הלכות מלוה ולוה - פרק שמונה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק שמונה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ סְתָם הֲרֵי כָּל נְכָסָיו [א] אַחְרָאִין וְעַרְבָאִין לְחוֹב זֶה. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיָּבוֹא לִגְבּוֹת תּוֹבֵעַ אֶת בַּעַל חוֹבוֹ תְּחִלָּה אִם מָצָא עִמּוֹ נְכָסִים בֵּין מִטַּלְטְלִין בֵּין קַרְקָעוֹת גּוֹבֶה מֵהֶן בִּרְצוֹן הַלּוֶֹה. וְאִם לֹא נָתַן הַלּוֶֹה מִדַּעְתּוֹ מְגַבִּין אוֹתוֹ בֵּית דִּין. לֹא הִסְפִּיק לוֹ כָּל הַנִּמְצָא כְּנֶגֶד שְׁטַר חוֹבוֹ הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִכָּל הַקַּרְקָעוֹת שֶׁהָיוּ לַלּוֶֹה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עַתָּה מְכוּרִין לַאֲחֵרִים אוֹ נְתוּנִים בְּמַתָּנָה. הוֹאִיל וּמָכַר הַלּוֶֹה אוֹ נָתַן אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּעְבֵּד בְּחוֹב זֶה הֲרֵי זֶה מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת אוֹ מִיַּד בַּעֲלֵי הַמַּתָּנוֹת וְזֶהוּ הַנִּקְרָא טוֹרֵף. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקַרְקָעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעֵת שֶׁלָּוָה. אֲבָל נְכָסִים הַבָּאִין לוֹ לְאַחַר שֶׁלָּוָה לֹא נִשְׁתַּעְבְּדוּ לְבַעַל חוֹב וְאֵינוֹ טוֹרְפָן. וְאִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁכָּל נְכָסִים שֶׁיִּקְנֶה יִהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִין לְהִפָּרַע מֵהֶן וְקָנָה אַחַר שֶׁלָּוָה וּמָכַר אוֹ נָתַן הֲרֵי בַּעַל חוֹב טוֹרֵף מֵהֶן:

מגיד משנה המלוה את חבירו וכו'. זה מבואר פ''ק דמציעא (דף י"ד) דרבנן דאמרי דאחריות טעות סופר הוא ואע''פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי: לא הספיק וכו'. פירוש דוקא בהלואה בשטר הוא שטורף מן המשועבדים אבל במלוה על פה לא כמו שנתבאר פרק אחד עשר. ומ''ש לא הספיק. משנה פרק הניזקין (דף מ"ח ע"ב) אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין וכו' מפני תיקון העולם: בד''א בקרקעות וכו'. דעת רבינו ז''ל דאחריות אינו טעות סופר בדאקנה אלא בנכסים שהיו לו בעת ההלואה ומיהו דוקא אצל לקוחות אבל אצל הלוה אפילו לא כתב לו דאקנה אם קנה נכסים גובה ממנו וזהו שכתב רבינו ואינו טורפן ולא כתב ואינו גובה מהן וזהו שאמרו בגמרא במי שמת מיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה וזהו הדין שכתב רבינו שדאקנה אינו משועבד בסתם לגבי לקוחות כן דעת רבו ז''ל. והרב בעל העיטור כתב כן ואחריות דאקנה לאו טעות סופר הוא עכ''ל. וכן מוכחת הסוגיא שבפרק חזקת (דף מ"ב ע"ב) דאמר וליחוש דילמא דאקני [אמר ליה] אלמא דבסתמא אינו משועבד מי שקנה. ודע שלפי שיטה זו שטרי חוב המאוחרין שהן כשרין אינו אלא בשכתוב בהן דאקנה כמו שאבאר בפרק כ''ג וכן נראית דעת הרמב''ן ז''ל פרק אי זהו נשך אבל הרשב''א ז''ל כתב דשיעבוד דאקנה אע''פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי ואפילו אצל לקוחות ודחק עצמו בפירוש סוגיא דפרק חזקת ובפרק כ''ג אכתוב יותר מזה: ואם התנה עליו שכל נכסים וכו'. מסקנא דגמרא פ' מי שמת (דף קנ"ז:) ובהלכות:

כסף משנה המלוה את חבירו סתם וכו'. לפיכך כשיבא לגבות תובע בעל חובו תחלה. כלומר כיון שאין הנכסים משועבדין אלא מדין ערב צריך לתבוע את הלוה תחלה וכדאמרינן בפרק גט פשוט ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דערב מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה וכו' וכתבו רבינו בר''פ כ''ב:

ב אֵין כָּל הַדְּבָרִים אֲמוּרִין אֶלָּא בְּקַרְקַע אֲבָל הַמִּטַּלְטְלִין אֵין עֲלֵיהֶן אַחֲרָיוּת אֲפִלּוּ מִטַּלְטְלִין שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעֵת שֶׁלָּוָה שֶׁמְּכָרָן לִשְׁעָתוֹ אֵין בַּעַל חוֹב טוֹרֵף אוֹתָן. הִקְנָה לְבַעַל חוֹבוֹ כָּל הַמִּטַּלְטְלִין עַל גַּב קַרְקַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִהְיוֹתוֹ נִפְרָע מִן הַכּל הֲרֵי זֶה טוֹרֵף מֵאוֹתָן הַמִּטַּלְטְלִין וְהוּא [ב] שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ בִּשְׁטַר חוֹבוֹ שֶׁהִקְנֵיתִי לְךָ מִטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לִי עַל גַּב הַקַּרְקַע שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁלֹּא כְּאַסְמַכְתָּא וְשֶׁלֹּא כְּטָפְסֵי הַשְּׁטָרוֹת. וְכֵן אִם כָּתַב שֶׁכָּל נְכָסִים שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת בֵּין קַרְקָעוֹת בֵּין מִטַּלְטְלִין הֲרֵי הֵן מְשֻׁעְבָּדִים לְךָ לְהִפָּרַע מֵהֶן וְהַמִּטַּלְטְלִין קְנוּיִין לְךָ עַל גַּב הַקַּרְקָעוֹת לְהִפָּרַע מֵהֶן שֶׁלֹּא כְּאַסְמַכְתָּא וְשֶׁלֹּא כְּטָפְסֵי הַשְּׁטָרוֹת הֲרֵי זֶה טוֹרֵף אַף מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁקָּנָה הַלּוֶֹה לְאַחַר שֶׁלָּוָה. שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם:

מגיד משנה אין כל הדברים אמורים וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות מהם בסוגיא דפרק חזקת (דף מ"ד) גבי מכר לו פרה: הקנה לבעל חובו כל המטלטלין על גב וכו'. מימרא באותה סוגיא אמר רבא אי אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מקרקעי וגבי מטלטלי ואמר רב חסדא והוא דכתיב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי עד כאן. וכתבו קצת המפרשים ז''ל שטעם דברי רב חסדא הוא מפני שדרך הסופרים לכתוב כן אע''פ שלא אמר להם הלוה שיש לו קרקע לשעבד עליו מטלטלין וכן הן אינן יודעים שיש לו לפיכך צריך לכתוב כן שאין זה כטופסי השטרות אלא שהוא העיד על עצמו כן או שהם הכירו בו. ודע שאם שיעבד לו מטלטלין שיקנה אגב מקרקעי והיה לו מקרקעי בעת השיעבוד אפילו מכרן קודם שיקנה המטלטלין ואח''כ קנה המטלטלין הרי מלוה טורף מהן דמשעת כתיבה חל שיעבודו כן הכריחו המפרשים ז''ל מהסוגיא הנזכרת: וכן אם וכו'. כבר נתבאר זה:

ג עָשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקֵי לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וְהוּא שֶׁיִּכְתֹּב לָהֶן מִכָּאן תִּגְבּוּ וּשְׁטָפוֹ נָהָר הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים וְטוֹרֵף אוֹתָן. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים. וְכֵן אִם לָוָה מִמֶּנּוּ וּפֵרֵשׁ שֶׁאֵין לוֹ אַחֲרָיוּת עָלָיו הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַמְשֻׁעְבָּדִין לְעוֹלָם:

מגיד משנה עשה שדהו אפותיקי וכו'. פרק השולח (דף מ"א) בגיטין מימרא וברייתא מפורשת. וכתב הרשב''א ז''ל כתוב בחידושי הרמב''ן פר''ח ז''ל אפותיקי סתם כגון משכנתא וכן כתב רבינו יצחק ז''ל בתשובה. ומשמע שאפותיקי סתם הוא שמשכן שדהו לאכול פירות בכדי דמיהן או בנכייתא והתנו שיהא גובה ממנו לזמן פלוני אם לא פרעו ומשכונא סתם הוא שאין כותב בה גוביאנא כלל וכן פירש הרב אלברצלוני ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה ע''כ ז''ל: וכן אם וכו'. זה פשוט דעד כאן לא אמרינן אחריות טעות סופר הוא אלא בסתם אבל התנה שאין עליו אחריות פשיטא דתנאו קיים:

ד * עָשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתֵיקִי לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ [ג] וּמְכָרָהּ הֲרֵי זוֹ מְכוּרָה וּכְשֶׁיָּבוֹא בַּעַל חוֹב לִגְבּוֹת אִם לֹא יִמְצָא נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין יִטְרֹף אוֹתָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁמָּכַר לִשְׁעָתָהּ אֲבָל מְכָרָהּ מִמְכַּר עוֹלָם אֵינָהּ מְכוּרָה:

ההראב"ד עשה שדהו אפותיקי לבעל חובו וכו' עד אבל אם מכרה ממכר עולם אינה מכורה. א''א לא הבחין ולא הבין דרך הירושלמי אשר מצא על זאת המימרא:

מגיד משנה העושה שדהו אפותיקי וכו'. ברייתא פרק השולח תניא העושה שדהו אפותיקי לב''ח ולכתובת אשה [ומכרה לאחר] גובין משאר נכסים רשב''ג אומר וכו' [כתובת] אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ורבינו ז''ל פוסק כת''ק וכן פסק הרמב''ן ז''ל. והרב רבינו יונה והרשב''א ז''ל פסקו כרשב''ג דאשה אפילו באפותיקי סתם בטל מקח לאלתר. ופירשה הרב אלפס ז''ל בתשובה באפותיקי סתם ומתוך כך גובה מלוה משאר נכסים דאמרי ליה לקוחות הנחנו לך מקום לגבות ממנו אבל באפותיקי מפורש ודאי אפילו יש שם שאר נכסים גובין ממנו שהרי שיעבודן עליו לבד הוא. ובירושלמי במסכת שביעית נחלקו המשעבד שדהו באפותיקי מפורש ומכרו אם הוא מכור לשעה וכתב הרמב''ן ז''ל פרק אלמנה לכ''ג כיון דאנן לא קים לן פסקא דרבנן מערבאי המכר קיים עד שעת גוביאנא ועל בעל חוב להביא ראיה: במה דברים אמורים בשמכר לשעתה וכו'. זהו פשט הירושלמי שהובא בהלכות דמסיק הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל אם לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין ונראה דעת רבינו לפרש שאע''פ שאם יש שם שאר נכסים בני חורין גובה מהן ולא מזו מ''מ אם מכר ללוה שאר נכסים אחר מכירת זו הרי מלוה טורף את זו ובזה יפה כח האפותיקי וכן פירש רבינו אפרים ז''ל. וזהו שאמרו בירושלמי והלוקח יחוש לעצמו ואם לא היה משתנה הדין כלל מחמת האפותיקי מה ראו לומר כאן לוקח יחוש לעצמו ואי זה חשש יש לו לחוש יותר משאר לוקחים מלוים ואפשר שלזה כתב רבינו אם לא נמצא נכסים בני חורין ולא אמר אם לא היו לו בשעת מכירה נכסים בני חורין וא''כ הוא י''ל שזהו הטעם שכשמכרו ממכר עולם אינו מכור לפי שהיה לו לפרש שהוא משועבד באפותיקי ואם ימכור שאר נכסיו יבא בעל חוב לגבות מזו אבל כשמכרה לשעה ר''ל עד זמן גוביאנת החוב מכורה וכל זה דחוק וצ''ע. ובהשגות א''א לא הבין ולא הבחין וכו'. ובאמת כל המפרשים אותו פירשוהו או בעבדי צאן ברזל הנזכרים בראש הירושלמי או בדין אפותיקי של אשה ודברי רבינו צ''ע:

ה עָשָׂה עַבְדּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וּמְכָרוֹ הֲרֵי בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹל. עָשָׂה שׁוֹרוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וּמְכָרוֹ אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ. וְכֵן שְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶן קוֹל:

מגיד משנה עשה עבדו וכו'. מימרא פרק חזקת (דף מ"ד ע"ב) ונראה שאם הוא אפותיקי סתם גובה ממנו אם אין שם שאר נכסים בדוקא ואם הוא אפותיקי מפורש אפילו יש שם שאר נכסים הרי הוא כקרקע לענין זה מפני שיש לו קול: עשה שורו וכו'. באותה מימרא שם. ואם יחדו אגב מקרקע כבר נתבאר דין המטלטלין בששיעבדן אגב קרקע שטורפים מהם ופירשו המפרשים ז''ל עשה עבדו אפותיקי אפילו בעדים בלא שטר גובה ממנו פירוש וכגון שהמלוה בשטר שאם המלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות כמבואר פי''א ועשה שורו אפותיקי אפילו בשטר אינו גובה:

ו * עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאָהוּ רַבּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי וְשִׁחְרְרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ לֹא יִהְיֶה לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה יֵצֵא לְחֵרוּת. וְכֵן אִם הִקְדִּישׁוֹ. שֶׁהֶחָמֵץ וְהַשִּׁחְרוּר וְהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעִין מִיַּד שִׁעְבּוּד וַהֲרֵי בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה חוֹבוֹ מִן הַלּוֶֹה וְכוֹתֵב עָלָיו שְׁטָר בְּחוֹבוֹ וְטוֹרֵף מִזְּמַן זֶה הַשְּׁטָר. וְלָמָּה הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לְאַבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְכָל הַגּוֹרֵם לְהַזִּיק מְשַׁלֵּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ. וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ הַשֵּׁנִי לְשַׁחְרְרוֹ מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יִמְצָאֶנּוּ בַּשּׁוּק וְיֹאמַר לוֹ עַבְדִּי אַתָּה:

ההראב"ד עבד שעשאהו רבו אפותיקי וכו'. א''א הוא פוסק כרבן שמעון בן גמליאל והרב לא פסק כן עכ''ל:

מגיד משנה עבד שעשאהו וכו'. משנה וגמרא פרק השולח (מ') ופסק כרשב''ג וכאוקימתא דרב וכבר נתבאר זה פרק שביעי מהלכות חובל ומזיק ובהשגות א''א הוא פוסק כרשב''ג והרב לא פסק כן ע''כ ונוסחת ההלכות משובשת נזדמנה לר''א ז''ל וכבר כתבתי שם מה שבו די סיוע לרבינו ז''ל. ומה שכתב רבינו וכן אם הקדישו. יתבאר בסמוך:

ז הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו אֵין בַּעַל חוֹב יָכוֹל לִטְרֹף [ד] מִן הַהֶקְדֵּשׁ שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ מַפְקִיעַ הַשִּׁעְבּוּד. וּכְשֶׁפּוֹדִין הַקַּרְקַע מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בְּשָׂדֶה זוֹ עַל מְנָת שֶׁיִּתֵּן לְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ וּלְאִשָּׁה כְּתֻבָּתָהּ. לְפִיכָךְ לִכְשֶׁתִּפָּדֶה וְתֵצֵא לְחֻלִּין בְּיַד הַלּוֹקֵחַ יָבוֹא בַּעַל חוֹב וְיִטְרֹף אוֹתָהּ אוֹ הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין:

מגיד משנה המקדיש נכסיו וכו' עד כמו שביארנו בהלכות ערכין. דעת רבינו ז''ל שבכל הקדש אפילו קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד ואפילו הקדש קרקע וזו היא מימרא דרבא האמורה בכמה מקומות דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד והוא מפרש שכל הקדש בכלל ונראה כן מפשט המשנה שבפרק שום היתומים (דף כ"ג ע"ב) ששנינו שם המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובה ובע''ח אין לאשה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חוב את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו ומה שאמרו בגמרא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון פירוש לפיכך אמרו חכמים שאפילו קדושת דמים מפקעת מידי שיעבוד אע''פ שסופו לגבות מן הפודה וההקדש משתכר במעט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אם היה נוטלו הלה בחובו בלא פדיון כלל אתי לזלזולי בשאר הקדש ויאמרו שהן יוצאין בלא פדיון. ולדברי רבינו ז''ל כל ההקדש מפקיע מידי שיעבוד ואם הוא קדושת הגוף ההפקעה עולמית ואם הוא קדושת דמים נפקע עד שיפדה וכבר השיגו הר''א ז''ל מזה פרק שביעי מהלכות ערכין ובאמת שמה שיצא לרבינו ז''ל שם מפירוש זה אינו נכון וכל המפרשים ראיתי חלוקים עליו ולדברי כולם אין קדושת קרקע מפקיע מידי שיעבוד והביאו ראיות לזה ופירשו שדין המשנה שבערכין אינו מפני הפקעת שיעבוד אלא אע''פ שאינו מפקיע אינו טורף מן ההקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון:

ח בַּעַל חוֹב שֶׁבָּא לִטְרֹף אִם יֵשׁ מָעוֹת לַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ וְלִתֵּן לוֹ דְּמֵי מַה שֶּׁהוּא טוֹרֵף וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְתוֹבֵעַ לַמּוֹכֵר. וְאִם עָשָׂה אוֹתוֹ אַפּוֹתֵיקֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ בְּדָמִים:

מגיד משנה בעל חוב שבא לטרוף אם וכו'. מחלוקת אמוראים בכתובות פרק מי שהיה נשוי (דף צ"א ע"ב) בעובדא דההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי הוו ליה תרי אפדני זבנינהו. ופסק רבינו כרבא וכן כתבו ז''ל: ואם עשה אותה אפותיקי אינו וכו'. זה מבואר פרק קמא דמציעא (דף ט"ו ע"ב) ובהמקבל דכי שוייה אפותיקי לא מצי לוקח לסלק במעות ופירוש דוקא באפותיקי מפורש וכן מבואר שם הכא במאי עסקינן דאמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו וכן כתבו ז''ל:

ט רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב לְשִׁמְעוֹן מָאתַיִם וְהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּמָכַר אַחַת מֵהֶן לְלֵוִי בְּמָנֶה וְחָזַר וּמָכַר לוֹ הַשְּׁנִיָּה בְּמָנֶה וּבָא שִׁמְעוֹן וְטָרַף אַחַת בְּמָנֶה וְחָזַר לִטְרֹף הַשְּׁנִיָּה בַּמָּנֶה הַנִּשְׁאָר לוֹ וְהֵבִיא לוֹ מָאתַיִם וְאָמַר לוֹ אִם תִּרְצֶה לִהְיוֹת הַשָּׂדֶה שֶׁטָּרַפְתָּ שׁוּמָה לְךָ בְּכָל הַמָּאתַיִם שֶׁיֵּשׁ לְךָ הֲרֵי מוּטָב וְאִם לָאו הֵילָךְ מָאתַיִם שֶׁל חוֹבְךָ וְהִסְתַּלֵּק. הַדִּין עִם לֵוִי. רָצָה שִׁמְעוֹן וְעָמַד בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלָהּ בְּמָאתַיִם אֵין לֵוִי חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ רְאוּבֵן אֶלָּא בְּמָנֶה:

מגיד משנה ראובן שהיה חייב לשמעון מאתים דינרים וכו'. זה המעשה שנזכר למעלה מהנהו תרי אפדני ומבואר דין זה שם במסקנא ושלא היה אחת מהשדות אפותיקי מפורש לשמעון שהרי יכול לוקח לסלקו במעות:

י מֵת רְאוּבֵן וְהִנִּיחַ שָׂדֶה אַחַת שָׁוָה מֵאָה וּבָא שִׁמְעוֹן וּטְרָפָהּ וְנָתְנוּ לוֹ הַיְתוֹמִים מֵאָה מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁהִנִּיחַ אֲבִיהֶן וְסִלְּקוּהוּ הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְטוֹרֵף אוֹתָהּ בִּשְׁאָר חוֹבוֹ. שֶׁמֵּאָה שֶׁנָּתְנוּ לוֹ מִצְוָה עָשׂוּ שֶׁמִּצְוָה עַל הַיְתוֹמִים לִפְרֹעַ חוֹבוֹת אֲבִיהֶם. וְאִם אָמְרוּ לוֹ אֵלּוּ בְּמֵאָה דְּמֵי הַשָּׂדֶה שֶׁטָּרַפְתָּ אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר וְלִטְרֹף אוֹתָהּ פַּעַם אַחֶרֶת בִּשְׁאָר חוֹבוֹ:

מגיד משנה מת ראובן והניח שדה אחת שוה מנה וכו'. גם זה מעשה דקטינא מבואר שם. ומ''ש רבינו ז''ל מן המטלטלין שהניח אביהן לפי שהוא ז''ל סבור שמנכסים שלהם אפילו מצוה ליכא. ושם באותו מעשה נתבאר בגמרא שטעם הבעל חוב הוא מפני שיכול לומר מצוה עשיתם וכן כתבו קצת המפרשים ז''ל וכבר כתבתי בזה פרק י''א: ואם אמרו לו אלו במאה דמי השדה וכו'. גם זה באותו מעשה מבואר והוכיחו הרמב''ן והרשב''א ז''ל מן הירושלמי שכשם שאין שמעון יכול לחזור ולטורפה כך אין בעל חוב מאוחר ממנו יכול לטורפם דהו''ל כמי שהגבו אותו וחזרו ולקחו ממנו וכן עיקר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן