין מֵהֶן. וְאִם רָצָה הַמַּלְוֶה [ב] לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִין וּמַפְלִיג אוֹתוֹ בִּדְבָרִים הֲרֵי זֶה מַחֲרִים. וְאֵין מְחַיְּבִין הַלּוֶֹה לְהָבִיא עָרֵב עַד שֶׁיִּתֵּן. שָׁלְמוּ הַשְּׁלֹשִׁים וְלֹא הֵבִיא בֵּית דִּין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא. וְכֵן אִם אָמַר בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁתְּבָעוֹ אֵינִי מְשַׁלֵּם כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו מִיָּד וְאֵין קוֹבְעִין לוֹ זְמַן. וְכֵן אִם אֵין שָׁם אֶלָּא מִלְוֶה עַל פֶּה אוֹ שֶׁהוֹדָה כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נִכְסֵי בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ:

מגיד משנה סדר גביית החוב כך הוא וכו'. זה פשוט שאומר לו קיים שטרך וחות לדינא כדאיתא פרק האשה שנתארמלה (דף י"ט). ומ''ש רבינו ואם טעה הדיין וכו'. מעשה מבואר פרק גט פשוט (דף קע"ד) בדיין שטעה וסלקוהו: אמר הלוה הריני משלם וכו'. דעת רבינו ז''ל כדעת הרב אלפסי ז''ל בתשובה שכל זמן שאין ללוה מעות או מטלטלין ויש לב''ד להגבות מן הקרקע נותנין לו זמן בית דין שהוא שלשים יום והטעם שהרי אפילו בלא נתינת זמן אי אפשר לב''ד להגבות מן הקרקע לאלתר אלא לאחר הכרזה ושומא כמו שיתבאר אבל בשיש לו מעות או מטלטלין ומלוה שואל מהם גבויי מגבין לו מהן לאלתר כיון שבא מלוה בתורת גבייה אבל רבינו חננאל ז''ל סובר שאין נותנין שום זמן ללוה שהגיע זמנו ואפילו לגבות מקרקע אלא כיון שהודה לאלתר מתחילין בסדר גבייתו וכן כתוב בעיטור ויש לזה קצת ראיות ודעת אחרת יש שנותנין זמן אפילו לגביית מטלטלין והלכה כדברי המכריעין הרב אלפסי ורבינו ז''ל: ואם רצה המלוה להחרים חרם סתם וכו'. בהרבה מקומות מן החבור הזה הזכרתי שחרם סתם הוא מתקנת הגאונים ז''ל והורגל עד ששב לדין פשוט: שלמו השלשים ולא הביא בית דין וכו' וכן אם אמר בתחלה וכו'. זה מבואר פרק הגוזל ומאכיל (דף קי"ב ע"ב) דאי אמר לא אתינא לאלתר כתבינן. ומ''ש במלוה על פה שאין כותבין אדרכתא אלא על נכסים בני חורין כבר נתבאר פי''א לפי שהמלוה על פה אינו גובה מן המשועבדין:

כסף משנה וכן אם אמר בתחילה כשתבעו וכו'. למד כן מדאמרינן בפרק הנושא (דף ק"ד) אמר ליה רבא בר שילא זיל הב ליה ולא אשגח ביה ומיד כתב אדרכתא אנכסיה:

ב טָעַן וְאָמַר שְׁטָר זֶה שֶׁנִּתְקַיֵּם בִּפְנֵיהֶם מְזֻיָּף הוּא אֲנִי אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטְּלֶנּוּ וְעֵדַי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְהֵם פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי. אִם נִרְאֶה לַדַּיָּנִין שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו קוֹבְעִין לוֹ זְמַן לְהָבִיא עֵדָיו וְאִם נִרְאֶה לָהֶם שֶׁאֵינוֹ בָּא אֶלָּא בַּעֲלִילוֹת דְּבָרִים וּבִטְעָנוֹת שֶׁל דֹּפִי אוֹמְרִים לוֹ שַׁלֵּם וְאַחַר כָּךְ אִם יֵשׁ לוֹ רְאָיָה יַחְזֹר. וְאִם הָיָה הַמַּלְוֶה אַלָּם וְשֶׁמָּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִיָּדוֹ מַנִּיחִין עַל יְדֵי שָׁלִישׁ:

מגיד משנה טען ואמר שטר זה וכו'. בגמרא שם אמר רבא הלכתא מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח ואי אמר נקיטו לי זימנא עד דאייתי סהדי ומרענא ליה לשטרא נקיטינן ליה אי אתא אתא אי לא אתא נטרינן ליה שני וחמישי ושני אי לא אתא כתבין פתיחא עילויה ומשמתינן ליה וכו'. ונראה לי שרבינו מפרש כך מקיימין את השטר וגובין בו ואפילו עומד וצווח ולפעמים ממתינין כששואל זמן להביא ראיה ואז נותנין לו ומתוך שלא פירשו חכמים זמן זה כמה הוא נראה שהניחו הדבר למראית עיני הבית דין לפי מה שהוא הענין ומכאן ראיה ג''כ שאם נראה להם שאין בדבריו ממש שאין שומעין לו וזהו אמרו אפילו עומד וצווח ומ''מ כתב רבינו שאם היה המלוה אלם חוששין לו וכיוצא בזה חשו שם בגמרא ואמרו גברא אלמא הוה ואי הוה נפלה אדרכתא לידיה וכו':

ג קָבְעוּ לוֹ זְמַן לְהָבִיא רְאָיָה וּלְבַטֵּל הַשְּׁטָר וְהִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא בָּא מַמְתִּינִין לוֹ שֵׁנִי וַחֲמִישִׁי וְשֵׁנִי. לֹא בָּא כּוֹתְבִין עָלָיו פְּתִיחָא וּמְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ וּמַמְתִּינִין לוֹ וְהוּא בְּנִדּוּיוֹ תִּשְׁעִים יוֹם. שְׁלֹשִׁים רִאשׁוֹנִים שֶׁמָּא טוֹרֵחַ לִלְווֹת. אֶמְצָעִים שֶׁמָּא הוּא טוֹרֵחַ לִמְכֹּר. אַחֲרוֹנִים שֶׁמָּא הַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ טוֹרֵחַ לְהָבִיא מָעוֹת. שָׁלְמוּ תִּשְׁעִים יוֹם וְלֹא בָּא בֵּית דִּין כּוֹתְבִין לוֹ אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו וּמַתִּירִין לוֹ נִדּוּיוֹ:

מגיד משנה קבעו לו זמן להביא ראיה וכו'. פירוש לפי הנראה מדברי רבינו אלו הזמנים הם אחר כלות הזמן שקבעו לו הן רב הן מועט וכן נראה מן הגמרא וכן עיקר וכל הסדר הנזכר בזאת הבבא מבואר שם בגמרא:

ד אֵין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַד שֶׁשּׁוֹלְחִין וּמוֹדִיעִין לוֹ. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב בְּבֵית דִּין מַהֲלַךְ שְׁנֵי [ג] יָמִים אוֹ פָּחוֹת. יֶתֶר עַל זֶה אֵין צְרִיכִין לְהוֹדִיעוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה כָּל הַתִּשְׁעִים יוֹם נִשְׁמָט וְאוֹמֵר עַתָּה אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטֵּל הַשְּׁטָר. אֲבָל אָמַר אֵינִי בָּא לְבֵית דִּין מִיָּד כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו בֵּין עַל הַקַּרְקָעוֹת בֵּין עַל הַמִּטַּלְטְלִין. וְכֵן אִם הָיָה הַשְּׁטָר עַל הַפִּקָּדוֹן אֵין מַמְתִּינִין לוֹ תִּשְׁעִים יוֹם אֶלָּא כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו מִיָּד:

מגיד משנה אין כותבין אדרכתא על נכסיו וכו'. ג''ז שם ונראית הכוונה שאפילו אחר כל זמנים אלו מודיעים לו קודם עשיית האדרכתא והוא שיהיה במקום קרוב כמו שנתבאר שם ולפי גירסת ספרינו אינו רק במהלך יום אחד ורבינו גורס דאזיל בתרי ותלתא בשבא ואתי בארבעה ובחמשא וקאי בדינא: במה דברים אמורים כשהיה כל התשעים יום נשמט וכו'. מפורש שם והני מילי דאמר אתינא אבל אמר לא אתינא לאלתר כתבינן והני מילי במלוה אבל פקדון לאלתר כתבינן ונ''ל טעם הפקדון מפני שלא ניתן להוצאה אבל המלוה ניתנה להוצאה ועלה על דעת המלוה שלא יושב כספו אליו כל זמן שירצה:

ה זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאִם לֹא בָּא בְּסוֹף הַתִּשְׁעִים כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל הַקַּרְקָעוֹת. אֲבָל עַל הַמִּטַּלְטְלִין אֲפִלּוּ אַחַר תִּשְׁעִים יוֹם כָּל זְמַן שֶׁהוּא אוֹמֵר עַתָּה אָבִיא רְאָיָה וַאֲבַטֵּל הַשְּׁטָר אֵין מוֹרִידִין הַמַּלְוֶה לַמִּטַּלְטְלִין שֶׁמָּא יֹאכַל אוֹתָם וְיָבִיא זֶה רְאָיָה וִיבַטֵּל הַשְּׁטָר וְלֹא יִמְצָא מַה יִּטּל. וַאֲפִלּוּ הָיָה לַמַּלְוֶה קַרְקַע שֶׁמָּא תַּכְסִיף אוֹ תִּשְׁתַּדֵּף:

מגיד משנה זה שאמרנו שאם לא בא בסוף התשעים כו'. גם זה שם וכי כתבינן אדרכתא אמקרקעי אבל אמטלטלי לא כתבינן דילמא שמיט ואכיל להו ומייתי האיך סהדי ומרע לשטרא וכו' ודעת רבינו ז''ל שלא אמרו אין כותבין אדרכתא על המטלטלין אלא כשאומר מייתינא סהדי ומרענא לשטרא הא בעלמא דלא אמר מרענא לשטרא כתבינן אדרכתא אפילו אמטלטלין וכן מוכיח לשון הגמרא ולזה הסכים הרשב''א ז''ל:

ו כֵּיצַד כּוֹתְבִין הָאַדְרַכְתָּא. אִם לִנְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין הוֹרִידוּהוּ אוֹמְרִים אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי בַּדִּין כָּךְ וְכָךְ וְלֹא נָתַן לוֹ מֵעַצְמוֹ וְכָתַבְנוּ לוֹ אַדְרַכְתָּא זוֹ עַל שָׂדֶה פְּלוֹנִית שֶׁלּוֹ. וְאַחַר כָּךְ שָׁמִין לוֹ שְׁלֹשָׁה מֵאוֹתָהּ שָׂדֶה כְּנֶגֶד חוֹבוֹ וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאוּ עַד שֶׁיִּפְסְקוּ הַמּוֹסִיפִין. וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ בְּחוֹבוֹ לַחֵלֶק שֶׁשָּׁמוּ אוֹתוֹ וְקוֹרְעִין שְׁטַר הַחוֹב אִם הָיָה שָׁם שְׁטָר. וְאִם לֹא הָיוּ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין כּוֹתְבִין הָאַדְרַכְתָּא כָּךְ אִישׁ פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי כָּךְ בִּשְׁטָר חוֹב שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ חוֹבוֹ וְלֹא מָצָאנוּ לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. וּכְבָר קָרַעְנוּ לַשְּׁטָר שֶׁהָיָה לוֹ עָלָיו וְנָתַנְנוּ לִפְלוֹנִי רְשׁוּת לִדְרשׁ וְלַחְקֹר וְלִהְיוֹת יָדוֹ נְטוּיָה עַל כָּל הַנְּכָסִים שֶׁיִּמָצְאוּ לוֹ וְכָל קַרְקָעוֹת שֶׁמָּכַר מִזְּמַן פְּלוֹנִי וָהָלְאָה יֵשׁ לוֹ לְהִפָּרַע לִגְבּוֹת חוֹבוֹ מִן הַכּל:

מגיד משנה כיצד כותבין האדרכתא אם לנכסים בנ''ח וכו'. באמת האדרכתא הוא על בני חורין והטירפא על משועבדין וכ''כ הראב''ד ז''ל וכן מוכיח בהרבה מקומות בגמרא דאמרי' בכתובות פרק מי שהיה נשוי (דף צ"א ע"ב) טירפא במאי כתבינן והיא באמת על הלקוחות ובמעשה דר' ירמיה אריכא חזינן כתב לה אדרכתא אניכסי והיא באמת על בני חורין דוק ותשכח נמצא אדרכתא קודמת לטירפא עכ''ל. וזה דעת רבינו ז''ל ומכאן שהגירסא הנכונה בפרק גט פשוט (דף קס"ט) כך היא כל אדרכתא דלא כתיב בה קרענוהו לשטרא דמלוה לאו אדרכתא היא וכל טירפא דלא כתיב בה קרענוה לאדרכתא לאו טירפא היא וכל שומא דלא כתיב בה קרענוה לטירפא לאו שומא היא וכן הוא הסדר האמיתי וכמו שיתבאר: ואח''כ שמין לו שלשה וכו'. ענין השומא וההכרזה כך הם שמין את הקרקע כמה היא שוה ואח''כ מכריזין ובאין הלוקחין וקוצבין דמים לרצונם אם מצאו בה כשומת בית דין או יתר לוקחין הדמים ונותנין למלוה או מקבלה בכדי הנמצא ואם מצאו פחות מחליטין אותם למלוה בשומתן. ודעת רבינו ז''ל שההכרזה הנעשית על בני חורין אין לה זמן קצוב אלא כפי מה שיראו הדיינין שאם היתה שלשים יום בכל שומא למה אמרו שום היתומים שלשים יום אם לא שהזמן הזה הוא דוקא ביתומים. וכן הדין בטורף מן הלקוחות שאף הם שוים ליתומים שהבא ליפרע מהם לא יפרע אלא בשבועה וצריך לדקדק בדינם זה דעת רבינו ז''ל ונכון הוא: ואם לא היו לו נכסים בני חורין וכו'. כבר נתבאר זה:

ז וְאַחַר שֶׁכּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא זוֹ הוֹלֵךְ הַמַּלְוֶה וּמְחַפֵּשׂ. אִם מָצָא לוֹ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין שָׁמִין לוֹ מֵהֶן. מָצָא לוֹ נְכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין מֵאַחַר זְמַן שְׁטָרוֹ טוֹרֵף מֵהֶן וְקוֹרְעִין שְׁטַר הָאַדְרַכְתָּא וְכוֹתְבִין לוֹ שְׁטַר הַטִּירְפָא:

ח כֵּיצַד כּוֹתְבִין. אִישׁ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי זָכָה בַּדִּין לִטְרֹף בְּחוֹב שֶׁפְּלוֹנִי חַיָּב לוֹ שֶׁהוּא כָּךְ וְכָךְ מִשָּׂדֶה פְּלוֹנִית שֶׁלָּקַח פְּלוֹנִי בְּכָךְ וְכָךְ מִזְּמַן פְּלוֹנִי. וּכְבָר קָרַעְנוּ הָאַדְרַכְתָּא שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ וְהִרְשִׁינוּהוּ לִטְרֹף מִזֶּה בְּכָךְ וְכָךְ:

מגיד משנה כיצד כותבין איש פלוני וכו'. זהו שטר הטירפא הנזכר במימרא שלמעלה:

כסף משנה כיצד כותבין איש פלוני זכה בדין וכו' ואח''כ משביעין את הלוה שאין לו כלום כתקנת הגאונים אם היה הלוה עמנו במדינה. כתב בעל התרומות משמע שאם אין הלוה עמו במדינה אין מעכבין פרעון החוב בשביל תקנת הגאונים ופשוט הוא:

ט וְאַחַר [ד] שֶׁכּוֹתְבִין הַטִּירְפָא לִטְרֹף מוֹרִידִין שְׁלֹשָׁה בְּקִיאִין לְאוֹתָהּ שָׂדֶה וְשָׁמִין לוֹ מִמֶּנָּה כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ מִן הַקֶּרֶן וַחֲצִי הַשֶּׁבַח כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּמַכְרִיזִין עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכְרִיזִין עַל נִכְסֵי יְתוֹמִים:

מגיד משנה ואחר שכותבין הטירפא וכו'. זהו שטר שומא הנזכר למעלה במימרא הנזכרת. ומה שכתב רבינו ומכריזין עליה ל' יום וכו'. הוא מהטעם שהזכרתי למעלה:

י וְאַחַר כָּךְ מַשְׁבִּיעִין אֶת הַלּוֶֹה שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם כְּתַקָּנַת הַגְּאוֹנִים אִם הָיָה הַלּוֶֹה עִמָּנוּ בַּמְּדִינָה. וּמַשְׁבִּיעִין אֶת הַטּוֹרֵף בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא נִפְרַע חוֹב זֶה וְלֹא מְחָלוֹ וְלֹא מְכָרוֹ לְאַחֵר. וְאַחַר כָּךְ מוֹרִידִין אוֹתוֹ לְנִכְסֵי הַלּוֹקֵחַ בְּשׁוּמָא שֶׁלּוֹ וְכוֹתְבִין הוֹרָדָה:

מגיד משנה ואחר כך משביעין את הלוה וכו' ומשביעין את הטורף בנקיטת חפץ שלא נפרע וכו'. שבועה זו שנשבע הטורף היא במשנה פרק הכותב (דף פ"ז) ובפרק כל הנשבעין (דף מ"ה). ושבועת הלוה היא מתקנת הגאונים כמ''ש ודעת רבינו ששבועות אלו אין נשבעין אותן אלא בסוף ימי ההכרזה שאז המלוה אוכל פירות כמו שיתבאר והלוקח נפסד אבל קודם לכן שאין הלוקח נפסד בדבר למה ישבעו ויפה כיון שלא כדברי העיטור ז''ל שהסדיר שבועות אלו קודם לכל השטרות הנזכרות. ואינו נכון שמא לא יבא הדבר לגמר ונמצאו השבועות לבטלה: ואחר כך מורידין אותו וכו'. פירוש אם לא מצאו יותר מכדי שומתן אבל אם מצאו יותר ולא רצה מלוה לקבל בסך שמוצאין מוכרין לאחרים ונותנין דמים למלוה, ושטר זה כשמחליטין אותה ללוקח אחר לא נזכר בדברי רבינו נוסחו וזהו, אחר ששמנו קרקע פלונית בכך וכך לפלוני מחמת חוב שהיה לו על פלוני הכריזו על הקרקע ההיא שלשים יום כראוי ובא פלוני והוסיף על דמי הקרקע כך וכך ומכרנוה לו אנחנו בית דין ותהיה שלו וקבלנו מידו דמי המכירה ונתננו אותן לבעל חוב מה שהיה בזמן פלוני:

יא וְכֵיצַד כּוֹתְבִין. אַחַר שֶׁשַּׁמְנוּ לִפְלוֹנִי בְּשׁוּמָא שֶׁהָיְתָה בְּיָדוֹ וְהִכְרַזְנוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם כָּרָאוּי וְהִשְׁבַּעְנוּ אֶת זֶה הַטּוֹרֵף וְאֶת בַּעַל חוֹב הוֹרַדְנוּהוּ לְשָׂדֶה פְּלוֹנִית לִהְיוֹת מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמֵּשׁ אָדָם בְּקִנְיָנוֹ:

מגיד משנה וכיצד כותבין אותה וכו'. אני מסתפק בדעת רבינו אם יש שם שני שטרות אחד מהשומא קודם הכרזה ואחד אחר הכרזה כשמחליטין אותה ללוקח או לבעל חוב או שמא אין עושין שטר מהשומא עד כלות ימי ההכרזה שעושין שטר ההורדה וכשמורידין לבעל חוב בשומתו נקרא שומא וזה נראה עיקר דלמה יכתבו שטר ושמא לא תשאר לבעל חוב וכן דעת בעל העיטור ז''ל:

יב וּמֵאֵימָתַי אוֹכֵל הַטּוֹרֵף פֵּרוֹת שָׂדֶה זוֹ מִשֶּׁיִּפְסְקוּ יְמֵי הַהַכְרָזָה:

מגיד משנה ומאימתי אוכל הטורף פירות שדה זו וכו'. פרק המפקיד (דף ל"ה ע"ב) מחלוקת אמוראים ופסק כרבא דהוא בתרא:

יג כָּל אַדְרַכְתָּא [ה] שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ קְרַעְנוּהוּ לִשְׁטַר הַהַלְוָאָה אֵינָהּ אַדְרַכְתָּא. וְכָל טִירְפָא שֶׁאֵין כָּתוּב בָּהּ קְרַעְנוּהָ לָאַדְרַכְתָּא אֵינָהּ טִירְפָא. וְכָל שׁוּמָא דְּלָא כָּתוּב בָּהּ קְרַעְנוּהָ לַטִּירְפָא אֵינָהּ שׁוּמָא:

מגיד משנה כל אדרכתא שאין כתוב בה וכו'. זו היא המימרא שבפרק גט פשוט וגירסת רבינו כמו שהזכרתי למעלה:

יד שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּרְדוּ לָשׁוּם. אֶחָד אוֹמֵר בְּמָנֶה וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּמָאתַיִם אוֹ אֶחָד אוֹמֵר בְּמָאתַיִם וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּמָנֶה. בָּטֵל יָחִיד בְּמִעוּטוֹ. אֶחָד אוֹמֵר בְּמָנֶה וְאֶחָד אוֹמֵר בִּשְׁמוֹנִים וְאֶחָד אוֹמֵר בְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים נִדּוֹן בְּמֵאָה. אֶחָד אוֹמֵר בְּמֵאָה וְאֶחָד אוֹמֵר תִּשְׁעִים וְאֶחָד אוֹמֵר מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים נִדּוֹן בְּמֵאָה וַעֲשָׂרָה. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ שָׁמִין בֵּינֵיהֶן:

מגיד משנה שלשה שירדו לשום אחד אומר במנה וכו'. ברייתא סוף פרק בית כור (דף ק"ז): אחד אומר במנה וכו'. חלוקה זו מחלוקת שם בברייתא ופסק כת''ק וכן מוכיח בגמרא כמו שכתוב בהלכות ואמרינן התם תנא קמא דאמר נדון במאה קא סבר מילתא מציעתא היא: אחד אומר במאה וכו'. זה לא נזכר בגמרא אבל יצא לו לרבינו ממה שאמרו קסבר מילתא מציעתא היא. ופירוש שאנו ממצעין מה שיש בין המועט למרובה ומוסיפין על המועט המחצית וגורעין מן המרובה המחצית וזהו השווי. ולפיכך כשהממעיט אומר תשעים והמרבה מאה ושלשים חולקין את הארבעים שיש ביניהם ונדון במאה ועשרה וכן על דרך זה שמין לעולם זה דעת רבינו ז''ל:

טו * בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמוּ לַטּוֹרֵף בְּנִכְסֵי לוֹקֵחַ וְטָעוּ בְּכָל שֶׁהוּא מִכְרָן [ו] בָּטֵל שֶׁהֲרֵי הֵן כְּשָׁלִיחַ לַטּוֹרֵף וְלַלּוֹקֵחַ וְיֵשׁ לָהֶן רְשׁוּת לְתַקֵּן אֲבָל לֹא לְעַוֵּת כְּשָׁלִיחַ. וְכָל הַמּוֹרִים כָּזֶה הוֹרוּ:

ההראב"ד בית דין ששמו לטורף וכו' עד כזה הורו. א''א אפשר בשלא הכריזו קאמרי עכ''ל:

מגיד משנה ב''ד ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכל שהוא מכרן בטל וכו'. כך נמצא בתשובת הרב אלפסי ז''ל וששאלת אם טעו השמאין בין על בעל חוב בין על הלוקח היאך תדין בה. תשובה השומא בנכסי יתומים שהיא ברשות בית דין כבר אמרו שום הדיינין שפחתו שתות או שהותירו שתות מכרן בטל אבל שומא של בעלי חובות דינו כדין השליח שאמרו לא אמרן אלא דלא שוייה שליח אבל שוייה שליח אפי' פחות מכדי אונאה חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי עכ''ל. והעיד רבינו ז''ל שכל המורים כזה הורו והרשב''א ז''ל כתב לא ידעתי מאי שנא משטעו בשומת היתומים ולמה לא יהיו בית דין גם עכשיו כשליח לבעל חוב וליתומים. וגם בעל העיטור הביא תשובת הרב אלפסי ז''ל וכתב ולא בריר לן. ובהשגות א''א אפשר בשלא הכריזו קאמרי עד כאן. ועדיין עם דברי ההשגות לא יצאנו מידי שאלה מה בין זה לשום היתומים שפחות משתות מכרן קיים אע''פ שלא הכריזו כמו שנתבאר פרק י''ב ולפיכך נראה לי שאין דברי הגאונים ז''ל אלא דוקא במשועבדין כששמין מלוקח לבעל חוב וכן יראה מלשון רבינו ז''ל והטעם בזה מפני שאין על הלוקח מוטל לפרוע החוב הזה ואינו יורש מן הלוה כמו היתומים שעומדים במקום אביהם ולפיכך הרי ב''ד כשלוחין ואין לו ללוקח להשתדל בפריעת החוב שנאמר אליו אם לא היית חפץ בשומא זו היה לך להשתדל בפרעון המלוה ומתוך כך הדין נותן שאם פחתו בכל שהוא יהיה בטל ולפיכך א''א שיהיה קיים אם טעו לנזק הבעל חוב כמו שאינו קיים אם טעו לתועלתו אבל אם שמין מנכסי יתומים וכ''ש מנכסי לוה עצמו אינן כשלוחין לפי שהיה לו ללוה או ליתומים שעומדין במקומו לפרוע חובן וכל זה איננו שוה ועדיין צ''ע:

כסף משנה בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו וכו'. כתב הרב המגיד כך נמצא בתשובת הרב אלפסי ז''ל וכו' עד וכל זה איננו שוה ועדיין צ''ע. ואני אומר אע''פ שלא נתפייס ה''ה בתירוצו תירוץ יפה הוא בעיני והכי דייק דברי רבינו:

טז בֵּית דִּין שֶׁשָּׁמוּ לְבַעַל חוֹב בֵּין בְּנִכְסֵי לוֶֹה בֵּין בִּמְשֻׁעְבָּדִין שֶׁבְּיַד הַלּוֹקֵחַ וּלְאַחַר זְמַן הִשִּׂיגָה יָדוֹ שֶׁל לוֶֹה אוֹ שֶׁל נִטְרָף אוֹ שֶׁל יוֹרְשֵׁיהֶן וְהֵבִיאוּ לְבַעַל חוֹב אֶת מְעוֹתָיו מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מֵאוֹתָהּ קַרְקַע. שֶׁהַשּׁוּמָא חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים לְעוֹלָם. מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו-יח) 'וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב':

מגיד משנה ב''ד ששמו לבע''ח וכו'. פסק הלכה בגמ' פרק המפקיד (דף ל"ה) הלכתא שומא הדרא לעולם. ודעת רבינו ז''ל שאפילו הלוקח בכלל דין זה שמחזירין לו לעולם אם טרפו ממנו. וכן מוכיח לכאורה מעשה דתרי אפדני שבפרק מי שהיה נשוי שאחר שטרף ממנו בעל חוב אפדנא אחת היה נותן לו ללוקח מעותיו וכן עיקר. ומ''ש רבינו מסלקין אותו מאותה קרקע לפי ששומא אינה חוזרת אלא כשהיא מקרקעי וכן כתב הרמב''ן ז''ל זה לשונו ושומא הדרא במקרקעי ולא במטלטלי וכל דלא דאין כי האי גוונא לאו דיינא הוא כלל עכ''ל. עוד כתב דמסתברא דאי קנו מיניה דלא ליסלקיה לא מסלקינן ליה שהרי מחל דומיא דדינא דבר מצרא דבעי למקנא מיניה ואי קנו מיניה לית ביה משום דינא דבר מצרא ע''כ בחידושי הרשב''א ז''ל משמו:

כסף משנה ב''ד ששמו לבעל חוב וכו' ואחר כך השיגה ידו של לוה או של נטרף וכו'. הר''ן ז''ל בפ''ק דמציעא דקדק מלשון רבינו שאין צורך לקניה אחרת אלא סילוק בעלמא ושלא כדברי הרב רבינו משה בר נחמן שהצריך לכתוב שטר מכר:

יז קַרְקַע שֶׁשָּׁמוּ אוֹתָהּ לְבַעַל חוֹב וְאַחַר כָּךְ שָׁמוּהָ בֵּית דִּין לְבַעַל חוֹב שֶׁל זֶה הַמַּלְוֶה הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת. לֹא יְהֵא כֹּחוֹ גָּדוֹל מִכֹּחַ בַּעַל חוֹב הָרִאשׁוֹן. מְכָרָהּ בַּעַל חוֹב אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה אוֹ שֶׁשָּׁמָהּ לְבַעַל חוֹב מִדַּעְתּוֹ אוֹ שֶׁמֵּת וְהוֹרִישָׁהּ אֵינָהּ חוֹזֶרֶת. שָׁמוּ קַרְקַע לְאִשָּׁה וְנִשֵּׂאת אוֹ שֶׁשָּׁמוּ מִמֶּנָּה וְנִשֵּׂאת בַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ כְּלוֹקֵחַ הוּא וְלֹא מַחְזִיר וְלֹא מַחֲזִירִין לוֹ:

מגיד משנה קרקע ששמו אותה לב''ח ואח''כ שמוה וכו'. מפורש שם בגמרא: מכרה בעל חוב וכו'. כל אלו החילוקים מוסכמים שם חוץ משמה לבעל חוב מדעתו שהוא מחלוקת רב אחא ורבינא והעלו בהלכות שאינה חוזרת: שמו קרקע לאשה ונשאת או ששמו וכו'. לשון רבינו בזאת הבבא עד סוף הפרק כלשון הגמרא ממש ועיקר הפירוש כך הוא שמו לה לאשה ונשאת ורצו הבעלים להחזיר לה ולבעלה הדמים אין הבעל מחזיר הקרקע דכלוקח עשאוהו חכמים ואם היה כיורש לא היה עדיין יורש בחיי אשתו והיה לו להחזיר אי נמי שמו ממנה ונשאת ורצו הבעל או היא להחזיר המעות אין מחזירין להם לא לבעל לפי שהוא כלוקח אחר השומא ולא לאשה לפי שאנו חושבין אותה כאילו מכרה נכסיה ואם היה הבעל כיורש היינו מחזירין לה לפי שלא היה הבעל יורש מחיים א''נ היינו מחזירין לו אם היה יורש לפי שאף ליורש מחזירין ויש שדנו כן להחזיר ליורש וכדעת רבינו שכתב או יורשיהן למעלה בסמוך. ומיהו אם מת הבעל בחייה ואח''כ רצתה להחזיר דמים מחזירין לה וכן אם החזירו לה דמים מחזרת קרקע וכן נראה דברי רבינו חננאל ז''ל. ודין שומא שחוזרת אם שינה המלוה הבנין ולא השביח יש מי שאומר שיש לו לפרוע דמי בנינו לפי שכך כתוב בשטר שומא שב''ד הגבוהו לו לעשות כרצונו ולבנות ולסתור ויש מי שחולק כיון שלא השביח. ואם השביח הקרקע מחמת הוצאה נוטל ונשבע ככל היורד ברשות. ואם נתייקר מאליו ועמד ממנה למאתים אין לו אלא מנה שאם אתה אומר נוטל מאתים נראה כנוטל שכר מעותיו וכן אני אומר שאם הוזלה אין כופין להחזירה אלא א''כ נותן לו כשיעור חובו ופשוט הוא:

כסף משנה שמו קרקע לאשה ונשאת וכו'. כתב הרב המגיד ודין שומא שחוזרת אם שינה המלוה הבנין ולא השביח וכו'. ואני אומר דבהוקרה אין טעמו נכון בעיני דאי מטעם דמיחזי כנוטל שכר מעותיו היאך אוכל פירות אלא על כרחך מכר גמור הוא וליכא משום חשש מיחזי כנוטל שכר מעותיו כלל אלא אי איתיה להאי דינא מטעמא אחרינא הוא דכיון דמשום ועשית הישר והטוב הוא אם יצטרך לפדותה ביותר ממה ששמוה לו אין זה טוב לו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן