הלכות מלוה ולוה - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּפני עֵדִים אוֹ שֶׁאָמַר לְעֵדִים הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לָזֶה מָנֶה אוֹ אַתֶּם עֵדַי שֶׁאֲנִי חַיָּב לָזֶה מָנֶה. זוֹ נִקְרֵאת מִלְוֶה עַל פֶּה וְאֵין צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים. לְפִיכָךְ אִם טָעַן וְאָמַר אַחַר כָּךְ פָּרַעְתִּי נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְנִפְטָר. אֲבָל הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים לְפִיכָךְ אִם טָעַן וְאָמַר פָּרַעְתִּי שְׁטָר זֶה [א] אֵינוֹ נֶאֱמָן אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ אוֹ הָבֵא עֵדִים אוֹ עֲמֹד וְשַׁלֵּם לוֹ חוֹבוֹ. * לְפִיכָךְ הָאוֹמֵר לְעֵדִים הֱיוּ עָלַי עֵדִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לָזֶה מָנֶה אֵין כּוֹתְבִין עֵדוּתָן וְנוֹתְנִין לַמַּלְוֶה. שֶׁלֹּא יַחֲזִירוֹ לַמַּלְוֶה עַל פִּי עֵדוּת בִּשְׁטָר עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶן הַלּוֶֹה כִּתְבוּ שְׁטָר וְחִתְמוּ וּתְנוּ לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לָהֶן כָּךְ צְרִיכִין [ב] לְהִמָּלֵךְ בּוֹ אַחַר שֶׁחָתְמוּ בַּשְּׁטָר וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין הַשְּׁטָר בְּיַד הַמַּלְוֶה. קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָנֶה הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין [ג] וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לָהֶן כְּתֹבוּ שֶׁסְּתָם קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד וְאֵינָן צְרִיכִין לְהִמָּלֵךְ בּוֹ:

ההראב"ד לפיכך האומר היו עלי עדים וכו' עד ביד המלוה. א''א אני קבלתי שלא נאמר בגמרא אלא בכותב כתובה לאשתו ומוסיף לה אבל בהודאות והלואות לא צריך לאימלוכי ביה עכ''ל:

מגיד משנה המלוה את חבירו בפני עדים או שאמר לעדים וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות שזה מלוה על פה: לפיכך אם טען אח''כ וכו'. פרק שבועת הדיינין (דף מ"א ע"ב) מימרא המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ודין שבועת היסת מימרא שם: אבל המלוה וכו'. גם זה פשוט ומבואר שם אמרינן ליה זיל שלים ויתבאר פי''ד שאם טען הלוה ואמר ישבע לי שלא פרעתיו משביעין המלוה ואח''כ יטול: לפיכך האומר לעדים היו עלי עדים וכו'. פרק זה בורר בסנהדרין (דף כ"ט ע"ב) ונתבאר שם שאפילו הודה בפני ג' חוששין ואין כותבין עד שיאמר כתובו וחתומו והבו ליה: אע''פ שאמר להם כך צריכים להמלך בו וכו'. פרק אע''פ בכתובות (דף נ"ה) אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה לא קנו מיניה וכו' והלכתא צריך לאימלוכי ביה ורבינו ז''ל מפרשה אפילו בהודאות אבל בהשגות כתב א''א אני קבלתי וכו' וזה דעת בעל העיטור ז''ל דהא דפ' אע''פ דוקא במתנה וטעמא משום דבההוא שטרא הוא דמקנה וחיישינן דלמא הדר ביה אבל הכא שטרא איגלויי מילתא בעלמא כיון דאמר כתבו כותבין ונותנין ואע''ג דבהאי שטרא גבי ממשעבדי הא שעבד נפשיה עכ''ל וגם למפרשים אחרים ראיתי כן ואפשר שרבינו נסמך על מה שאמרו בגמרא הבו ליה ולא אמרו הבו לה ואפשר לדחות שהכוונה בנותן מתנה לאחר ולא במודה וראייה לזה שלא הזכירו כלל המלכה פרק זה בורר שבו עיקר דברים אלו: קנו מידו וכו'. מפורש פרק זה בורר דסתם קנין לכתיבה עומד:

ב לוֶֹה שֶׁכָּתַב שְׁטָר בִּכְתַב יָדוֹ וְהֵעִיד בּוֹ עֵדִים וּנְתָנוֹ לַמַּלְוֶה הֲרֵי זֶה שְׁטָר כָּשֵׁר. וְכֵן אִם כָּתַב שְׁטָר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ עֵדִים וּנְתָנוֹ לַמַּלְוֶה בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵי זוֹ מִלְוֶה בִּשְׁטָר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כְּתָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף וְיִקְרְאוּ אוֹתוֹ הָעֵדִים [ד] שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵיהֶם. וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁהוֹרָה שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר לָעֵדִים שֶׁמָּסְרוּ בִּפְנֵיהֶם חִתְמוּ וְהָעִידוּ שֶׁנִּמְסַר בִּפְנֵיכֶם:

מגיד משנה לוה שכתב בכתב וכו'. זה מוסכם בגיטין פרק המגרש (דף פ"ו): וכן אם וכו'. זה מחלוקת האמוראים בגמרא בגיטין פרק המגרש אם הלכה כר' אליעזר שאמר עדי מסירה כרתי ועושין שטר גמור או אין הלכה כמותו אלא בגיטין בלבד ולא בשאר שטרות ודעת רבינו כדעת רבותינו הצרפתים ז''ל שפסקו כר' אליעזר אף בשאר שטרות וכן מוכיח עובדא דמתני' דהוו חתימי עליה תרי גיסי פרק זה בורר וכן מוכחת הסוגיא שבסוף גט פשוט וזה דעת בעל העיטור ורובי המפרשים ז''ל אבל בהלכות כתוב הלכתא כרבי אליעזר בגיטין משמע אבל לא בשטרות והראשון עיקר. ומה שכתב רבינו והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף. כן מוכיח עובדא דשטרא פרסאה פירקא קמא דגיטין וכן כתוב בהלכות פרק המביא תניין וכן כתבו ז''ל וכר''א דאמר דבשאר שטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף: ויש מן הגאונים שהורה וכו'. נראה טעם סברא זו כדי שיהיה לזה קול שהרי העדים אם ירצו יעשו שטר שזה הכתב נמסר בפניהם ואם לא אמר להן כן לא היו כותבין ואין לו קול ורבינו לא הכריע סברא זו והיא סברת רב האיי ורב שרירא ז''ל הכתובה בעיטור:

כסף משנה ויש מן הגאונים שהורה וכו'. נראה לפרש חתמו או העידו בפני ב''ד שמסרתיו בפניכם והכוונה שאם יודעין לחתום יחתמו ואם לאו יעידו בפני ב''ד והב''ד יכתבו עדותם של עדים ויגבה בו כ''כ הר' שלמה בן הר''ש [בר] צמח ול''נ דחתמו דקתני לא שיחתמו על השטר כדרך שחותמין בשאר שטרות אלא היינו לומר שיכתבו בו שטר זה מסרו בפנינו הלוה למלוה ויחתמו על זה וה''ק חתמו על עדותכם שנמסר בפניכם שטר זה:

ג הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ וְאֵין שָׁם עֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֻחְזַק כְּתַב יָדוֹ [ה] בְּבֵית דִּין הֲרֵי זֶה כְּמִלְוֶה עַל פֶּה לְכָל דָּבָר. וְאִם טָעַן שֶׁפָּרַע נִשְׁבָּע [ו] הֶסֵּת וְנִפְטָר וְאֵינוֹ גּוֹבֶה בִּכְתָב זֶה לֹא מִן הַיּוֹרְשִׁין וְלֹא מִן הַלָּקוֹחוֹת:

מגיד משנה הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו. משנה סוף פרק גט פשוט (דף קע"ה ע"ב) הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. ומ''ש אע''פ שהוחזק בבית דין. ר''ל שנתקיים כך מבואר בגמ': ואם טען שפרע וכו'. סברת הגאונים ז''ל כתובה בהלכות שנאמן לומר פרעתי וכן כתב הרמב''ן ז''ל ומפני שאינו גובה ממשועבדין ורוב המפרשים האחרונים ז''ל אבל הר''ז והרשב''א ז''ל נחלקו עליהם ואמרו שאינו נאמן לומר פרעתי ואם יש בכתב ידו נאמנות למלוה העלה בעל העיטור ז''ל שאפילו לא הוחזק כתב ידו אינו נאמן לומר פרעתי:

כסף משנה הוציא עליו כתב ידו וכו' ואינו גובה בכתב זה לא מן היורשין כו'. כלומר משום דטעני' להו שאביהם פרעו אבל אם ידוע שלא פרעו ע''פ אחד מג' דברים שכתב רבינו לקמן בפ' זה ודאי גובה מהיורשין דלא גרע ממלוה ע''פ וזה פשוט:

ד כָּל מִלְוֶה בִּשְׁטָר גּוֹבֶה אוֹתָהּ מִן הַיּוֹרְשִׁין וּמִן הַלָּקוֹחוֹת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וּמִלְוֶה עַל פֶּה גּוֹבֶה אוֹתָהּ מִן [ז] הַיּוֹרְשִׁין וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אוֹתָהּ מִן הַלָּקוֹחוֹת לְפִי שֶׁאֵין לָהּ [ח] קוֹל לְפִיכָךְ לֹא יִטְרֹף בָּהּ. אֲבָל מִלְוֶה שֶׁבִּשְׁטָר קוֹל יֵשׁ לָהּ וְהַלּוֹקֵחַ הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁלֹּא שָׁאַל עַד שֶׁיָּדַע שֶׁנְּכָסָיו שֶׁל זֶה מְשֻׁעְבָּדִין בַּמִּלְוֶה שֶׁעָלָיו. שֶׁכָּל נִכְסֵי הַלּוֶֹה תַּחַת שִׁעְבּוּד הַמַּלְוֶה מִן הַתּוֹרָה:

מגיד משנה כל מלוה שבשטר גובה אותה וכו'. דעת הרב ז''ל כדעת ההלכות ושאר הפוסקי' דשיעבודא דאורייתא וכמאן דאמר הכין סוף גט פשוט ומה שמלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות הוא לפי שאין לה קול כדאמר עולא התם:

ה הַמּוֹכֵר שָׂדֵהוּ בְּעֵדִים וְיָצָאת מִתַּחַת יְדֵי הַלּוֹקֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם שְׁטָר בְּיַד הַלּוֹקֵחַ הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְטוֹרֵף מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. שֶׁכָּל הַמּוֹכֵר בְּפַרְהֶסְיָא מוֹכֵר וְקוֹל יֵשׁ לוֹ:

מגיד משנה המוכר שדהו בעדים וכו'. מימרא דרב פרק חזקת (דף מ"א ע"ב) והטעם ג''כ שם מאן דזבין בפרהסיא זבין פירוש כדי שיקפצו עליו לקוחות ובחידושי הרשב''א ז''ל כתב ר''ח ז''ל דמתנה עבדי אינשי ויהבי מתנה בצנעה ונראה מדבריו שהנותן שדהו בעדים וקיבל עליו אחריות אינו גובה מנכסים משועבדים עכ''ל:

ו אֵין הַהַלְוָאָה שֶׁעַל פֶּה נִגְבֵּית מִן הַיּוֹרְשִׁין אֶלָּא בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ. כְּשֶׁחַיָּב מוֹדֶה בָּהּ וְצִוָּה בְּחָלְיוֹ שֶׁיֵּשׁ לִפְלוֹנִי עָלָיו חוֹב עֲדַיִן. אוֹ שֶׁהָיְתָה הַהַלְוָאָה לִזְמַן וְלֹא הִגִּיעַ זְמַן לְפָרְעָהּ [ט] וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם פּוֹרֵעַ בְּתוֹךְ זְמַנּוֹ. אוֹ שֶׁנִּדּוּהוּ עַד שֶׁיִּתֵּן וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ. כָּל אֵלּוּ גּוֹבִין מִן הַיּוֹרְשִׁין בְּלֹא שְׁבוּעָה. אֲבָל אִם בָּאוּ עֵדִים שֶׁהָיָה חַיָּב לָזֶה מָנֶה אוֹ בְּפָנֵינוּ הִלְוָהוּ אֵינוֹ גּוֹבֶה מִן הַיּוֹרֵשׁ כְּלוּם [י] שֶׁמָּא פְּרָעוֹ שֶׁהַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּעֵדִים אֵין צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בְּעֵדִים. וְכֵן אִם מוֹצִיא כְּתַב יַד אֲבִיהֶן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ אֵינוֹ גּוֹבֶה בּוֹ כְּלוּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה אין ההלואה שבעל פה וכו'. נתבאר פרק גט פשוט (דף קע"ד) בעובדא דערבא שכ''מ שיש לחוש לפרעון אין גובין מן היתומים וטענינן להו ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון וזה פשוט ומוסכם. וחייב מודה ונדוהו נתבאר שם גם כן שגובין מן היתומים. ותוך זמן נתבאר שם פרק קמא: אבל אם וכו'. כבר נתבאר זה וכתב ידו הרי הוא כמלוה על פה כפי סברת הגאונים ז''ל כמו שנתבאר למעלה ולדברי הר''ז והרשב''א ז''ל גובין בכתב ידו מיורשיו:

ז לוֶֹה שֶׁאֵין לוֹ מִטַּלְטְלִין וְיֵשׁ לוֹ קַרְקַע אִם נוֹדַע [כ] לְבֵית דִּין שֶׁתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּיַד אֲחֵרִים כּוֹפִין אוֹתוֹ לִמְכֹּר וְלִתֵּן לְבַעַל חוֹבוֹ. וְאִם לֹא נוֹדַע לָהֶם דָּבָר זֶה מַחְרִימִין עַל מִי שֶׁיֵּדַע לוֹ מִטַּלְטְלִין וְלֹא יְבִיאֵם. וְאַחַר כָּךְ יוֹרְדִין לְבֵינוֹנִית שֶׁבִּנְכָסָיו וּמַגְבִּין לְבַעַל חוֹבוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁנִּפְרָעִין מִן הַלּוֶֹה עַצְמוֹ. אֲבָל הַבָּא לִפָּרַע מִן הַיּוֹרֵשׁ בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל לֹא יִפָּרַע מִן הַמִּטַּלְטְלִין אֲפִלּוּ הָיוּ מֻפְקָדִין אוֹ מִלְוֶה אֵצֶל אֲחֵרִים. שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין אֵינָן תַּחַת שִׁעְבּוּד בַּעַל חוֹב מִן הַתּוֹרָה:

מגיד משנה לוה שאין וכו'. מבואר בהכותב ההוא תולה מעותיו בעכו''ם הוה: ואם לא וכו'. כבר כתבתי פ''א שלא נמצא בגמרא בביאור חרם לדברים אלו אבל כן נמצא בכל ספרי הגאונים ז''ל ונראה שהדבר בקבלה אצלם ז''ל: בד''א בזמן כו'. משנה פרק הכותב (דף פ"ד) וכר''ע דאמר ינתנו ליורשין וכדאיתא בהלכות:

ח מִצְוָה עַל [ל] הַיְתוֹמִין לִפְרֹעַ חוֹב אֲבִיהֶן מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁהִנִּיחַ. וְאִם לֹא רָצָה הַיּוֹרֵשׁ לִתֵּן אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ. וְאִם תָּפַס בַּעַל חוֹב מֵחַיִּים גּוֹבֶה מֵהֶן. טָעַן שֶׁמֵּחַיִּים תְּפָסָן וְהַיּוֹרֵשׁ טָעַן שֶׁאַחַר מִיתָה תָּפַס [מ] עַל הַיּוֹרֵשׁ לְהָבִיא רְאָיָה אוֹ יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה שֶׁכָּךְ וְכָךְ הוּא חַיָּב לוֹ וְיָכוֹל לִטְעֹן עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן וְכוֹלֵל בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁמֵּחַיִּים תָּפַס. הָיוּ הַדְּבָרִים שֶׁתָּפַס שְׁטָרוֹת וְטָעַן שֶׁהֵן מַשְׁכּוֹן בְּיָדוֹ עַל חוֹבוֹ וְשֶׁמֵּחַיִּים תָּפַס. עַל הַמַּלְוֶה לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁמֵּחַיִּים תָּפַס. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יַחְזִיר לַיּוֹרְשִׁים מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵן לִקְנוֹת גּוּפָם אֶלָּא לָרְאָיָה שֶׁבָּהֶן:

מגיד משנה מצוה על וכו'. מפורש בגמרא במי שהיה נשוי (דף צ"א) ושם במעשה דקטינא מוכח דאין כופין אותן וכ''כ הרבה מהמפרשים ז''ל. ומ''ש מן המטלטלין שהניח. דעתו ז''ל כדעת קצת מהמפרשים ז''ל שכתבו דכי אמרינן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם ה''מ ממטלטלי דאבוהון אבל אם לא שבק מטלטלי לא אמרינן מצוה לפרוע מדידהו וכדמוכחא בהדיא סוגיא דסוף מי שמת ולפ''ז עובדא דקטינא דמי שהיה נשוי הנהו זוזי דאבוהון אישתארו וכ''כ רבינו ז''ל ספי''ח אבל הרשב''א ז''ל כתב דממטלטלי דאבוהון מצוה וכופין אותן מנכסי דידהו מצוה ואין כופין אותן וכדברי רבינו כתבו רוב המפרשים ז''ל: ואם תפס וכו'. בהכותב דתפיסה דמחיים מהניא ואפילו לר''ע: טען שמחיים וכו'. מפורש שם בהכותב ודוקא בכל דבר שהוא יכול לטעון לקוח הוא בידי הא לאו הכי לא וכדמוכחא התם וכן נראה מלשון רבינו: היו הדברים וכו'. מעשה שם ודבריו בפירושו כדברי ההלכות וזהו שכתב וטען שהן משכון וכו'. ומ''ש מפני שאינו טוען לגופן אלא לראיה שבהן. ונראה מתוך דברים אלו דלקנות הראייה צריך להביא ראיה שקנה ואינו נאמן לומר שטר היה לי ואבד דאי לא יהא נאמן במגו ודברי הרב ז''ל בדין זה מעורבבין במ''ש כאן ובשנים ושלשה מקומות מן החבור ופי''ו אכתוב ביאור דבריו ז''ל:

כסף משנה מצוה על היתומים וכו' ואם תפס ב''ח מחיים גובה מהם. כתב הריב''ש אחר תקנת הגאונים אין לחלק בכך שהרי מטלטלי דיתמי משתעבדי לב''ח וכמ''ש רבינו בסוף הפרק:

ט יְתוֹמִים שֶׁגָּבוּ קַרְקַע בְּחוֹב שֶׁהָיָה לַאֲבִיהֶן אֵצֶל אֲחֵרִים יֵשׁ לְבַעַל חוֹב שֶׁל אֲבִיהֶם לַחְזֹר וְלִגְבּוֹת אוֹתָהּ מֵהֶן שֶׁהֲרֵי קַרְקַע זוֹ שֶׁל אֲבִיהֶם הִיא:

מגיד משנה יתומים שגבו וכו'. מימרא בכל שעה (דף ל"א) ובמי שהיה נשוי (דף צ"ב) והרבה מקומות:

י רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר שָׂדֶה לְשִׁמְעוֹן בְּאַחֲרָיוּת וְזָקַף שִׁמְעוֹן דְּמֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו מִלְוֶה לִרְאוּבֵן וּמֵת רְאוּבֵן וּבָא בַּעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן לִטְרֹף מִשִּׁמְעוֹן הַשָּׂדֶה וּפִיְּסוֹ שִׁמְעוֹן בְּמָעוֹת וְהָלַךְ לוֹ. הַדִּין נוֹתֵן שֶׁיָּבוֹאוּ יוֹרְשֵׁי רְאוּבֵן וְיִתְבְּעוּ שִׁמְעוֹן בַּמִּלְוֶה שֶׁזָּקַף עָלָיו שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְשֻׁעְבֶּדֶת לְבַעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן. לְפִיכָךְ אִם הָיָה [נ] שִׁמְעוֹן פִּקֵּחַ נוֹתֵן לָהֶן הַקַּרְקַע שֶׁלָּקַח מֵרְאוּבֵן בַּמִּלְוֶה שֶׁזָּקַף עַל עַצְמוֹ וְחוֹזֵר וְטוֹרֵף אוֹתָהּ מֵהֶן מִפְּנֵי הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַן לְבַעַל חוֹב שֶׁל רְאוּבֵן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרֹף אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ שֶׁהֲרֵי בְּאַחֲרָיוּת לְקָחָהּ מֵרְאוּבֵן:

מגיד משנה ראובן שמכר שדה לשמעון וכו'. מימרא שם במי שהיה נשוי הובאה בהלכות: לפיכך אם היה שמעון וכו'. נראה שגירסתו ז''ל מגבי להו ניהלייהו וזהו שכתב הקרקע שלקח מראובן ומ''מ ודאי לאו דוקא דה''ה אם הגבה אותן קרקע אחר שהוא חוזר וטורפה מהן מדין יתומים שגבו קרקע בחוב אביהן שב''ח חוזר וגובה אותה מהן כדאיתא התם ורש''י ז''ל גריס מגבינן להו ארעא ואל יקשה בעיניך היאך יכול להגבותן קרקע כל זמן שיש לו מעות או מטלטלין שלא תקנו להגבות מטלטלין כל זמן שמגיע לו הפסד בזה שיאכלו היתומים אותם ולא יוכל לגבות מהם:

יא כְּבָר תִּקְּנוּ גְּאוֹנִים הָאַחֲרוֹנִים כֻּלָּם שֶׁיִּהְיֶה בַּעַל חוֹב [ס] גּוֹבֶה מִטַּלְטְלִין מִן הַיּוֹרְשִׁין. וְכֵן דָּנִין יִשְׂרָאֵל בְּכָל בֵּית דִּין שֶׁבָּעוֹלָם. אֲבָל בַּמַּעֲרָב הָיוּ כּוֹתְבִין בְּשִׁטְרֵי חוֹבוֹת שֶׁיֵּשׁ לִגְבּוֹת מִן הַקַּרְקַע וּמִן הַמִּטַּלְטְלִין בֵּין בְּחַיָּיו בֵּין אַחַר מוֹתוֹ וְנִמְצָא גּוֹבֶה עַל תְּנַאי זֶה יוֹתֵר מִן הַתַּקָּנָה. וּסְיָג גָּדוֹל עָשׂוּ בַּדָּבָר שֶׁמָּא לֹא יֵדַע הַלּוֶֹה בְּתַקָּנָה זוֹ וְנִמְצָא מָמוֹן יְתוֹמִים יוֹצֵא שֶׁלֹּא כַּדִּין. שֶׁאֵין כֹּחַ בְּתַקָּנַת אַחֲרוֹנִים לְחַיֵּב בָּהּ יְתוֹמִים:

מגיד משנה כבר תקנו וכו'. תקנה זו כתוב בספריהם ז''ל: אבל במערב וכו'. זה פשוט דכל תנאי שבממון קיים וכ''כ ז''ל ופירוש אם היו כותבין מטלטלין אגב מקרקעי היו גובין אפילו מן הלקוחות כמו שיתבאר פי''ח אבל הם לא היו כותבין אגב אעפ''כ גובין מהיתומין מן הדין אע''פ שלא יגבו מן הלקוחות לפי שאין להם קול וכ''כ הרשב''א ז''ל והן הן דברי רבינו ז''ל ועוד הועילו בזה שנהגו לכתוב שאפילו יש שם קרקע גובה מטלטלין של יתומים ותקנת הגאונים אינה אלא כשאין שם קרקע אבל כשיש שם קרקע אחר שאין מלוה מפסיד מעמידין אותו על דין הגמרא וכ''כ קצת המפרשים ז''ל:

כסף משנה אבל במערב היו כותבין בשטרי חובות וכו'. כתב הריב''ש על זה לא שאם לא כתבו לא יהיו דנים כתקנת הגאונים שהרי כבר כתב הרב בסמוך שכן דנים ישראל בכל בית דין שבעולם אבל ר''ל שבמערב כדי שלא יהיו צריכין לתקנת הגאונים במה שאפשר הנהיגו לכתוב בשטרות שיעבוד מטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו ועשו כן כי חששו אולי לא ידע הלוה בתקנה זו ואין דעתו לשעבד עצמו כי אם בדין הגמרא ונמצא שנתאנה הלוה ותהיה תקנה זו נזק היתומים שלא בדין ועוד שבתנאי זה הוא גובה יותר מן התקנה לפי שבתנאי זה אף אם הניח קרקע ומטלטלין גובה מן המטלטלין אף מן היתומים מן הדין שתנאי שבממון הוא ומן התקנה לא היה גובה מן המטלטלין מאחר שיש שם קרקע וליכא פסידא למלוה מעמידין אותו על דין הגמרא לזה כיון הרמב''ם בפרק זה. ומ''ש בפרק י''ו מהלכות אישות בתקנת גביית הכתובה שאין תקנה זו כשאר תנאי כתובה שנאמר בה אף על פי שלא נכתב כמי שנכתב דמי נראה שלא אמר כן אלא במקום שכותבין בכתובה שיעבוד מטלטלין ובזה י''ל כיון שמנהג המקום לכתוב וזה לא כתב בכתובה שיעבוד מטלטלין נראה שלא נשתעבד אלא כדין הגמרא אלא אם כן היה יודע תקנתם של גאונים שאז י''ל שעל תקנתם הוא סומך ואם לא ידע בה י''ל שלא תגבה ממטלטלי דיתמי כיון שלא כתב כמנהג המקום וכ''נ מלשונו שכתב הרי שלא כתב כן בשטר הכתובה אלמא כתובה כתב לה אלא שלא כתב כדרך שכותבים האחרים ועוד נראה מדבריו שתקנת הכתובה לא פשטה בימיו בכל ישראל כי אם ברוב ישראל אבל תקנת המלוה בכל ישראל פשטה ועתה ג''כ אנו רואים שדנין בה והכל יודעין שכל נכסי הלוה בין קרקעות בין מטלטלין משועבדים לב''ח בין ממנו בין מיורשיו ודין הגמרא אינו נודע להם דלא כ''ע דינא גמירי עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן