הלכות מלוה ולוה - פרק שבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק שבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א מַלְוְה שֶׁמֵּת וּבָא היּוֹרֵשׁ לִתְבֹּעַ אֶת הַלּוֶֹה בִּשְׁטָר שֶׁעָלָיו וְאָמַר פָּרַעְתִּי לְאָבִיךָ וְהַיּוֹרֵשׁ אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹמְרִים לוֹ עֲמֹד [א] וְשַׁלֵּם לוֹ. אָמַר יִשָּׁבַע לִי הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁלֹּא פְּקָדָנוּ אַבָּא עַל יְדֵי אַחֵר וְשֶׁלֹּא אָמַר לָנוּ אַבָּא בְּפִיו וְשֶׁלֹּא מָצִינוּ בֵּין שִׁטְרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ וְגוֹבֶה:

מגיד משנה מלוה שמת ובא היורש לתבוע את הלוה וכו': אמר ישבע לי וכו'. זו היא שבועת היורשין המוזכרת במשנה פרק כל הנשבעין (דף מ"ה) שהיתומים לא יפרעו אלא בשבועה זו וע''כ לא אמרינן בגמרא ממאן אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה ואינהו שקלי בשבועה בתמיהא ואוקימנא בבאין ליפרע מן היתומין כדאיתא התם ובהלכות אלמא מן הלוה עצמו נפרעין בלא שבועה ה''מ בדלא טעין לישתבעו לי אלא דאמר פרוע הוא דכיוצא בזה האב נוטל שלא בשבועה ולא הורע כח היתומים מכחו אבל בדטעין לישתבעו לי כיון דאי הוה טעין הכי לאבוהון היה נשבע כמו שנתבאר למעלה פי''ד אינהו נמי נשבעין שבועת היורשין וכ''כ רבינו האיי ורב אלפסי ז''ל בתשובה וכן עיקר ואם תשאל למה לא העמידו משנתנו בבאין ליפרע מן הלוה עצמו ובשטוען ישבעו לי נ''ל שלשון המשנה הכריח שהכוונה היא שלא יפרעו אלא בשבועה ואע''ג דלא קא טעין אידך דהא דומיא דפוגמת כתובתה ודומיא דשבועת הבא ליפרע מן המשועבדין ומנכסי יתומים קתני לה כדאיתא התם כשם שאמרו הפוגמת וכו' ומה שבועות אלו אע''ג דלא טענו לישתבעו אף שבועה זו דיתומים הבאים ליפרע היא אע''ג דלא טענו אינך וא''א אלא בבאין ליפרע מיתומים אחרים דהתם משתבעי אף על גב דלא טענו אינך וזה נ''ל פשוט שלא כדברי בעל העיטור ז''ל שהיה מוכיח מכאן דלא שקלי בשבועת היורשין והוא דבר של תימה:

ב מֵת הַלּוֶֹה אַחַר שֶׁמֵּת הַמַּלְוֶה וּבָא הַיּוֹרֵשׁ לְהִפָּרַע מִן הַיּוֹרֵשׁ לֹא יִפָּרַע אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה וְאוֹמֵר לוֹ תְּחִלָּה יִשָּׁבַע שֶׁלֹּא פְּקָדָנוּ אַבָּא וְשֶׁלֹּא אָמַר לָנוּ אַבָּא וְלֹא מָצִינוּ בֵּין שִׁטְרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁשְּׁטָר זֶה פָּרוּעַ. וַאֲפִלּוּ הָיָה [ב] הַיּוֹרֵשׁ קָטָן הַמֻּטָּל בָּעֲרִיסָה כְּשֶׁמֵּת מוֹרִישׁוֹ הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. וְאִם צִוָּה הַמַּלְוֶה בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ [ג] שֶׁשְּׁטָר זֶה אֵינוֹ פָּרוּעַ יִפָּרַע הַיּוֹרֵשׁ בְּלֹא שְׁבוּעָה אֲפִלּוּ מִן הַיּוֹרֵשׁ:

מגיד משנה מת הלוה אחר שמת המלוה וכו'. זה מבואר שם במשנה ופי' שלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע פירשו קצת המפרשים שלא מצינו לו שובר פרעון זה השטר ושיהיה השטר בין שטרות פרועין דתרתי בעינן כדמוכחא סוגיא דפ''ק דמציעא וכ''נ מדברי רבינו ז''ל ממ''ש למעלה פט''ז נמצא השטר בין שטרותיו פרועין אע''פ שאין עדים על זה הכתב וכו' נראה דתרתי בעינן להחזיקו בפרוע וכן עיקר: ואפילו היה היורש קטן וכו'. במשנה שם העיד ר''י בן ברוקא שאפילו נולד הבן לאחר מיתת האב ה''ז נשבע ונוטל ופירש''י ז''ל נשבע שלא מצא שובר ומתוך דברי רבינו נראה שאינו פוסק כר''י בן ברוקא אלא כת''ק וע''כ לא נחלקו אלא בנולד לאחר מיתת האב דלת''ק לא בעי שבועה אבל בקטן אפילו ת''ק מודה זה נראה בדעת רבינו ז''ל ורבינו מאיר כתב וקי''ל כוותיה חדא דסוגיין בעלמא דכל העיד הלכה היא ועוד דליכא דפליג עליה עכ''ל: ואם צוה המלוה בשעת מיתתו וכו'. דברי רשב''ג באותה משנה והלכה כמותו וכן פסקו ז''ל:

ג מֵת הַלּוֶֹה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מֵת הַמַּלְוֶה אֵין יוֹרְשֵׁי מַלְוֶה נוֹטְלִין [ד] מִיּוֹרְשֵׁי לוֶֹה כְּלוּם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה נִתְחַיֵּב הַמַּלְוֶה לְהִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ יִטּל כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וּכְבָר מֵת וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְהִשָּׁבַע שֶׁלֹּא נִפְרַע אֲבִיהֶם כְּלוּם. וְאִם עָבַר [ה] הַדִּין וְהִשְׁבִּיעַ יוֹרְשֵׁי מַלְוֶה וְגָבוּ אֶת חוֹבָן אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם. לְפִיכָךְ שְׁטַר חוֹב שֶׁל יְתוֹמִים הַבָּאִים לְהִפָּרַע מִן הַיְתוֹמִים שֶׁמֵּת [ו] אֲבִיהֶן הַלּוֶֹה תְּחִלָּה אֵין קוֹרְעִין אוֹתוֹ וְאֵין מַגְבִּין בּוֹ. אֵין גּוֹבִין בּוֹ שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין קוֹרְעִין אוֹתוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא דַּיָּן שֶׁיָּדוּן וְיוֹצִיא בּוֹ:

מגיד משנה מת הלוה תחלה ואח''כ מת המלוה וכו'. מימרא דרב ושמואל שם ופסקוה כל המפרשים ז''ל. ומ''ש רבינו אין יורשי מלוה נוטלין וכו'. פירוש בין שיורשי מלוה הם בניו בין שהם אחיו הדין כן ומבואר שם בגמרא במסקנא: ואם עבר הדיין וכו'. מסקנת ההלכות שם: לפיכך שטר חוב של יתומים וכו'. מימרא שם ובהלכות:

ד אֲפִלּוּ הָיָה שָׁם [ז] עָרֵב וּמֵת הַלּוֶֹה תְּחִלָּה לֹא יִפָּרְעוּ יוֹרְשֵׁי הַמַּלְוֶה מִן הֶעָרֵב. שֶׁאִם תֹּאמַר יִפָּרְעוּ מִן הֶעָרֵב הֲרֵי הֶעָרֵב חוֹזֵר וְנִפְרָע מִיּוֹרְשֵׁי לוֶֹה:

מגיד משנה אפילו אם היה שם ערב וכו'. מעשה שם (דף מ"ח ע"ב) מהטעם שכתב רבינו ז''ל דערבא בתר יתמי אזיל וכתבו קצת מפרשים ז''ל דאפילו היכא דלית להו ליתמי נכסי נחלה כלל דלא אזיל ערבא בתר יתומים אפילו הכי פטור וכ''כ הרב רבינו משה בר יוסף ז''ל בתשובה אבל רבינו מאיר כתב ואפילו היכא דלא ידעי ליה נכסי ללוה לא גבינן מערבא דחיישינן דילמא שבק נכסי במדינת הים ואזיל ערבא וגבי להו מיתמי אבל ודאי היכא דמיתחזק האי לוה דלא הוי ליה נכסי כלל דליכא למיחש ולא מידי גבינן מערבא עכ''ל:

ה אֵין דָּנִין מִדִּין זֶה לְכָל הַדּוֹמֶה [ח] לוֹ אֶלָּא הֲרֵי הַפּוֹגֵם אֶת שְׁטָרוֹ וּמֵת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה הֲרֵי בָּנָיו נִשְׁבָּעִין שֶׁלֹּא פְּקָדָנוּ אַבָּא וְלֹא צִוָּנוּ אַבָּא וְלֹא מָצִינוּ בֵּין שִׁטְרוֹתָיו שֶׁל אַבָּא שֶׁכָּל הַשְּׁטָר הַזֶּה פָּרוּעַ וְגוֹבִין אֶת שְׁאָר הַשְּׁטָר בֵּין מִן הַמַּלְוֶה בֵּין מִיּוֹרְשָׁיו:

מגיד משנה אין דנין מדין זה לכל הדומה לו וכו'. שם בגמרא הבו דלא לוסיף עלה [דהא דרב] ושמואל [כגון מאי] דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת יורשים נשבעין שבועת היורשין ונוטלין וכתוב בספר העיטור דהוא הדין בעד אחד מעיד שהוא פרוע ומת שיורשיו נשבעין שבועת היורשין ונוטלין דהבו דלא לוסיף עלה הוא:

כסף משנה אין דנין מדין זה לכל הדומה לו וכו' וגובין שאר השטר בין מן הלוה בין מיורשיו. נראה שדעת רבינו לפרש שכשאמרו הבו דלא לוסיף עלה היינו לומר דאפילו ביתומים הבאים ליפרע מיתומים כל שהשבועה שנתחייב המלוה לא היתה שבועת הבא ליפרע מהיתומים אלא שבועת פוגם שטרו אף על פי שהיתומים אח''כ באים ליפרע מיתמי לוה הבו דלא לוסיף עלה הוא מיהו איכא למימר דע''כ לא קאמר רבינו אלא כשמת מלוה קודם לוה שמעולם לא נתחייב מלוה שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים אבל אם מת לוה קודם מלוה שמלבד שהיה המלוה צריך ליפרע משום פוגם שטרו חלה עליו ג''כ שבועת הבא ליפרע אין אדם מורישה לבנו:

ו יוֹרֵשׁ שֶׁבָּא לִגְבּוֹת מִן הַיּוֹרֵשׁ וְאָמְרוּ יוֹרְשֵׁי לוֶֹה אָמַר לָנוּ אַבָּא לֹא לָוִיתִי חוֹב זֶה הֲרֵי יוֹרְשֵׁי הַמַּלְוֶה גּוֹבִין שֶׁלֹּא בִּשְׁבוּעָה שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי דָּמִי. וְכֵן מַלְוֶה שֶׁבָּא לְהִפָּרַע מִיּוֹרְשֵׁי לוֶֹה וְאָמְרוּ אָמַר לָנוּ אַבָּא לֹא לָוִיתִי חוֹב זֶה הֲרֵי זֶה גּוֹבֵהוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה אֲפִלּוּ הֶאֱמִינוֹ בַּשְּׁטָר כָּל זְמַן שֶׁאָמַר פָּרַעְתִּי שֶׁכָּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי כְּאוֹמֵר לֹא פָּרַעְתִּי:

מגיד משנה יורש שבא לגבות מן היורש וכו'. מימרא פ' הכותב (דף פ"ח) הביאוה בהלכות פרק כל הנשבעין: וכן מלוה שבא ליפרע מיורשי לוה וכו'. זה נראה מכח מימרא זו דאם איתא דאביהן היה לו לישבע אף הן היו נשבעין שבועת היורשין אלא ודאי כלל גדול הוא בדין כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ופשוט הוא: אפילו האמינו בשטר כל זמן שאמר פרעתי וכו'. כבר כתבתי פרק ט''ו שלא נמצא בגמרא דין נאמנות ללוה אבל הגאונים ז''ל כתבוהו והוא פשוט דכל תנאי שבממון קיים. ודעת רבינו בדין זה ג''כ פשוט דלא הימניה אלא מטענת פרעון אבל לא מטענת אמנה וכיון שטוען שלא לוה פשיטא שלא פרע:

ז יוֹרֵשׁ שֶׁבָּא לְהִפָּרַע מִן הַלּוֶֹה בִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת לַלּוֶֹה כָּל זְמַן שֶׁיֹּאמַר פָּרַעְתִּי הֲרֵי הַלּוֶֹה נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁפָּרַע לִשְׁטָר זֶה וְנִפְטָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתַב לוֹ וַהֲרֵי אַתָּה נֶאֱמָן עַל יוֹרְשַׁי שֶׁעִקַּר הַשְּׁטָר עַל תְּנַאי זֶה הָיָה. אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיְּהֵא נֶאֱמָן בְּלֹא שׁוּם שְׁבוּעָה אֵינוֹ נִשְׁבָּע אֲפִלּוּ לְיוֹרְשֵׁי מַלְוֶה:

מגיד משנה יורש שבא להפרע מן הלוה וכו'. זה מבואר בהלכות פרק הכותב:

ח יוֹרֵשׁ קָטָן שֶׁהָיָה שְׁטַר חוֹב לְאָבִיו וְיָצָא עָלָיו [ט] שׁוֹבֵר אַחַר מִיתַת אָבִיו אֵין קוֹרְעִין אֶת הַשְּׁטָר וְאֵין מַגְבִּין בּוֹ עַד שֶׁיִּגְדְּלוּ הַיְתוֹמִים שֶׁמָּא שׁוֹבֵר זֶה מְזֻיָּף הוּא וּלְפִיכָךְ לֹא הוֹצִיאוֹ הַלּוֶֹה בְּחַיֵּי אָבִיו:

מגיד משנה יורש קטן שהיה שטר חוב לאביו וכו'. מבואר בגמרא פרק השותפין (דף ז') ומהטעם שכתב רבינו ז''ל דמדלא אפקיה בחיי אבוהון אימר ציורי צייריה וחלקו המפרשים ז''ל בפירוש דבר זה הרב אבן מיג''ש ז''ל כתב שאפי' לא תבע האב חוב זה בחייו ואפילו לא הגיע זמנו בחייו חוששין לשובר זה מפני שהיה לו ללוה להזמין המלוה בבית דין ולכפותו ולקרוע השטר ע''כ דבריו ויש אומרים דדוקא בשיש עדים שתבעו האב בחייו בב''ד וזה לא הוציא שרגלים לדבר אבל אם לא כן אין חוששין לו ומה יעשה זה שפרע ואמר לו אידך אבד שטרי ועל כרחו פרע וקיבל שובר כדקיימא לן כותבין שובר כמו שיתבאר פכ''ג ומתי היה לו להוציאו ולא תבעו האב לאחר כתיבת שוברו ולזה הסכים הרשב''א ז''ל. עוד כתב ואפילו מתקיים בחותמיו ואפילו מפי העדים שאמרו אנו חתמנוהו ונקב יש בו בצד אות פלוני אין מקבלין מהן לפי שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ע''כ:

ט הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ וְהָיָה כָּתוּב בְּבָבֶל מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל. הָיָה [י] כָּתוּב בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּכְתֻבָּה. לֹא הָיָה בַּשְּׁטָר שֵׁם מָקוֹם וְהוֹצִיאוֹ בְּבָבֶל מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל. הוֹצִיאוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בָּא לִגְבּוֹת מִמְּעוֹת הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ הַשְּׁטָר וְטָעַן הַלּוֶֹה שֶׁהַמָּעוֹת שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ מִכֶּסֶף שֶׁהוּא פָּחוֹת מִזֶּה הַמַּטְבֵּעַ יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה וְיִטּל. הָיָה בּוֹ כֶּסֶף סְתָם מַה שֶּׁיִּרְצֶה לוֶֹה מַגְבֵּהוּ. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁשְּׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם מָקוֹם שֶׁנִּכְתַּב בּוֹ כָּשֵׁר לְכָל דָּבָר. וְהוּא הַדִּין לִשְׁטָר [כ] שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן כְּלָל שֶׁהוּא כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁעֵדוּת זוֹ אִי אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִמָּהּ שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּנְעל דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִין. וּלְפִיכָךְ שִׁטְרֵי חוֹב הַמְאֻחָרִין כְּשֵׁרִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אַתָּה יָכוֹל לַהֲזִמָּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

מגיד משנה המוציא שטר וכו'. ברייתא פרק שני דייני גזירות (דף ק"י ע"ב). ומ''ש רבינו מה שאין כן בכתובה. מבואר שם ובהלכות אישות: בא לגבות וכו'. זה פשוט בטעמו שכיון שאין מבורר בשטר ודאי על המלוה לישבע ודי אם האמינוהו ליטול בשבועה מפני שהלוה כתב סתם: היה בו וכו'. באותה ברייתא שם. ופירוש כל הדינין האמורין הן בשכתוב בו דינרין או סכום מטבע אחר אבל אם כתוב בו מאה כסף ולא פירש אם סלעים אם דינרין אם פונדיונין מה שירצה לוה מגבהו כל מטבע שהוא מכסף: מכאן אתה למד. זה הוציא רבינו ז''ל משמועה זו ופשוט הוא:

כסף משנה המוציא שט''ח על חבירו וכו'. כתב הר''ן משמע לי דהיינו טעמא דכיון שלא פירש מקום מסתמא נשתעבד הלוה לפורעו במטבע של מקום גוביינא אם לפחות אם להוסיף אבל הרמב''ם כתב שאם טען הלוה שהמעות שאני חייב לו מכסף שהוא פחות מזה המטבע ישבע המלוה ויטול ולפי זה משמע דהיינו טעמא משום דבמקום גוביינא היה דר מעיקרא ולפיכך כל שאינו יכול להתברר אם טען הלוה שאותו כסף היה פחות ישבע המלוה ולפי זה אם הביא ראיה המלוה או הלוה שהיו דרים בשעת הלואה במקום אחר נוטל במקום הלואה ואין כל זה במשמע עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן