הלכות מלוה ולוה - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק חמשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א * הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים וְאָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים מִפְּנֵי הַתְּנַאי. טָעַן הַלּוֶֹה וְאָמַר לוֹ וְכֵן עָשִׂיתִי וּפְרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם אוֹ מֵתוּ הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטָר. וְכֵן אִם אָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אוֹ בִּפְנֵי רוֹפְאִים וְאָמַר לוֹ בִּפְנֵיהֶם פְּרַעְתִּיךָ וְאוֹתָן הָעֵדִים שֶׁפְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵיהֶם מֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן וְנִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְאָמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי אֲחֵרִים וּמֵתוּ אוֹ הָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם אֵינוֹ נֶאֱמָן שֶׁמִּפְּנֵי טַעֲנָה זוֹ הִתְנָה עָלָיו וְאָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁהֵם עוֹמְדִים עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְחֶה אוֹתוֹ וְיֹאמַר בִּפְנֵי אֲחֵרִים פָּרַעְתִּי וְהָלְכוּ לָהֶם:

ההראב"ד המלוה את חבירו וכו' ועוד אם מתו מה יעשה וכו' אבל ודאי וכו' עד וכזה ראוי לדון ולהורות. א''א אמת הוא שהנוסחאות מתחלפות בזה ואני קיימתי את שתיהן שאם יש עדים על התנאי שאמר לו אל תפרעני אלא בעדים ואמר פרעתי והלכו להם אינו נאמן ואם אין שם עדים נאמן מגו דיכול לומר לא התנה עמי אבל כשאמר לא תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני באמת נראין דברי הרב ז''ל דאמר פסלינהו לכ''ע לגבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר סטראי נינהו והתימה שתמה זה החכם על זה ואמר שאפילו אמר בפני פלוני ופלוני אם יבואו עדים שפרעו בפניהם אין כאן בית מיחוש ותמה על מה שאמרו מהימנת עלי כבי תרי שיפרע לו פעם אחר פעם אלא אם יש לו שטר יקרע שטרו ואם אין לו שטר יכתוב לו שטר שובר בכתב ידו וזו היא תקנתו לכל ענין עכ''ל:

מגיד משנה המלוה וכו'. מ''ש הרב ז''ל בין שאמר לו אחר שהלוהו וכו' זה דעת רבו ז''ל בשבועות פרק שבועת הדיינין (דף מ"א) וכתב הרב ז''ל שאפילו לא קבל עליו הלוה מחוייב בכך משום דעבד לוה לאיש מלוה. וזה נראה דעת הרשב''א ז''ל. אבל הרמב''ן ז''ל כתב דוקא קיבל עליו לוה או שתק אבל אם אמר לו אני אפרע אותך שלא בעדים כיון שלא התנה כן המלוה בשעת ההלואה מחאת הלוה מחאה. ודברי הר''מ הלוי מטין לדברי רבינו ורבו ז''ל: טען הלוה ואמר לו כך עשיתי וכו'. דין זה מחלוקת ישנה בין הראשונים והאחרונים ז''ל מפני שיבוש הנוסחאות כמ''ש רבינו ואם לבך נוקפך איזו מן הנוסחאות אמתית תא חזי מאן גברא רבה מסהד עלייהו וכן כתב רבינו מאיר הלוי ז''ל כדבריו והעיד שכך נמצא בנוסחאי דיקי ועתיקי ובנוסחי דרבואתא קשישי ועל פי שנים עדים יקום דבר:

כסף משנה המלוה את חבירו בעדים וכו' בין שא''ל אחר שהלוהו וכו'. כתב הר''ן ויש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ונ''ל שאין הענין מטעם שיעבוד אלא משום דכשאומר לו אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפורעו אלא בעדים ואי טען ואמר פרעתיו שלא בעדים אנן סהדי דמשקר:

ב יֵשׁ נֻסְחָאוֹת מִן הַגְּמָרָא שֶׁכָּתוּב בָּהֶן שֶׁהָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים וְאָמַר לוֹ פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם אֵינוֹ נֶאֱמָן וְטָעוּת סְפָרִים הוּא וּלְפִיכָךְ טָעוּ הַמּוֹרִים עַל פִּי אוֹתָן הַסְּפָרִים וּכְבָר חָקַרְתִּי עַל הַנֻּסְחָאוֹת הַיְשָׁנוֹת וּמָצָאתִי בָּהֶן שֶׁהוּא נֶאֱמָן וְהִגִּיעַ לְיָדִי בְּמִצְרַיִם מִקְצָת גְּמָרָא יְשָׁנָה כָּתוּב עַל הַגְּוִילִים כְּמוֹ שֶׁהָיוּ כּוֹתְבִין קֹדֶם לַזְּמַן הַזֶּה בְּקָרוֹב חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁתֵּי נֻסְחָאוֹת מָצָאתִי מִן הַגְּוִילִים בַּהֲלָכָה זוֹ וּבִשְׁתֵּיהֶם כָּתוּב וְאִם אָמַר פָּרַעְתִּי בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם נֶאֱמָן. וּמִפְּנֵי טָעוּת זוֹ שֶׁאֵרַע לְמִקְצָת הַסְּפָרִים הוֹרוּ [א] מִקְצָת גְּאוֹנִים שֶׁאִם אָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי אֲחֵרִים שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁפָּרְעוּ בִּפְנֵיהֶם וְגַם זוֹ טָעוּת גְּדוֹלָה וְהַדִּין הָאֱמֶת שֶׁאִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁפָּרְעוּ בִּפְנֵיהֶם נִפְטָר וְאֵין כָּאן מְקוֹם חֲשָׁשׁ. גַּם הַהוֹרָאָה הַזֹּאת עַל פִּי סִפְרֵיהֶן שֶׁכָּתוּב בָּהֶן בְּאוֹתוֹ שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ פְּרָעֵנִי בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁשָּׁנוּ הֲלָכוֹת וְהָלַךְ וּפְרָעוֹ בִּפְנֵי עֵדִים וְטָעוּת סְפָרִים הוּא וּמָצָאתִי בַּגְּוִילִים כָּתוּב אָזַל פַּרְעֵיהּ בֵּינֵיהּ לְבֵין דִּילֵיהּ אַף עַל פִּי שֶׁהַסְּפָרִים מֻגָּהִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כָּךְ יֵרָאֶה מִדִּין הַגְּמָרָא. וְעוֹד דְּבָרִים שֶׁל דַּעַת הֵן וְכִי מֶה הָיָה לוֹ לַעֲשׂוֹת אָמַר לוֹ אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים פְּרָעוֹ בְּעֵדִים וְכִי יֵשׁ לוֹ לֶאֱסֹר אֶת הָעֵדִים בְּבֵית הַסֹּהַר כָּל יְמֵיהֶם שֶׁלֹּא יֵלְכוּ וְעוֹד אִם מֵתוּ מַה יַּעֲשֶׂה נִמְצָא זֶה פּוֹרֵעַ פַּעַם אַחַר פַּעַם לְעוֹלָם עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים אִם כֵּן נַעֲשֵׂית עֵדוּת זוֹ עֵדוּת בִּשְׁטָר וְנִמְצָא זֶה כֵּיוָן שֶׁאָמַר אַל תִּפְרָעֵנִי אֶלָּא בְּעֵדִים נַעֲשֵׂית מִלְוֶה בִּשְׁטָר וְאֵין מִי שֶׁעָלָה עַל לִבּוֹ זֶה. אֲבָל וַדַּאי אִם אָמַר בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁפָּרַע בִּפְנֵי אֲחֵרִים וְהָלְכוּ לָהֶם. אֲבָל אִם בָּאוּ וְהֵעִידוּ שֶׁפְּרָעוֹ אֵין כָּאן בֵּית מֵחוֹשׁ וְכָזֶה רָאוּי לָדוּן וּלְהוֹרוֹת:

מגיד משנה אע''פ שהספרים וכו'. דברים של דעת הן ובהשגות אמר אברהם אמת הוא שהנוסחאות מתחלפות בזה ואני קיימתי את שתיהן כו' וחוץ מכבודו אין השכל רוצה בקיומו באלו השמועות דעל כרחין פלוגתא דאמוראי ותנאי התם בשיש עדים על התנאי היא דאי בשאין עדים מי איכא דלית ליה מגו והא מגו דאורייתא הוא. וא''כ על כרחין רבא דפסק הלכתא דנאמן לומר הלכו להם לפי הנוסחא הישנה בשיש עדים על התנאי הוא דאי באין עדים הלכה מכלל דפליגי והא ודאי כ''ע מודו ועוד דעל כרחין דומיא דמלוה את חבירו בעדים דאמר ברישא אמר בסיפא שהתנאי הוא בפני עדים דומיא דהלואה בפני עדים ותו דאם איתא דכל שהתנאי בפני עדים לאותה נוסחא אינו נאמן היה להם לברר ואם אמר לו שלא בעדים אל תפרעני אלא בעדים ואמר פרעתיך והלכו להם נאמן ולא סתם דמשמע אפילו יש עדים על התנאי ואיך יסתום האמורא כל כך את דבריו אלא ודאי אין לדברים אלו קיום. עוד אני תמה בדברי הר''א ז''ל שאמר נראין דברי הרב ז''ל דאמר פסלינהו לכולי עלמא לגבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר ליה סיטראי נינהו עד כאן והנה אלו שתי טענות נראות כסותרות זו את זו דאם איתא דפסלינהו אפילו לא מצי אמר סיטראי נינהו וכגון שמעידים שמחמת ההלואה שהתנה עליה פרעו חוזר וגובה אותם דהו''ל כמאמינו כל זמן שלא יעידו אותן פלוני ופלוני. ואם תמצא לומר דטעמא דעדים אחרים אינן נאמנין משום דמצי אמר מלוה סטראי נינהו כל זמן שהעדים מעידין שעל אותה הלואה פרעו דלא מצי למימר סטראי נינהו לא יחזור ויגבה והנה הרב ז''ל ארכבה אתרי ריכשי לפי שהוקשה לו איך נפסול עדים אנחנו והוא לא הזכיר כלל פסולם גם לא הזכיר נאמנות כלל. עוד כתב והתימה שתמה זה החכם ואמר שאפילו אמר בפני פלוני ופלוני וכו' ובאמת רבינו לא תמה אלא על הדין הראשון לפי שעשו דין מלוה זו כדין מלוה בשטר והוא תימה באמת ויש מקשים לדברי רבינו כשאמר פרעתיך ביני לבינך למה לא יהא נאמן מגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו וזו קושיא חזקה ולכל הנוסחאות יש להקשות למאן דאמר הכין בגמרא ובאמת שבגמרא לא הזכירו ומתו אלא הלכו להם למדינת הים ומתוך כך יש מפרשים דדוקא בהלכו הוא דנאמן דמיסתפי דילמא אתו אבל במתו אינו נאמן דאם כן מה הועיל זה בתנאו ועם זה נסתלקה הקושיא דהא ליכא מגו דאמר הלכו דילמא אתו ומכחשי ליה וזה דעת הרשב''א ז''ל וכן נראה מדעת רבינו מאיר ז''ל ולדברי רבינו ז''ל יש לתרץ שאין כאן דין מגו שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מחייב נפשיה בקיום התנאי דאמר דלא קיימיה וכיון שלא נתברר שפרע אמרינן ליה מיחייב את לקיומי תנאך וכן עיקר:

ג הִתְנָה הַמַּלְוֶה עַל הַלּוֶֹה שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הֲרֵי זֶה נוֹטֵל בְּלֹא שְׁבוּעָה אַף עַל פִּי שֶׁטָּעַן שֶׁפְּרָעוֹ. וְאִם [ב] הֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלוּם:

מגיד משנה התנה המלוה על הלוה וכו'. פירוש לא מיבעיא במלוה בשטר דעל כרחין כי הימניה בלא שבועה הימניה דאי בשבועה לא היה צריך לנאמנותו אלא אפילו במלוה ע''פ הדין שנוטל בלא שבועה וכן כתב הרמב''ן ז''ל בתשובה וכן נראה מדברי רבינו ז''ל שאפי' במלוה על פה הדין כן וכן עיקר דסתם נאמנות בלא שבועה משמע ורבינו מאיר ז''ל כתב דדוקא התנה כן בשעת הלואה אע''פ שלא קנו מידו אי נמי אחר הלואה וקנו מידו הא לאו הכי לא דבמה נשתעבד ולשון רבינו מורה כן שאמר התנה ולא אמר אחר הלואה כמו שאמר למעלה: ואם הביא וכו'. שם בגמרא נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא הימניה:

ד הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה הַמַּלְוֶה נֶאֱמָן כִּשְׁנֵי עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא עֵדִים שֶׁפְּרָעוֹ הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינוֹ כִּשְׁנֵי עֵדִים. וַאֲפִלּוּ הֵבִיא מֵאָה עֵדִים (שֶׁפְּרָעוֹ הֲרֵי גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה וַאֲפִלּוּ הֵבִיא מֵאָה עֵדִים) שֶׁפְּרָעוֹ בִּפְנֵיהֶם שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הֲרֵי אַתָּה נֶאֱמָן עָלַי כִּשְׁלֹשָׁה הוֹאִיל וְיָרַד לְמִנְיָן אִם פְּרָעוֹ בִּפְנֵי [ג] אַרְבָּעָה הֲרֵי זֶה פָּרוּעַ. זֶה שֶׁהֶאֱמִין הַמַּלְוֶה כִּשְׁנֵי עֵדִים מַה תִּהְיֶה [ד] תַּקָּנָתוֹ כְּשֶׁיִּפָּרַע יִקְרַע הַשְּׁטָר אוֹ יָעִיד זֶה הַמַּלְוֶה עַל עַצְמוֹ שֶׁבִּטֵּל כָּל שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל פְּלוֹנִי. אוֹ יָעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלּוֶֹה שֶׁקִּבֵּל כָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל פְּלוֹנִי:

מגיד משנה התנה עליו וכו'. מפורש שם במסקנא: אבל אם אמר וכו'. גם זה שם ובהלכות: זה שהאמין המלוה כשני עדים מה וכו'. נ''ל שדעת רבינו ז''ל הוא שזה שהאמין המלוה לומר לא נפרע דוקא לענין פרעון האמינו שאפילו באו עדים ואמרו בפנינו פרעו אינן נאמנין אבל לענין הודאה לא פסל העדים ר''ל שאם הם מעידים שהמלוה הודה בפניהם שנפרע הודאתו הודאה וזה דעת קצת המפרשים ז''ל. ואחרים חלקו בזה ואמרו דכיון שהאמינו לומר לא נפרעתי אפילו לענין הודאה פסל כל עדים שבעולם שהרי מלוה אומר לא נפרעת וזה דעת הר''ז והרמב''ן ז''ל:

ה הֲרֵי שֶׁפְּרָעוֹ וְטָעַן הַמַּלְוֶה שֶׁלֹּא נִפְרַע וּפְרָעוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה מִפְּנֵי הַתְּנַאי הֲרֵי הַלּוֶֹה חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ אֶת הַמַּלְוֶה בְּדִין וְאוֹמֵר לוֹ כָּךְ וְכָךְ אַתָּה חַיָּב לִי מִפְּנֵי שֶׁפְּרָעְתִּיךָ שְׁתֵּי פְּעָמִים. אִם הוֹדָה יְשַׁלֵּם וְאִם כָּפַר יִשָּׁבַע שְׁבוּעַת הֶסֵּת עַל כָּךְ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ אֶלָּא פַּעַם אַחַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה הרי שפרעו וכו'. זה דעת רבינו ז''ל וכן עיקר דאי לא הפוכי מטרתא למה לי:

ו הִתְנָה הַלּוֶֹה שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּכָל עֵת שֶׁיֹּאמַר פָּרַעְתִּי אֵינוֹ גּוֹבֶה בִּשְׁטָר זֶה לֹא מִן הַיּוֹרֵשׁ וְלֹא מִן הַלּוֹקֵחַ. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֶֹה לֹא פָּרַעְתִּי אֵין הַמַּלְוֶה טוֹרֵף בִּשְׁטָר זֶה מִן הַלָּקוֹחוֹת שֶׁמָּא עָשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסָיו שֶׁל זֶה. טָעַן הַלּוֶֹה בִּשְׁטָר זֶה וְאָמַר פָּרַעְתִּי מִקְצָתוֹ וְהַמַּלְוֶה אוֹמֵר לֹא פָּרַע כְּלוּם מְשַׁלֵּם הַמִּקְצָת שֶׁהוֹדָה בּוֹ וְנִשְׁבָּע [ה] שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינוֹ. וְאִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן בְּלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת אֵינוֹ נִשְׁבָּע:

מגיד משנה התנה הלוה שיהיה וכו'. דין זה לא נזכר בגמרא ולא נמצא בו דין נאמנות ללוה לפי שהוא דבר שאינו מצוי מ''מ כתבו הגאונים ז''ל שהתנאי קיים ומבואר בהלכות פרק הכותב וכיון שכן פשוט הוא שאינו גובה לא מן היורש ולא מן הלוקח לפי שטוענין להם כל מה שהיה הלוה יכול לטעון וראיתי לקצת מפרשים ז''ל שאמרו אפילו מת הלוה תוך זמן אינו גובה מן היורשין ואפילו חייב מודה אינו גובה מלקוחות דחיישינן לקנוניא וה''ז כמלוה על פה ובודאי לא עדיף שטר זה משטר אחר שנפל דאפי' חייב מודה לא יחזיר: טען הלוה וכו'. מה שכתב רבינו נשבע שבועת היסת לא תימא מפני שהודה במקצת הוא נשבע אבל אם אמר פרעתי כולו לא יהא נשבע אלא ודאי אפילו אמר פרעתי כולו נשבע היסת וכן מפורש בהלכות בארוכה והכרח הוא דאי מדין הודאה במקצת שבועת התורה היה לו לישבע אלא רבינו ז''ל לרבותא כתב הודה במקצת ללמדנו שאפילו הודה במקצת אינו נשבע אלא היסת וגרע מטוענו מלוה על פה והטעם מפני שהאמינו וכן עיקר: ואם התנה וכו'. מבואר בהלכות ומדברי רבינו ז''ל יש ללמוד דנאמנות סתם מועיל בין בכולו בין במקצתו וכן כתבו ז''ל בין בנאמנות לוה בין בנאמנות מלוה:

ז * הִתְנָה הַמַּלְוֶה שֶׁיִּהְיֶה גּוֹבֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם בָּא לִגְבּוֹת מִיּוֹרְשָׁיו יִשָּׁבַע וְאַחַר כָּךְ יִגְבֶּה. וְאִם הִתְנָה שֶׁיִּגְבֶּה אַף מִן הַיּוֹרֵשׁ בְּלֹא שְׁבוּעָה גּוֹבֶה בְּלֹא שְׁבוּעָה. וְכֵן אִם הִתְנָה שֶׁיִּגְבֶּה מִן הָעִידִית גּוֹבֶה מִן הָעִידִית אַף מִן הַיּוֹרְשִׁין. שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם. בָּא לִגְבּוֹת מִן הַלּוֹקֵחַ לֹא יִטְרֹף אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה שֶׁאֵין זֶה מַתְנֶה לְאַבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ:

ההראב"ד התנה המלוה שיהיה גובה וכו' עד לאבד ממון חבירו. א''א אלו הם דברי הרב ז''ל ולא הסכמנו עמו ויש לנו ראיות גדולות לדברינו שמאחר שהם לקחו ממנו אחר התנאי אינהו הוא דאפסידו אנפשייהו:

מגיד משנה התנה המלוה וכו'. זה דעת ההלכות פרק הכותב: ואם התנה וכו'. גם זה כדעת ההלכות: וכן אם התנה וכו'. פירוש שהתנה בין ממנו ובין מיורשיו בפירוש דומיא דשבועה והדין זה מחלוקת בגמרא בגיטין פרק הניזקין (דף נ') ופסק הרב כרב נחמן דאמר שטר חוב היוצא על היתומים אע''פ שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית וכן פסקו ז''ל וכתב הרמב''ן ז''ל דדוקא בשכתב לו סתם גובה מן העידית ומן הדין היה גובה מן העידית בין ממנו בין מיורשיו אבל מכיון שתיקנו חכמים מן הזיבורית ליתומים אין עוקרין תקנת חכמים בסתם אא''כ פירש ואמר גבה מן העידית בין ממני בין מיורשי וגמרינן להא מילתא מדין שבועה וכו'. וכן מצאתי בחבור הרב ר' משה הספרדי ז''ל עכ''ל ומזה אתה למד כוונת רבינו וזה דעת הרב רבינו יונה והרשב''א ז''ל: בא לגבות וכו'. פירוש אפילו התנה בפירוש על הלקוחות אין תנאו מועיל אצלם וכן דעת ההלכות פרק הכותב ובהשגות א''א אלו דברי הרב ז''ל וכו' ודבר זה מחלוקת ישנה בין הגאונים ז''ל כתבה ר''ח ז''ל בפירושיו ובהלכות הכריעו שתנאי מועיל אצל היורשים בשפירש ואינו מועיל אצל הלקוחות והאריכו בטעם דבר זה ואף רבינו חננאל ז''ל כתב ומעשים בכל יום ואין נפרעין מן המשועבדים אלא בשבועה אע''פ שיש להן נאמנות ודעת בעל העיטור והרמב''ן ז''ל כדברי רבינו וקצת מן האחרונים כדברי הר''א ז''ל:

כסף משנה התנה המלוה שיהיה גובה בלא שבועה וכו' אבל אם בא לגבות מיורשיו וכו'. דוקא ביורשים גדולים אבל ביורשים קטנים אינו גובה מהם כלל כמבואר ריש פ''י:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן