הלכות מלוה ולוה - פרק עשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק עשרים - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹבוֹת הַרְבֵּה כָּל שֶׁקָּדַם חוֹבוֹ גּוֹבֶה תְּחִלָּה בֵּין מִן הַלּוֶֹה עַצְמוֹ בֵּין מִן הַלָּקוֹחוֹת. וְאִם קָדַם הָאַחֲרוֹן וְגָבָה מוֹצִיאִים מִיָּדוֹ שֶׁכָּל שֶׁקָּדַם חוֹבוֹ זָכָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקַרְקָעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ בְּעֵת שֶׁלָּוָה אֲבָל הַקַּרְקָעוֹת שֶׁקָּנָה אַחַר שֶׁלָּוָה מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת הַרְבֵּה אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לְכָל אֶחָד מֵהֶן מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ אֵין בָּהֶן דִּין קְדִימָה אֶלָּא כֻּלָּן שָׁוִין וְכָל שֶׁקָּדַם וְגָבָה זָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אַחֲרוֹן:

מגיד משנה מי שיש עליו חובות הרבה וכו'. זה פשוט בכמה מקומות ומדברי רבינו נראה שאין חילוק בין מלוה בשטר למלוה על פה אלא כל הקודם זכה וזהו שלא חילק ואין כן דעת קצת הגאונים ז''ל אלא מלוה בשטר מאוחרת קודמת בדין למלוה על פה מוקדמת וכבר דחה הרשב''א ז''ל כל הראיות שהביאו לזה ודעתו כדעת רבינו וכן כתב רבינו האיי בתשובה: ואם קדם האחרון וכו'. זה מחלוקת פרק מי שהיה נשוי (דף צ') ומחלוקת ישנה בין הגאונים ז''ל שרב צמח ורב נחשון וקצת גאונים ראשונים ז''ל פסקו מה שגבה גבה ור''ח ורבינו האיי ובהלכות פסקו לא גבה וזה דעת רבינו ז''ל ולזה הסכים הרמב''ן ז''ל ועיקר ומ''מ אם גבה בעל חוב מאוחר בינונית והניח זיבורית אצל בעל חוב מוקדם מה שגבה גבה וכן כתב הרשב''א ז''ל פרק הניזקין מהכרח הסוגיא: בד''א בקרקעות שהיו וכו'. זה מבואר פרק מי שמת (דף קנ"ז ע"ב) לוה ולוה ואח''כ קנה יחלוקו וכך נפסקה הלכה שם ומבואר בהלכות. וכתב הרשב''א ז''ל מהכא שמעינן לשיעבוד דאקנה דכל שלא קנה יכול לחזור בו דאי לא לקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד דכשם שאינו יכול לחזור בו בכל כך אינו יכול לחזור בו במקצת וכן נמי משמע לי מדאמר רב הונא התם במוכר פירות דקל לחבירו דיכול לחזור בו עד שלא באו לעולם ואפי' לר''מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כדאיתא פרק איזהו נשך גמרא הלוהו על שדהו ושם כתבתי עכ''ל: וכל שקדם וכו'. זה אינו מבואר בגמרא בביאור אבל נראה הוא בטעמו שלא אמרו אלא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אבל בשוין כגון כאן ששיעבודן שוה דברי הכל מה שגבה גבה וכן נראה מדברי ההלכות שבפרק הכותב גבי לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן וכן הסכים הרשב''א ז''ל לדברי רבינו ומהטעם שהזכרתי:

ב לָוָה וְכָתַב לוֹ שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת מְשֻׁעְבָּד לְךָ וְאַחַר כָּךְ קָנָה שָׂדֶה וְחָזַר וְלָוָה מֵאַחֵר הֲרֵי הַשָּׂדֶה מְשֻׁעְבָּד לָרִאשׁוֹן וְהוּא קוֹדֵם לִגְבּוֹת. וְכֵן אֲפִלּוּ הָיוּ מֵאָה אֵין דִּין קְדִימָה בְּמִטַּלְטְלִין אֶלָּא כָּל שֶׁקָּדַם וְגָבָה מֵהֶן זָכָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אַחֲרוֹן. קִדֵּם אֶחָד מִשְּׁאָר אָדָם וְתָפַס מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל זֶה כְּדֵי לִזְכּוֹת לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת לֹא זָכָה שֶׁכָּל הַתּוֹפֵס [א] לְבַעַל חוֹב בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חוֹב לַאֲחֵרִים לֹא קָנָה. אֲבָל אֵין עָלָיו חוֹב לַאֲחֵרִים קָנָה לוֹ. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ הַלּוֶֹה זְכֵה בְּחֵפֶץ זֶה לִפְלוֹנִי זָכָה לוֹ וְאֵין אֶחָד מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת יְכוֹלִין לִגְבּוֹת מֵאֵלּוּ הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁכְּבָר זָכָה בָּהֶן אַחֵר:

מגיד משנה לוה וכתב לו וכו'. זה מבואר שם פרק מי שמת שלא אמרו אלא בששתי ההלואות קודמות לקנייה ופשוט הוא: אין דין וכו'. זה מוסכם מכל המפרשים ז''ל ואפילו לדעת הפוסקים בקרקעות מה שגבה לא גבה מודים במטלטלין ומבואר בהלכות במי שהיה נשוי: קידם אחד משאר וכו'. מימרא פרק הכותב (דף פ"ד ע"ב) א''ר יוחנן התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה ופירשו המפרשים ז''ל אפילו עשאו בעל חוב שליח לתפוש לא קנה והוכיחו כן מהמעשה הנזכר שם התחלתו יימר בר חשו ושלא כדברי רש''י ז''ל: אבל אין עליו חוב לאחרים קנה לו. זה נראה כמוכרח ממה שאמרו במקום שחב לאחרים לא קנה הא במקום שלא חב קנה וכתב הרשב''א ז''ל פ''ק דמציעא ולענין התופס במקום שלא חב לאחרים דקנה איכא למידק ולימא ליה לאו בעל דברים דידי את וכתב רבינו אלפאסי ז''ל בתשובה דדוקא במקום דאיכא פסידא לבעל חוב כגון בגוסס דאי לא תפיס ליה מפסיד מלוה לגמרי משום דהוי להו מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי לבעל חוב לדינא דגמרא ואי נמי בגברא דמפסיד נכסיה אי נמי עני וירוד מנכסיו ונראה לב''ד שיתפסדו נכסים עד שלא יבא בעל חוב או יפסיד לגמרי בכי הא אמרינן דקנה חבירו ותקנה הוא שהתקינו הא אילו היה בעל חוב בא מיד ויכול לפרוע לבעל חובו מה שיש לו אצלו לא אלא הרי זה אומר לו לאו בעל דברים דידי אתה ושומעין לו עכ''ל: וכן אם אמר לו הלוה זכה בחפץ וכו'. כבר נתבאר פי''ו אם היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו שאם בא ראובן לחזור אינו חוזר אלמא זכה לו וכיון שהוא אינו יכול לחזור בו ודאי אין שאר בעלי חובות יכולין לגבות ממנו וכן מבואר פרק קמא דגיטין (דף י"א ע"ב) גבי הא דתופס לבעל חוב דכל היכא דלוה אמר תנו זכה:

כסף משנה לוה וכתב וכו'. לכאורה משמע מפשט לשון רבינו שאם לוה וכתב לו דאקנה וחזר ולוה מאחר ולא כתב לו דאקנה ואחר כך קנה נכסים שיחלוקו וכן כתב בספר צרור הכסף שהוא דעת רבינו אבל מדברי הרא''ש בפ''ק דמציעא גבי ב''ח גובה את השבח משמע דבהא נמי לקמא משתעבד ולא לבתרא שכתב ופעמים נוטל כולו כגון שכתב למלוה דאקנה ולא כתב ללוקה דאקנה וכן כתב בספר התרומות שער ארבעים ואין לומר שרבינו חלוק בדבר דאם כן לא הוה שתיק בעל התרומות מלהזכיר סברת רבינו כמנהגו בכ''מ הילכך צריך לומר דסבר בעל התרומות דרבינו חדא מינייהו נקט והוא הדין לאידך:

ג * שְׁטָרוֹת שֶׁזְּמַן כֻּלָּן [ב] יוֹם אֶחָד אוֹ שָׁעָה אַחַת בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין שָׁעוֹת כָּל שֶׁקָּדַם מֵהֶן וְגָבָה בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִין זָכָה:

ההראב"ד שטרות שזמן כולן וכו'. א''א מאין הוציא זה דין חדש לומר כל הקודם זכה במה שאמרו חכמים יחלוקו ולא לשתמיט תנא בחד דוכתא ולימא יחלוקו או כל הקודם זכה ואין לנו אלא מה שמנו חכמים וחוץ מזה משפט מעוקל עכ''ל:

מגיד משנה שטרות שזמן כולם ביום אחד וכו'. דעת רבינו ז''ל כדעת ההלכות שאמרו פרק הכותב דעד כאן לא אמר שמואל פרק מי שהיה נשוי בשני שטרות היוצאין ביום אחד שודא דדייני אלא במתנות ומכירות אבל בהודאות והלואות אפילו שמואל מודה לרב דיחלוקו ומתוך כך כתב רבינו כל שקדם וגבה זכה כפי הדרך הנזכר למעלה בשיעבוד דאקנה אבל ר''ח ז''ל פסק דאפילו בהודאות והלואות אמרה שמואל וקי''ל כוותיה ועבדי שודא דדייני ולזה הסכים בעל העיטור ז''ל וכ''נ מדברי הרשב''א ז''ל והרמב''ן ז''ל לא הכריע בזה דבר:

ד בָּאוּ כֻּלָּן בְּיַחַד לִגְבּוֹת. וְכֵן בַּעֲלֵי חוֹבוֹת שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן קוֹדֵם לִזְמַן חֲבֵרוֹ שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן דִּין קְדִימָה. אוֹ שֶׁבָּאוּ לִגְבּוֹת מִקַּרְקַע שֶׁקָּנָה הַלּוֶֹה לְאַחַר שֶׁלָּוָה מִן הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶן וְאֵין בַּנְּכָסִים כְּדֵי שֶׁיִּגְבֶּה כָּל אֶחָד מֵהֶן אֶת חוֹבוֹ. מְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן. כֵּיצַד [ג] חוֹלְקִין. אִם כְּשֶׁיִּתְחַלֵּק הַמָּמוֹן הַנִּמְצָא עַל מִנְיָנָם יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶן כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקִים לְפִי מִנְיָנָם בְּשָׁוֶה. וְאִם יַגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם יוֹתֵר עַל חוֹבוֹ חוֹלְקִים מִכָּל הַמָּמוֹן בֵּינֵיהֶם כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לַפָּחוּת שֶׁבָּהֶם כְּשִׁעוּר חוֹבוֹ וְחוֹזְרִין הַנִּשְׁאָרִים מִבַּעֲלֵי חוֹבוֹת וְחוֹלְקִין הַיֶּתֶר בֵּינֵיהֶן כַּדֶּרֶךְ הַזֹּאת. כֵּיצַד. הָיוּ שְׁלֹשָׁה חוֹבוֹת שֶׁל זֶה מָנֶה וְשֶׁל זֶה מָאתַיִם [ד] וְשֶׁל זֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִם הָיָה כָּל הַנִּמְצָא שְׁלֹשׁ מֵאוֹת נוֹטְלִין מֵאָה מֵאָה. וְכֵן אִם נִמְצָא שָׁם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. נִמְצָא שָׁם יֶתֶר עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חוֹלְקִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַמֵּאָה וּשְׁאָר הַמָּמוֹן חוֹלְקִין אוֹתוֹ הַשְּׁנַיִם עַל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. כֵּיצַד. נִמְצְאוּ שָׁם חֲמֵשׁ מֵאוֹת אוֹ פָּחוֹת חוֹלְקִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק הָאֶחָד וְחוֹזְרִין וְחוֹלְקִין הַמָּאתַיִם אוֹ הַפָּחוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק הַשֵּׁנִי. נִמְצָא שָׁם שֵׁשׁ מֵאוֹת חוֹלְקִין שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַמָּנֶה וְחוֹזְרִין וְחוֹלְקִין הַמָּאתַיִם בֵּין הַשְּׁנַיִם בְּשָׁוֶה וְיִסְתַּלֵּק בַּעַל הַמָּאתַיִם. וְנוֹתְנִין הַמֵּאָה הַנִּשְׁאָרִים לְבַעַל הַשְּׁלֹשׁ מֵאוֹת וְנִמְצָא בְּיָדוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת בִּלְבַד. * וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ חוֹלְקִין אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לִגְבּוֹת כְּאַחַת. [ה] וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרוּ שֶׁחוֹלְקִין לְפִי מָמוֹנָם:

ההראב"ד ועל דרך זה חולקים וכו'. א''א זהו כפירוש הרב לדעת רבינו עכ''ל:

מגיד משנה באו כולן ביחד וכו' וכן בעלי חובות וכו' או שבאו וכו'. אלו השלשה חלוקים נזכרו בביאור שם בהלכות פרק הכותב. ודע שכשאמרו אין דין קדימה במטלטלין דוקא בשלא כתב לו מטלטלי אגב מקרקעי אבל אם כתב לו ודאי יש בהן דין קדימה שהרי הוא טורף מלקוחות כנזכר פי''ח כל שכן שבעל חוב מאוחר לא יחלוק עמו וזה מוכרח פרק מי שמת דכל היכא שבעלי חוב מוקדם ומאוחר חולקים אף לוקח נוטל חלקו ואין ב''ח טורף הכל כמו שיתבאר פרק כ''א בדין השבח וזה פשוט וכן מצאתי כתוב בשם התוספות והרמב''ן ז''ל ומוכרח הוא: כיצד חולקין וכו' כיצד היו ג' חובות של זה מנה וכו'. חלוקה זו היא כדעת ההלכות שבפרק מי שהיה נשוי שפסקו כרבי ושם נתבאר דין חלוקה זו בביאור ארוך ועל דעת זו הסכימו הרבה מהאחרונים ז''ל ורבינו ז''ל הביא דעת אחרת מן הגאונים שיש שהורה שחולקין לפי ממונם ומ''מ לענין מעשה כדברי ההלכות אנו עושין ומפיהן אנו חיין וכן נראה מדברי רבינו פרק אחד ועשרים:

ה רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן לְכָל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם שְׁטַר חוֹב עַל לֵוִי רְאוּבֵן שְׁטָרוֹ בַּחֲמִישִׁי בְּנִיסָן וְשִׁמְעוֹן שְׁטָרוֹ בְּנִיסָן סְתָם וַהֲרֵי יֵשׁ לְלֵוִי שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ כְּדֵי חוֹב שֶׁל שְׁנֵיהֶם מוֹרִידִין לְתוֹכָהּ רְאוּבֵן שֶׁמָּא שְׁטָרוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בְּסוֹף נִיסָן הָיָה. וְכֵן אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לִטְרֹף מֵאִיָּר וְאֵילָךְ שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר לוֹ שֶׁמָּא בְּאֶחָד בְּנִיסָן הוּא זְמַנּוֹ שֶׁל שְׁטָרְךָ וַהֲרֵי שָׂדֶה בַּת חוֹרִין בְּיַד רְאוּבֵן שֶׁתִּגְבֶּה אוֹתָהּ וְיָבוֹא רְאוּבֵן שֶׁהוּא אַחַר זְמַנְּךָ וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִטְרֹף מִמֶּנּוּ. לְפִיכָךְ אִם כָּתְבוּ הַרְשָׁאָה זֶה לָזֶה טוֹרְפִין מֵאִיָּר וְאֵילָךְ מִכָּל צַד. וְהוּא הַדִּין בִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁמָּכַר לָהֶן לֵוִי שָׂדֶה אַחַת בִּשְׁנֵי שְׁטָרוֹת שְׁטָרוֹ שֶׁל זֶה בַּחֲמִשָּׁה בְּנִיסָן וּשְׁטָרוֹ שֶׁל זֶה בְּנִיסָן סְתָם:

מגיד משנה ראובן ושמעון לכל אחד משניהם וכו'. מעשה פרק מי שהיה נשוי (דף צ"ד ע"ב) הנהו תרי שטרי וכו' ופירשה רבינו בשטרי הלואה וכפשט הגירסא שאומרת יכלי למימר ליה את בר חד בניסן את והנחנו לך מקום לגבות הימנו ורש''י ז''ל פירשה בשטר מכר שעשה משדה אחת שתי מכירות והשטר האחד היה כתוב בו בחמשה בניסן והאחד בניסן סתם ובודאי שהדין שוה בשתי דרכים אלו וכמ''ש רבינו ז''ל וכתב הרשב''א יש מי שאומר דמי שמכר לשנים ולאחד פירש בשטר בעשרים וחמשה בניסן ולשני כתב ניסן סתם אין ב''ח יכול לטרוף מאחד מהם וכל אחד מהם יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו ואינו דא''כ כל אדם יהו עושין כן ויערימו להפסיד ב''ח בכענין זה אלא מהאי דכתיב בניסן סתמא גבי וטעמא דמילתא משום דשדות שניהן משועבדין לב''ח אלא שהתקינו להם חכמים שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין א''כ עליו לברר שהוא משועבד במקום בני חורין ועליו הראיה הילכך זה שהוא סתם ידו על התחתונה כך נ''ל טעם הענין עכ''ל. ולוה שמכר קרקעותיו לשלשה בני אדם ולא נתפרש בשטריהם זמן ובא מלוה לטרוף וכל אחד מדחה אותו לומר אני מוקדם והנחתי לך מקום לגבות יש מי שאומר שעליהם להביא ראיה שהרי כולן נכנסו תחת שיעבודו ומהטעם הנ''ל אבל הרמב''ן ז''ל כתב בתשובה שעליו להביא ראיה ואם לא הביא אינו טורף כל עיקר והראשון נראה טעם כעיקר: וכן הדין בראובן ושמעון שמכר להן לוי וכו'. כבר נתבאר זה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן