הלכות מלוה ולוה - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א נֶשֶׁךְ וּמַרְבִּית [א] אֶחָד הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-לז) 'אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ' וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים כג-כ) 'נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ'. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נֶשֶׁךְ מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׁךְ שֶׁמְּצַעֵר אֶת חֲבֵרוֹ וְאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ. וְלָמָּה חִלְּקָן הַכָּתוּב לַעֲבֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין:

מגיד משנה נשך ומרבית אחד הוא שנאמר את כספך וכו'. משנה פרק איזהו נשך (דף ס' ע"ב) ונתבארה בגמרא שם:

ב כְּדֶרֶךְ שֶׁאָסוּר לְהַלְווֹת כָּךְ אָסוּר לִלְווֹת בְּרִבִּית שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-כ) 'לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַלּוֶֹה כְּלוֹמַר לֹא תִּנְשֹׁךְ לְאָחִיךְ. וְכֵן אָסוּר לְהִתְעַסֵּק בֵּין לוֶֹה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית. וְכָל מִי שֶׁהָיָה עָרֵב אוֹ סוֹפֵר אוֹ עֵד בֵּינֵיהֶן הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כד) 'לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ' זוֹ אַזְהָרָה אַף לָעֵדִים וְלָעָרֵב וְלַסּוֹפֵר. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמַּלְוֶה בְּרִבִּית עוֹבֵר עַל שִׁשָּׁה לָאוִין. (שמות כב-כד) 'לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה'. (ויקרא כה-לז) 'אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ'. (ויקרא כה-לז) 'וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ'. (ויקרא כה-לו) 'אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית'. לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. (ויקרא יט-יד) 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל'. וְהַלּוֶֹה עוֹבֵר בִּשְׁנַיִם. לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ. וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל. עָרֵב וְעֵדִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין עוֹבְרִין אֶלָּא מִשּׁוּם לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. וְכָל מִי שֶׁהָיָה סַרְסוּר בֵּין שְׁנֵיהֶם אוֹ שֶׁסִּיֵּעַ אֶחָד מֵהֶן אוֹ הוֹרָהוּ עוֹבֵר מִשּׁוּם לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל:

מגיד משנה כדרך שאסור (לנותן) להלוות וכו'. משנה ומבואר בברייתא: וכן אסור להתעסק בין וכו'. גם זה במשנה (דף ע"ה:) ומבואר בגמ' שם: הא למדת וכו'. מבואר לאו זה במשנה גבי רבית ובפרק ראשון כתב רבינו כל הנוגש את העני וכו' עובר בלא תעשה שנאמר לא תהיה לו כנושה ונ''ל שלאו זה כולל כל דבר שדרך הנושים לעשות והוא שאין מלוין ממונם בחנם ולכשמגיע זמן פרעון רוצים מעותיהם ונוגשין בחזקה ועל שניהם הזהירה תורה ובודאי שלא אסרה הנגישה בלוה עשיר אלא בעני אבל הריבית נאסר בכל: והלוה עובר בשנים וכו'. לא נזכר בדברי רבינו ז''ל לאו לאחיך לא תשיך לא בלוה ולא במלוה ובגירסת ספרינו [בגמרא] (דף ע"ה:) לוה עובר משום לא תשיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול והן ג' לאוין ודברי הרב ז''ל צל''ע x: ערב וכו'. לשון הגמרא שם: וכל מי שהיה וכו'. זה פשוט שם:

ג אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה עוֹבְרִין עַל כָּל אֵלּוּ הַלָּאוִין אֵינָן לוֹקִין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁנִּתָּן לְהִשָּׁבוֹן. שֶׁכָּל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית אִם הָיְתָה רִבִּית קְצוּצָה שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה הֲרֵי זוֹ [ב] יוֹצְאָה בְּדַיָּנִין וּמוֹצִיאִין אוֹתָהּ מִן הַמַּלְוֶה [ג] וּמַחְזִירִין לַלּוֶֹה. וְאִם מֵת הַמַּלְוֶה אֵין מוֹצִיאִין מִיַּד הַבָּנִים:

מגיד משנה אף על פי שהמלוה וכו'. זה נתבאר בסוגיא בראש הפרק ויש מדקדקין בהיפך: אם היתה וכו'. מחלוקת רבי אלעזר ורבי יוחנן (דף ס"א:) ופסק כרבי אלעזר וכרב ספרא דאמר הכין וכ''כ ז''ל: ואם מת וכו'. גם זה נתבאר שם:

ד הִנִּיחַ לָהֶם אֲבִיהֶם מָעוֹת שֶׁל רִבִּית אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁהֵן שֶׁל רִבִּית אֵינָן חַיָּבִים לְהַחְזִיר. הִנִּיחַ לָהֶם פָּרָה וְטַלִּית שֶׁל רִבִּית וְכָל דָּבָר הַמְסֻיָּם חַיָּבִים לְהַחְזִיר מִפְּנֵי כְּבוֹד אֲבִיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְלֹא הִסְפִּיק לְהַחְזִיר עַד שֶׁמֵּת. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין חוֹשְׁשִׁין לִכְבוֹדוֹ וַאֲפִלּוּ דָּבָר הַמְסֻיָּם אֵין מַחֲזִירִין:

מגיד משנה הניח להן אביהן וכו'. ברייתא שם (דף ס"ב): הניח להן פרה וטלית וכו'. גם זה באותה ברייתא שם: במה דברים אמורים כשעשה תשובה וכו'. מבואר בגמרא שם:

ה הַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי בְּרִבִּית שֶׁהֶחְזִירוּ אֵין [ד] מְקַבְּלִין מֵהֶן כְּדֵי לִפְתֹּחַ לָהֶן דֶּרֶךְ לִתְשׁוּבָה. וְכָל הַמְקַבֵּל מֵהֶן אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ. אִם הָיְתָה גְּזֵלָה קַיֶּמֶת וְהָרִבִּית דָּבָר הַמְסֻיָּם וַהֲרֵי הוּא בְּעַצְמוֹ מְקַבְּלִין מֵהֶן:

ו שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ רִבִּית בֵּין קְצוּצָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם גּוֹבֶה אֶת [ה] הַקֶּרֶן וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶת הָרִבִּית. קָדַם וְגָבָה הַכּל מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָרִבִּית קְצוּצָה. אֲבָל אֲבַק רִבִּית שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ מִן הַמַּלְוֶה לַלּוֶֹה:

מגיד משנה (ה-ו) הגזלנין ומלוי בריבית שהחזירו וכו'. ברייתא פרק הגוזל עצים (דף צ"ד ע"ב): ואם היתה גזילה קיימת. מבואר שם וכבר נתבאר יותר מזה פרק ראשון מהלכות גזילה: והריבית דבר מסויים. פרק איזו נשך (דף ס"ב): שטר שכתוב בו רבית בין וכו' גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית. ברייתא (דף ע"ב) כלשונה שם ופסק כחכמים ופירש רש''י ז''ל שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה ברבית כך וכך לזמן פלוני עכ''ל. וגובה את הקרן יש מי שפירש אפילו מן המשועבדין ואף על פי שהעדים עברו בלאו תורת שטר יש לו ואינן נפסלים בכך לעדות לפי שלאו זה אינו ידוע לכל וסוברין שלא תשימון אינו אלא למלוים ויש מי שפירש גובה את הקרן מבני חורין בדוקא אבל לא מן המשועבדין וגובה מבני חורין בשהחייב מודה או בשעדים אחרים מעידין על אותה מלוה ודינה כדין מלוה על פה אבל אלו פסולין הן לעדות כיון שריבית מפורשת יש בשטר ולזה הסכים הרמב''ן לפסול העדים בכך אבל פירוש הברייתא בדרך אחרת שאין הריבית מפורשת בו ולא ידעו העדים באותו ריבית אלא שבאו שנים ואמרו כתב ידן הוא זה אבל רבית היתה שם או שידעו והיו אנוסין מחמת נפשות וכיוצא בזה גובה את הקרן אפילו מן המשועבדים אבל ברבית מפורשת ולא נאנסו העדים הרי הן נפסלין בכך וזה עיקר: אבל אבק וכו'. מפורש בראש הפרק שם (דף ס"א ע"ב):

ז כָּל הַכּוֹתֵב שְׁטַר רִבִּית הֲרֵי זֶה כְּכוֹתֵב וּמֵעִיד עָלָיו עֵדִים שֶׁכָּפַר בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְכֵן כָּל הַלּוֶֹה וּמַלְוֶה בְּרִבִּית בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן הֲרֵי הֵן כְּכוֹפְרִים בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְכָפְרוּ בִּיצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-לז) 'אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ' וְגוֹ' (ויקרא כה-לח) 'אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם':

מגיד משנה כל הכותב וכו'. ברייתא בשם ר' יוסי שם (דף ע"א): וכן כל הלוה ומלוה ברבית בינן לבין עצמן וכו' וכפרו ביציאת מצרים. שם בראש הפרק (דף ס"א) ופי' שהן כופרין בהשגחה ויציאת מצרים שהיו בה מופתים מחודשים מורה על ההשגחה ונמצאו כופרין בה' בהכרח:

ח [ו] אָסוּר לְאָדָם לְהַלְווֹת בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ בְּרִבִּית. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד וּמַתָּנָה הוּא שֶׁנּוֹתֵן לָהֶן הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁמָּא יַרְגִּילֵם בְּדָבָר זֶה:

מגיד משנה אסור לאדם להלוות בניו וכו'. בסוף הפרק שם (דף ע"ה) דילמא אתו למיסרך וזהו שכתב שמא ירגילם בדבר זה:

ט תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהִלְווּ זֶה אֶת זֶה וְנָתַן לוֹ יֶתֶר עַל מַה שֶּׁהִלְוָה מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה [ז] מֻתָּר שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ אֶלָּא מַתָּנָה שֶׁהֲרֵי הֵן יוֹדְעִין חֹמֶר אִסּוּר הָרִבִּית:

מגיד משנה ת''ח שהלוו זה את זה וכו'. בגמרא אמר שמואל ת''ח מותרין ללוות זה מזה ברבית [מ''ט] מידע ידעי דרבית אסורה ומתנה הוא דקא יהבי להדדי א''ל שמואל לאבוה בר איהי הלוני מאה פלפלין במאה ועשרין פלפלין ואריך ע''כ ופירש רבינו דלאו למימר שיקצצו בשעת הלואה ויקפידו בזה דבכי הא רבית קצוצה היא דבר תורה ואינה מותרת לת''ח אלא דוקא בשלוה סתם שאין המלוה מתנה דבר אלא הלוה נותן לו יותר וזהו שאמרו ללוות ולא להלוות והנראה מלשון הגמרא שהוא מותר אפילו באמירת הלוה בשעת הלואה ומדברי רבינו דוקא בלוה סתם וההיא דשמואל יש לדחוק ולפרשה לפ''ז והרמב''ן ז''ל הוסיף להחמיר ואמר שאינו אלא דוקא בעסקי סעודה ובדבר מועט לפי שהם יודעים להקנות והרי הן כבני חבורה שאינן מקפידין זה על זה ודוקא שלא קצץ בתחלה ושמואל הכי קאמר הלוני מאה פלפלין ואפשר שבשעת פרעון אפרע לך מאה ועשרין שלא אקפיד למנותן ואריך שזהו כבודי אפילו הוספתי עד חומש וכן פסק רב עמרם בתשובה ע''כ דבריו:

י הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וּמָצָא הַלּוֶֹה יוֹתֵר [אוֹ שֶׁהֶחְזִיר לוֹ חוֹבוֹ וּמָצָא הַמַּלְוֶה יוֹתֵר] אִם בִּכְדֵי שֶׁהַדַּעַת טוֹעָה חַיָּב לְהַחְזִיר [ח] וְאִם לָאו מַתָּנָה הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ אוֹ גְּזֵלָה הָיְתָה לוֹ בְּיָדוֹ וְהִבְלִיעַ לוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן אוֹ אַחֵר צִוָּה לְהַבְלִיעַ לוֹ. בְּכַמָּה הַדַּעַת טוֹעָה בְּאֶחָד וּבִשְׁנַיִם אוֹ בַּחֲמִשָּׁה אוֹ בַּעֲשָׂרָה שֶׁמָּא מָנָה חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה [ט] אוֹ עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה. וְכֵן אִם מָצָא יָתֵר מִנְיַן הַחֲמִישִׁיּוֹת אוֹ מִנְיַן הָעֲשִׂירִיּוֹת אֶחָד אֶחָד חַיָּב לְהַחְזִיר לוֹ שֶׁמָּא הָאֲחָדִים שֶׁהָיָה מוֹנֶה בָּהֶן הַחֲמִישִׁיּוֹת אוֹ הָעֲשִׂירִיּוֹת נִתְעָרְבוּ עִמָּהֶם:

מגיד משנה המלוה את חבירו ומצא הלוה יתר וכו'. נ''ל שגירסת רבינו שם (דף סג ע"ב) האי מאן דאוזיף פשיטי לחבריה ואשכח בהו טופיאתא פי' ואשכח בהו לכשמחזירם לו וגירסא אחרת יש האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה. ונ''ל לפי גירסא זו דוקא בשלוה מוצא יותר אבל כשהמלוה מוצא יותר יש לתלות שהלוה נותן יותר משום רבית ואסור שלא בת''ח לדברי הכל. ואף לפי הגירסא האחרת ראיתי מי שפירשה דדוקא בשלוה מוצא יותר ואולי שאפילו מלוה מוצא יותר מותר שאין תולין ברבית מאוחרת שלא יהיה הלוה מאכיל איסור למלוה ואחזוקי איניש ברשיעי וכ''ש לנזקו לא מחזקינן: בכמה הדעת טועה וכו'. זה הדין מימרא שם בראש הפרק ונתבארה בהלכות ויש מי שכתב דלאו דוקא חמישיות ועשיריות אלא הכל לפי מה שנהגו למנות באותו מקום ובאותו זמן וכן נראה:

יא הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּטְבֵּעַ וְכֵן הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ מַטְבֵּעַ יָדוּעַ וּפֵרֵשׁ מִשְׁקָלוֹ וְהוֹסִיפוּ עַל מִשְׁקָלוֹ אִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת מֵחֲמַת הַתּוֹסֶפֶת מְנַכֶּה לוֹ שִׁעוּר הַתּוֹסֶפֶת וַאֲפִלּוּ הוֹסִיפוּ עָלָיו כָּל שֶׁהוּא. וְאִם לֹא הוּזְלוּ מֵחֲמַת הַתּוֹסֶפֶת אֵינוֹ מְנַכֶּה לוֹ אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִמַּטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהוֹסִיפוּ עָלָיו עַד חֲמִישִׁיתוֹ כְּגוֹן שֶׁהָיָה מִשְׁקָלוֹ אַרְבָּעָה וַעֲשָׂאוֹ חֲמִשָּׁה אֲבָל אִם הוֹסִיפוּ לוֹ יוֹתֵר עַל חֲמִישִׁיתוֹ מְנַכֶּה לוֹ כָּל הַתּוֹסֶפֶת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת. וְהוּא הַדִּין לְמַלְוֶה עַל הַמַּטְבֵּעַ וּפָחֲתוּ [י] מִמֶּנּוּ:

מגיד משנה המלוה את חבירו על המטבע וכו'. בסוגיא פרק הגוזל עצים (דף צ"ז ע"ב) וזה לשונה המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו ושם נפשטה כמו שכתב רבינו ונתבאר בהלכות כן ונראה פי' על המטבע שכל המלוה הן פירות שקצץ להם דמים הן מעות על סמך המטבע היוצא הוא מלוה ר''ל לחשיבות הצורה הוא מתכוין וזהו על המטבע ולא אמר המלוה סתם וכן נראה מן ההלכות שהכוונה בכל מי שחייב מעות לחבירו: בד''א בשהוסיפו עליו עד חמישיתו וכו'. שם נתבאר ואיתא בהלכות ויש מי שכתב שאם היה המטבע במשקל הראשון יוצא במקום אחר כמתחלה ויש לו למלוה דרך שם הרי זה נותנו לו וזה פשוט דלא גרע ממלוה את חבירו על המטבע ונפסל כמו שיתבאר בסמוך וכן כתבו רש''י והרשב''א ז''ל: והוא הדין למלוה את חבירו וכו'. זה בהלכות ודין הכתובה שכתב רבינו נתבאר פי''ו מהלכות אישות:

יב הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל [כ] הַמַּטְבֵּעַ וְנִפְסַל אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ [ל] דֶּרֶךְ לְאוֹתָהּ מְדִינָה נוֹתֵן לוֹ מִמַּטְבֵּעַ שֶׁהִלְוָהוּ וְאוֹמֵר לוֹ לֵךְ וְהוֹצִיאוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. וְאִם אֵין לוֹ דֶּרֶךְ לְשָׁם נוֹתֵן לוֹ מִמַּטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא [מ] בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. וְכֵן בִּכְתֻבָּה:

מגיד משנה המלוה את חבירו על המטבע וכו'. גם זה שם ופירשו קצת המפרשים שהלוהו מעות על תנאי שישלם לו מטבע אבל הלוהו מעות סתם אינו משלם לו אלא המעות שהלוהו ואפילו אינן יוצאין בשום מקום דמה שהלוהו משלם לו וזה דעת רש''י ז''ל והתוס' והרשב''א ז''ל ורבינו כתב מימרא כלשונה שאפשר שהוא מפרשה כמו שפירשתי למעלה ואמרם על המטבע שלא היתה הלואת פירות לשלם לו פירות אלא דמים ועל סמך חשיבות צורת המטבע: וכן בכתובה. כבר נתבאר פי''ו מהלכות אישות ובשכתב לה מטבע ידוע כמו שנזכר שם:

כסף משנה המלוה את חבירו על המטבע ונפסל וכו'. בגמרא אוקימנא דהא דבעי שיהא לו דרך לאותה מדינה ואם אין לו דרך לשם לא היינו דוקא כשמלכיות מקפידות זו על זו אבל אם אין מלכיות מקפידות זו על זו אפילו אין לו דרך לאותה מדינה נמי ואיני יודע למה השמיטוהו רבינו והרי''ף:

יג הוֹרוּ [נ] מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁהַלּוֶֹה שֶׁמָּחַל לַמַּלְוֶה בְּרִבִּית שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ אוֹ שֶׁעָתִיד לִקַּח אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ שֶׁמָּחַל אוֹ נָתַן מַתָּנָה אֵינוֹ מוֹעִיל [ס] כְּלוּם שֶׁכָּל רִבִּית שֶׁבָּעוֹלָם מְחִילָה הִיא אֲבָל הַתּוֹרָה לֹא מָחֲלָה וְאָסְרָה מְחִילָה זוֹ וּלְפִיכָךְ אֵין הַמְּחִילָה מוֹעֶלֶת בְּרִבִּית אֲפִלּוּ בְּרִבִּית שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הוֹרָאָה זוֹ נְכוֹנָה אֶלָּא מֵאַחַר שֶׁאוֹמְרִים לַמַּלְוֶה לְהַחְזִיר לוֹ וְיָדַע הַמַּלְוֶה שֶׁדְּבַר אִסּוּר עָשָׂה וְיֵשׁ לוֹ לִטּל מִמֶּנּוּ אִם רָצָה לִמְחל מוֹחֵל כְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹחֵל הַגֵּזֶל. וּבְפֵרוּשׁ אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁהַגַּזְלָנִין וּמַלְוֵי [ע] בְּרִבִּית שֶׁהֶחְזִירוּ אֵין מְקַבְּלִין מֵהֶן מִכְּלָל שֶׁהַמְּחִילָה מוֹעֶלֶת:

מגיד משנה הורו מקצת הגאונים וכו'. הוראת הגאונים ז''ל היא מוסכמת במה שעתיד ליקח דודאי אין מחילה מועלת לעבור בשל תורה ואפילו בתלמיד חכם דקדקנו למעלה ואמרנו דלאו במתנין ליקח רבית היא כל שכן בכל אדם: יראה לי שאין הוראה זו נכונה וכו'. זה הלשון מורה שלא נחלק רבינו על הגאונים ז''ל אלא ברבית שכבר עמד המלוה וגבאו שכבר עברו על הלאוין ואף על פי שניתן להשבון המחילה מועלת בו וכמו שהוכיח רבינו ממה שאמרו אין מקבלין מהן והוא מוכרח אבל ברבית העתיד ליקח אף הוא ז''ל מודה שאין שום מחילה מועלת בו וזה פשוט ונסתלקו מכאן דברי ההשגות וכך כתוב שם א''א חיי ראשי הוראה נכונה היא א''כ כל מלוין ברבית יעשו כן להתיר להם את הרבית ע''כ:

יד נִכְסֵי יְתוֹמִים [פ] מֻתָּר לִתֵּן אוֹתָם לְאָדָם נֶאֱמָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ נְכָסִים טוֹבִים קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. כֵּיצַד. אוֹמֵר לוֹ תִּהְיֶה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בָּהֶן אִם יֵשׁ שָׁם רֶוַח תֵּן לָהֶם חֶלְקָן מִן הָרֶוַח וְאִם יֵשׁ שָׁם הֶפְסֵד תַּפְסִיד אַתָּה לְבַדְּךָ שֶׁזֶּה אֲבַק רִבִּית הוּא וְכָל אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם וּבְנִכְסֵי יְתוֹמִים לֹא גָּזְרוּ:

מגיד משנה נכסי יתומים מותר ליתן אותן וכו'. מפורש בפרק איזהו נשך מימרא וסוגיא שם (דף ע'):

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן