הלכות מלוה ולוה - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א הָעַכּוּ''ם וְגֵר תּוֹשָׁב לוִֹין מֵהֶן וּמַלְוִין אוֹתָן בְּרִבִּית שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-כ) 'לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ' [א] לְאָחִיךְ אָסוּר וְלִשְׁאָר הָעוֹלָם מֻתָּר. * וּמִצְוַת עֲשֵׂה [ב] לְהַשִּׁיךְ לְעַכּוּ''ם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-כא) 'לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה וְזֶהוּ דִּין תּוֹרָה:

ההראב"ד ומצות עשה להשיך וכו' עד וזהו דין תורה. א''א אני לא מצאתי שמועה זו ואולי טעה במה שמצא בספרי (פרשת כי תצא) שנאמר שם לנכרי תשיך זו מצות עשה ופירושו משום דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה שלא ישיך לישראל עכ''ל:

מגיד משנה ומצות עשה להשיך לעכו''ם וכו'. כתב הרב המגיד בהשגות א''א לא מצאתי שמועה זו וכו' עד מוכחת כן והר''ן כתב בפרק אי זהו נשך ול''נ כדברי הרמב''ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דעכו''ם מדאורייתא שרי הדרינן למאי דס''ד דרבא מאי לא תשיך לא תשוך ואם איתא דקרא להתיר רביתא איצטריך מידחיא ברייתא דסיפרי לגמרי דמנ''ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא לעשה אצטריך אלא על כרחין כי ס''ל דרבית דעכו''ם שרי נקטינן לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא והיינו דתניא בסיפרי לנכרי תשיך הרי זו מצות עשה וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דעכו''ם מדאורייתא שרי נקטינן ע''כ ברייתא דסיפרי כפשטה עכ''ל וקשיא לי על דברי רבינו שתשיך משמעותו שתלוה מהעכו''ם ברבית דה''ק תניח אותו שישוך אותך וזה ודאי אינו מצוה ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב לנכרי תשוך דמשמע תלוה אותו כדי שתשתכר אתה בנטילתך ממנו רבית. ואפשר לדחוק ולומר דאיידי דבעינן למימר ולאחיך לא תשיך לומר שאף הלוה עובר בלאו כתב לנכרי תשיך ומכיון שלמדנו שזו מצות עשה ודאי לא צותה תורה שיהנה לעכו''ם ואית לן לפרושי האי תשיך כמו תשוך ושביק ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה:

כסף משנה ומצות עשה להשיך לעכו''ם וכו'. כתב הרב המגיד בהשגות א''א לא מצאתי שמועה זו וכו' עד מוכחת כן והר''ן כתב בפרק אי זהו נשך ול''נ כדברי הרמב''ם דכיון דמסקנא דשמעתין דרבית דעכו''ם מדאורייתא שרי הדרינן למאי דס''ד דרבא מאי לא תשיך לא תשוך ואם איתא דקרא להתיר רביתא איצטריך מידחיא ברייתא דסיפרי לגמרי דמנ''ל דללאו הבא מכלל עשה אתא דילמא לעשה אצטריך אלא על כרחין כי ס''ל דרבית דעכו''ם שרי נקטינן לנכרי תשיך כפשטיה דלמצוה הוא דאתא והיינו דתניא בסיפרי לנכרי תשיך הרי זו מצות עשה וכיון דמסקנא דסוגיין דרבית דעכו''ם מדאורייתא שרי נקטינן ע''כ ברייתא דסיפרי כפשטה עכ''ל וקשיא לי על דברי רבינו שתשיך משמעותו שתלוה מהעכו''ם ברבית דה''ק תניח אותו שישוך אותך וזה ודאי אינו מצוה ולפי דברי רבינו כך היה לו לכתוב לנכרי תשוך דמשמע תלוה אותו כדי שתשתכר אתה בנטילתך ממנו רבית. ואפשר לדחוק ולומר דאיידי דבעינן למימר ולאחיך לא תשיך לומר שאף הלוה עובר בלאו כתב לנכרי תשיך ומכיון שלמדנו שזו מצות עשה ודאי לא צותה תורה שיהנה לעכו''ם ואית לן לפרושי האי תשיך כמו תשוך ושביק ליה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה:

ב אָסְרוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיֶה יִשְׂרָאֵל מַלְוֶה אֶת הָעַכּוּ''ם בְּרִבִּית קְצוּצָה אֶלָּא בִּכְדֵי [ג] חַיָּיו. גָּזְרוּ שֶׁמָּא יִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו בְּרֹב יְשִׁיבָתוֹ עִמּוֹ. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִלְווֹת מִן הָעַכּוּ''ם בְּרִבִּית שֶׁהֲרֵי הוּא בּוֹרֵחַ מִלְּפָנָיו וְאֵינוֹ רָגִיל אֶצְלוֹ. וְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ רָגִיל בּוֹ לִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו מֻתָּר לְהַלְווֹת לָעַכּוּ''ם בְּרִבִּית אֲפִלּוּ לְהַרְוִיחַ. וְכָל אֲבַק רִבִּית עִם הָעַכּוּ''ם מֻתֶּרֶת לַכּל:

מגיד משנה אסרו חכמים שיהיה ישראל וכו'. פסק כרב חייא בריה דרב הונא דאמר הכי: לפיכך מותר ללוות מן העכו''ם וכו'. זה פשוט בטעמו ומבואר שלא אסרו אלא להלוות: ותלמיד חכם וכו'. פסק כאוקימתא דרבינא דבתרתי אוקימתות קיימא לן לקולא חדא דבכדי חייו מותר לכל אדם ותלמיד חכם אפילו להרויח וכן כתב הרב רבינו משה בר נחמן ז''ל ואמר דאפשר דלא פליגי אהדדי, ועכשיו בארצותינו עשו כל אדם עצמן כתלמידי חכמים וכתב הרשב''א ז''ל שמעתי משם רש''י ז''ל מפני שרבו מסין וארנוניות ואין שיעור לכדי חייו עכ''ל:

ג יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הָעַכּוּ''ם בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לָעַכּוּ''ם. הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה אֲפִלּוּ הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל הָעַכּוּ''ם עַד שֶׁיִּטּל הָעַכּוּ''ם מְעוֹתָיו וְיַחְזֹר [ד] וְיִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל הָאַחֵר:

מגיד משנה ישראל שלוה מעות מן העכו''ם וכו'. ברייתא שם: אפילו העמידו אצל העכו''ם עד שיטול כו' ויתנם ביד וכו'. מפורש שם באוקימתא דרב פפא ומפורש שם דאי אמר ליה העכו''ם הניחם ע''ג קרקע והפטר ובא ישראל שני ונטלם משם דמותר כיון שלא באו מיד ישראל לישראל וכל שכן דאמר ליה הפטר וכדאיתא התם ושם נתבאר הטעם:

ד עַכּוּ''ם [ה] שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וּבִקֵּשׁ לְהַחְזִירָם לוֹ. מְצָאוֹ יִשְׂרָאֵל אַחֵר וְאָמַר לוֹ תְּנֵם לִי וַאֲנִי מַעֲלֶה לְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁאַתָּה מַעֲלֶה לְיִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר. [ו] וְאִם הֶעֱמִידוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן הָעַכּוּ''ם הַמָּעוֹת בְּיָדוֹ הוֹאִיל וּמִדַּעַת יִשְׂרָאֵל נָתַן הֲרֵי זוֹ רִבִּית קְצוּצָה:

מגיד משנה עכו''ם שלוה מעות מישראל וכו'. ברייתא שם: ואם העמידו אצל ישראל וכו'. זה מחלוקת בין המפרשים ז''ל ויש מי שכתב דלאוקימתא דרב פפא דלעיל כל זמן שלא נטל הישראל ונתן ביד מותר לפי שאין שליחות לעכו''ם אפי' לחומרא וכ''נ מן הירושלמי אבל ר''ח ורבינו אלפס ורש''י ז''ל כתבו שיש שליחות לעכו''ם לחומרא וכל זמן שנתן מדעת ישראל ה''ז אסור וזהו דעת רבינו ומ''מ מ''ש שהוא רבית קצוצה אע''פ שלא נטל הישראל ונתן ביד חלקו עליו הרמב''ן והרב רבינו שלמה בן אדרת ז''ל ואמרו דדוקא לכתחלה הוא דאסור ואין מוציאין אותו מן הלוה אבל אם עבר מלוה וגבה אין מוציאין ממנו דלא עדיף מאבק רבית שהרי מן התורה אין שליחות לעכו''ם כלל אלו דבריהם ז''ל:

כסף משנה ואם העמידו אצל ישראל וכו'. כתב הרב המגיד זה מחלוקת בין המפרשים וכו' ומכל מקום מ''ש שהוא רבית קצוצה אף על פי שלא נטל הישראל ונתן ביד חלקו עליו הרמב''ן והרשב''א וכו' עד אלו דבריהם ותלמידי הרשב''א כתבו ושמא רצונו לומר דהחמירו לעשות כרבית קצוצה לומר שהיא יוצאה בדיינין ולא נהיר עכ''ל. ולי נראה דאפשר לומר דטעמא דרבינו משום דתנא בסיפא אסור כמו ברישא משמע ליה דכי הדדי נינהו וכי היכי דברישא הוי רבית קצוצה הכי נמי בסיפא:

ה [ז] אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לִתְלוֹת [ח] מְעוֹתָיו בְּיַד עַכּוּ''ם כְּדֵי לְהַלְווֹתָן בְּרִבִּית לְיִשְׂרָאֵל. וְעַכּוּ''ם שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר לִהְיוֹת לוֹ עָרֵב שֶׁכֵּיוָן שֶׁבְּדִינֵיהֶם שֶׁתּוֹבֵעַ הֶעָרֵב תְּחִלָּה נִמְצָא הֶעָרֵב תּוֹבֵעַ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית שֶׁהֶעָרֵב חַיָּב בָּהּ לָעַכּוּ''ם. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו הָעַכּוּ''ם שֶׁלֹּא יִתְבַּע אֶת הֶעָרֵב תְּחִלָּה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

מגיד משנה אסור לישראל לתלות מעותיו ביד עכו''ם וכו'. שם בראש הפרק (דף ס"א) תולה מעותיו בעכו''ם וכפירוש ההלכות: ועכו''ם שהלוה את ישראל ברבית וכו' שכיון שבדיניהם שתובע הערב תחלה. לשון הגמ' שם (דף ע"א ע"ב) דכיון דעכו''ם דיניה דאזל בתר ערבא איהו ניהו דקא שקיל מיניה רביתא ופירש''י ז''ל ושאר המפרשים שכל שיכול לתבוע הערב תחלה אסור עד שיקבל עליו שלא יתבע הערב עד שיתבע הלוה ולא ימצא לגבות ממנו אבל הרשב''א ז''ל כתב שערב שלהם היה ערב שלוף דוץ כלומר שלוף והנח הלוה ודוץ והתקע בי לגבות ממני ולא היה דין מלוה אצל הלוה שהרי היה יכול לדחותו אצל הערב ובכי האי גוונא בדוקא הוא דאסור אבל אם קיבל עליו לתבוע איזהו מהן שירצה ויהיה דינו כערב קבלן שלנו ה''ז מותר וכן נהגו במקומות אלו אלו דבריו ז''ל ומלשון רבינו אין להכריע כלום:

כסף משנה אסור לישראל לתלות מעותיו ביד עכו''ם. כלומר להפקיד ביד עכו''ם ועכו''ם מלוה אותם ברבית לישראל והכי תניא בתוספתא פרק איזהו נשך ישראל שאמר לעכו''ם הילך שכרך ובא והלוה מעותי ברבית אסור ועוד תניא התם עכו''ם שנעשה אפוטרופוס או סנטר לישראל אסור לישראל ללוות הימנו ברבית:

ו יִשְׂרָאֵל שֶׁלָּוָה מָעוֹת מִן הָעַכּוּ''ם בְּרִבִּית וּזְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה וְנִתְגַּיֵּר אִם עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְהָרִבִּית וְאִם מִשֶּׁנִּתְגַּיֵּר זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְלֹא אֶת הָרִבִּית. אֲבָל עַכּוּ''ם שֶׁלָּוָה [ט] מִיִּשְׂרָאֵל בְּרִבִּית וְזָקַף עָלָיו אֶת הָרִבִּית בְּמִלְוֶה אַף עַל פִּי שֶׁזְּקָפָן עָלָיו אַחֵר שֶׁנִּתְגַּיֵּר גּוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן וְאֶת הָרִבִּית שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו נִתְגַּיֵּר זֶה. וְגוֹבֶה הַיִּשְׂרָאֵל מִמֶּנּוּ אַחַר שֶׁנִּתְגַּיֵּר כָּל מְעוֹת הָרִבִּית שֶׁנִּתְחַיֵּב בָּהֶן כְּשֶׁהָיָה עַכּוּ''ם:

מגיד משנה ישראל שלוה מעות מן העכו''ם וכו'. ברייתא שם (דף ע"ב) ופירש''י ז''ל זקפן עליו במלוה לאחר זמן חשב עמו על הרבית וזקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליהם כך וכך אני חייב לפלוני וגובה את הרבית דמשעת זקיפה היא כגבוי עכ''ל. וראיתי מי שפירש שמן הדין כל מה שעלה הרבית קודם שנתגייר אע''פ שזקפן במלוה יכול לגבות ממנו אלא שחכמים תקנו לילך אחר זקיפה להחמיר: אבל עכו''ם שלוה מישראל ברבית וכו'. מחלוקת באותה ברייתא ופסק הלכה בגמרא כן וכר' יוסי וכתב הרשב''א ז''ל דאפילו לא זקפן כלל ה''ז גובה את הרבית שנתחייב בהן קודם שנתגייר ויש אומרים דדוקא זקפן אחר שנתגייר אבל לא זקפן כלל לא וכ''נ דעת רבינו:

ז מִצְוָה לְהַקְדִּים הַלְוָאַת יִשְׂרָאֵל בְּחִנָּם לְהַלְוָאַת עַכּוּ''ם בְּרִבִּית:

מגיד משנה מצוה להקדים הלואת ישראל בחנם וכו'. מבואר שם (ד' ע"א) ברייתא ומימרא:

ח אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּתֵּן מְעוֹתָיו קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד שֶׁזֶּה אֲבַק [י] רִבִּית הוּא וְהָעוֹשֶׂה כֵן נִקְרָא רָשָׁע. וְאִם נָתַן חוֹלְקִין בַּשָּׂכָר וּבַהֶפְסֵד כְּדִין הָעֵסֶק. וְהַנּוֹתֵן מְעוֹתָיו קָרוֹב לְהֶפְסֵד וְרָחוֹק לְשָׂכָר הֲרֵי זֶה נִקְרָא חָסִיד:

מגיד משנה אסור לאדם שיתן מעותיו וכו'. ברייתא שם (דף ע'): והנותן מעותיו וכו'. באותה ברייתא שם:

ט אֵין מוֹשִׁיבִין חֶנְוָנִי לְמַחֲצִית שָׂכָר וְלֹא יִתֵּן מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן פֵּרוֹת לְמַחֲצִית שָׂכָר וְלֹא בֵּיצִים לְהוֹשִׁיב תַּחַת הַתַּרְנְגוֹלִין שֶׁלּוֹ לְמַחֲצִית שָׂכָר וְאֵין שָׁמִין עֲגָלִים וּסְיָחִין לְפַטְּמָן לְמַחֲצִית שָׂכָר אֶלָּא אִם כֵּן נָתַן לוֹ שְׂכַר עֲמָלוֹ וּמְזוֹנוֹ. אוֹ יִהְיֶה רֶוַח הַמִּתְעַסֵּק יוֹתֵר עַל הֶפְסֵדוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַשֻּׁתָּפוּת:

מגיד משנה אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו'. משנה שם (דף ס"ח) ובפרק שמיני מהלכות שלוחין ושותפין נתבארו פרטי דין זה:

כסף משנה ולא ביצים להושיב תחת התרנגולים שלו. במשנה פרק אי זהו נשך (דף ס"ח) אין מושיבין תרנגולין למחצה ופירש''י לשום ביצים בדמים לבעל התרנגולת להושיבה עליהם לגדל אפרוחים למחצית שכר מה שיהיו האפרוחין שוין יותר על דמי הביצים דהואיל וזה מקבל עליו אחריות חצי דמי הביצים אם יתקלקלו או אם ימותו הו''ל פלגא מלוה וכו' ונמצא מגדל את חציין השני בשכר המתנת מעותיו וכך עולה מדברי רבינו פ''ח מהלכות שלוחין ושותפין ואם אין אחריות הביצים על בעל התרנגולים יתבאר ספ''ח: אלא א''כ נותן לו שכר עמלו ומזונו. כלומר בכל החלוקות הנזכרות בעי למיתן ליה שכר עמלו ובנותן ביצים להושיב תחת התרנגולת בעי למיתן ליה נמי שכר מזונו שהוא מוציא באפרוחין וטעמא דמילתא דכל עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון נמצא שמתעסק בפלגא דפקדון משום הנאת המתנת המלוה ולפיכך צריך שיתן לו שכר עמלו ומזונו:

י הַמִּשְׁתַּתֵּף עִם חֲבֵרוֹ בְּמָעוֹת אוֹ בְּקַרְקַע אוֹ הַנּוֹתֵן לוֹ עֵסֶק לֹא יְצָרֵף הַשָּׂכָר עִם הַקֶּרֶן שֶׁמָּא לֹא יִהְיֶה שָׁם שָׂכָר וְנִמְצְאוּ בָּאִין לִידֵי רִבִּית. וְכֵן לֹא יִתֵּן לוֹ מָעוֹת בְּתוֹרַת עֵסֶק אוֹ שֻׁתָּפוּת וְיִכְתֹּב אוֹתָן מִלְוֶה שֶׁמָּא יָמוּת וְנִמְצָא הַשְּׁטָר בְּיַד הַיּוֹרֵשׁ וְגוֹבֶה בּוֹ אֶת הָרִבִּית:

מגיד משנה המשתתף עם חבירו במעות וכו'. שם לית הלכתא וכו' כשטרי מחוזנאי דזקפי ליה לרווחא אקרנא וכתבי ליה בשטרא פירוש היו התגרין קונים פרקמטיא למחצית שכר והיה שמין כמה יעלה מחצית שכר והיו כותבין הכל עם הקרן ואומרין פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני: וכן לא יתן לו מעות וכו'. גם זה פשוט ומשם נלמד:

כסף משנה המשתתף עם חבירו במעות וכו'. בפ' איזהו נשך (דף ס"ח) אמר רבא לית הילכתא כשטרי מחוזנאי דזקפי רווחא אקרנא מי יימר דהוי רווחא: וכן לא יתן מעות בתורת עסקא וכו'. שם בסמוך א''ל מר בר אמימר לרב אשי אבין עביד הכי וכי אתו לקמיה מהימן להו א''ל תינח היכא דאיתיה לדידיה אי שכיב ונפל שטרא קמי יתמי מאי ואע''פ שבדין הראשון כתב רבינו המשתתף במעות או בקרקע או הנותן לו עסק ובדין השני כתב וכן לא יתן לו בתורת עסק או שותפות לאו דוקא דהוא הדין קרקע נמי:

יא אָסוּר [כ] לְהַקְדִּים הָרִבִּית אוֹ לְאַחֵר אוֹתוֹ. כֵּיצַד. נָתַן עֵינָיו לִלְווֹת מִמֶּנּוּ וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ סִבְלוֹנוֹת בִּשְׁבִיל שֶׁיַּלְוֵהוּ זוֹ הִיא רִבִּית מֻקְדֶּמֶת. לָוָה מִמֶּנּוּ וְהֶחְזִיר לוֹ מְעוֹתָיו וְהָיָה מְשַׁלֵּחַ לוֹ סִבְלוֹנוֹת בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהָיוּ בְּטֵלִין אֶצְלוֹ זוֹ הִיא רִבִּית מְאֻחֶרֶת. וְאִם עָבַר וְעוֹשֶׂה כֵן הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית:

מגיד משנה אסור להקדים רבית או לאחר. אותה משנה שם (דף ע"ה ע"ב) דברי רבן שמעון בן גמליאל כלשונה ומדברי רש''י ז''ל דדוקא במזכיר לאחר פרעון בשביל מעותיו שהיו בטלות אצלו אבל בנותן סתם לאחר פרעון אין חוששין בו:

יב מִי שֶׁלָּוָה מֵחֲבֵרוֹ וְלֹא הָיָה רָגִיל מִקֹּדֶם לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם [ל] אָסוּר לְהַקְדִּים לוֹ שָׁלוֹם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַלְּסוֹ בִּדְבָרִים אוֹ יַשְׁכִּים לְפִתְחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-כ) 'נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר' אֲפִלּוּ דְּבָרִים אֲסוּרִים. וְכֵן אָסוּר לוֹ לְלַמֵּד אֶת הַמַּלְוֶה מִקְרָא אוֹ גְּמָרָא כָּל זְמַן שֶׁמְּעוֹתָיו בְּיָדוֹ אִם לֹא הָיָה רָגִיל בָּזֶה מִקֹּדֶם שֶׁנֶּאֱמַר נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר:

מגיד משנה מי שלוה מחבירו ולא היה רגיל וכו'. ברייתא שם: וכן אסור לו ללמד וכו':

יג הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ לֹא יֹאמַר לוֹ דַּע אִם בָּא אִישׁ פְּלוֹנִי מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי (כְּלוֹמַר) שֶׁתְּכַבְּדוֹ וְתַאֲכִילוֹ וְתַשְׁקֵהוּ כָּרָאוּי. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה המלוה את חבירו לא יאמר לו וכו'. במשנה שם. ומה שכתב כלומר שתאכילו הוא פירוש הרב ז''ל:

יד יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כְּמוֹ רִבִּית וּמֻתָּרִין כֵּיצַד. לוֹקֵחַ אָדָם שִׁטְרוֹתָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ בְּפָחוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וּמֻתָּר לְאָדָם לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ [מ] דִּינָר כְּדֵי שֶׁיַּלְוֶה לִפְלוֹנִי מֵאָה דִּינָרִין שֶׁלֹּא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה. וְכֵן אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ דִּינָר [נ] זֶה וֶאֱמֹר לִפְלוֹנִי שֶׁיַּלְוֵנִי. שֶׁלֹּא נָתַן אֶלָּא שְׂכַר אֲמִירָה:

מגיד משנה יש דברים שהן כמו וכו'. תוספתא וירושלמי בהלכות ופירוש דוקא שלא באחריות המוכר ואם נאנס החוב שלא מחמת המוכר נאנס ללוקח אבל אם קיבל עליו המוכר אחריות בין מכל החוב בין ממה שמכרו הרי זה אסור לפי שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד וכן כתב הרמב''ן ז''ל בתשובה בראיות ברורות: ומותר לאדם ליתן לחבירו דינר וכו'. מימרא שם (דף ס"ט ע"ב) וכתב הרמב''ן ז''ל שאפילו פייס אותו הלוה מותר כל זמן שאינו משלם לו משלו אבל שיאמר הלוה כל הנותן לפלוני אינו מפסיד כלומר שהוא ישלם הרי זה אסור ולזה הסכים הרשב''א ז''ל: וכן אומר אדם לחבירו וכו'. גם זה מבואר שם ויש מי שכתב ואסור למקבל הדינר לתת ממנו למלוה שלא יבואו להערים:

טו יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן מֻתָּרִין וְאָסוּר לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית. כֵּיצַד. אָמַר לוֹ הַלְוֵנִי מָנֶה אָמַר לוֹ מָנֶה אֵין לִי חִטִּים יֵשׁ לִי בְּמָנֶה וְנָתַן לוֹ חִטִּים בְּמָנֶה וְחָזַר וּלְקָחָן מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁעִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֲבָל אֲסָרוּהוּ מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית שֶׁהֲרֵי נָתַן לוֹ תִּשְׁעִים וְלוֹקֵחַ מָנֶה. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כָּזֶה הֲרֵי הוּא מוֹצִיא מִמֶּנּוּ מֵאָה בְּדִין שֶׁאֲפִלּוּ אֲבַק רִבִּית אֵין כָּאן. וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת בְּיָדוֹ לֹא יַחְזֹר [ס] וְיַשְׂכִּיר אוֹתָהּ לְבַעַל הַשָּׂדֶה מִפְּנֵי הַעֲרָמַת רִבִּית שֶׁהֲרֵי זֶה עוֹמֵד בְּשָׂדֵהוּ כְּשֶׁהָיָה וְנוֹתֵן לָזֶה שָׂכָר בְּכָל חֹדֶשׁ בִּשְׁבִיל מְעוֹתָיו שֶׁהִלְוָהוּ:

מגיד משנה יש דברים שהן מותרין ואסור לעשותן וכו'. ברייתא בשם ר' חייא שם (דף ס"ב) בראש הפרק ואמר אביי שם שאם זה מותר מן הדין כל שכן נותן לו פירות במנה כשער שבשוק שאפילו לכתחלה מותר כיון שפירות נטל ופירות מחזיר וכתבו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל אף על פי שנדחית אוקימתא זו דאביי דינו אמת והלכה כמותו ודוקא שלא התנו מתחלה ליתן לו בפחות שאם לא כן הרי זה כמין ריבית גמורה אלו דבריהם ז''ל: ואם עבר ועשה וכו'. כך כתבו קצת מהמפרשים ז''ל וכן הכריע הרשב''א מלשון הברייתא אבל הרמב''ן ז''ל אוסר: וכן מי שהיתה שדה ממושכנת וכו'. שם (דף ס"ח) לית הילכתא כחכירי נרשאי וכו' וכתב הרב ז''ל שאינו אלא הערמת ריבית והודו לו הרמב''ן והרשב''א ז''ל אבל רש''י פירש שהוא רבית גמורה כלומר דאיגלאי מילתא למפרע שעל דעת כן [השכינו] ולפיכך הוא רבית גמורה:

טז אָסוּר לְהַשְׂכִּיר [ע] הַדִּינָרִין שֶׁאֵין זֶה דּוֹמֶה לְמַשְׂכִּיר אֶת הַכְּלִי שֶׁהַכְּלִי חוֹזֵר בְּעַצְמוֹ וְזֶה מוֹצִיא אֵלּוּ וּמֵבִיא דִּינָרִין [פ] אֲחֵרוֹת וְנִמְצָא זֶה אֲבַק רִבִּית:

מגיד משנה אסור להשכיר את הדינרין וכו'. שם (דף ס"ט ע"ב) רב חמא הוה מוגר זוזי וכו' ומדברי רבינו ז''ל נראה שאם לא השכירם שיוציאם הלוה אלא שיעמדו בעין שמותר שהרי הן ככלי וכן שנינו בתוספתא משכיר אדם מעות לשולחני להתנאות בהן ולהתעטר בהם ולהתלמד בהם וכ''כ ז''ל וגירסת הגמרא המדוקדקת כך היא מורה:

יז מֶלֶךְ שֶׁהָיוּ דִּינָיו שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּתֵּן הַמַּס הַקָּצוּב עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ עַל יְדֵי זֶה שֶׁלֹּא נָתַן יִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ וְנָתַן עַל יָדוֹ דִּינָר אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁעְבֵּד בּוֹ יֶתֶר מִדִּינָר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מלך שהיו דיניו שכל מי שיתן המס וכו'. שם בסוף הפרק הני רבנן דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו טפי ופירש רבינו ז''ל לענין רבית ודבר הלמד מענינו הוא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן