הלכות מלוה ולוה - פרק ארבעה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק ארבעה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁשְּׁטַר חוֹב שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קִנְיָן כּוֹתְבִין אוֹתוֹ לַלּוֶֹה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַמַּלְוֶה עִמּוֹ. וְכֵן כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַלּוֹקֵחַ עִמּוֹ. וְכֵן כּוֹתְבִין שׁוֹבֵר לַמַּלְוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַלּוֶֹה עִמּוֹ וְשׁוֹבֵר לְאִשָּׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בַּעְלָהּ עִמָּהּ וְגֵט לְאִישׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ. [א] אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין שִׁטְרֵי אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין וְשִׁטְרֵי אֲרִיסוּת וְקַבְּלָנוּת וּשְׁטַר בְּרֵרַת הַדַּיָּנִין אוֹ שְׁטַר טַעֲנַת בַּעֲלֵי דִּינִין וְכָל מַעֲשֵׂה בֵּית דִּין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם. וְכָל הַשְּׁטָרוֹת הָאֵלּוּ צְרִיכִין לְהִזָּהֵר בְּתִקּוּנָן כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת:

מגיד משנה כבר ביארנו ששטר חוב שיש בו קנין וכו' וכן כותבין שטר למוכר וכו'. מתוך דברי רבינו נראה שאפילו שטר מכירה בלא קנין כותבין למוכר בלא לוקח דלא בעינן קנין אלא בחוב ובאמת אוקימתא דרב אסי פירקא קמא דמציעא (דף י"ג) דאוקי מתניתין בשטרי אקנייתא לא נזכרה אלא גבי רישא דכותבין שטר ללוה אבל רש''י ז''ל והרמב''ן והרשב''א ז''ל ומפרשים אחרים פירשו דאף אכותבין שטר למוכר קאי דבעינן קנין דאי לא הוה ליה מוקדם ופסול ובאמת אין טעם ברור לחלק בין מכר להלואה בדין זה וצ''ע: ושובר לאשה אע''פ שאין בעלה וכו'. דין השובר והגט במשנה שם: אין כותבין שטרי אירוסין וכו'. משנה שם (דף קסז ע"ב) ופירוש שטרי אירוסין שטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך וכל שאר הדברים מבוארים במשנה ובגמרא שם:

ב וּמִי נוֹתֵן שְׂכַר הַסּוֹפֵר. בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה הַלּוֶֹה נוֹתֵן שָׂכָר. וּבְשִׁטְרֵי מִקָּח וּמִמְכָּר הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שָׂכָר. וְהָאִשָּׁה נוֹתֶנֶת שְׂכַר [ב] הַגֵּט. וְהֶחָתָן נוֹתֵן שְׂכַר שְׁטַר הָאֵרוּסִין אוֹ הַנִּשּׂוּאִין. וְהַמְקַבֵּל וְכֵן הָאָרִיס אוֹ הַשָּׂכִיר נוֹתֵן שְׂכַר הַשְּׁטָר. אֲבָל שְׁטַר בְּרֵרַת הַדַּיָּנִין אוֹ טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי דִּינִין שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין שָׂכָר:

מגיד משנה ומי נותן שכר הסופר בשטרי הלואה וכו'. כל זאת הבבא מפורשת ומוסכמת במשנה ובגמ' חוץ משכר טענות הבעלי דינין שנחלק רשב''ג (דף קס"ח) ואמר כותבין שנים לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו ואמרו בגמרא לימא בכופין על מדת סדום קא מיפלגי דרשב''ג סבר אין כופין ויכול האחד לומר איני פורע בשלך גם אתה לא תפרע בשלי ותירצו לא דכ''ע כופין והכא היינו טעמא דרשב''ג דאמר לא ניחא לי דתיהוי זכותך גבי זכותי שאתה דומה עלי כארי אורב שתחפש כל עילה בזכותי בראותך אותו והקשו המפרשים ז''ל ומאי טעמייהו דרבנן אם זה רוצה שיהיו זכיותיו בידו ותירצו הכא כגון שחבירו אומר לו נכתוב שנינו ביחד ויעמוד השטר בידך ולכשאצטרך תראהו לי והלכה כחכמים וכתב הרשב''א ז''ל ע''כ לא נחלקו חכמים אלא היכא שתובעין דאיכא פסידא כגון זה אבל היכא דליכא פסידא אפילו רבנן מודו ונפקא מיניה לבעלי דינין שתבעו הטפסת שטר שבעל דין מוציא עליהן שאין מן הדין ליתן להן שיכול לומר בעל השטר איני נותן לך הטפסה שאתה דומה לי כארי אורב כך נראה לי עד כאן לשונו. ומה שאמרו שהבעל נותן שכר השובר כתב הרשב''א ז''ל איכא למימר דוקא במקום שאין כותבין כתובה שגובה היא כתובתה לעולם בעדי מיתה ובעדי גירושין וא''נ במקום שכותבין והביאה ראיה שלא כתב לה הא בעלמא שכתב לה ואבדה כתובתה היא תתן שכר השובר דהא לדידיה איצטריך דהוה לה לאהדורי כתובתה ואינה בידה עכ''ל וכן הדין בשאר שטרות:

ג אֶחָד הַשְּׁטָרוֹת הַנִּכְתָּבִין לְאֶחָד שֶׁלֹּא בִּפְנֵי חֲבֵרוֹ וְאֶחָד הַשְּׁטָרוֹת שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אוֹתָן אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם וּשְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין כְּגוֹן שְׁטָר שֶׁכּוֹתְבִין לַמַּלְוֶה אוֹ לַלּוֹקֵחַ כֻּלָּן צְרִיכִין שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים מַכִּירִין הַשֵּׁמוֹת שׁבַּשְּׁטָר שֶׁזֶּה הוּא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וְזֶהוּ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי שֶׁמָּא יָבוֹאוּ שְׁנַיִם וְיַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא וִישַׁנּוּ שְׁמוֹתֵיהֶן בְּשֵׁמוֹת אֲחֵרִים וְיוֹדוּ זֶה לָזֶה:

מגיד משנה אחד השטרות הנכתבין לאחד שלא בפני חבירו וכו'. מפורש במשנה גבי גט ושובר ובלבד שיהיו מכירין ואמרו בגמ' שצריך שיכירו שם האיש ושם האשה בין בגט בין בשובר ואינו די בהכרת מי שכותבין לו בלא חבירו שמא יש בגט ששמו כשמו ואין שם אשתו כשם אשתו והוא מזייף שם אשתו ומעלה לה שם אשת חבירו וכן הדין בשובר שיש לחוש לכך שיש ששמה כשמה ואין שם בעלה כשם בעלה כך מפורש בגמרא לפי פירוש המפרשים ז''ל ומכאן למד רבינו לכל השטרות שצריך הכרת שניהם ודברי תימה הם בלוקח ומלוה למה צריך הכרת שמותם בשטרי קנין ואינו דומה לגט ושובר שבאין להפקיע ולא להתחייב אבל בלוה ומוכר אי זו חששא יש אחר שמכירין אותם והא קי''ל דשני יוסף בן שמעון אין מוציאין עליהן שטר חוב וכל שכן שטר מכר. ועוד דאם לא כן בהכרת המלוה והלוקח מה יועיל. ולפיכך נ''ל דלא בעינן אלא הכרת שם המוכר והלוה וזהו שמשנתנו לא אמרה ובלבד שיהו מכירין אלא בגט ושובר לפי ששם אנו צריכין הכרת שניהם והיה צריך להשמיענו כן שנחוש למי ששמו כשמו. אבל בלוה ומוכר לא צריך אלא הכרת שמותן. ולפיכך לא דברה בהן המשנה לפי שפשוט הוא שצריך שיכירו שם המלוה ושם המוכר שמא יעלו שמותן בשמות אחרים ואם היינו צריכים להכרת שמות המלוה והלוקח היה להם להשמיענו רבותא זו כנ''ל. ודברי רבינו כפשטן תמוהים וצ''ע. ושמא יש לחוש כשהמלוה עומד שם ומשנה שמו בשם אחר שמא היום ומחר הלוה יפרענו ויכתוב לו שובר בשם אחר שיש לו והלוה לא ישגיח אם העלה שמו כן בשטר החוב ויקבל שובר זה ויבא האחר ויתבענו בשטר זה וכשיוציא השובר יאמר לא על שמי נכתב וכיוצא בזה יש לחוש במקח אם יחזור ויקח ממנו ועדיין אני אומר כיון שאין חשש פסידא אלא ללוה ולמוכר הם יחושו על עצמם והמשנה מוכרחת כן ומדברי בעל העיטור נראה דאפילו שם הלוה והמוכר אין צריכין להכיר דלא חציף איניש לשנות שמו ודבר תימה כתב ויש לי לומר שלא כיון רבינו באמרו שצריך להכיר שם הלוה והלוקח אלא בשטרות שאין בהם קנין שאין כותבין אותן ללוה ולמוכר בלא מלוה ולוקח והילכך צריך שיכירו שהן אלו שאם לא כן שמא אינן אלו ונמצאו כותבין ללוה ולמוכר בלא המלוה והלוקח אבל בשטרות שיש בהן קנין כיון שכותבין אותן בלא ראיית מלוה ולוקח אפי' רבינו ז''ל יודה שאינו צריך הכרת שמותן אלא שיש לתמוה שלא הצריך רבינו קנין בשטר מכר:

ד כָּל מִי שֶׁהֻחְזַק שְׁמוֹ בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא שֵׁם אַחֵר יֵשׁ לוֹ וְהוּא שִׁנָּהוּ כְּדֵי לְרַמּוֹת וְלַעֲשׂוֹת קְנוּנְיָא שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף. לְפִיכָךְ מִי שֶׁלֹּא הֻחְזַק שְׁמוֹ בָּעִיר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּבָא וְאָמַר כִּתְבוּ עָלַי שְׁטָר שֶׁאֲנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי אוֹ לָזֶה כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִין. אֵין כּוֹתְבִין לוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁזֶּה שְׁמוֹ אוֹ יֻחְזַק:

מגיד משנה כל מי שהוחזק שמו בעיר וכו'. מפורש בגמ' מימרא שם ונזכר שם מעשה משובר אחד שהיה חתום עליו רבה בר רב חנן וכו' וכתב הרשב''א ז''ל שמעינן מהכא דלהכרת שם איש ואשה אפי' ע''פ אשה ועל פי קרוב ואפילו ע''פ עד אחד סומכים דמילתא דעבידא לאיגלויי היא וכו' וכבר ביאר זה רבינו ז''ל פ' רביעי מהלכות יבום וחליצה:

ה כָּל שְׁטָר שֶׁיָּצָא לְפָנֵינוּ וְיִטְעֹן הַלּוֶֹה וְיֹאמַר אֵינִי חַיָּב כְּלוּם שֶׁמָּא רַמַּאי אַחֵר הֶעֱלָה שְׁמוֹ כִּשְׁמִי וְהוֹדָה לָזֶה אוֹ שֶׁאָמַר לֹא לָזֶה אֲנִי חַיָּב כְּלוּם אֶלָּא לְאַחֵר וְזֶה רַמַּאי הוּא וְהֶעֱלָה שְׁמוֹ כְּשֵׁם בַּעַל חוֹבִי. מֵאַחַר שֶׁלֹּא הֻחְזַק שָׁם שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין אֵין חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו שֶׁחֲזָקָה הוּא שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירִין אֵלּוּ הַנִּזְכָּרִים בּוֹ. וְכֵן חֲזָקָה שֶׁאֵין חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן נוֹדַע לָהֶם בְּוַדַּאי שָׁאֲלוּ שֶׁהֵעִידוּ עַל עַצְמָן גְּדוֹלִים וּבְנֵי דַּעַת. וְאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים לִקְרוֹת [ג] וְלַחְתֹּם:

מגיד משנה כל שטר שיצא לפנינו וכו'. זה פשוט וכן כתבו המפרשים ז''ל ומבואר סוף יש נוחלין (דף קל"ח ע"ב) כל שאין כותבין אא''כ מכירין אין צריך ראיה אחרת והקשה הרמב''ן ז''ל בשטרי הלואה נחוש שמא יכתוב שטר כשמו ששמו יוסף בן שמעון ויש בעיר אחרת אדם אחר ששמו כך ונותן למלוה שבשטר ועושין קנוניא על זה דהא ודאי בשטרי הלואה לא בעינן שם עירו י''ל שאם אתה חושש לקנוניא כזאת אין לדבר סוף אפי' תאמר שאין כותבין שטר ללוה אלא מלוה עמו עדיין שניהם עושין קנוניא על יוסף בן שמעון שבעיר אחרת אלא לכל זה אין חוששין עד כאן וכן כתב הרשב''א ז''ל בשמו: וכן חזקה שאין העדים חותמין וכו'. בפרק מי שמת מסקנא דסוגיא שם וכן פסקו ז''ל: ואין העדים חותמין על השטר וכו'. מבואר פרק המביא תנין (דף י"ט) ברייתא כרשב''ג דאמר הכין דלא מכשרינן כן בשאר שטרות אבל בגט הקלו משום עיגונא כמבואר פרק ראשון מהלכות גירושין ואע''ג דבגמרא אמרינן אין הלכה כרשב''ג אלא כל השטרות שוים אוקימנא לה לענין קריאה שיכולין לקרות בפניהן וחותמין יש לומר דהיינו דוקא באנשים שאינן חוששים שיזייף אדם להם כדאמרינן התם דוקא רב נחמן וספרי דדייני וכו' וכן עיקר:

ו עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִין לַחְתֹּם וְקָרְעוּ לָהֶן נְיָר חָלָק וְחָתְמוּ עַל הָרָשׁוּם מַכִּין אוֹתָן מַכַּת [ד] מַרְדּוּת וְהַשְּׁטָר פָּסוּל:

מגיד משנה עדים שאינן יודעים לחתום וכו'. מעשה שם ההוא דעבד עובדא בשאר שטרות ונגדיה רב כהנא ואוקימנא לה לענין חתימה שקרעו להם נייר וחתמו וזהו הפי' הנכון. ומ''ש רבינו והשטר פסול הוא דעת קצת המפרשים ז''ל והרשב''א ז''ל כתב דעת זו וכתב עוד ואיכא מ''ד מדאמרינן נגדיה רב כהנא ולא קאמר נגדיה ופסיל ליה לשטרא ש''מ דשטר כשר הוא וכדאמרינן בעלמא רב מנגד אמאן דמקדש בביאה נגודי מנגד ליה וקידושיו קידושין וכן הדעת נוטה דכיון דבגיטין שרי להו חתימתן חתימה היא וכיון שכן בדיעבד בשאר שטרות אמאי פסלינן ליה לשטרא עכ''ל. ואני אומר אם היה השטר כשר אמאי נגדיה רב כהנא וכי כל מי שעבר על לא תעשה של דבריהם מכין אותו מכת מרדות אלא ודאי השטר פסול מתוך כך הוא בן מרדות לפי שהיה אפשר שתארע תקלה על ידו כי ברוב הימים יגבה המלוה עם השטר ההוא ואין זיוף זה ניכר מתוך השטר ונמצא גובה בשטר פסול וגיטין שאני דמשום עיגונא הקלו דהם אמרו והם אמרו כך נראה לי:

ז * רֹאשׁ בֵּית דִּין שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִנְיַן הַשְּׁטָר וְקָרָא הַשְּׁטָר שֶׁלְּפָנָיו הַסּוֹפֵר שֶׁלּוֹ הוֹאִיל וְהוּא מַאֲמִין [ה] אוֹתוֹ וְאֵימָתוֹ עָלָיו הֲרֵי זֶה חוֹתֵם עַל הַשְּׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאָהוּ הוּא בְּעַצְמוֹ. וְאֵין שְׁאָר הָעָם [ו] רַשָּׁאִין לַעֲשׂוֹת כֵּן עַד שֶׁיִּקְרָא הָעֵד הַשְּׁטָר מִלָּה מִלָּה:

ההראב"ד ראש ב''ד שהיה יודע וכו' עד מלה מלה. א''א שטר מעשה ב''ד עכ''ל:

מגיד משנה ראש בית דין וכו'. מבואר שם רב נחמן קרו קמיה ספרי דדייני וחתים ודוקא ר''נ וספרי דדייני [דאית להו אימתא] אבל רב נחמן וספרי אחריני א''נ ספרי דדייני ואיניש אחרינא לא ע''כ לשון הגמרא. ובהשגות אמר אברהם שטר מעשה ב''ד ע''כ. לומר שלא הכשירו אלא בשטר מעשה ב''ד ואין הלשון מוכיח כן שאמרו א''נ ספרי דדייני ואיניש אחרינא לא ולא אמרו x ודיינא אחרינא:

ח שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בָּעִיר שֵׁם כָּל אֶחָד מֵהֶן יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטַר חוֹב זֶה עַל זֶה וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטַר חוֹב אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ עֵדֵי הַשְּׁטָר בְּעַצְמָן וְאָמְרוּ זֶהוּ הַשְּׁטָר שֶׁהֵעַדְנוּ עָלָיו וְזֶהוּ שֶׁהֵעַדְנוּ לוֹ בְּהַלְוָאָה. וְכֵן אֵין מְגָרְשִׁין נְשׁוֹתֵיהֶן אֶלָּא זֶה בִּפְנֵי זֶה. וְכֵן אִם נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שִׁטְרוֹתָיו שׁוֹבֵר שֶׁשְּׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ שִׁטְרוֹת שְׁנֵיהֶן שֶׁעָלָיו פְּרוּעִין. וְכֵיצַד יַעֲשׂוּ אֵלּוּ שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶן שָׁוִין וּשְׁמוֹת אֲבִיהֶן שָׁוִין. יְשַׁלְּשׁוּ. הָיוּ שְׁמוֹת אֲבוֹת אֲבוֹתֵיהֶן שָׁוִין יִכְתְּבוּ סִימָנֵיהֶן. הָיוּ דּוֹמִין זֶה לָזֶה בְּצוּרָתָן יִכְתְּבוּ יִחוּסָן. הָיוּ שְׁנֵיהֶם לְוִיִּם שְׁנֵיהֶם כֹּהֲנִים יִכְתְּבוּ דּוֹרוֹת:

מגיד משנה שנים שהיו בעיר שם וכו'. משנה שם פרק גט פשוט ומפורש פרק יש בכור לנחלה שאפי' קנה האחד נכסים מחבירו ואין אחד יכול לגבות ממנו ממה נפשך שיאמר לו אם אתה הוא זה שכתב בשטר חובי פרעני ואם חברך הוא פרעני מהנכסים שקנית ממנו. והטעם בזה לפי שכיון שאינו יכול לתבוע לאחד מהם אינו יכול לתבוע לנכסיהם כמו שמפורש שם. ומ''ש אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. הוא במשנה הנזכרת ואמרו בגמרא כשם שמוציאין שטר חוב על אחרים כך מוציאין זה על זה ואמרו במאי קא מיפלגי בכותבין שטר ללוה אע''פ שאין מלוה עמו קא מיפלגי תנא דידן סבר כותבין שטר ללוה אע''פ שאין מלוה עמו ותנא ברא סבר אין כותבין שטר ללוה אא''כ מלוה עמו וכתב הרשב''א ז''ל שמעינן מהא דבשטרי דלאו אקנייתא לכולי עלמא מוציאין אפי' זה על זה דהא אוקימנא מתני' דכותבין שטר ללוה דוקא בשטרי אקנייתא הא בשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן וכדאמרינן פ''ק דמציעא הילכך אפילו לתנא דמתני' כל כי הא כיון דאין כותבין מוציאין כך נראה לי עכ''ל. ומ''ש רבינו אלא א''כ באו עדי השטר בעצמן יש מן המפרשים ז''ל אומרין שאפילו באו עדי השטר והעידו כן אין לזה דין מלוה בשטר לפי שאינו מוכיח מתוכו אלא דין מלוה על פה. ומדברי רבינו ז''ל נראה שאם באו עדים אחרים דינו כדין מלוה על פה אבל עדי השטר עצמן דינו כדין שטר והטעם מפני שהרי אלו יכולין לשלש השמות שהרי לא עשו גמר לשליחותן: וכן אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. זו מימרא שם גבי כותבין גט לאיש וכו' והנראה מתוך הסוגיא שאין לחוש אלא כששמות נשותיהן גם כן שוין הא לאו הכי אינו צריך שהרי העדים צריכים שיכירו שם האיש ושם האשה כמו שנתבאר למעלה וכן כתב רבינו פרק שני מהלכות גירושין: וכן אם נמצא לאחד בין שטרותיו וכו'. משנה ואוקימתא דגמרא שם (ב"ב דף קע"ב) והטעם בזה מפני שיד בעל השובר על העליונה כמבואר פרק ששה עשר ובחדושי הרשב''א ז''ל כתוב ז''ל כתב הרב רבינו שמשון ז''ל דאם כותבין הרשאה זה לזה גובין ומיהו אי טעין לשניהן פרעתי והשובר נכתב סתם על שניהם דטענה מעליא היא ומסתברא כדברי הרב ז''ל דאילו היו יכולין לגבות עכ''פ על ידי הרשאה לעולם לא היו שותקין בגמרא מלומר כן וכן דרך הגמרא לומר כן בכ''מ שהרשאה מועלת עכ''ל: וכיצד יעשו אלו ששמותיהן שוין וכו'. משנה וברייתא שם:

ט הוֹצִיא עָלָיו שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בּוֹ אֲנִי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי לָוִיתִי מִמְּךָ [ז] מָנֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שֵׁם הַמַּלְוֶה כָּל מִי שֶׁיָּצָא שְׁטָר זֶה מִתַּחַת יָדוֹ גּוֹבֶה בּוֹ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר שֶׁל אַחֵר הוּא [ח] וְנָפַל. וְכֵן שְׁנֵי יוֹסֵף בְּנֵי שִׁמְעוֹן הַדָּרִין בְּעִיר אַחַת שֶׁהוֹצִיא אֶחָד מֵהֶן שְׁטַר חוֹב עַל אֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר אֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁהוּא כְּשִׁמְךָ אֲנִי חַיָּב וּמִמֶּנּוּ נָפַל הַשְּׁטָר אֶלָּא הֲרֵי זֶה שֶׁיָּצָא מִתַּחַת יָדוֹ גּוֹבֶה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לִנְפִילָה:

מגיד משנה הוציא עליו שטר וכו'. מחלוקת אמוראים שם ופסק כרבא דהוא בתרא דלנפילה לא חיישינן וכן פסקו ז''ל: וכן שני יוסף בן שמעון הדרין וכו'. כך דקדקו בגמרא שם מן המשנה וכן הלכה דלנפילה לא חיישינן וכן נתבאר ביבמות פרק האשה שלום (דף קי"ו) וכרבא דקיימא לן כוותיה וכן פסקו ז''ל:

י שְׁנַיִם שֶׁהוֹצִיאוּ כָּל אֶחָד [ט] מִשְּׁנֵיהֶם שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ אֵין הָאַחֲרוֹן יָכוֹל לוֹמַר לָרִאשׁוֹן אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ הֵיאַךְ אַתָּה לוֶֹה מִמֶּנִּי אֶלָּא זֶה גּוֹבֶה חוֹבוֹ וְזֶה גּוֹבֶה חוֹבוֹ. הָיָה זֶה בְּמֵאָה וְזֶה בְּמֵאָה וְיֵשׁ לָזֶה עִידִית וְלָזֶה עִידִית אוֹ לָזֶה בֵּינוֹנִית וְלָזֶה בֵּינוֹנִית לָזֶה זִבּוּרִית וְלָזֶה זִבּוּרִית אֵין נִזְקָקִין לָהֶן אֶלָּא כָּל אֶחָד וְאֶחָד עוֹמֵד בְּשֶׁלּוֹ. הָיָה לָזֶה עִידִית וּבֵינוֹנִית וְלָזֶה זִבּוּרִית זֶה גּוֹבֶה מִן הַבֵּינוֹנִית וְזֶה גּוֹבֶה מִן הַזִּבּוּרִית:

מגיד משנה שנים שהוציאו כל אחד מהן שטר חוב על חבירו וכו'. זה מחלוקת חכמים ואדמון פרק אחרון דכתובות (דף ק"י) ופסק כחכמים ומ''מ כתבו המפרשים ז''ל שאם [מנהג] המקום הוא שנותנין המעות ואחר כך כותבין השטר והגיע זמן מלוה ראשונה קודם מלוה שניה יכול הלה לומר היה לך ליפרע כשלוית ממני ואפילו יש לאחד עידית ובינונית ולאחד זיבורית והרי זה כדין שיתבאר לפנינו בשהלה מוציא שמכר לו את השדה כך כתבו הרמב''ן והרשב''א ז''ל וזה לא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו ז''ל לפי שלעולם הוא דרך בהלואה לכתוב השטר קודם נתינת המעות ולפיכך סתמו ז''ל: היה זה במאה וזה במאה וכו'. זה מבואר בגמ' ומוסכם שם וכתבו הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שאם מת אחד מהם אפילו הניח יתומים קטנים שאינן בני גוביינא עד שיגדלו זה עומד בתוך שלו וזה עומד בתוך שלו דכיון דתפס תפס: היה לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית וכו'. זה מחלוקת בגמרא שם דר''נ אמר זה גובה וזה גובה ורב ששת אמר אפוכי מטרתא למה לי ואמרינן התם דטעמא דר''נ הוא מפני שכשיגבה בעל זיבורית בינונית מזה שיש לו עידית ובינונית לא יוכל בעל בינונית לגבותה ממנו מפני שתהיה אצל זה עידית ובינונית שהרי הוא אין לו מעולה ממנה וכשאמרו בעל חוב בבינונית דעתם שבשלו הם שמין וטעמא דרב ששת מפני שבשל עולם הן שמין ופסק רבינו ז''ל כר''נ דהלכתא כוותיה בדיני וכן פסקו בהלכות אבל יש אצלי תימה בדבריו ז''ל שהרי הוא פסק פי''ט במי שהיו לו בינונית וזיבורית שדין בעל חוב בבינונית וזהו כדעת רב ששת וצ''ע ואפשר שאין גירסת רבינו שם כגירסת ספרינו אלא ר''נ דאמר זה גובה וזה גובה אפילו תמצא לומר בשל עולם הן שמין ויש בזה תועלת שיאמר בעל הזיבורית אני רוצה להגבות תחלה ונמצאו לאחד עידית ובינונית וזיבורית והוא יגבה ממנו בינונית ונמצא מרויח ורב ששת סובר שיאמר בעל העידית אני רוצה להגבות בינונית שלי תחלה ואח''כ אחזור ואגבנה בחובי וקי''ל כר''נ וגם זה צ''ע וכתבו ז''ל דאפילו לזה עידית ולזה עידית אם אין זמנן שוה ועדיין לא הגיע זמן שניהן זה גובה בזמנו וזה גובה בזמנו ופשוט הוא:

כסף משנה היה לזה עידית ובינונית וכו'. הרב המגיד תמה על דברי רבינו שכאן פסק כרב נחמן דסוף כתובות ובפרק י''ט פסק שמי שיש לו בינונית וזיבורית שדין בע''ח בבינונית והניח הדבר בצריך עיון ואע''פ שדחק עצמו לומר דרב נחמן דאמר זה גובה וזה גובה אפילו תמצא לומר דבשל עולם הם שמין יש בזה תועלת וכו' כבר כתב הר''ן דכיון דבהדדי אתו לבית דין למיגבי יהבי ב''ד בינונית לבעל זיבורית ברישא והדר גבו לה מיניה וא''כ אין מקום לדבריו והרי הוא בעצמו חזר והניחה בצ''ע ועוד קשה לדבריו דלהרי''ף א''א לתרץ כן שכתב בסוף כתובות דרב נחמן סבר דבשלו הם שמין ופסק כוותיה ובריש ב''ק כתב דמאן דאמר בעל חוב בבינונית אית ליה דעולא ומשמע דקיימא לן הכי והר''ן בכתובות הרגיש בקושיא זו בין על הרי''ף בין על רבינו והניח הדבר בצ''ע: ולכן נ''ל שגירסת הרי''ף ורבינו אינה כגירסת הר''ן דגריס רבינא אמר בשל עולם הם שמין אלא גירסתם כגירסת ספרינו דגרסי רבינא אמר בדעולא פליגי וכו' ואם תאמר סוף סוף יקשה דמשמע דבשל עולם הם שמין כיון דאע''ג דלית ליה אלא בינונית וזיבורית גבי בעל חוב בינונית מתוך דברי נמוקי יוסף שכתב בשם הרמ''ה למדנו תירוץ קושיא זו שכתב על ההיא דרבינא דמסתברא דבהאי תירוצא כשהיה לו עידית ומכרה עסקינן דומיא דאינך שינויי דאיתא בגמ' וכתב בסוף דבריו ומיהו אי לא הויא ליה עידית ללוה בשעה שלוה נמצא דעידית היא לגבי בינונית דעלמא דקיימא לן בשלו הם שמין והשתא שני הפסקים אמת צדקו יחדו שבפרק זה פסק כרב נחמן ובפרק י''ט פסק כרבינא דהיינו בשהיה לו עידית ומכרה ואזלינן בתר שיעבודא דמעיקרא דאית ליה תקנתא דעולא ותניא אידך לית ליה תקנתא דעולא אלא בתר קרא אזיל ואפילו הו''ל עידית נמי סבירא ליה דלישקול בע''ח מזיבורית וכן פירש''י ורבינו כתב הברייתא כצורתה כמנהגו ועל כרחין ליישבה כמו שפירשתי:

יא הוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ וְהַלָּה מוֹצִיא שְׁטָר שֶׁמָּכַר לוֹ הַשָּׂדֶה אִם הָיוּ בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹתֵן הַלּוֹקֵחַ הַמָּעוֹת וְאַחַר כָּךְ כּוֹתֵב לוֹ הַמּוֹכֵר אֶת הַשְּׁטָר הֲרֵי שְׁטַר חוֹבוֹ שֶׁל זֶה בָּטֵל שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ הָיָה לְךָ לִפְרֹעַ חוֹבְךָ. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין הֲרֵי שְׁטַר הַחוֹב קַיָּם שֶׁהֲרֵי זֶה אוֹמֵר מָכַרְתִּי לְךָ אֶת הַשָּׂדֶה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לְךָ נְכָסִים יְדוּעִים שֶׁאֶגְבֶּה מֵהֶן חוֹב שֶׁלִּי:

מגיד משנה הוציא שטר חוב על חבירו והלוה מוציא וכו'. משנה וגמ' שם ופסק כחכמים ונ''ל שאפי' במקום שנותנין מעות ואח''כ כותבין שטר אין טענת הלוה טענה אלא כשהגיע זמן ההלואה קודם מכירת השדה הא לאו הכי לא שכיצד היה יכול המלוה ליפרע ועדיין לא הגיע זמנו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן