הלכות מלוה ולוה - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק עשירי - היד החזקה לרמב"ם

א * כְּשֵׁם שֶׁמֻּתָּר לַמּוֹכֵר לִפְסֹק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק כָּךְ מֻתָּר לִלְווֹת הַפֵּרוֹת סְתָם וּפוֹרְעִין סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן עַל הַשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק. כֵּיצַד. הָיָה הַשַּׁעַר קָבוּעַ וְיָדוּעַ לִשְׁנֵיהֶם וְלָוָה מֵחֲבֵרוֹ עֶשֶׂר סְאִין חַיָּב לְהַחְזִיר לוֹ עֶשֶׂר סְאִין אַף עַל פִּי [א] שֶׁהוּקְרוּ הַחִטִּים שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁלָּוָה מִמֶּנּוּ הָיָה הַשַּׁעַר יָדוּעַ וְאִלּוּ רָצָה הָיָה קוֹנֶה וּמַחֲזִיר לוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא קָבַע לוֹ זְמַן:

ההראב"ד כשם שמותר למוכר וכו' אע''פ שיש לו כו' ה''ז אסור וכו' עד באיזה זמן שיפרע. א''א חדוש זה לא שמענו מעולם אלא אם יש לו או על שער שבשוק לוה סאה בסאה סתם בלא עשיית דמים אפילו לזמן קצוב עכ''ל:

מגיד משנה כשם שמותר וכו'. מימרא שם (דף ע"ב ע"ב) בסוף הפרק ומבואר בהלכות שלוין על שער שבשוק. ומה שכתב שהרי לא קבע לו זמן. הוא כפי סברתו ז''ל שכל שקובע זמן שאסור כמו שיתבאר בסמוך:

ב הָיָה לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁלָּוָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְווֹת סְתָם בְּלֹא קְבִיעַת זְמַן וּפוֹרֵעַ סְתָם אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא יָצָא הַשַּׁעַר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה לוֹ סְאָה בִּלְבַד לוֶֹה עָלֶיהָ כַּמָּה [ב] סְאִין. הָיְתָה לוֹ טִפָּה אַחַת שֶׁל שֶׁמֶן אוֹ שֶׁל יַיִן לוֶֹה עָלֶיהָ כַּמָּה גַרְבֵּי יַיִן וְשֶׁמֶן. לֹא הָיְתָה לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין כְּלוּם וְלֹא נִקְבַּע שַׁעַר הַשּׁוּק עֲדַיִן אוֹ שֶׁלֹּא יָדְעוּ שַׁעַר הַשּׁוּק הֲרֵי זֶה אָסוּר לִלְווֹת סְאָה בִּסְאָה. וְכֵן בִּשְׁאָר הַפֵּרוֹת לֹא יַלְוֶה אוֹתָן עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתָן דָּמִים. וְאִם לָוָה וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן [דָּמִים] וְהוּזְלוּ מַחְזִיר לוֹ פֵּרוֹת כַּמִּדָּה שֶׁלָּוָה אוֹ כַּמִּשְׁקָל. וְאִם הוּקַר נוֹטֵל דָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת הַלְוָאָה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאוֹתוֹ הַמִּין אוֹ שֶׁהָיָה הַשַּׁעַר קָבוּעַ [ג] בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה אָסוּר לִלְווֹת פֵּרוֹת בְּפֵרוֹת עַד זְמַן קָבוּעַ אֶלָּא לוֶֹה סְתָם וּפוֹרֵעַ בְּאֵיזֶה זְמַן שֶׁיִּפְרַע:

מגיד משנה היה לו וכו'. במשנה ודברי חכמים: ואפי' היתה וכו'. מפורש בגמ' שם והטעם שאנו רואין כאילו לוה סאה כנגד סאה שיש לו ונמצא לו שתים ואחר כלוה שתים כנגד שתים וכן לעולם ולפי שבכל זה אין בו איסור מן התורה הקלו בו. ומ''ש בלא קביעות זמן. אינו מוסכם כמו שיתבאר: לא היה לו מאותו המין כלום וכו' ואם לוה ולא עשה אותן דמים וכו'. ברייתא שם וזה מוסכם: אע''פ שיש לו מאותו המין וכו'. זה פירוש רבינו ז''ל למה שאמרו בגמ' (דף ע"ה) לוין סתם ופורעין סתם שמלת סתם באה למעט כשקובעין זמן וכן מוכחא המשנה לדעתו ז''ל שאמרה לא יאמר אדם לחבירו הלוני כור חטים לגורן פי' ואני נותן לך לגורן אבל אומר לו הלוני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח ודעת הרב דרישא שאוסרה בקובע זמן (זמן) לגורן היא אפילו בשיש לו דומיא דהיתר דסיפא דעד שיבא בני שהיא בשיש לו ואם היה כדברי המפרשים ז''ל דכל שיש לו מותר אף בקביעות זמן והכל תלוי אם יש לו היה לה להמשנה לומר כן לא יאמר אדם לחבירו הלוני כור חטים אלא אם כן יש לו אבל עתה נראה שאוסרת אפילו בשיש לו בשקובע זמן זהו דעת הרב ז''ל והטעם אפשר שהוא שכל שזה קובע זמן למה שהוא מתייקר ומוזיל נראה שדעתו שלאותו זמן יתייקר וחזקה שלא יפרענו הלוה תוך זמנו מפני כך אסור ובהשגות א''א חדוש זה לא שמענו מעולם אלא אם יש לו או על שער שבשוק לוה סאה בסאה סתם בלא עשיית דמים אפילו לזמן קצוב עכ''ל וגם הרשב''א ז''ל כתב ויש מפרשים לוין סתם בלא עשיית דמים שלא קבע לו זמן פרעון מפני שיכול הוא לפרוע בכל עת שירצה אבל אם קבע לו זמן אינו יכול לפרוע תוך זמנו וחוששין שמא ישתנה השער בינתיים ואין דינם מחוור בעיני שקביעות זמן פרעון לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו בנתיים אבל אילו בא לוה לפרוע בינתיים פורע שאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו אמרו אין אדם רשאי לפרוע תוך זמנו לא אמרו עכ''ל וכבר הראיתי פנים וכתבתי טענה אחרת לדברי רבינו ז''ל:

ג לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הַלְוֵינִי כּוֹר חִטִּים וַאֲנִי אַחְזִיר לְךָ כּוֹר לַגֹּרֶן אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבוֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא הַמַּפְתֵּחַ:

מגיד משנה לא יאמר אדם וכו'. משנה כבר כתבתיה ודעת רבינו שכולה ביש לו וכמו שכתבתי:

ד לָוָה פֵּרוֹת עַד זְמַן קָבוּעַ אִם הוּזְלוּ מַחְזִיר לוֹ פֵּרוֹת בַּזְּמַן שֶׁקָּבַע וְאִם הוּקְרוּ נוֹתֵן לוֹ דָּמִים שֶׁהָיוּ שָׁוִין בִּשְׁעַת הַהַלְוָאָה:

מגיד משנה לוה פירות עד זמן קבוע וכו'. זהו דין הלואת סאה בסאה שנעשית באיסור כמו שנתבאר:

ה מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּים לְזֶרַע בֵּין קֹדֶם שֶׁיָּרַד הָאָרִיס לַשָּׂדֶה בֵּין אַחַר שֶׁיָּרַד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּתֵּן הָאָרִיס אֶת הַזֶּרַע שֶׁהֲרֵי בְּיַד בַּעַל הַקַּרְקַע לְסַלְּקוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נָתַן. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ בַּעַל הַקַּרְקַע לִתֵּן אֶת הַזֶּרַע אִם עֲדַיִן לֹא יָרַד הָאָרִיס הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהַלְווֹת חִטִּים בְּחִטִּים שֶׁעֲדַיִן יֵשׁ לוֹ לְסַלְּקוֹ נִמְצָא בְּעֵת שֶׁיָּרַד לַשָּׂדֶה יָרַד עַל דַּעַת שֶׁיַּחְזִיר לוֹ חִטִּים שֶׁהִלְוָהוּ. אֲבָל אַחַר שֶׁיָּרַד לַשָּׂדֶה הוֹאִיל וְאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ הֲרֵי הוּא כְּכָל אָדָם וְאָסוּר לְהַלְווֹתוֹ חִטִּים בַּחִטִּים לְזֶרַע אֲבָל מַלְוֵהוּ סְתָם עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק:

מגיד משנה מלוה אדם את אריסיו חטים וכו' במה דברים אמורים במקום שנהגו וכו'. מבואר במשנה ובגמרא הדין והטעם: אבל מלוהו סתם על שער שבשוק. פירוש דעת רבינו ז''ל שקביעות זמן אסור אפילו כשיצא השער וזהו דין האריס במקום שבעל הקרקע נותן זרע ויורד לקרקע שאסור להלוותו לזרע ואפילו יצא השער כל זמן שקבעו זמן וכן דרכן לקבוע זמן לגורן ודעת שאר המפרשים זכרונם לברכה שאיסור האריס אינו אלא כשלא יצא השער ודברי רבינו נראין ולדברי הכל אם יש לו לאריס מותר והרי הוא כשאר כל אדם:

כסף משנה מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים וכו'. כוונת הדברים שכשב''ה יכול לסלקו שלוה ממנו וזורע וכשיוקירו החטים יתן לו חטים אין זה הלואה אלא לבציר מהכי נחית והרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו ע''מ שיטול ב''ה הזרע תחלה מחלק המגיע לאריס והאריס יטול השאר בשכר טרחו ויטול פחות משאר אריסין שעל מנת כן ירד. ומ''ש שבמקום שדרך בע''ה לתת את הזרע וכו'. כלומר ושינה ממנהג העיר להטיל על האריס. ומ''ש אבל אחר שירד וכו'. כלומר מתחלתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו ואח''כ נתרצה מאליו על ידי קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה הוא גביה ואסור כך פירש''י ז''ל:

ו מִי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ מָעוֹת וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי מְעוֹתַי שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִקַּח בָּהֶן חִטִּים. אָמַר לוֹ צֵא וַעֲשֵׂה אוֹתָן עָלַי כְּשַׁעַר שֶׁל עַכְשָׁו וְיִהְיֶה לְךָ אֶצְלִי חִטִּים בְּהַלְוָאָה. אִם יֵשׁ לוֹ חִטִּים כְּשִׁעוּר מְעוֹתָיו מֻתָּר וְאִם אֵין [לוֹ] אוֹתוֹ הַמִּין הֲרֵי זֶה [ד] אָסוּר. שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁמֻּתָּר לִפְסֹק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם מֵאוֹתוֹ הַמִּין אֶלָּא בְּנוֹתֵן מְעוֹתָיו לִקְנוֹת בָּהֶן פֵּרוֹת. אֲבָל הָרוֹצֶה לְהַעֲמִיד הַלְוָאָתוֹ עַל גַּב הַפֵּרוֹת אָסוּר עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ פֵּרוֹת. הָיָה לַלּוֶֹה חִטִּים [ה] וְעָשָׂה הַלְוָאָתוֹ עָלָיו חִטִּים וּבָא אַחַר זְמַן וְאָמַר לוֹ תֵּן לִי חִטִּים שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לְמָכְרָן וְלִקַּח בִּדְמֵיהֶן יַיִן. אָמַר לוֹ צֵא וַעֲשֵׂה אוֹתָן עָלַי יַיִן כַּשַּׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק עַתָּה. אִם יֵשׁ לוֹ יַיִן הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְנַעֲשֵׂית הַלְוָאָתוֹ אֶצְלוֹ יַיִן וְאִם אֵין לוֹ יַיִן אָסוּר. הֲרֵי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ וְעָבַר וְהֶחְזִיר הַהַלְוָאָה פֵּרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁקָּנָה פֵּרוֹת אַחַר כָּךְ אֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לוֹ פֵּרוֹת אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת שֶׁהִלְוָהוּ:

מגיד משנה מי שהיה וכו'. מבואר בראש הפרק (דף ס"ב ע"ב) ברייתא ומסקנא דסוגיא שם. ומה שכתב כשיעור מעותיו לומר שאם יש לו סאה אינו פוסק עליה יותר שאין המוכר כלוה וכבר נתבאר הטעם ופירוש וכל (שכן) זמן שיש לו כשיעור מעותיו אפילו לא יצא השער מותר וכן כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל: היו ללוה חטים וכו'. גם זה באותה ברייתא שם: הרי שלא היה לו ועבר וכו'. פירוש לפי שזה אבק רבית ואין מוציאין מלוה למלוה כמו שנתבאר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן