הלכות מלוה ולוה - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א * אַלְמָנָה בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין [א] שֶׁהִיא עֲשִׁירָה אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ לֹא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה וְלֹא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה וְלֹא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יז) 'וְלֹא תַחֲבל בֶּגֶד אַלְמָנָה'. וְאִם חָבַל מַחֲזִירִין מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם תּוֹדֶה לוֹ תְּשַׁלֵּם וְאִם תִּכְפֹּר תִּשָּׁבַע. אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחְזִיר לוֹקֶה:

ההראב"ד אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא וכו' עד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. א''א בשעת הלואה אין זה חובל עכ''ל:

מגיד משנה אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה וכו'. משנה בהמקבל (דף קט"ו). ועל מ''ש לא בשעת הלואה כתוב בהשגות א''א בשעת הלואה אין זה חובל עכ''ל וכ''כ קצת המפרשים ז''ל והמשנה נאמרה סתם ואין ממשכנין אותן ומ''מ דברי המפרשים נראין ויש לי קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו בגמרא ר''ש אומר עשירה ממשכנין אותה עניה אין ממשכנין אותה [שאם אתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה ומתוך] שאתה חייב להחזיר לה אתה משיאה שם רע בשכינותיה סובר ר''ש שאיסור החבלה לאלמנה אינו אלא בעניה ומפני חשש השאת שם רע בהיות נכנס אצלה תמיד בחצרה ואם היה בכלל הכתוב אפילו שעת הלואה היאך יאמר כן ר''ש והלא בממשכן בשעת הלואה אינו חייב להחזיר כמו שיתבאר בפרק זה ואם תדחה ותאמר זהו לר''ש שאינו מעמיד הכתוב אלא מפני החזרה ומפני כך מתיר בעשירה אבל ת''ק דקי''ל כוותיה כשם שאוסר בעשירה שאין בה חזרה כך אוסר בשעת הלואה זה אינו שא''כ היה להם לחלוק בתרתי ולא מצינו מחלוקת אלא בעשירה בלבד אלא ודאי לדברי הכל בשעת הלואה מותר לא נחלקו אלא שלא בשעת הלואה בעשירה שת''ק סובר שאין אנו דורשין טעם לפסוק כדי לחלק בין עניה לעשירה ור''ש דריש טעמיה דקרא כדאיתא התם אבל במשמע הכתוב אם לא תחבול כולל שעת הלואה אם לאו לא נחלקו כך נ''ל: ואם תודה לו תשלם. פירוש וב''ד מגבין מנכסיה שלא אמרה תורה אלא שלא למשכן אבל לא אמרה שלא להגבות וכן כתבו ז''ל: ואם תכפור תשבע. פירוש בשאין שם שטר: אבד המשכון וכו'. דין המלקות נתבאר בסוגיא דאלו הן הלוקין (דף י"ו) שכל לאו שניתק לעשה אין בו מלקות וזה ניתק לעשה שאמרה תורה אם חבול תחבול ודרשו ז''ל אפילו שלא ברשות ואם אינו יכול להחזיר לוקה כדין כל לאו הניתק לעשה ובהשגות חלוקין במלקות זה ולמטה יתבאר:

כסף משנה אלמנה בין שהיא עניה וכו' ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו. כתב הריב''ש סימן תפ''ח נ''ל דאתיא כרבא דאמר בפ''ק דתמורה (דף ד' ע"ב) דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני אלא שבלאו דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו אם עבר מהני שאינו חייב להחזיר אלא כסות יום ביום וכסות לילה בלילה משום דגלי ביה קרא השב תשיב לו את העבוט כבא השמש מעיקרא לא כדאיתא בפ''ק דתמורה. ומ''ש רבינו ואם תודה תשלם וכו' לא בא לומר שלא יוכל לטעון בעל המשכון עד כדי דמיו במיגו דלקוח הוא בידי אם משכן אותו שלא בעדים שהרי באיש דומיא דאלמנה בחבל כלים שעושין בהם אוכל נפש יכול לטעון עד כדי דמיהם אי ליכא עדים על החבלה דהכי אמרינן בגמרא בההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא:

ב * וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ אַחַר הַלְוָאָה בְּיָדוֹ אוֹ עַל פִּי בֵּית דִּין לֹא יַחֲבל כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם [ב] אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּגוֹן הָרֵחָיִם וְהָעֲרֵבוֹת שֶׁל עֵץ וְיוֹרוֹת שֶׁמְּבַשְּׁלִין בָּהֶם וְסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ו) 'כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל'. וְאִם חָבַל [ג] מַחְזִיר בְּעַל כָּרְחוֹ וְאִם אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחְזִיר [ד] לוֹקֶה:

ההראב"ד וכן המלוה את חבירו וכו' עד כי נפש הוא חובל. א''א לא נהיר עכ''ל:

מגיד משנה וכן המלוה את חבירו וכו'. ג''ז במשנה שם וג''כ נחלקו עליו בהשגות במ''ש בין שהלוהו על המשכון ומהטעם שלמעלה שכל בשעת הלואה אין זה חובל אחר שמרצון הלוה הוא מקבלו ממנו ועל זה הלוהו והרי הוא כמוכרו לו ובאמת שאם לא תחבול האמור באלמנה אינו כולל שעת הלואה אף כי נפש הוא חובל אינו כולל שעת הלואה שלשון הכתוב אחד הוא: כגון הרחים והעריבות וכו'. כתבו ז''ל דדוקא כלים אבל פרה החורשת וחמור וספינה וכיוצא בזה לא וזה דעת רבינו שהזכיר כלים וכבר כתב כיוצא בזה פרק ראשון עוד שנינו בתוספתא היו לו חמש רחיות אינו רשאי למשכן אפילו אחת מהן ואם אינו עושה מלאכה אלא באחת מהן אינו חייב אלא על אותה בלבד ופירש הרשב''א ז''ל דלאו דוקא אינו חייב אלא אפילו לכתחלה רשאי לנוטלן. עוד כתבו ז''ל ודוקא בשעת משכונא אבל בשעת גבייה גובין מהן כמו שגובין משאר כלים ומסדרין לו בהן כדרך שמסדרין בשאר כלי אומנות שלא אסרה תורה אלא שלא לחבול אבל לא שלא לגבות: ואם אבד המשכון וכו'. כבר כתבתי בזה למעלה ולפנינו יתבאר דעתו ודעת ההשגות:

ג חָבַל כֵּלִים הַרְבֵּה שֶׁל אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּגוֹן שֶׁחָבַל עֲרֵבָה וְיוֹרָה וְסַכִּין חַיָּב עַל כָּל כְּלִי וּכְלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲפִלּוּ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁהֵן עוֹשִׂין מְלָאכָה אַחַת חַיָּב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵּלִים וְלוֹקֶה שְׁתַּיִם עַל שְׁנֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-ו) 'לֹא יַחֲבל רֵחַיִם' וָרָכֶב לְחַיֵּב עַל הָרֵחַיִם בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הָרֶכֶב בִּפְנֵי עַצְמוֹ. * כְּשֵׁם שֶׁהָרֶכֶב וְהָרֵחַיִם מְיֻחָדִין שֶׁהֵן שְׁנֵי כֵּלִים וּמְשַׁמְּשִׁין מְלָאכָה אַחַת וְחַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ כָּךְ כָּל שְׁנֵי כֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין מְלָאכָה אַחַת חַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן אִם חָבַל צֶמֶד בָּקָר הַחוֹרֵשׁ לוֹקֶה שְׁתַּיִם:

ההראב"ד כשם שהרכב והרחים וכו' עד לוקה שתים. א''א זה אינו עכ''ל:

מגיד משנה חבל כלים הרבה כו'. דינין אלו ממנין המלקות הם כר''י דתניא כוותיה כדאיתא התם: כשם שהרכב והרחים מיוחדין וכו'. ברייתא שם (דף קי"ו): וכן אם חבל צמד בקר החורש לוקה שתים. בגמרא חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא א' וכו' ופירשו ז''ל שהצמד שלהם היה משני כלים מחוברים ועושין מלאכה אחת וחייב על כל כלי וכלי ולזה נתכוון רבינו לפי הנראה אבל בהשגות כתוב א''א זה אינו ע''כ נ''ל שדעת הר''א ז''ל היה שכוונת רבינו היתה לומר שהצמד לא היה אלא כלי א' ומתוך שמזווג ב' פרות חייב ב' ומתוך כך פרט אותו בביאור או שהיתה כוונתו לחייב על גוף הפרות אם חבלן וכל זה אינו ולא ידעתי מי הביאו לר''א ז''ל בזה ולשונו סתום וצ''ע:

ד הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ [אֶחָד] [ה] עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין וַאֲפִלּוּ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכֵּן לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וִימַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא עוֹמֵד בַּחוּץ וְהַלּוֶֹה נִכְנָס לְבֵיתוֹ וּמוֹצִיא לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יא) 'בַּחוּץ תַּעֲמֹד'. אִם כֵּן מַה בֵּין בַּעַל חוֹב לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. שֶׁשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין יֵשׁ לוֹ לִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן מִיַּד הַלּוֶֹה בִּזְרוֹעַ וְנוֹתְנוֹ לַמַּלְוֶה וּבַעַל חוֹב אֵין לוֹ לִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַלּוֶֹה מִדַּעְתּוֹ. * עָבַר בַּעַל חוֹב וְנִכְנַס לְבֵית הַלּוֶֹה וּמִשְׁכְּנוֹ אוֹ שֶׁחָטַף הַמַּשְׁכּוֹן מִיָּדוֹ בִּזְרוֹעַ אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתַּק לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יג) 'הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ'. וְאִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ כְּגוֹן שֶׁאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף לוֹקֶה. וּמְחַשֵּׁב דְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן וְתוֹבֵעַ הַשְּׁאָר בְּדִין:

ההראב"ד עבר בעל חוב ונכנס עד כבוא השמש. א''א שבוש הוא זה אלא מפני שנתחייב באחריותו כדכתיבנא לעיל עכ''ל:

מגיד משנה המלוה את חבירו וכו'. משנה שם (דף י"ג): ואפילו שליח ב''ד שבא למשכן וכו'. גם זה שם במשנה ומפורשת בגמ' וכשמואל דקיימא לן כוותיה: אם כן מה בין בעל חוב וכו'. כבר נתבאר זה ומבואר שם: עבר בעל חוב ונכנס וכו'. כבר נתבאר זה למעלה: ואם לא קיים עשה שבה וכו' לוקה ומחשב דמי המשכון וכו'. בהשגות א''א שיבוש הוא זה [אלא] מפני שנתחייב באונסיו וכדכתיבנא לעיל ע''כ ואף דעת רבינו שחייב באונסיו כמו שכתב ומחשב דמי המשכון לבעליו והר''א ז''ל מדמה לאו זה ללאו דלא תגזול דכתיב ביה והשיב את הגזילה אשר גזל ואפילו אין הגזילה בעין כיון שהוא חייב באונסיה ה''ז לאו שניתק לתשלומי ממון ואין לוקין עליו כמו שיתבאר בהלכות גזילה ובהלכות גניבה ואף זה כיון שהוא חייב בתשלומיו אם נאנס פטור הוא מן המלקות ודעת רבינו הוא שאין זה לאו שניתן לתשלומין שהרי לא אסרה תורה זה מחמת הפקעת ממון חבירו שהרי נוטלו בחובו ואין זה לא גנב ולא גזלן אלא גזירת הכתוב היתה שלא לעשות כל אדם דין לעצמו ואין זה לאו שניתן לתשלומין שהרי הלוה והמלוה אין מחלוקתן עכשיו בממון אבל הוא לאו שניתק לעשה ואם לא קיים העשה שבו לוקה וא''ת היאך לוקה ומשלם וכבר נתבאר פ''ג מהלכות גניבה שאין אדם לוקה ומשלם בבת אחת נ''ל שדעתו ז''ל הוא שהלאו הוא בשעת נטילת המשכון ובאותה שעה לא היה מתכוין לגוזלו אלא ליטלו במשכון בחובו וכשנאבד נפקע חובו בכדי שוויו שהרי לכך נטלו. כל זה היה נראה לדעת רבינו אבל הסוגיא שבאלו הן הלוקין לפי גירסת ספרינו מורה בביאור כדברי הר''א ז''ל ומשוה לאו זה ולאו דגזילה וכן כתב שם רבינו מאיר הלוי ז''ל ואפשר שהיה לרבינו גירסא אחרת שם:

ה אֶחָד הַמְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין אוֹ שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ בִּזְרוֹעַ אוֹ מִדַּעַת הַלּוֶֹה אִם אִישׁ עָנִי הוּא וּמִשְׁכְּנוֹ דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ הֲרֵי זֶה מְצֻוֶּה לְהַחְזִיר לוֹ הָעֲבוֹט בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ. מַחְזִיר לוֹ אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה כְּדֵי לִישֹׁן עָלָיו וְאֶת הַמַּחְרֵשָׁה בַּיּוֹם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְלַאכְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יג) 'הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט'. עָבַר וְלֹא הֵשִׁיב לוֹ כְּלִי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלִי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-יב) 'לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ' לֹא תִּשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ זוֹ כְּסוּת לַיְלָה. וּבְכֵלִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶן מְלַאכְתּוֹ בַּיּוֹם אוֹ לוֹבְשָׁן הוּא אוֹמֵר (שמות כב-כה) 'עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ' מְלַמֵּד שֶׁיַּחֲזִירוֹ כָּל הַיּוֹם. אִם כֵּן הוּא שֶׁמַּחְזִיר לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ בְּעֵת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ מַה יּוֹעִיל הַמַּשְׁכּוֹן. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט הַחוֹב בִּשְׁבִיעִית וְלֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו אֶלָּא יִפָּרַע מִן הַמַּשְׁכּוֹן אַחַר שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמְמַשְׁכֵּן אֶת הֶעָנִי דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ וְלֹא הֶחֱזִירוֹ לוֹ בִּזְמַנּוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִשּׁוּם (דברים כד-י) 'לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ' וּמִשּׁוּם הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט וּמִשּׁוּם לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת [ו] הַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר [ז] כְּלָל וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ:

מגיד משנה אחד הממשכן את חבירו בבית דין וכו'. מפורש שם (דף קי"ד): ואת המחרישה ביום. במשנה שם (דף קי"ג) והקשו המפרשים ז''ל והלא כלי שעושין בו אוכל נפש הוא ואין ממשכנין אותו ותירצו במשכנו בלילה שאינו זמן מלאכת החרישה ולא אסרה תורה אלא שלא למשכנו בשעה שהוא ראוי לעשות מלאכה וכן אמרו בירושלמי דגרסינן התם קרדום ומחרישה שדרכן לעשות מלאכה ביום חובלן בלילה ומחזירן ביום ע''כ בחידושי הרשב''א ז''ל וכ''כ הרמב''ן ז''ל: עבר ולא השיב לו וכו'. מפורש שם ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה: (אם תאמר) א''כ הוא וכו'. ברייתא מבוארת בגמרא שם (דף קי"ד קט"ו): הא למדת וכו' דבר שהוא צריך לו. פירוש שדברים שאינן צריכין לו אין מחזירין לו כלל והרי הוא כעשיר לדבר זה ועוד הוסיפו המפרשים ז''ל שלא אמרה תורה להחזיר אלא בכלי מלבוש ומשכב ובכלים שעושין בהן אוכל נפש מקל וחומר ומה אלו שממשכנים מחזירים אלו שאין ממשכנין לא כ''ש שמחזירין אבל שאר דברים כגון צלוחיות וכוסות שאין עושין בהן אוכל נפש וכל שכן ספרים וכיוצא בהן ממשכנין ואין מחזירין אף על פי שצריכין לו וכן אמרו במכילתא (פרשת משפטים) היא כסותו לבדה זו טלית היא שמלתו לעורו זו חלוק במה ישכב להביא עור מצע עד כאן נראה שאלו דוקא בשצריך להם ושאר דברים אפילו צריכין לו אין מחזירין ולא נראה כן דעת רבינו שלא חלק כך כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל: בד''א שמשכנו וכו'. בברייתא ומפורשת שם:

ו * שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכֵּן לֹא יְמַשְׁכֵּן דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִתֵּן אוֹתָם מַשְׁכּוֹן כְּגוֹן בֶּגֶד שֶׁעָלָיו וּכְלִי שֶׁאוֹכֵל בּוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וּמַנִּיחַ מִטָּה וּמַצָּע לֶעָשִׁיר וּמִטָּה וּמַפָּץ לֶעָנִי. וְכָל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ יֵשׁ לוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ וְיַחְזִיר לוֹ כְּלִי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלִי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה. * הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי כֵּלִים נוֹטֵל אֶחָד וּמַחֲזִיר אֶחָד. עַד מָתַי הוּא חַיָּב לְהַחְזִיר וְלִקַּח עַד לְעוֹלָם. וְאִם הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן מִדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן לַלּוֶֹה הֲרֵי זֶה מַנִּיחוֹ אֶצְלוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְאֵילָךְ מוֹכֵר הַמַּשְׁכּוֹן בְּבֵית דִּין. מֵת הַלּוֶֹה אֵינוֹ מַחְזִיר לְבָנָיו. מֵת הַלּוֶֹה אַחַר שֶׁהֵשִׁיב לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן שׁוֹמְטוֹ הַמַּלְוֶה מֵעַל בָּנָיו וְאֵינוֹ מַחְזִיר:

ההראב"ד שליח ב''ד שבא למשכן וכו' עד הלילה בלילה. א''א זה אינו מחוור שהרי פסק למעלה שאפי' שליח ב''ד שבא למשכן לא יכנס כו' והלוה מוציא לו המשכון א''ו ראוי לומר אעפ''כ בגד שעליו וכלים שאוכל בהם כגון קערה ושלחן ומפה שהוא צריך להם לאכילת היום והלילה לא יטול כלל וכן מטה ומצע ומפץ שהן צריכין ביום ובלילה ושלא בשעת סדור קאמר עכ''ל: היו לפניו שני כלים עד שלשים יום. א''א כמ''ש סתם הלואה שלשים יום עכ''ל:

מגיד משנה שליח ב''ד שבא למשכן וכו'. פירוש שבא למשכן שהלוה מוציא העבוט או שהוא מנתח והדין ברייתא (דף קי"ג) באה בהלכות וסובר רבינו שאפילו כלי אומנות יכול לנתח ואף על פי שמסדרין בהן כמו שנתבאר פרק ראשון זהו בשעת גבייה אבל לא בשעת משכונא וחלוקים עליו ז''ל ואמרו שאע''פ שלא נזכרו בברייתא בביאור כל מה שב''ד מסדרין אין ממשכנין אותו ואין מנתחין אותו בזרוע ואם נתנו לוה מעצמו מקבלין ומחזירין מה שראוי להחזיר זה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל: ומצע לעשיר ומטה ומפץ וכו'. בברייתא שם וכתב הרמב''ן ז''ל בשלא הורגל לישן בכר וכסת אבל היו לו כר וכסת ורגיל לישן בהן מניח לו כר וכסת וכן פירש''י עכ''ל: היו לפניו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד. משנה כלשונה שם ופירש''י ז''ל היה לו שני כלים וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם נוטל אחד ומחזיר אחד בשעה שהוא צריך ללוה יחזירנו לו משום השבת העבוט [ויעכב את השני] וכשיצטרך לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני עכ''ל: עד מתי הוא חייב וכו'. במשנה שם ופסק כת''ק פירוש וכל זה כשבא לידו בתורת משכון אבל בתורת גבייה כבר נתבאר פרק ראשון ממה גובין וכיצד מסדרין וכן כתבו ז''ל, עוד כתבו וכשבא לידו בתורת משכון ובא לגבות כיצד הוא עושה מחזיר את הכר ואפילו ביום ומחרישה אפילו בלילה ובא לב''ד ומגבין לו חובו ומסדרין מה שראוי להם: ואם היה המשכון וכו' מניחו עד שלשים יום. בהשגות א''א כמו שאמרו סתם הלואה שלשים יום ע''כ וכן כתבו ז''ל, ודע שזהו כשבא לידו בתורת משכון והרי זה כמלוה עתה על המשכון אבל מלוה שבא לגבות מהלוה והיו ללוה מטלטלין יותר על מה שמסדרין מגבין לו מיד כל שבא בתורת גבייה ואין נותנין זמן ללוה כמו שיתבאר פכ''ב: מת הלוה אינו מחזיר וכו'. משנה שם: מת הלוה אחר שהשיב וכו'. מימרא בגמרא שם (דף קי"ד ע"ב):

כסף משנה שליח בית דין שבא למשכן וכו' ומניח מטה ומצע לעשיר וכו'. כתב הטור בסי' צ''ז קשה כיון שצריך להניח לו בשעת משכון דברים הצריכין לו למה מחזירין והלא אין חזרה אלא בדברים הצריכין לו ואותם כבר הניח לו עכ''ל ואני אומר דלאו קושיא היא שהרי רבינו סובר דכל כלי אומנות אפילו הצריכין לו הוא מנתח וכמ''ש ה''ה אבל אי קשיא לדברי רבינו הא קשיא היכי תנן בפרק המקבל מחזיר את הכר בלילה והרי צריך להניח לו מטה ומצע וי''ל דמתניתין מיירי שעבר ומשכנו או שמשכנו מדעת הלוה א''נ דמטה ומצע לחוד וכר לחוד: ודע דבברייתא אמרינן נותן לו מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני ומפרש בגמרא למאי צריכי שתי מטות חדא דאכיל עלה וחדא לישן עליה ורבינו לא חשש לומר כאן שיניח לו מטה ומטה מפני שסמך על מה שכתבה בפ''א גבי סידור:

ז הֶעָרֵב מֻתָּר לְמַשְׁכֵּן [ח] בִּזְרוֹעַ וּלְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִטּל הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כ-טז) 'לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר'. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין שְׂכַר מְלַאכְתּוֹ בֵּין שְׂכַר בְּהֶמְתּוֹ וְכֵלָיו בֵּין שְׂכַר בֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי בֵּית דִּין וְנִכְנָס לְבֵיתוֹ וְנוֹטֵל הַמַּשְׁכּוֹן בִּשְׂכָרוֹ. וְאִם זָקַף עָלָיו הַשָּׂכָר בְּמִלְוֶה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד-י) 'כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה' וְגוֹ':

מגיד משנה הערב מותר למשכנו וכו'. ברייתא שם (דף ק"ד): וכן מי שיש לו שכר וכו'. באותה ברייתא שם:

ח מִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי אִם הָיָה שְׂכָרוֹ יָתֵר עַל פְּחָתוֹ כְּגוֹן קַרְדֹּם וּמַסַּר [הַגָּדוֹל] וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהַשְׂכִּירוֹ וּמְנַכֶּה שְׂכָרוֹ תָּמִיד בְּחוֹבוֹ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה וְאֵין צָרִיךְ רְשׁוּת בְּעָלִים:

מגיד משנה מי שהיה בידו משכונו של עני וכו'. משנה פרק השוכר את האומנין (דף פ') ופסק הלכה בגמרא שם (דף פ"ב):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן