הלכות מלוה ולוה - פרק חמשה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק חמשה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְאַחַר שֶׁהִלְוָהוּ אָמַר לוֹ אֶחָד אֲנִי עָרֵב. אוֹ שֶׁתָּבַע אֶת הַלּוֶֹה בַּדִּין וְאָמַר לוֹ אַחֵר הַנַּח וַאֲנִי עָרֵב. אוֹ שֶׁהָיָה חוֹנֵק אֶת חֲבֵרוֹ בַּשּׁוּק לִתֵּן לוֹ וְאָמַר לוֹ הַנַּח וַאֲנִי עָרֵב. אֵין [א] הֶעָרֵב חַיָּב כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ אָמַר אֲנִי עָרֵב בִּפְנֵי בֵּית דִּין. אֲבָל [ב] אִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא עָרֵב מָמוֹן זֶה כָּל אֵלּוּ הַפָּנִים בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין בֵּין בֵּינוֹ לְבֵין הַמַּלְוֶה נִשְׁתַּעְבֵּד:

מגיד משנה המלוה את חבירו בשטר ואחר שהלוהו וכו' אמר לו בשעת מתן מעות וכו'. שתי בבות אלו פסק הלכה בגמרא ס''פ גט פשוט (דף קע"ו) ופירש רבינו ערב דב''ד שערב מיד הב''ד וכן עיקר:

ב אָמַר לוֹ בִּשְׁעַת מַתַּן מָעוֹת הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב נִשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב [ג] וְאֵינוֹ צָרִיךְ קִנְיָן. וְכֵן אִם בֵּית דִּין עָשׂוּ אוֹתוֹ עָרֵב נִשְׁתַּעְבֵּד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין רוֹצִין לִגְבּוֹת מִן הַלּוֶֹה וְאָמַר לָהֶם הַנִּיחוּהוּ וַאֲנִי עָרֵב לָכֶם הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ הֲנָאָה שֶׁהֶאֱמִינוּהוּ בֵּית דִּין בְּאוֹתָהּ הֲנָיָה שִׁעְבֵּד עַצְמוֹ:

ג הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב אַף עַל פִּי שֶׁהֶעָרֵב מִשְׁתַּעְבֵּד לַמַּלְוֶה לֹא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה אֶלָּא תּוֹבֵעַ אֶת הַלּוֶֹה תְּחִלָּה. [ד] אִם לֹא נָתַן לוֹ חוֹזֵר אֵצֶל הֶעָרֵב וְנִפְרָע מִמֶּנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁאֵין נְכָסִים לַלּוֶֹה. אֲבָל אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלּוֶֹה לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב כְּלָל אֶלָּא מִן הַלּוֶֹה. הָיָה הַלּוֶֹה אַלָּם וְאֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ אוֹ שֶׁלֹּא בָּא לַדִּין הֲרֵי זֶה נִפְרָע מִן הֶעָרֵב תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יַעֲשֶׂה הֶעָרֵב דִּין עִם הַלּוֶֹה אִם יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מִיָּדוֹ יוֹצִיא אוֹ יְשַׁמְּתוּהוּ בֵּית דִּין עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ:

מגיד משנה המלוה את חבירו ע''י ערב וכו'. זאת הבבא מוסכמת בגמרא: היה הלוה אלם ואין ב''ד יכולין להוציא מידו וכו'. זה הדין הוא בהסכמה מרוב הראשונים והאחרונים ז''ל שכל שהלוה אלם כמי שאין לו נכסים דמי אע''פ שיש חולקין ועוד כתב הרשב''א ז''ל וכן בשאין הלוה עמו במדינה אע''פ שנעשה לו ערב סתם אין אומרים לו לך וחפש אחריו והוציא מאתים על מנה אלא ישתדל הערב ויביא הלוה כדי שיעמוד לדין עם המלוה או יפרע וכן אפילו בשיש לו ללוה נכסים ידועים במדינה אחרת אין אומרים לו למלוה שיוציא מאתים על מנה עכ''ל:

ד * הִתְנָה הַמַּלְוֶה עַל הֶעָרֵב וְאָמַר לוֹ עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלּוֶֹה לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה תְּחִלָּה אוֹ שֶׁהָיָה קַבְּלָן הֲרֵי זֶה יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב הַזֶּה אוֹ אֶת הַקַּבְּלָן תְּחִלָּה וְיִפָּרַע [ה] מֵהֶן אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלּוֶֹה:

ההראב"ד התנה המלוה עם הערב וכו' עד שיש נכסים ללוה. א''א שבוש הוא שאע''פ שאמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב עכ''ל:

מגיד משנה התנה המלוה על הערב ואמר לו ע''מ וכו'. גם זה שם בגמרא מוסכם. ואם תשאל מה חילוק יש בין ערב סתם לזה שהתנה ומה הועיל לו תנאו תשובתך שערב סתם אפילו אין ללוה נכסים ידועים יכול הערב לדחות המלוה ולומר לו אי אפשר לך ליפרע ממני עד שתתבע את הלוה ואם יתחייב בדין ואין לו בוא והפרע ממני וכשהתנה שיפרע ממי שירצה אין הערב יכול לדחותו אא''כ יש נכסים ידועים ללוה וחילוק זה כתבוהו המפרשים ז''ל ולשון רבינו ז''ל מורה כן: אמר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה וכו'. דין זה לא נזכר בגמרא בביאור באומר על מנת שאפרע ממי שארצה תחלה ודעת רבינו שדינו כדין קבלן לפי שכל תנאי שבממון קיים וזה דעת הרמב''ן ז''ל אבל בהשגות כתוב א''א שבוש הוא שאע''פ וכו' וזה דעת הרשב''א ז''ל וכתב שאפילו התנה עמו בפירוש בין שיהיו ללוה נכסים ידועים בין שלא יהיו לו הריני נפרע ממי שארצה תחלה אם יש נכסים ללוה ה''ז לא יפרע ממנו דפטומי מילי בעלמא נינהו ולעולם סמכא דעתיה שיפרע מן הלוה תחלה כל זמן שיש לו נכסים ואפשר לו לגבותם עכ''ל והביא ראיה לזה ואינה מוכרחת: או שהיה קבלן וכו'. דין הקבלן נתבאר בגמרא שם:

ה אֵיזֶהוּ עָרֵב וְאֵיזֶהוּ קַבְּלָן. אָמַר לוֹ תֵּן לוֹ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ [ו] זֶהוּ קַבְּלָן שֶׁיֵּשׁ לַמַּלְוֶה לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ תְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ וְלֹא אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה. * אֲבָל אִם אָמַר לוֹ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב הַלְוֵהוּ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי חַיָּב הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן הַלְוֵהוּ וַאֲנִי קַבְּלָן. תֵּן לוֹ וַאֲנִי קַבְּלָן תֵּן לוֹ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ תֵּן לוֹ וַאֲנִי חַיָּב תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב. כֻּלָּן לָשׁוֹן עַרְבָנוּת הֵן וְאֵינוֹ תּוֹבְעוֹ תְּחִלָּה וְלֹא נִפְרַע מִמֶּנּוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלּוֶֹה עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ וְיֹאמַר מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה אֶפָּרַע:

ההראב"ד אבל אם אמר לו הלוהו ואני וכו' עד ממי שארצה אפרע. א''א אף זה שבוש עכ''ל:

מגיד משנה אי זהו ערב ואיזהו קבלן וכו'. מ''ש רבינו שאין בהן לשון קבלנות אלא תן לו ואני נותן לך הוא כדעת ההלכות שפסקו כרבא דהוא בתרא וכן דעת האחרונים ז''ל וכן עיקר וכתב הרשב''א יש מי שאומר שאם כתוב בשטר ונעשיתי לו קבלן גמור דנין אותו בקבלן דכל שהודה שנעשה קבלן גמור סתמא דמילתא קבלן כדיניה הוא וכך אמר לו תן לו ואני נותן וכענין זה כתוב בתוספות עכ''ל. ומ''ש רבינו ז''ל עד שיפרש ויאמר ממי שארצה אפרע רוצה לומר שאמר תחלה וכמו שנתבאר בדעתו ז''ל. ובהשגות א''א אף זה שבוש ע''כ. ודבריו מהטענה הנזכרת למעלה:

כסף משנה איזהו ערב וכו' אבל אם אמר לו הלוהו ואני ערב וכו' הלוהו ואני קבלן כו' תן לו ואני ערב כולם לשון ערבנות הם ואינו תובעו תחילה. טעמא משום דכל הני לישני משמע אני אפרע לך אם לא יפרע לך הוא אבל תן לו ואני אתן לך דשניהם לשון מתנה משמע קבלנות שבאותו לשון שצוהו למכור לזה קיבל עליו לפורעו דמשמע כאילו הוא עצמו קיבל מיד המלוה:

ו * עָרֵב שֶׁל כְּתֻבָּה אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם שֶׁהֲרֵי מִצְוָה עָשָׂה וְלֹא חָסַר [ז] מָמוֹן. וְאִם הָיָה הָאָב עָרֵב לִכְתֻבַּת בְּנוֹ [ח] וְקָנוּ מִיָּדוֹ חַיָּב. וְקַבְּלָן שֶׁל כְּתֻבָּה חַיָּב:

ההראב"ד ערב של כתובה וכו' עד וקבלן של כתובה חייב. א''א כי האב אע''פ שלא קנו מידו עכ''ל:

מגיד משנה ערב של כתובה וכו'. דין זה מבואר בגמרא סוף גט פשוט שם. ובהשגות א''א זה שבוש ע''כ. ונתכוון למה שאמר רבינו אע''פ שקנו מידו שזה לא נזכר בגמרא ודעת הר''א ז''ל דכל שיש קנין נשתעבד. ואני אומר שלדעת רבינו ז''ל שאמר פרק אחד עשר מהלכות מכירה שאסמכתא היא אפילו בקנין וכמו שכתבתי שם דינו בכאן מחוור שהרי ערב אסמכתא היא אלא דמשום דאית ליה הנאה דקא מהימני ליה גמר ומשעבד נפשיה כדאיתא בגמרא ומשום הכי בכתובה דלאו מידי חסריה בהימנותיה לא גמר ומשעבד נפשיה והויא לה אסמכתא והיא אפילו בקנין וקצת נראה כן ממה שהקשו בכמה מקומות והא ערב דכתובה לא משתעבד ותירצו בקבלן ולא תירצו בשקנו מידו שמע מינה שאין קנין מועיל זה נראה לי בדעת רבינו ז''ל. ודעת הר''א ז''ל לומר דכל שיש שם קנין מועיל או מפני שאין אסמכתא בקנין או מפני דלא גרע מערב דלאחר מתן מעות שאע''פ שלא על אמונתו הלוהו כשקנו מידו חל הערבות. ויש לדחות טעם זה דשאני התם דמ''מ היתה שם הלואה וחסרון כיס למלוה מעיקרא ודעת קצת הגאונים ז''ל כדעת רבינו ז''ל ודעת בעל העיטור כדברי הר''א ז''ל ופירוש דינין אלו אינן אלא דוקא במנה מאתים שאין בהן חסרון ממון אבל נדוניא הרי היא כחוב דעלמא וכן כתבו ז''ל וכן מורה לשון רבינו ז''ל: ואם היה האב ערב לכתובת בנו וקנו מידו וכו'. כלישנא בתרא שאמרו כל לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה וכן פסקו בהלכות. ומ''ש רבינו וקנו מידו הוא לפי שדעתו ז''ל דכל שאין שם מתן מעות שאין לומר על אמונתו הלוהו צריך קנין וה''ז האב ערב דאחר מתן מעות דעלמא דבעי קנין. ובהשגות א''א אע''פ שלא קנו מידו ע''כ: וקבלן של כתובה חייב. כך נתבאר בגמרא שם ובגיטין פרק הניזקין ופירש''י ז''ל בקבלן שהתפיסה מטלטלין לכתובה והיא מסרתן ביד האב בתורת קבלנות. וכתב הרשב''א ז''ל נראה לי שלא בא רש''י לפרש שתשא ותתן ביד ממש אלא צריך לומר דתן לו ואני נותן וכמו שפסק גם הרי''ף ז''ל ואילו בכתובה שהיא אינה נותנת כלום לא שייך קבלנות אא''כ יתן לה הבעל כסף כתובתה ויחזור הקבלן ויאמר לה תן לו ואני קבלן. ומדברי רבינו נלמוד למחייב עצמו ליתן מנה לחבירו ונתן לו קבלן עליהם שאין לו דין קבלן עד שיתן לו המתחייב ממון החיוב וחזר ואמר לו הקבלן תן לו ואני קבלן עכ''ל. ואני אומר דלפי דברים אלו כל אחר מתן מעות לא שייך ביה דין קבלנות אלא על הצד הזה ודין זה צ''ע ואין נראה כן בדעת רבינו לפי מה שכתב פרק י''ז מהלכות אישות בדין קבלן בכתובה:

ז * רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר לְשִׁמְעוֹן שָׂדֶה וּבָא לֵוִי וְקִבֵּל אַחֲרָיוּת עָלָיו לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד לֵוִי שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא עָרֵב לְשַׁלֵּם דְּמֵי מֶכֶר זֶה כָּל עֵת שֶׁיִּרְצֶה שֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ לְשִׁמְעוֹן הֲרֵי זֶה חַיָּב וְכָזֶה הוֹרוּ רַבּוֹתַי:

ההראב"ד ראובן שמכר לשמעון וכו' עד וכזה הורו רבותי. א''א שבוש הוא זה שאם אמר בשעת מתן מעות משתעבד ואין בערבות משום אסמכתא עכ''ל:

מגיד משנה ראובן שמכר לשמעון שדה ובא לוי וכו'. דין זה במוכר ונותן ערב לאחריות לא ידעתיו בשום מקום מן הגמרא אבל הנראה בדעת רבינו ורבותיו ז''ל הוא שערבות כיוצא בזה אינו כשאר ערבות שהוא על דעת שהמעות יגבו ויגבם מן המלוה או מן הלוה או מן הערב אבל ערבות דמכר כשנותנין המעות על דעת להשתקע נותנין ואין האחריות על הדמים אלא על הקרקע אם יטרפוה ממנו ותדע לך דודאי אם הוקרה או הוזלה וטרפה בע''ח דמוכר מגבין ללוקח כפי מה שהיא שוה בשעת טריפה לא כפי הדמים שקנאה ולפיכך אין כאן ערבות על המעות אלא על הקרקע והוא על תנאי אם יוציאוה מידו ואינו כערב דהלואה שהמלוה מוציא המעות מתחת ידו וכאן הלוקח מחזיק בקרקע ואין לומר כאן על אמונתו הלוהו ויש בערבות אסמכתא וכבר כתבתי שדעת רבינו שאפילו בקנין יש דין אסמכתא. ובהשגות א''א שבוש הוא זה שאם אמר בשעת מתן מעות משתעבד ואין בערבות משום אסמכתא ע''כ. וכבר הראיתי פנים לדעת רבינו ז''ל: ואם קנו מידו וכו'. זה מוסכם בודאי והצריך רבינו ז''ל קנין לפי שהוא אצלו כערב דאחר מתן מעות לפי שהמעות אלו לא ניתנו על דעת לגבות:

כסף משנה ראובן שמכר שדה לשמעון וכו'. כתב ה''ה דין זה לא ידעתי בשום מקום וכו' עד שאפילו בקנין יש אסמכתא ולפי' זה שכתב רבינו ואם קנו מידו שהוא ערב הרי זה חייב התם לאו אסמכתא היא שהרי נתחייב לשלם כל עת שירצה שמעון לתבעו והוי מעכשיו ולי נראה שטעם רבינו דכשאדם מלוה לחבירו והלה נכנס לו ערב בשבילו כיון דמלוה להוצאה ניתנה מעת שנכנס ערב נכנס אדעתא שיוציא זה הלואתו ויפרע הוא בעדו הילכך לא הויא אסמכתא אבל בערב דשדה כיון שזה רואהו מוכר שדה זו ואין עליו ערעור כשנכנס ערב ודאי אדעתא דקים ליה שלא יוציאוהו מתחת יד זה נחית ואילו היה יודע שיוציאוהו מתחת ידו לא היה נכנס ערב הלכך הוי אסמכתא:

ח וְכֵן הֶעָרֵב אוֹ הַקַּבְּלָן שֶׁחִיְּבוּ עַצְמָן עַל תְּנַאי אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד מִפְּנֵי שֶׁהוּא אַסְמַכְתָּא. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ תֵּן לוֹ וַאֲנִי אֶתֵּן לְךָ אִם יִהְיֶה כָּךְ וְכָךְ אוֹ אִם לֹא יִהְיֶה. שֶׁכָּל הַתּוֹלֶה שִׁעְבּוּד שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בּוֹ בְּאִם יִהְיֶה וְאִם לֹא יִהְיֶה לֹא גָּמַר וְהִקְנָה קִנְיָן שָׁלֵם וּלְפִיכָךְ לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד:

מגיד משנה וכן הערב או הקבלן וכו'. כבר נתבאר זה:

ט שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ בִּשְׁטָר אֶחָד אוֹ שֶׁלָּקְחוּ מִקָּח אֶחָד. וְכֵן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁלָּוָה אֶחָד מֵהֶן אוֹ לָקַח בְּשֻׁתָּפוּת הֲרֵי הֵן עַרְבָאִין זֶה [ט] לָזֶה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ:

מגיד משנה שנים שלוו בשטר אחד וכו'. ירושלמי פ' שבועת הפקדון הובא בהלכות וכתב הרמב''ן ז''ל פ' המפקיד יש לפרש ולומר ששנים שלוו מאחד או שהפקיד אחד אצלם אין אחד מהם חייב לפרוע הכל אלא מדין ערב שאם אין נכסים לשותפו יגבה ממנו אבל בזמן שיש לו נכסים לא יתבע הערב תחלה וגובה מכל אחד ואחד החצי שהוא מוטל עליו וכן הורו מקצת המורים ודברי הרמב''ן ז''ל נראין כן עכ''ל והביא ראיה לזה וכן הסכים הרשב''א ז''ל:

כסף משנה שנים שלוו בשטר אחד וכו'. הטור בסי' ע''ז כתב בלשון הזה הרמב''ם ז''ל כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן שני שותפין שלוה אחד מהם או שלקח בשותפות יקח ממי שירצה ואם לא היה לאחד כדי החוב חוזר ותובע מהשני השאר עכ''ל אלמא אע''פ שלכל אחד יש כדי החוב יכול לגבות מאחד כל החוב אם ירצה שהרי כתב ואם לא היה כל החוב לאחד מהם חוזר ותובע את השני עכ''ל הטור. ונסחא משובשת נזדמנה לטור בדברי רבינו שהרי גירסת הספרים שלנו בדברי רבינו כך הוא שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד או שלקח הרי הם ערבים זה לזה אע''פ שלא פירשו שנים שערבו לאחד כשיבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא יש לאחד כדי החוב חוזר ותובע מהשני בשאר החוב וכתב מהרי''ק בשורש קפ''ג תימה גדולה מ''ש בטור שרבינו משה כתב שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח כאחד וכו' שיפרע מאיזה שירצה והנה בדקתי בהרבה ספרי רבינו משה ולא מצאתי שכתב סתם שנעשו ערבים זה לזה ודוקא בשנים שנעשו ערבים לאחד הוא שכתב כן ופשוט דלא דמו כלל דהתם דין הוא שיפרע ממי שירצה דכיון שאין נכסים ללוה ואינו יכול להפרע מן הלוה עצמו אלא מן הערב מה לי ערב זה מה לי ערב אחר הלא שניהם בתורת ערבות ירדו ומשום כך יפרע ממי שירצה אבל שנים שלוו בשטר אחד יש לומר שכל אחד נעשה לוה בחצי המעות וערב בחצי האחר בעבור חבירו כיון שלוו בשטר אחד ומשום כך לא יפרע הכל מהאחד כשיש לשני מה לפרוע דכיון דכל אחד לוה מחצית המעות למה יניח הלוה עצמו כדי להפרע מן הערב דהיינו חצי האחר שרוצה לגבות מזה הלא שנינו המלוה על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה זהו דעת האומרים שכשיש לשני מה לפרוע שצריך לגבות משניהם ולא מהאחד לבדו וכן יוכל רבינו משה לסבור ואדרבא כן נראה מדבריו מדכתב סתם שנעשין ערבין זה לזה ולא פירש שיכול לגבות ממי שירצה אלא דוקא גבי שנים שנעשו ערבים עכ''ל וגם ה''ה כתב כן בשם הרשב''א וכ''כ הנמוקי יוסף בשם הרשב''א בפרק המפקיד שדעת רבינו כמו שכתבתי ושדין יפה דן הרב ומילי דסברא נינהו:

י * שְׁנַיִם שֶׁעָרְבוּ לָאֶחָד כְּשֶׁיָּבוֹא הַמַּלְוֶה לִפָּרַע מִן הֶעָרֵב יִפָּרַע [י] מֵאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם לֹא הָיָה לְאֶחָד כְּדֵי הַחוֹב חוֹזֵר וְתוֹבֵעַ הַשֵּׁנִי בִּשְׁאָר הַחוֹב:

ההראב"ד שנים שערבו לאחד עד בשאר החוב. א''א אינו מחוור אלא לפי המנהג ולמדין מן העכו''ם לישראל עכ''ל:

מגיד משנה שנים שערבו לאחד וכו'. יש לדין זה ראיה ממה שאמרו פרק בית כור (דף ק"ז) שלשה אחין שחלקו ובא ב''ח ונטל חלקו של אחד מהם ואף על גב דקי''ל נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ביה אלמא המלוה על ידי שני ערבים נפרע מאיזה מהן שירצה ויש שדחקו והעמידו זו בשאין לשאר האחין בינונית א''נ שהיה חלקו של זה אפותיקי מפורש ובתוספתא בבא בתרא פרק אחרון תניא המלוה את חבירו ע''י שני ערבים לא יפרע מאחד מהן ואם אמר ע''מ שאפרע מאחד מהם שארצה הרי זה נפרע ממי שירצה ופירוש לא יפרע מאחד מהם תחלה אלא כשהוא בא לגבות מהן כשאין נכסים ללוה נפרע מזה מחצה ומזה מחצה אין לו גובה מן השני וזהו כדין שנים שלוו מן האחד וזה דעת הרמב''ן ז''ל אבל הרשב''א ז''ל הסכים לדברי רבינו וחלק בין שני ערבים לשנים שלוו לפי שכיון שהמלוה אחד הערבות אינו חל לחצאין או יתחייב כל אחד בכל או לא יתחייב כלל דמי חלקו להן שהרי הן לא נתחייבו מחמת שום דבר שלקחו ממנו שנאמר לכל אחד נתן חציו או הפקיד חציו אלא ללוה הלוה הכל והערבין לבטחון כעין משכון ואין השיעבוד חל לחצאין עכ''ל. ובהשגות א''א זה אינו מחוור אלא לפי המנהג ולמדין מן העכו''ם לישראל ע''כ. ואין לדברים אלו עיקר ועוד מקום שאין שם מנהג מה יהא דינו:

יא וְאֶחָד שֶׁעָרַב לִשְׁנַיִם כְּשֶׁיִּפְרַע לַמַּלְוֶה יוֹדִיעוֹ עַל חוֹב אֵיזֶה מִשְּׁנֵיהֶם פּוֹרֵעַ כְּדֵי שֶׁיַּחֲזֹר עָלָיו:

מגיד משנה ואחר שערב לשנים כשיפרע כו' כדי שיחזור עליו. זה דבר פשוט ולא מצאתיו מבואר:

יב הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ עֲרֹב לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ וַאֲנִי עָרֵב לְךָ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב. וּכְשֵׁם שֶׁנִּשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב לַמַּלְוֶה כָּךְ נִשְׁתַּעְבֵּד עָרֵב לָעָרֵב רִאשׁוֹן. וְדִין הֶעָרֵב עִם הַמַּלְוֶה וְדִין עָרֵב רִאשׁוֹן עִם הַשֵּׁנִי דִּין אֶחָד הוּא:

מגיד משנה האומר לחבירו ערוב לפלוני כך וכך ואני ערב וכו'. גם זה לא מצאתי מבואר אבל קצת סמך יש לזה ממ''ש פרק אלו נאמרין ערבא וערבא דערבא והטעם בזה שאע''פ שערב ראשון אינו נותן מעות אין השני צריך קנין משום דשעת שיעבודו של זה כשעת מתן מעות דמלוה דמי וכן עיקר:

יג * מִי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ קֶצֶב הַדָּבָר שֶׁעָרַב כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ כָּל מַה שֶּׁתִּתֵּן תֵּן לוֹ וַאֲנִי עָרֵב אוֹ מְכֹר לוֹ וַאֲנִי עָרֵב אוֹ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אוֹ הִלְוָהוּ מֵאָה אֶלֶף נִשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב בַּכּל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין זֶה הֶעָרֵב חַיָּב כְּלוּם שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַדָּבָר שֶׁשִּׁעְבֵּד עַצְמוֹ בּוֹ לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ וְלֹא שִׁעְבֵּד עַצְמוֹ וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם לַמֵּבִין:

ההראב"ד מי שלא פירש וכו' עד ודברים של טעם וכו'. א''א וא''כ לא ברב ולא במעט אלא כדי שהדעת מגעת לשם שהוא רגיל ואמיד נשתעבד עכ''ל:

מגיד משנה מי שלא פירש קצב הדבר שערב כגון וכו' יש מן הגאונים שהורה וכו' ויראה לי שאין זה הערב חייב כלום וכו'. כבר נתבאר פרק י''א מהלכות מכירה שדעת רבינו ורבותיו שהמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד ואף בכאן הלך לשיטתו ואמר שהערב אינו משתעבד בדבר שאינו קצוב וכבר כתבתי שם שיש חולקין בזה ולדבריהם נראה שאף כאן הערב משועבד בכל אפילו באלף אלפים כדעת הגאונים אלא שהר''א ז''ל חלק שם על הדין ההוא וכאן הטיל פשרה וכתב בהשגות א''א ואם כן לא ברב ולא במעט וכו' וזו הפשרה אין דעתי נוחה ממנה אלא או המשתעבד בדבר שאינו קצוב שיעבוד חל עליו לגמרי והיה לו ליזהר או אינו חל עליו כלל שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין ומי יודע זה הערב כמה היה אומד בדעתו להשתעבד והגע עצמך שהרי אינו מכיר ויודע כמה הן אמודים היוכל לטעון לא הייתי סבור שיהא אלא חמשים והן אמודים למנה ואם היה דעת הר''א ז''ל לומר ששמין בדעת הערב כמה הוא רגיל ואמיד אף זה אינו לפי שאם אינו יודע כמה נכסים יש ללוה האומדנא בטלה ובודאי נראה לי דלא אזלינן בתר אומדנא בכי האי גוונא לפי שאין המלוה ולא הערב בקיאין באומדנות אלו ודעות בני אדם חלוקין בהן ודברי קצת הגאונים ז''ל נראין עיקר:

יד * מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ הַלְוֵהוּ וַאֲנִי עָרֵב לְגוּפוֹ שֶׁל לוֶֹה זֶה לֹא עָרַב לְעַצְמוֹ שֶׁל מָמוֹן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה אֲבִיאֶנּוּ לְךָ. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ אַחַר שֶׁהִלְוָהוּ וּתְבָעוֹ הַנִּיחֵהוּ כָּל זְמַן שֶׁתִּתְבָּעֶנּוּ אֲבִיאֶנּוּ לְךָ וְקָנוּ מִיָּדוֹ עַל זֶה אִם לֹא יָבִיא זֶה הַלּוֶֹה יֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁאֲפִלּוּ הִתְנָה וְאָמַר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אוֹ שֶׁמֵּת אוֹ שֶׁבָּרַח אֶהְיֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם הֲרֵי זוֹ אַסְמַכְתָּא וְלֹא נִשְׁתַּעְבֵּד. וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה:

ההראב"ד מי שאמר לחבירו הלוהו ואני ערב לגופו של וכו' עד ולזה דעתי נוטה. א''א דל אסמכתא מהכא שהרי סלקו אותה בגמרא אלא אם אמר בשעת מתן מעות הלוהו ואני ערב לך להביא בידך את גופו ואם לא אוכל להשיבו אשלם לית דין ולית דיין שהוא חייב לשלם ואם לא אמר לו כך למה יתחייב ממון אלא י''ל שיבא גוף תחת גוף עד שיתפשר עמו עכ''ל:

מגיד משנה מי שאמר לחבירו הלוהו וכו'. הרבה מן הגאונים ז''ל כדעת הראשון עד שיש מי שכתב אם הביאו ערב שבת בין השמשות ובמוצאי שבת ברח לא נפטר הערב בכך. ובתשובה לרב נחשון אמטייה כד נפיק חדא כוכבא שפיר דמי לקבוליה ואי לא קבליה איהו דאפסיד אנפשיה ונפטר הערב ואי בתר דנפקי תלתא כוכבי שבת הוה ואי ערק לא מיפטר ערב וכן אמר רב צמח ואלו הדברים ודאי אינן אלא בערב להביא הלוה. ודעת רבינו ז''ל שכל שהערבות או הקבלנות הן על תנאי אי זה שיהיה דינן כדין אסמכתא וכמ''ש למעלה ולדעת הגאונים אפילו לא אמר אם לא אביאנו אהיה חייב לשלם סתמו כפירושו והטעם לפי שאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואם לא נתכוון לכך מה היה הערבות ובמה יכריחנו מלוה להביאו וכן מורה לשון רבינו ז''ל והר''א ז''ל מטיל פשרה אף כאן וחלק בין סתם למפרש וכתב בהשגות א''א דל אסמכתא מהכא וכו' ואין דעתי נוחה גם בזו וכ''ש במה שאמר שיבוא גוף תחת גוף ומה יעשה גוף הערב בב''ד ולכשיהיה בב''ד ויאמר איני יכול להביא הלוה איזו כפייה יכפוהו ב''ד אם לא בתשלומין היחבשו אותו עד שיתפשר עם המלוה או יעמוד שם לעולם והיכן מצינו כפייה כזו ועוד שא''כ יותר הוא משועבד מערב אחר דודאי גופו חביב עליו מממונו ורוב בני אדם כן אלא ודאי אין לדברים אלו עיקר ובעיקר הדין איני כדאי להכריע:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן