הלכות מלוה ולוה - פרק אחד ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מלוה ולוה - פרק אחד ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ בֵּין שֶׁהִשְׁבִּיחוּ מֵחֲמַת הוֹצָאָה בֵּין שֶׁשָּׁבְחוּ נְכָסִים מֵאֲלֵיהֶן. אֶלָּא שֶׁאִם שָׁבְחוּ מֵאֲלֵיהֶן טוֹרֵף כָּל הַשֶּׁבַח וְאִם הִשְׁבִּיחוּ מֵחֲמַת הוֹצָאָה גּוֹבֶה חֲצִי [א] הַשֶּׁבַח. כֵּיצַד. רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל שִׁמְעוֹן מָאתַיִם וּמָכַר שִׁמְעוֹן לְלֵוִי שָׂדֶה בְּמָנֶה וְהוֹצִיא עָלֶיהָ לֵוִי הוֹצָאוֹת וְהִשְׁבִּיחָהּ וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה מָאתַיִם. כְּשֶׁיָּבוֹא רְאוּבֵן לִטְרֹף מִלֵּוִי טוֹרֵף מִמֶּנָּה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים שֶׁל חֲצִי הַשֶּׁבַח. וְאִם הִשְׁבִּיחָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ כְּגוֹן שֶׁהוּקְרָה בְּדָמִים אוֹ עָלוּ בָּהּ אִילָנוֹת גּוֹבֶה אֶת כֻּלָּהּ. הוֹרוּ חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ לֹא יְהֵא הַלּוֹקֵחַ רַע כֹּחוֹ מֵהַיּוֹרֵד לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת שֶׁשָּׁמִין לוֹ וְיָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה לְפִיכָךְ אִם הִשְׁבִּיחַ מֵאָה וְהוֹצִיא חֲמִשִּׁים נוֹטֵל כָּל הַהוֹצָאָה וַחֲצִי הַשֶּׁבַח הַיָּתֵר עַל הַהוֹצָאָה וְהַחֲצִי עִם הַקֶּרֶן טוֹרֵף בַּעַל חוֹב [וּדְבָרִים שֶׁל טַעַם הֵם וְכָךְ רָאוּי לָדוּן] וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְגוֹבֶה אֶת הַקֶּרֶן מִנִּכְסֵי שִׁמְעוֹן אַף מִן הַמְשֻׁעְבָּדִין שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן מֵאַחַר זְמַן שֶׁמָּכַר בּוֹ לְלֵוִי. אֲבָל הַשֶּׁבַח שֶׁטָּרַף מִמֶּנּוּ בַּעַל חוֹב בֵּין בְּחֶצְיוֹ בֵּין בְּכֻלּוֹ אֵין לֵוִי גּוֹבֵהוּ אֶלָּא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין שֶׁל שִׁמְעוֹן שֶׁתַּקָּנַת עוֹלָם הִיא שֶׁלֹּא יִגְבֶּה הַשֶּׁבַח וְלֹא הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַגַּזְלָן וְלֹא מְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִין שֶׁאֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶן קִצְבָה. וּמִקֻּלֵּי כְּתֻבָּה שֶׁלֹּא תִּטְרֹף אִשָּׁה מִן הַשֶּׁבַח כְּתֻבָּתָהּ. וְלָמָּה יִטְרֹף בַּעַל חוֹב חֲצִי הַשֶּׁבַח בִּלְבַד הַבָּאָה מֵחֲמַת הוֹצָאָה עַצְמָהּ לְפִי שֶׁהַשֶּׁבַח בָּא לְאַחַר שֶׁלָּוָה מֵרְאוּבֵן וּלְאַחַר שֶׁמָּכַר לְלֵוִי וְנִמְצָא רְאוּבֵן וְלֵוִי כִּשְׁנֵי בַּעֲלֵי חוֹבוֹת לְשִׁמְעוֹן וְהַשֶּׁבַח בַּנְּכָסִים שֶׁבָּאוּ לוֹ אַחַר שֶׁלָּוָה מִשְּׁנֵיהֶם שֶׁהֵן חוֹלְקִין כְּאֶחָד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ רְאוּבֵן שֶׁלָּוָה מִשִּׁמְעוֹן מָנֶה וְכָתַב לוֹ שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת וְחָזַר וְלָוָה מִלֵּוִי מָאתַיִם וְכָתַב לוֹ שֶׁאֲנִי עָתִיד לִקְנוֹת וְקָנָה אַחַר כָּךְ שָׂדֶה וּמְכָרָהּ לִיהוּדָה בְּמֵאָה וַחֲמִשִּׁים וְהִשְׁבִּיחָהּ יְהוּדָה בְּהוֹצָאָתוֹ וַהֲרֵי הִיא שָׁוָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת טוֹרֵף שִׁמְעוֹן וְלֵוִי הַקֶּרֶן וְחוֹלְקִין אוֹתוֹ בְּשָׁוֶה וְנִמְצָא בְּיַד זֶה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים וּבְיַד זֶה חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים. וְחוֹזְרִין שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה שְׁלָשְׁתָּן וְחוֹלְקִין מֵאָה וַחֲמִשִּׁים שֶׁל שֶׁבַח עַל הַדֶּרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ. נִמְצָא שִׁמְעוֹן טוֹרֵף מָנֶה שֶׁלּוֹ מִשָּׂדֶה זוֹ וְלֵוִי טוֹרֵף מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וּמֶחֱצָה וִיהוּדָה נוֹטֵל מִן הַשֶּׁבַח שְׁנַיִם וְשִׁשִּׁים וּמֶחֱצָה. וְכָזֶה הֵן חוֹלְקִין אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

מגיד משנה בעל חוב גובה את השבח וכו'. מימרא דשמואל פ''ק דמציעא (דף ט"ו) בעל חוב גובה את השבח וכו' ופירשו ז''ל אפילו שבח הבא מחמת הוצאה ומוכרח הוא: אלא שאם שבחו מאליהן וכו'. פירוש הטעם למה אינו טורף ב''ח אלא חצי השבח ביארו רבינו בפרק זה לפנינו מפני שהוא כלוה ולוה ואח''כ קנה שיחלוקו ומפורש זה בגמרא ובהלכות סוף פרק מי שמת ומכאן אתה למד שלא אמרו גובה את השבח אלא בשכתב לו לוה דאקנה לפי דעת רבינו שכתב פי''ח שאין סתמו כפירושו וז''ש רבינו ז''ל למטה לפיכך ראובן שלוה משמעון מנה וכתב לו שאני עתיד לקנות וחזר ולוה מלוי מאתים וכתב לו שאני עתיד לקנות וזה מבואר וכן כתבו הרבה מהגאונים ז''ל, ומכל מקום מ''ש רבינו ז''ל דבשבחא דממילא טורף כל השבח כתב הרשב''א ז''ל אין הגאונים ז''ל מודים בדבר זה אלא לעולם לא גבי בעל חוב אלא חצי שבח ואפילו בשבחא דממילא ובדכתב ליה דאקנה אלא בדשוייה ניהליה אפותיקי מפורש וכו' וכן כתב הר''ז הלוי ז''ל דלעולם אינו גובה אלא חצי שבח ואפילו בשבחא דאתי ממילא עכ''ל. ודין האפותיקי יתבאר בפרק זה ואף הרמב''ן ז''ל כתב כן דכל דלא שוייה ניהליה אפותיקי מפורש אינו גובה אלא חצי שבח אפילו בשבח דממילא: כיצד ראובן שהיה לו חוב על שמעון וכו'. כבר נתבאר זה ורבינו כתב טורף ממנה במאה וחמשים לומר שאין מחשבין הוצאה ללוקח אלא בעל חוב נוטל חצי שבח בלא הוצאה וזהו דעת ההלכות שם פרק קמא דמציעא והאריכו שם לחלק בין זו לדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כמו שכתוב שם ואחר כך הביא רבינו הוראת גאונים גדולים לומר שנוטל הוצאה והכריע כדבריהם: הורו גאונים גדולים וחכמים וכו'. גם זאת הסברא כתובה בהלכות בלשון איכא מאן דאמר ודחאוה שם כמו שכתבתי ורבינו הכריע כמותה. ודין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות נתבאר פ''י מהלכות גזילה ואבידה ושם ביארתי פירוש ידו על התחתונה: וחוזר הלוקח וגובה הקרן מנכסי שמעון וכו'. מבואר בגמרא שם סוף פרק מי שמת (דף קנ"ז) וא''ת אחר שיש שם משועבדין מאוחרין לאלו היאך טורף בעל חוב מאלו יאמר לו לוקח לך אצל המאוחרין וכבר הנחתי לך בעת שקניתי מקום לגבות הימנו וזו שאלה הגונה ויש להשיב לפי דעת רבינו שכתב פי''ח ששיעבוד דאקנה אינו חל בסתם ומשכחת לה בשלא היו לו המשועבדין המאוחרין בעת שלוה והיו לו בעת שמכר אלו ומפני כך לא נכנסו תחת אחריות המלוה ונכנסו תחת אחריות הלוקח אי נמי בשכתב דאקנה ללוקח ולא למלוה וקנה ומכר אחר מקח זה ואפילו לפי דעת הרשב''א שכתבתי שם משכחת לה בשהתנה בעת שלוה בפירוש שלא יהיו הנכסים שיקנה משועבדין למלוה אי נמי משכחת לה לכל הסברות כגון שאלו המאוחרין הם במדינה אחרת ואין אומרים למלוה להניח אלו אע''פ שקדמו להוציא מאתים על מנה וכן הדין אפילו אצל בני חורין גמורין וכן מצאתי לקצת מפרשים ז''ל שכתבו כן וכן השיב הרשב''א ז''ל בתשובה כל שהן ברחוק מקום ואין לדין זה ראיה ברורה: אבל השבח שטרף ממנו בעל חוב וכו'. משנה פרק הניזקין (דף מ"ח ע"ב) ומפורשת פרק קמא דמציעא (דף י"ד). ומ''ש רבינו לפי שאלו דברים שאין להם קצבה פסק דלא כעולא אלא כרבי יוסי בר חנינא שנתן הטעם הזה שם בהניזקין (דף נ' ע"ב) ולא כן פסקו בהלכות והמפרשים ז''ל אלא כעולא שאמר בשם ר''ל לפי שאינן כתובין ופירש''י ז''ל לפי שאין קול יוצא עליהן. וענין מזון האשה והבנות יתבאר בהלכות אישות: ומקולי כתובה שלא תטרוף אשה מן השבח וכו'. משנה פרק יש בכור לנחלה (דף נ"ב) וכבר נתבאר פרק ששה עשר מהלכות אישות: ולמה יטרוף ב''ח חצי השבח בלבד וכו'. זה הטעם נזכר פרק מי שמת (דף קנ"ז ע"ב) כמה שכתבתי למעלה: לפיכך ראובן שלוה משמעון מנה וכו'. דין זה פשוט על הדרך שנתבאר למעלה פ''ב בחלוקות הב''ח השוין בשיעבוד ואינן שוין בשני החובות. ומ''ש רבינו והרי היא שוה שלש מאות. ר''ל בחלוקת ההוצאה כפי הוראת הגאונים הגדולים שכתב למעלה והכריע כמותם:

ב כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל הַלּוֹקֵחַ אֵינָן נִטְרָפִין מִמֶּנּוּ. אֲבָל הַפֵּרוֹת הַמְחֻבָּרִין לַקַּרְקַע [ב] אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן צְרִיכִין לַקַּרְקַע כַּעֲנָבִים שֶׁהִגִּיעוּ לְהִבָּצֵר הֲרֵי בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מֵהֶן כְּמוֹ שֶׁגּוֹבֶה מִן הַשֶּׁבַח:

מגיד משנה כל הפירות שאכל הלוקח אינן נטרפין וכו'. זה החלק מבואר שם פ''ק דמציעא (דף ט"ז) דאמרינן ב''ח גובה את השבח שבח אין פירי לא וכן מוסכם מכל המפרשים ז''ל: אבל הפירות המחוברין לקרקע כו' כענבים שהגיעו ליבצר הרי ב''ח וכו'. דעת רבי' כדעת ההלכות שכתבו כן פירוש הני פירות דלא גבו להו ב''ח פירות דאכיל להו לוקח נינהו א''נ דאיתלשו אבל פירי דאיתנהו האידנא מיחברי בארעא גבי להו ב''ח והיינו דאמרינן והרי מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים והם הפירות שהגיעו ליבצר ולינטל על הכתף עכ''ל ההלכות ופשט דברים אלו כדברי רבינו ז''ל וכן פירש רבינו חננאל ז''ל וכן פירש''י ז''ל אלא שהוסיף ואמר ועדיין צריכין לקרקע וכתב הרמב''ן ז''ל וכן עיקר שאם אינן צריכין לקרקע הרי הן כמי שנתלשו מדהוינן פרק נערה שנתפתתה (דף נ"א) סוף סוף העומד ליגזז כגזוז דמי ופרקינן דצריכי לדקלא קאמינא אלמא כל דלא צריכי ב''ח לא גבי להו דכתלושין דמו עד כאן, עוד כתב וסבור אני שרבינו הגדול ז''ל בהלכות אף הוא יודה בזה שאם עומדין ליתלש כתלושין דמו ומ''ש תלושין דרך קצרה אחז כמנהגו עד כאן, וגם הרשב''א נדחק לפרש כן לשון ההלכות וכתב שהר''ז הלוי ז''ל פירש שאפילו פירות שלא הגיעו ליבצר אינו גובה כלל וכתב כי נראין דבריו ותירץ ההיא דנערה שנתפתתה. נמצאת למד שג' מחלוקת בדבר דעת רבינו ז''ל ופשט דברי ההלכות הוא שאפילו אינן צריכין לקרקע כלל גובה מהן כיון שהן מחוברין ודינן כדין השבח ודעת רש''י ז''ל והרמב''ן שאם אינן צריכין אינו גובה אבל גובה הוא מן הצריכין ודעת הר''ז והרשב''א ז''ל הוא שאפילו מן הצריכין אינו גובה מהן אלא שהצריכין נוטלן עם הקרקע ונותן דמיהן ללוקח והרב בעל העיטור ז''ל דעתו כדעת רש''י ז''ל וכן עיקר:

ג * מַתָּנָה שֶׁשָּׁבְחָה מֵחֲמַת הוֹצָאָה אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִשִּׁבְחָהּ כְּלוּם אֶלָּא רוֹאִין כַּמָּה הָיְתָה שָׁוָה בִּשְׁעַת מַתָּנָה וְגוֹבֶה. וְאִם שָׁבְחָה מֵאֵלֶיהָ בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה אֶת כֻּלָּהּ. וְאִם קִבֵּל הַנּוֹתֵן אַחֲרָיוּת הַמַּתָּנָה הֲרֵי בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנָּה אֶת הַשֶּׁבַח כְּדֶרֶךְ שֶׁגּוֹבִין מִן הַלָּקוֹחוֹת. וְלָמָּה יִטְרֹף בַּעַל חוֹב חֲצִי הַשֶּׁבַח מִן הַלּוֹקֵחַ וְלֹא יִטְרֹף מִמְּקַבֵּל מַתָּנָה כְּלוּם. מִפְּנֵי שֶׁהַמּוֹכֵר כּוֹתֵב לַלּוֹקֵחַ בִּשְׁטַר מְכִירָה שֶׁאֲנִי מְחֻיָּב לְךָ בַּקֶּרֶן וּבֵעָמָל שֶׁתַּעֲמל וּבַשֶּׁבַח שֶׁתַּשְׁבִּיחַ וְעָלַי אַחֲרָיוּת הַכּל [ג] וְרָצָה הַלּוֹקֵחַ וְקִבֵּל דָּבָר זֶה שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ יָרַד עַל תְּנַאי זֶה שֶׁאִם יִלָּקַח [ד] מִמֶּנּוּ הַשֶּׁבַח יַחְזֹר עַל הַמּוֹכֵר. וַאֲפִלּוּ לֹא כָּתַב כְּבָר נוֹדַע שֶׁזֶּה דִּין הַמּוֹכֵר עִם הַלּוֹקֵחַ. אֲבָל הַמַּתְנֶה שֶׁאֵין שָׁם תְּנַאי זֶה אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחָהּ בְּהוֹצָאָתוֹ כְּלוּם:

ההראב"ד מתנה ששבחה מחמת וכו' עד גובה את כולה. א''א דעת יחיד הוא זה והרב ז''ל אמר כן במסתברא וראוי לסמוך עליו עכ''ל:

מגיד משנה מתנה ששבחה מחמת הוצאה וכו'. מפורש בגמ' שאין ב''ח טורף משבח המתנה כלום: ואם שבחה מאליה בעל חוב גובה את כולה. זה דעת ההלכות שכ' ומסתברא דהאי שבחא לא טריף ממתנה שבחא דאתי מחמת הוצאה הוא אבל שבחא דאתי ממילא טריף עכ''ל וזה דעת הרמב''ן וכן עיקר. ובהשגות א''א דעת יחיד הוא זה והרב ז''ל אמר כן במסתברא וראוי לסמוך עליו ע''כ. ודעת רבינו אפרים והר''ז ז''ל לומר שממתנה אינו גובה כלום מן השבח ואפילו מן הבא מאיליו ולזה נראה שהסכים הרשב''א ז''ל: ואם קיבל הנותן אחריות המתנה וכו'. זה פשוט מפני שהטעם שאינו גובה מן המתנה הוא מפני שאין בה אחריות כמו שנזכר בגמ' בפירוש וכמו שיתבאר בסמוך ולפיכך כל שיש בה אחריות הרי היא כמקח לדבר זה וכן דעת הרשב''א ז''ל וכתב הרמב''ן ז''ל שלוקח שפירש שלא יהא לו אחריות שדינו כמתנה לכל דינין הללו וגם זה פשוט: ולמה יטרוף בעל חוב וכו'. זה מפורש בגמרא: ומ''ש רבינו ואפילו לא כתב כבר נודע וכו'. כך כתבו ז''ל שסתמו כפירושו וכן עיקר:

ד * וְכֵן יְתוֹמִים [ה] שֶׁהִשְׁבִּיחוּ הַנְּכָסִים אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִן הַשֶּׁבַח כְּלוּם. אֲבָל אִם שָׁבְחוּ נְכָסִים מֵאֲלֵיהֶן גּוֹבֶה אֶת הַשֶּׁבַח כֻּלּוֹ:

ההראב"ד וכן יתומים וכו' עד מן השבח כלום. א''א גם זו דעת יחיד היא ויש לנו דרך אחרת ביתומים אומרים אנו השבחנו עכ''ל:

מגיד משנה וכן יתומים וכו'. דעת רבינו ז''ל שדין היתומים בזה כדין המקבל מתנה וזה נראה דעת ההלכות ולזה הסכים הרמב''ן ז''ל פרק המקבל ויש בזה דעות אחרות וזה עיקר:

ה בַּעַל חוֹב שֶׁטָּרַף בְּחוֹבוֹ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁרָאוּי לוֹ מִן הַקֶּרֶן וַחֲצִי הַשֶּׁבַח רוֹאִין הַנִּשְׁאָר מִן הַקַּרְקַע אִם יֵשׁ בּוֹ תְּעָלָה לַלּוֹקֵחַ כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁאַר לוֹ בַּשָּׂדֶה בַּיִת תִּשְׁעָה קַבִּין וּבַגִּנָּה בַּיִת חֲצִי קַב יִשְׁתַּתְּפוּ בָּהּ שְׁנֵיהֶם. וְאִם לֹא נִשְׁאַר לוֹ דָּבָר שֶׁאִלּוּ יְחַלֵּק יִהְיֶה שָׁם כֻּלּוֹ עָלָיו נוֹתֵן לוֹ בַּעַל חוֹב אֶת דָּמָיו:

מגיד משנה בעל חוב שטרף וכו'. כך כתוב בהלכות פ''ק בביאור וכן הסכימו ז''ל ודברי טעם הן ולמדו מכאן דהיכא שהחוב דבר מועט והקרקע המגיע לגבות חובו אין בו שיעור שאין בית דין מזקיקין בעל חוב ליקח בחובו פחות מכשיעור אלא מוכרין או משכירין הקרקע לזמן ונותנין לו מעותיו וכ''כ הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל בתשובותיהם:

ו * הָיְתָה הַשָּׂדֶה אַפּוֹתֵיקֵי בַּעַל חוֹב נוֹטֵל אֶת כֻּלָּהּ וְרוֹאִין חֲצִי הַשֶּׁבַח הַנִּשְׁאָר לַלּוֹקֵחַ אִם הָיָה חֲצִי הַשֶּׁבַח יֶתֶר עַל הַהוֹצָאָה נוֹטֵל הַהוֹצָאָה מִבַּעַל חוֹב שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ בַּעַל חוֹב שָׂדִי הוּא שֶׁהִשְׁבִּיחָה וְהַנִּשְׁאָר לוֹ מִן הַשֶּׁבַח נוֹטֵל מִן הַמּוֹכֵר וְאִם הָיָה חֲצִי הַשֶּׁבַח פָּחוֹת מִן הַהוֹצָאָה אֵין לוֹ מִן הַטּוֹרֵף אֶלָּא דְּמֵי חֲצִי הַשֶּׁבַח וְחוֹזֵר וְגוֹבֶה מִן הַמּוֹכֵר חֲצִי הַשֶּׁבַח שֶׁנִּטְרַף בִּלְבַד:

ההראב"ד היתה השדה אפותיקי וכו' עד מן המוכר. א''א לא ידעתי מהו כי חצי השבח הראוי ללוקח ההוצאה ג''כ תהיה חצי ההוצאה משלו ואם ישאר חצי השבח לפניו והרי הכל שלו אין לו ליטול הוצאה מאדם ואם יטול ב''ח את הכל יפרע כל דמי חצי השבח ללוקח וההוצאה נכללת בו שהרי השבח יתר על ההוצאה וחצי השבח הראוי לב''ח נותן את חצי ההוצאה ללוקח ונוטל הלוקח מן המוכר ולא מבעל חוב דאמר ליה ארעא דידי אשבחא ואי אפשר בלא טעות סופר עכ''ל:

מגיד משנה היתה השדה אפותיקי בעל חוב וכו'. מה שנמצא בספרי רבינו ז''ל בדין האפותיקי לומר שבעל חוב נוטל חצי השבח בלא הוצאה כלל והחצי האחר או מניחו או נוטלו ופורע הוצאת כל השבח דבר זה לא נתברר אצלי טעמו וא''א לפרש הסוגיא בשום צד לפי זה וכבר הושג רבינו ז''ל מזה אבל דין חילוק האפותיקי משאר בעלי חוב לפי שיטת רבינו האיי וההלכות הוא ששאר בעלי חוב אינן נוטלין אלא שיעור חובן ואם אין הקרן וחצי השבח מגיע לחובן מסלק חצי ההוצאה לפי הוראת הגאונים הגדולים ואינו יכול לטרוף יותר וכמו שנתבאר והנשאר אם הוא דבר ראוי נוטלו לוקח בקרקע ואם אינו ראוי כופין לב''ח לתת לו מעות אבל באפותיקי פעמים שבעל חוב נוטל יותר מהמחוייב אליו ויפה כחו כשהשביח לוקח משאם השביח לוה כיצד ראובן שהיה נושה בשמעון מנה ועשה לו שדה אחת שוה מנה אפותיקי ואחר כך מכרה ללוי במנה והוציא בה לוי חמשים והשביחה והרי היא שוה מאתים נותן לו ראובן חמשים של הוצאה ונוטלה ונמצא שנוטל בחוב מנה שוה מאה וחמשים והטעם מפני שאומר לו ללוי שדי הוא שהשביח ואין לך אלא הוצאתך ותטלנה בדמים ולא בקרקע וטורף מן המוכר מאה וחמשים ואם השביחה מאיליה נוטל השבח כולו ובשני צדדין אלו אם היתה אצל שמעון לא היה גובה אלא בחובו ואם היתה ההוצאה יתירה על השבח כגון שאינה שוה אלא מאה וארבעים נותן לו בעל חוב ארבעים ונוטל את כולה וטורף הלוקח מן המוכר במאה ולזה הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ושיטה אחרת יש לומר שלא יפה כח האפותיקי ליטול יותר משיעור חובו אלא שיכול לסלק הלוקח בדמים ואינו מחוייב לתת לו קרקע. ודע שאפותיקי זה הוא דוקא כשאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו וזהו נקרא אפותיקי מפורש בלשון המפרשים ז''ל:

ז בַּעַל חוֹב שֶׁבָּא לִטְרֹף מִן הַיְתוֹמִין. יְתוֹמִים אוֹמְרִים אָנוּ הִשְׁבַּחְנוּ וּבַעַל חוֹב אוֹמֵר שֶׁמָּא אֲבִיכֶם הִשְׁבִּיחַ. עַל הַיְתוֹמִים לְהָבִיא רְאָיָה. הֵבִיאוּ רְאָיָה שֶׁהֵם הִשְׁבִּיחוּ שָׁמִין לָהֶן אֶת הַשֶּׁבַח וְאֶת הַהוֹצָאָה וְנוֹטְלִין הַפָּחוּת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶן וּמַעֲלֶה אוֹתָן בְּדָמִים. [ו] בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָשָׂה שָׂדֶה זוֹ אַפּוֹתֵיקֵי. אֲבָל אִם לֹא עָשָׂהוּ אַפּוֹתֵיקֵי אִם רָצוּ הַיְתוֹמִין לְסַלֵּק בַּעַל חוֹב בְּדָמִים מְסַלְּקִין אוֹתוֹ וְאִם רָצוּ נוֹטְלִין מִן הַקַּרְקַע שִׁעוּר שֶׁבַח שֶׁלָּהֶן:

מגיד משנה בעל חוב שבא לטרוף מן היתומים יתומים וכו'. מפורש בהמקבל (דף ק"י) ובהל' ופי' מחלוקת זו בין בעל חוב ליתומים הוא בשבח שמחמת הוצאה וזה פשוט ודעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל שלא אמרו על היתומים להביא ראיה אלא בדשוייה ניהלה אפותיקי מפורש הא לאו הכי על הלוקח להביא ראיה: הביאו ראיה שהם השביחו וכו'. כבר נתבאר למעלה שדין היתומים ומקבל מתנה שוים וכל מה שיבא בדין האפותיקי ביתומים הדין כן במתנה וכתב רבינו ז''ל שמין להם את השבח וההוצאה ונוטלין הפחות שבשניהם ומעלה אותן בדמים והוא בשהשדה אפותיקי כמו שנתבאר ולפיכך יש לו דין בשבח ולדעת רבינו האיי וההלכות אפילו אינו נושה בהם אלא שיעור הקרן בלבד נוטל הכל בפריעת הפחות שבשניהם כיון שהם השביחו ולא האב וע''ז הצד יפה כחו כשהשביחו היתומים מאם השביח האב והיתומים יאמרו אבינו השביח וב''ח יאמר אתם השבחתם וכן כתב הרמב''ן ז''ל ואם הוא נושה בהם שיעור השבח והקרן אז יפה כחו כשהשביח האב שאין לו לפרוע הוצאה כלל ועל זה הצד הוא שיאמרו הם אנו השבחנו ובעל חוב יאמר אביכם השביח וכשהביאו ראיה שהם השביחו נוטלין הפחות בדמים ואינן יכולין לכופו לתת קרקע והטעם לפי שלא היו יכולין לסלקו במעות ומהא שמעינן דאפותיקי אפי' יורשין שהם במקום מורישן אינן יכולין לסלקו במעות שהרי היא כמכורה כיון שלא פדאה האב ולא צוה לפדותו וכן כתבו הראב''ד והרשב''א ז''ל ובשבח הבא מאיליו כבר נתבאר שהוא טורפו אפילו בלא אפותיקי וכשיש בו אפותיקי יפה כחו שנוטלו ואפילו אינו נושה אלא בכדי הקרן וכשהשביחו יתומים וכפי שיטת רבינו האי ז''ל וההלכות ואם השביח האב אינו גובה אלא שיעור חובו כמו שנתבאר: בד''א בשעשה שדה זו אפותיקי וכו'. פירוש כבר נתבאר למעלה שבשבח הבא מחמת הוצאה אינו נוטל מן היתומים כלל כל שלא היתה השדה אפותיקי ולפיכך כשהשביחו היתומים או מסלקין המלוה במעות או נוטלין כל שבחן בקרקע וזה פשוט שם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן