הלכות מלוה ולוה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַלְווֹת לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כד) 'אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ'. יָכוֹל רְשׁוּת תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים טו-ח) 'הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ' וְגוֹ'. וּמִצְוָה זוֹ גְּדוֹלָה מִן הַצְּדָקָה אֶל הֶעָנִי הַשּׁוֹאֵל שֶׁזֶּה כְּבָר נִצְרַךְ לִשְׁאל וְזֶה עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְמִדָּה זוֹ. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל מִי שֶׁיִּמָּנַע מִלְּהַלְווֹת לֶעָנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ט) 'וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן' וְגוֹ':

מגיד משנה מ''ע להלוות לעניי ישראל וכו'. במכילתא (פרשת משפטים פי"ט דף ל"ד) שהיה רבי ישמעאל דורש שאם זה חובה ומבואר בבבא מציעא פ' איזהו נשך (דף ע"א) ובהרבה מקומות: ומצוה זו גדולה וכו'. כך אמרו ז''ל גדול המלוה יותר מן הנותן:

ב כָּל הַנּוֹגֵשׂ הֶעָנִי וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ מַה יַּחֲזִיר לוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כד) 'לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה'. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִנְגּשֹׁ אֶת הָעַכּוּ''ם וּלְהָצֵר לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו-ג) 'לַנָּכְרִי תִּגּשֹׁ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה:

מגיד משנה כל הנוגש את העני והוא יודע שאין לו מה וכו'. מימרא פ' איזהו נשך (דף ע"ה): ומ''ע וכו'. בספרי פרשת (כי תצא דף נ"א) לנכרי תגוש זו מצות עשה אבל האחרונים פירשו שהכוונה שהיא מ''ע באחיך כלומר לנכרי תגוש לעכו''ם אתה רשאי ליגוש ולא לאחיך ולאו הבא מכלל עשה עשה והראו פנים לזה ועיקר:

ג אָסוּר לָאָדָם לְהַרְאוֹת עַצְמוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ בִּזְמַן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ. אֲפִלּוּ לַעֲבֹר לְפָנָיו שֶׁלֹּא יַפְחִידוֹ אוֹ יַכְלִימוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ תּוֹבְעוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם תְּבָעוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁאָסוּר לְזֶה לִתְבֹּעַ כָּךְ אָסוּר לַלּוֶֹה לִכְבּשׁ מָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁבְּיָדוֹ וְלוֹמַר לוֹ לֵךְ וְשׁוּב וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג-כח) 'אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וְשׁוּב'. וְכֵן אָסוּר לַלּוֶֹה לִקַּח הַלְוָאָה וּלְהוֹצִיאָהּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ וּלְאַבְּדָהּ עַד שֶׁלֹּא יִמְצָא בַּעַל חוֹב [א] מֵאַיִן יִגְבֶּה אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּלְוֶה עָשִׁיר גָּדוֹל. וְעוֹשֶׂה זֶה רָשָׁע הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים לז-כא) 'לוֶֹה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם'. וְצִוּוּ חֲכָמִים (משנה אבות ב-יב) 'יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ':

מגיד משנה אסור לאדם להראות וכו'. זו היא מימרא שם באיזהו נשך: וכשם שאסור לזה וכו'. איסור הלוה פשוט ואמרו פ' המקבל (דף קי"א) שהכובש שכר שכיר אחר יום הראשון עובר משום בל תשהא משום שנאמר אל תאמר לרעך לך ושוב: וצוו חכמים וכו'. משנה באבות:

ד כְּשֶׁיִּתְבַּע הַמַּלְוֶה הַלְוָאָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשִׁיר וְהַלּוֶֹה דָּחוּק וְטָרוּד בִּמְזוֹנוֹת אֵין מְרַחֲמִין בַּדִּין אֶלָּא גּוֹבִין לוֹ חוֹבוֹ עַד פְּרוּטָה אַחֲרוֹנָה מִכָּל מִטַּלְטְלִין שֶׁיִּמָּצְאוּ לוֹ. וְאִם לֹא הִסְפִּיקוּ הַמִּטַּלְטְלִין [ב] גּוֹבִין לוֹ מִן הַקַּרְקַע אַחַר שֶׁמַּחְרִימִין עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ מִי שֶׁיָּדַע לוֹ מִטַּלְטְלִין וְלֹא יְבִיאֵם לְבֵית דִּין. וְגוֹבִין מִכָּל קַרְקַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת לִכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ שֶׁקָּדַם גּוֹבִין לָזֶה וְאִם יָבוֹא הָרִאשׁוֹן וְיִטְרֹף יִטְרֹף. טָעַן הַלּוֶֹה שֶׁמִּטַּלְטְלִין אֵלּוּ שֶׁבְּיָדִי אֵינָן שֶׁלִּי אֶלָּא [ג] פִּקָּדוֹן הֵם בְּיָדִי אוֹ שְׂכוּרִין אוֹ שְׁאוּלִין אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אוֹ יָבִיא רְאָיָה אוֹ יִגְבֶּה מֵהֶן בַּעַל חוֹבוֹ:

מגיד משנה כשיתבע המלוה הלואתו וכו'. גם זה פשוט והתחלת הגבייה במטלטלין מפורש בהרבה מקומות והחרם הוא מתקנת הגאונים ואין בגמרא חרם בדברים אלו מבואר: וגובין מכל קרקע שיש לו וכו'. זה מתבאר פרק מי שהיה נשוי בכתובות (דף צ') שמגבין לבעל חוב מאוחר אע''פ שיש מוקדם הימנו ולכשיבא הקודם יטרוף הימנו: טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי וכו'. דין זה אינו מבואר בגמרא בפשיטות אבל נראה דבר של טעם וממה שיבא סוף פרק שני יראה כן ויש לתמוה מה טעם לא יהיה נאמן בזה מתוך שיכול לתתם במתנה או למכרן ולתת הדמים ובעל חוב לא יגבה מהן כמו שיתבאר פי''ח ויש מי שתירץ בזה שאין אומרים מיגו במקום שאין הטענות שוות וכאן אם היה נותנן המקבל מתנה לא היה מחוייב להחזירן לו ואם הוא טוען של ראובן הם והפקידן בידי אם אינו אמת מחוייב הוא ראובן בבא לצאת ידי שמים להניחם או להחזירם ליד הלוה ולפיכך זאת הטענה תהיה טובה ללוה יותר מן האחרת ואין שומעין לו, והרמב''ן ז''ל אמר כמסתפק שאחר שתבעוהו בחובו אינו נאמן לומר במה שבידו שהוא של אחרים דחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו ומיגו במקום חזקה כזו לא אמרינן לפי שאדם עשוי לעשות קנוניא להפקיע ממון חבירו לפיכך חוששין לה אלו דבריו ז''ל:

כסף משנה טען הלוה שמטלטלין אלו שבידי אינן שלי וכו'. כתב ה''ה דין זה אינו מבואר בגמרא בפשיטות וכו'. ולי נראה שיש להביא ראיה לדין זה מדאמרינן בפ''ב דכתובות (דף י"ט) האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' לוה כל כמיניה ומסיק לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכו':

ה אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה לֹא מִכְּסוּת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁל לוֶֹה וְלֹא מִבְּגָדִים צְבוּעִים שֶׁצְּבָעָן לִשְׁמָן אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא לָבְשׁוּ אוֹתָן וְלֹא מִסַּנְדָּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלְּקָחָן לִשְׁמָן אֶלָּא הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּכְלֵי הַחוֹל אֲבָל בִּגְדֵי שַׁבָּת וְהַמּוֹעֵד גּוֹבֶה אוֹתָן בַּעַל [ד] חוֹב וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ בָּהֶן טַבָּעוֹת וּכְלֵי זָהָב אוֹ כֶּסֶף שֶׁהַכּל לְבַעַל חוֹבוֹ:

מגיד משנה אין בעל חוב גובה לא מכסות אשתו וכו'. זה מתבאר מאותה ששנינו בערכין (דף כ"ג ע"ב) אחד המקדיש וכו' הובאה בהלכות פרק המקבל (דף קנ"ה) וכ''כ ה''ר אלפסי ז''ל בתשובה: בד''א בכלי חול אבל בגדי שבת והמועד בעל חוב גובה אותן. חילוק זה שכתב הרב ז''ל לא מצאתיו מבואר בשום מקום בדין זה והמשנה של ערכין סתם היא שנויה אבל נ''ל שיצא לו ז''ל ממה שאמרו פ''ק דב''ק (דף י"א ע"ב) האחין שחלקו מה שעליהם שמין ומה שעל [נשיהם] בניהם ובנותיהן אין שמין ואמרו בירושלמי בגדים שעל בניהם ושעל בנותיהן אין שמין של רגל ושל שבת שמין והביאוהו בהלכות וכבר נתבאר דין זה פ''י מהלכות נחלות והרב ז''ל דימה דין בעל חוב לחלוקת האחים לפי שהכל מטעם אחד שאינו עולה בדעת הבעלים להקנות להם בגדים אלו המכובדים שהם מיותרים על דעת שלא יוכל למכרן ולפיכך נישומין בחלוקת האחין ונגבין לבעל חוב זהו דעתו ז''ל וראיתי מי שחלק ואמר שאחין הוא בדוקא שאינן מקנין זה לאשתו ובניו של זה אלא בגדי חול ומפני שלא יפשיטום ערומים אבל בעל לאשתו מקנה הוא בין של חול בין של שבת ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו ואפילו של שבת כלום ע''כ ויש סעד לחילוק זה מפני שהורע דין האחין בצבע שצבעו לשם נשיהם ובניהם שהוא נישום בודאי שלא אמרו אלא מה שעל נשיהם ובניהם ממש ואילו בעל חוב אינו גובה מהן ואפשר שאף בגדי שבת ומועד כן זה נ''ל ואני תמה בדברי הרב למה לא כתב חילוק זה פ''ג מהלכות ערכין וחרמין והביא דין המשנה סתם וצ''ע: ואין צ''ל וכו'. זה פשוט ומוסכם וכ''כ הרי''ף בתשובה ובודאי אם היה דינן כדין מלבושים המשנה היתה מזכרת כן:

כסף משנה בד''א בבגדי החול וכו'. כתב הטור בסי' צ''ז כל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה לה אבל כל מה שהכניסה לו בין נכסי מלוג בין נכסי צ''ב אין ב''ח גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא ואם אינו ידוע יראה שהיא נאמנת בשבועה בבגדים ותכשיטין שדרך האשה להכניס לבעל וכ''כ רבינו ירוחם בשם הרמ''ה ובעל התרומות בשער ראשון וכתב עוד שם שהוא הדין לנכסים שפסק לה הוא שאין ב''ח גובה מהם:

ו הָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ קַרְקַע וַהֲרֵי עָלָיו שְׁטַר חוֹבוֹת לָעַכּוּ''ם וְאָמַר הֲרֵי כָּל נְכָסַי מְשֻׁעְבָּדִין לָעַכּוּ''ם וְאִם יִטְּלוּ אוֹתָן הַיִּשְׂרְאֵלִים בְּחוֹבָם יַאַסְרוּ אוֹתִי הָעַכּוּ''ם בְּחוֹבָן וְאֶהְיֶה בַּשִּׁבְיָה. הוֹרוּ רַבּוֹתַי [ה] שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְיִגְבּוּ הַיִּשְׂרְאֵלִים. וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ הָעַכּוּ''ם וְיַאַסְרוּהוּ הֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין לִפְדּוֹתוֹ:

מגיד משנה היה לו מטלטלין וכו'. דין זה תשובה לרי''ף ודברי טעם הן:

ז [ו] מְסַדְּרִין לְבַעַל חוֹב כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּסַדְּרִין [ז] בַּעֲרָכִין. כֵּיצַד. אוֹמֵר לַלּוֶֹה הָבֵא כָּל הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁיֵּשׁ לְךָ וְלֹא תַּנִּיחַ אֲפִלּוּ מַחַט אַחַת. וְנוֹתְנִין לוֹ מִן הַכּל מְזוֹן [שְׁלֹשִׁים] יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִכְּסוּת הָרְאוּיָה [ח] לוֹ. וְלֹא שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי מֶשִׁי אוֹ מִצְנֶפֶת זְהוּבָה אֶלָּא מַעֲבִירִין [ט] אוֹתָהּ מִמֶּנּו. וְנוֹתְנִין לוֹ כְּסוּת הָרְאוּיָה לוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וּמִטָּה לֵישֵׁב עָלֶיהָ וּמִטָּה וּמַצָּע הָרְאוּיִין לוֹ לִישֹׁן עֲלֵיהֶם. וְאִם הָיָה עָנִי מִטָּה וּמַפָּץ לִישֹׁן עָלָיו. וְאֵין [י] נוֹתְנִין כֵּלִים כָּאֵלּוּ לְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶם. [כ] וְנוֹתְנִין לוֹ סַנְדָּלָיו וּתְפִלָּיו. הָיָה אֻמָּן נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וּמִין כְּגוֹן שֶׁהָיָה חָרָשׁ נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרֻבֶּה וּמִין אֶחָד מוּעָט נוֹתְנִין לוֹ שְׁנַיִם מִן הַמְרֻבֶּה וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמּוּעָט. וְאֵין לוֹקְחִין לוֹ כֵּלִים מִדְּמֵי הַמְרֻבֶּה. הָיָה אִכָּר אוֹ חַמָּר אֵין נוֹתְנִין לוֹ לֹא צִמְדּוֹ וְלֹא חֲמוֹרוֹ. וְכֵן אִם הָיָה סַפָּן אֵין נוֹתְנִין לוֹ סְפִינָתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ מְזוֹנוֹת אֶלָּא מֵאֵלּוּ אֵין אֵלּוּ כֵּלִים אֶלָּא נְכָסִים וְיִמָּכְרוּ עִם שְׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין בְּבֵית דִּין וְיִנָּתְנוּ לְבַעַל חוֹבוֹ [ל]:

מגיד משנה מסדרין לבעל חוב וכו'. דין הסידור בבעל חוב מחלוקת בגמרא פרק המקבל (דף קי"ד) ומסקנא דרבה בר אבוה אשכחיה לאליהו ואמר ליה מהו שיסדרו בבעל חוב ואמר ליה דמסדרין וגמר מערכין וכן פסקו כל הגאונים ז''ל: ונותנין לו מן הכל מזון שלשים יום. דינין אלו הם בערכין פרק שום היתומים (דף כ"ג ע"ב): אלא מעבירין אותה ממנו וכו'. ברייתא פרק המקבל (דף קי"ג) ופסק כתנא קמא וכן כתבו ז''ל ומוכרח הוא שם: ונותנין לו כסות הראויה לו וכו'. דינין אלו מפורשים שם בערכין ויש מהם בהמקבל וכן בהלכות: היה לו מין אחד מרובה וכו'. פירוש כגון שהיו לו שלש מגרות ומעצד אחד: היה אכר או חמר וכו'. ג''ז שם מחלוקת ת''ק ור''א ופסק כת''ק. ודין הספינה אף הוא פשוט לדעת ת''ק לפי שאינה כלי אומנות ומסוגיא שבפרק השג יד (דף י"ח) יתבאר כן:

ח מַלְוֶה שֶׁבָּא לְהִפָּרַע שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלּוֶֹה כְּגוֹן שֶׁהָיָה הַלּוֶֹה בִּמְדִינָה רְחוֹקָה וְתָפְסָה הָאִשָּׁה מִטַּלְטְלִין מִנִּכְסֵי הַבַּעַל כְּדֵי שֶׁתִּזּוֹן מֵהֶן מוֹצִיאִין אוֹתָן [מ] מִיָּדָהּ וְנוֹתְנִין לְבַעַל חוֹב שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה בַּעְלָהּ עִמָּהּ לֹא הָיָה יָכוֹל לָזוּן אֶת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו עַד שֶׁיִּפְרַע לוֹ כָּל חוֹבוֹ:

מגיד משנה מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה וכו'. זה לא מצאתי מבואר אבל הדין נראה פשוט:

כסף משנה מלוה שבא להפרע שלא בפני הלוה וכו' ותפסה האשה וכו'. כתב בעל התרומות בשער ראשון דטעמא דמילתא משום דכשם שבערכין מיעט מזון אשתו ובניו אע''פ שקדמה לחוב המעריך הוא הדין נמי לב''ח דהא גמר קיחה קיחה מערכין:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן