הלכות מכירה - פרק תשעה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק תשעה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א שְׁלֹשָׁה אֵין מִקָּחָן מִקָּח וְאֵין מִמְכָּרָן מִמְכַּר דִּין תּוֹרָה. הַחֵרֵשׁ הַשּׁוֹטֶה [א] וְהַקָּטָן. אֲבָל חֲכָמִים תִּקְּנוּ שֶׁיִּהְיֶה הַחֵרֵשׁ וְהַקָּטָן נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן וּמַעֲשָׂיו קַיָּמִין מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו:

מגיד משנה שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר וכו'. מפורש במשנה בגיטין פרק הניזקין (דף נ"ט:) מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום הא מדאורייתא אין בהן גזל לפי שאין להם זכייה. ואמרו שם גבי פעוטות דממכרן ממכר משום כדי חייהן הא לאו הכי לא וזה מבואר שם. ויש אומרים דקטן זוכה לעצמו דבר תורה בשיש דעת אחרת מקנה ופשטן של שמועות כדברי המחבר ואמרו פ' האיש מקדש איש זוכה ואין קטן זוכה ובפרק מי שמת זכין לגדול ואין זכין לקטן ועיקר דבר זה בגיטין בפרק התקבל. וזה נראה שדעת רבינו דבמתנה קנה דבר תורה אבל במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין מעשיו כלום מן התורה אבל במתנה אם זכו לו קנה דבר תורה כיון שיש שם דעת אחרת וכן נראה ממ''ש פ''ח מהלכות לולב ופ''ד מהל' זכייה ומתנה: אבל חכמים תקנו שיהיה החרש והקטן וכו' משום כדי חייו. ומפורש בגמרא בקטן כמו שכתבתי והוא הדין לחרש:

ב הַחֵרֵשׁ כֵּיצַד נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן. חֵרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְלֹא מְדַבֵּר אוֹ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ כְּלוּם. מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ הַמִּטַּלְטְלִין בִּרְמִיזָה. * אֲבָל לֹא בְּקַרְקַע. וְאַף בְּמִטַּלְטְלִין לֹא יִתְקַיְּמוּ מַעֲשָׂיו עַד שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתוֹ בְּדִיקוֹת רַבּוֹת וּמִתְיַשְּׁבִין בַּדָּבָר:

ההראב"ד אבל לא בקרקע וכו'. א''א זה לא ידעתי למה עכ''ל:

מגיד משנה חרש שאינו שומע ולא מדבר וכו' אבל לא בקרקע. בהשגות א''א זה לא ידעתי למה ע''כ. ולא ביאר הרב ז''ל איזה פרט מן הבבא הוקשה לו. ובמשנה פ' הניזקין (דף נ"ט) שנינו חרש רומז ונרמז ובן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין. ופירש''י ז''ל רומז ונרמז מה שהוא רומז קיים ומה שהם רומזין לו והוא מתרצה. רמיזה בידו ובראשו, קפיצה עקימת שפתים עכ''ל. והנה דברי המחבר ז''ל פשוטים בחרש שאינו שומע ואינו מדבר שהוא החרש שדברו חכמים בכ''מ ובזה אמרו שדבריו קיימים ברמיזות ובודקין אותו בדיקות רבות דלא גרע משנשתתק לגיטין כדאיתא במי שאחזו אבל יש תימה למה לא השוה מדבר ואינו שומע לשומע ואינו מדבר שהרי ברייתא בגיטין פ' מי שאחזו (דף ע"א) הקשו על רב כהנא מהברייתא שאמרה מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם ע''כ. ופירש''י ז''ל חרש המדבר ואינו שומע זהו חרש ולא זהו חרש שדברו בו חכמים בכ''מ דהשווהו לשוטה וזה כפקח לכל דבריו כדאיתא בהדיא ע''כ וצ''ע:

כסף משנה חרש שאינו שומע ולא מדבר וכו'. כתב הרב המגיד שיש לתמוה על רבינו למה לא השוה מדבר ואינו שומע וכו' הרי הם כפקחים לכל דבריהם עכ''ל. ואני אומר שעוד יש לדקדק על דברי רבינו שכתב דשומע ואינו מדבר מקחו וממכרו ומתנותיו קיימים אף בקרקע ונראה שטעמו משום דחרש דתנן ביה רומז ונרמז במטלטלין אמרו דלגיטין אינו רומז ונרמז אלמא גיטין וקרקעות כי הדדי נינהו א''כ בנשתתק דתנן דהרכנת הראש מהני לגיטין ע''י בדיקה ג' פעמים הן הן ולאו לאו וכן כתב ידו מהני כדאמר רב כהנא בפרק מי שאחזו הוא הדין דלקרקעות מהני הנך מילי. ולענין תמיהת ה''ה י''ל דההיא ברייתא דקתני מדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם ע''כ לא כפקחים ממש קאמר דפקחים ממש אינם צריכים בדיקה ומדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר צריך בדיקה וכיון דקתני מדבר ואינו שומע זהו חרש משמע שדינו כחרש גמור לדברים שלא נאמר בו בפירוש שאינו כחרש. ועוד י''ל שסובר רבינו דכי תניא במדבר ואינו שומע שהוא כפקח היינו דוקא כששומע קצת וקרי ליה אינו שומע לפי שאינו שומע כמו הפקחים אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב מדבר ואינו שומע כלום:

ג אִלֵּם שֶׁשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר אוֹ מִי שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק מִקָּחוֹ מִקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וּמַתְּנוֹתָיו קַיָּמוֹת בַּכּל. בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין בֵּין בְּקַרְקַע. וְהוּא שֶׁיִּבְדֹּק כְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְגִטִּין אוֹ יִכְתֹּב בִּכְתַב יָדוֹ:

מגיד משנה אלם ששומע ואינו מדבר וכו'. זה מבואר שם פרק מי שאחזו והביאו ברייתא שם כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות, ואשאינו מדבר קאי כדאיתא התם. ובדיקת גיטין נתבארה פרק כ''ב מהלכות גירושין. ומה שכתב או יכתוב בכתב ידו. גם זה מבואר בסוגיא שם:

ד הַשּׁוֹטֶה אֵין מִקָּחוֹ מִקָּח וְאֵין מִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וְאֵין מַתְּנוֹתָיו קַיָּמוֹת. וּבֵית דִּין מַעֲמִידִים אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְשׁוֹטִים כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּעֲמִידִין לִקְטַנִּים:

מגיד משנה השוטה אין מקחו מקח וכו'. זה פשוט ומבואר בכמה מקומות ובפ''ק דחגיגה (דף ג') נתבאר איזהו שוטה והוא כל שעושה מעשה זר דרך שטות: וב''ד מעמידין אפוטרופוס לשוטים וכו'. זה הוציא ממה שאמרו בכתובות פרק נערה שנתפתתה (דף מ"ח) מי שנשתטה ב''ד יורדים לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו וכו' מימרא שם:

ה מִי שֶׁהוּא עֵת שׁוֹטֶה וְעֵת שָׁפוּי כְּגוֹן אֵלּוּ הַנִּכְפִּין. בְּעֵת שֶׁהוּא שָׁפוּי כָּל מַעֲשָׂיו קַיָּמִין וְזוֹכֶה לְעַצְמוֹ וְלַאֲחֵרִים כְּכָל בֶּן דַּעַת. וּצְרִיכִין הָעֵדִים לַחְקֹר הַדָּבָר הֵיטֵב שֶׁמָּא בְּסוֹף שְׁטוּתוֹ אוֹ בִּתְחִלַּת שְׁטוּתוֹ עָשָׂה מַה שֶּׁעָשָׂה:

מגיד משנה מי שהוא עת וכו'. זהו ברייתא מפורשת בר''ה בפרק ראוהו ב''ד (דף כ"ח) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו וכשהוא פקח הרי הוא כפקח לכל דבריו. ומבואר ג''כ בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (דף כ') גבי עובדא דבר שטיא:

ו קָטָן עַד שֵׁשׁ שָׁנִים אֵין הַקְנָיָתוֹ לַאֲחֵרִים כְּלוּם. וּמִשֵּׁשׁ שָׁנִים עַד שֶׁיַּגְדִּיל אִם יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן מִקָּחוֹ מִקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר [ב] וּמַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת. בֵּין בְּדָבָר מְרֻבֶּה בֵּין בְּדָבָר מוּעָט בֵּין בְּמַתְּנַת בָּרִיא בֵּין בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵי חֲכָמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְבַטֵּל וְלֹא יִמָּצֵא מִי שֶׁיִּמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ. וְהַכּל בְּמִטַּלְטְלִין אֲבָל בַּקַּרְקַע אֵינוֹ מוֹכֵר וְלֹא נוֹתֵן עַד שֶׁיַּגְדִּיל:

מגיד משנה קטן עד שש שנים אין הקנייתו וכו'. זה פשוט שעדיין לא הגיע לעונת הפעוטות ואמרו בגמרא פרק התקבל בגיטין (דף ס"ה) אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וזוכה לעצמו מדבריהם ואף על פי כן אין הקנאתו הקנאה ואינו זוכה לאחרים: ומשש שנים עד שיגדיל וכו'. מ''ש אם יודע בטיב משא ומתן נתכוין למה שאמרו פרק הניזקין (דף נ"ט) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ועד כמה מחוי רב יהודה לרב יצחק בריה כבר שית כבר שב רב כהנא אמר כבר שב כבר תמני במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ול''פ כל חד וחד לפום חורפיה וטעמא מאי וכו' אמר ר''י משום כדי חייו וזה פשוט. ודין המתנה נתבאר שם מתנתו מתנה אחת מתנת ברי ואחת מתנת שכיב מרע אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת. וג''ז פשוט: והכל במטלטלין. גם זה פשוט שם ומתבאר ג''כ פ' מי שמת (דף קנ"ה:) כמו שיתבאר בפרק זה:

ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָטָן שֶׁאֵין לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אֵין מַעֲשָׂיו [ג] כְּלוּם אֲפִלּוּ בְּמִטַּלְטְלִין אֶלָּא מִדַּעַת הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס. שֶׁאִם רָצָה לְקַיֵּם מִקָּחוֹ וּמִמְכָּרוֹ וּמַתְּנָתוֹ בְּמִטַּלְטְלִין קַיָּם:

ח בּוֹדְקִין אֶת הַקָּטָן אִם יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן אוֹ אֵינוֹ יוֹדֵעַ. לְפִי שֶׁיֵּשׁ קָטָן חָכָם וְנָבוֹן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ וְהוּא בֶּן שֶׁבַע. וְיֵשׁ אַחֵר שֶׁאֲפִילוּ בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה אֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן. * קָטָן הַיּוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן שֶׁאֵין לוֹ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בְּמִטַּלְטְלִין וְטָעָה דִּינוֹ כְּדִין הַגָּדוֹל. פָּחוֹת מִשְּׁתוּת מְחִילָה. שְׁתוּת מַחְזִיר הַהוֹנָיָה. יֶתֶר עַל שְׁתוּת בָּטֵל מִקָּח כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וַאֲנִי אוֹמֵר [ד] שֶׁאֵין מִקַּח הַקָּטָן וּמִמְכָּרָיו בְּמִטַּלְטְלִין קַיָּמִין אֶלָּא בְּשֶׁמָּשַׁךְ אוֹ הִמְשִׁיךְ. אֲבָל אִם נָתַן מָעוֹת עַל הַמִּקָּח וְחָזַר בּוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע וַאֲחֵרִים שֶׁחָזְרוּ בּוֹ מְקַבְּלִין מִי שֶׁפָּרַע:

ההראב"ד קטן היודע וכו' כמו שביארנו. א''א אני אומר שהקטן אין לו מחילה כדאמרינן יתמי לאו בני מחילה נינהו וכן אני אומר שאם הקנו בקניין קנו שהקניין לא גרע מהכסף והוא כסף עצמו מההוא מעשה דגיטין דההוא דשדא לה מרה כומתא ואמר קני הא וקני נפשך וכו' ונמצא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי וכן אם קנה הוא בקניין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו אבל אם השכיר הוא מקום פירות לא קנו ממנו דשכירות כמכר הוא עכ''ל:

מגיד משנה (ז-ח) בודקין את הקטן וכו'. פירוש במטלטלין היא וזהו מה שאמרו כל חד וחד לפום חורפיה: בד''א בקטן שאין לו אפוטרופוס וכו'. חילוק זה מימרא מפורשת בכתובות סוף מציאת האשה (דף ע') ובהלכות שם ובהנזקין: קטן היודע בטיב משא ומתן שאין לו אפוטרפוס וכו' פחות משתות מחילה. שם בפ' הניזקין (דף נ"ט) וטעותן עד כמה אמר ר' זירא עד שתות כגדול ע''כ והוא בהלכות. ופר''ח ופירוש המחבר דעד שתות הוא מחילה כגדול שתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקח. וכן פירש''י ז''ל אע''פ שמצאתי במקצת פירושין וטעותן של פעוטות עד כמה הויא עד שתות בגדול עד שתות קנה הקונה ומחזיר אונאה ונראה שהוא ט''ס אלא עד שתות מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה וזה פשוט. ובהשגות א''א אני אומר שהקטן אין לו מחילה כדאמרינן (ר"פ אלו מציאות) יתמי לאו בני מחילה נינהו ע''כ. ודברי תימה הם שא''כ היה להם בגמרא לפרש והיאך יאמרו עד שתות כגדול ויהיה בגדול מחילה ובקטן ניתן לחזרה. ומ''ש ביתמי לאו בני מחילה נינהו מ''מ חכמים שתקנו שיהיה מכרן ממכר משום כדי חייהן הם תקנו שיהיה טעותם כגדול. וגדולה מזו אמרו מתנתו מתנה אפילו מתנה מרובה ודברי המחבר עיקר: ואני אומר שאין מקח הקטן וכו'. כבר נתבאר פ''ט שהיתומים אינם מקבלים מי שפרע כדמשמע פרק הניזקין והוא ביתומים שיש להם אפוטרופוס וכן הדין לקטן עצמו ועיקר:

ט וְכֵן אִם קָנוּ מִיַּד הַקָּטָן אוֹ הִשְׂכִּיר מְקוֹם הַמִּטַּלְטְלִין וְחָזַר בּוֹ לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ שֶׁאֵין מוֹצִיאִין מִידֵי הַקָּטָן בְּדִין וְאֵין קִנְיָן מִיַּד הַקָּטָן כְּלוּם. שֶׁהַקִּנְיָן בִּשְׁטָר וְאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין אֶלָּא עַל שְׁטָר שֶׁל אָדָם גָּדוֹל:

מגיד משנה וכן אם קנו מיד הקטן או וכו'. נתן טעם המחבר לקניין הקטן למה הוא סובר שאינו מועיל לפי שסתם קניין לכתיבה עומד וכל שאינו ראוי לכתיבה אינו קניין. ודין השכירות פשוט דאינו מועיל דשכירות מכירה ליומה הוא ואין ממכרו ממכר במקרקעו ומכאן שאם השכיר הקטן בית לדור שיכול לחזור בו ואין מעשיו כלום. ובהשגות א''א וכן אני אומר שאם הקנה בקניין קנו שהקניין לא גרע מכסף והוא כסף עצמו מההוא מעשה דגיטין (דף ל"ט:) דההיא אמתא דשדא לה מרה כומתא ואמר לה קני הא וקני נפשך וכו' נמצא שהוא כסף גומר דעדיף משאר כסף וקונה לגמרי וכן אם קנה הוא בקניין קנה שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו חוזר בו אבל אם השכיר הוא מקום ולא קנו מידו לא דשכירות כמכר הוא ע''כ. ואיני מבין דבריו מה ענין זה לדמיון שהקנין ככסף שאם הוא ככסף ודאי לא קנה המקבל כמ''ש המחבר שאין הכסף קונה ביתומים וכבר נתבאר גם מה שאמר שהוא כסף גומר דעדיף משאר כסף וכוונתו ז''ל לומר דהקניין בעבדים גומר להוציאן לחירות ואינן צריכין גט שחרור וכסף אינו גומר שעדיין הן צריכין גט שחרור ויליף לה מעובדא דההיא אמתא. חוץ מכבודו שאינו דבפירוש השוו שם הקניין לכסף ולא יפו כחו כלל. וכ''ש שיש שם מפרשים דלאו בתורת קניין היה עושה אותו מעשה ויתבאר בהל' עבדים. סוף דבר איני רואה בכל מה שהביא הר''א ז''ל שום דמיון בדין קנין הקטן אם הוא מועיל:

י וְכֵן קָטָן שֶׁקָּנָה מִטַּלְטְלִין וְקָנוּ מִיָּדוֹ וְשָׂכַר מֵהֶם הַמָּקוֹם לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשֹׁךְ. לְפִי שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה בִּדְרָכִים שֶׁזּוֹכִין בָּהֶן הַגְּדוֹלִים. רְאָיָה לַדָּבָר שֶׁאֵין חָצֵר שֶׁל קָטָן וְלֹא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ קוֹנִין לוֹ מִפְּנֵי שֶׁנִּתְרַבּוּ מִדִּין שְׁלִיחוּת וְלֹא מִדִּין יָדוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְלֹא יִהְיֶה הַקִּנְיָן אוֹ שְׂכִירוּת הַמָּקוֹם גָּדוֹל מֵחֲצֵרוֹ. אֲבָל הַקְּטַנָּה שֶׁנִתְרַבְּתָה חֲצֵרָהּ מִיָּדָהּ תִּקְנֶה הַמִּטַּלְטְלִין מֵאֲחֵרִים אִם קָנוּ מִיָּדָהּ אוֹ בִּשְׂכִירוּת מָקוֹם:

מגיד משנה וכן קטן שקנה מטלטלין וכו' ראיה לדבר שאין חצר של קטן ולא ארבע אמות שלו קונין וכו'. דין זה שאין חצר הקטן קונה לו מימרא מפורשת פרק קמא דמציעא (דף י':) ובהלכות וסובר המחבר דכ''ש שכירות מקום שאינו קונה דלא עדיף מחצירו ומ''מ אין מכאן ראיה להיכא שקנו מאחרים מפני מה לא זכה. ודעת ההשגות שלא אמרו אין לו חצר אלא במציאה אבל כל זמן שדעת אחרת מקנה יש לו חצר כמו שיתבאר למטה: אבל הקטנה שנתרבתה חצירה מידה וכו'. גם זה מבואר שם בגמרא הדין והטעם שחצר הקטנה היא מדין יד כמ''ש:

יא יֵרָאֶה לִי שֶׁקָּטָן שֶׁקָּנָה קַרְקַע וְנָתַן דָּמִים וְהֶחֱזִיק בַּקַּרְקַע תַּעֲמֹד בְּיָדוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִמְכָּרוֹ בַּקַּרְקַע כְּלוּם שֶׁהַקָּטָן כְּמִי שֶׁאֵינוֹ בְּפָנֵינוּ הוּא וְזָכִין לְאָדָם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו * וְאֵין חָבִין לוֹ אֶלָּא בְּפָנָיו:

ההראב"ד ואין חבין וכו'. א''א מעתה לפי דבריו אם קנה המטלטלין ושכר את מקומן למה אמר למעלה שלא קנה והלא המוכר זכה לו המטלטלין ע''י שכירות ובכל מיני זכייה זכין לו לאדם שלא בפניו הילכך זכה בשכירות מקומם וכשאמרו אין לו חצר ואין לו ארבע אמות לענין מציאה בלבד אמרו עכ''ל:

מגיד משנה יראה לי שהקטן שקנה קרקע וכו'. מבואר בגמ' שמי שמקנה קרקע לקטן שקנה והכין משמע לכאורה פ' האיש מקדש (דף מ"ב) דאמרינן מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד ממטה וגו' ופירש''י ז''ל וקטנים הרבה היו בנחלת הארץ וכשלא בפניהם דמי ואף על גב דאידחייא הך אוקימתא מכל מקום מפורש בסוף פרק יש נוחלין גבי ההוא דקלא אזל רב ביבי אקנייה לבנו קטן. וכבר כתבתי שיש סוברים דאפילו מדאורייתא יש להן זכייה כשדעת אחרת מקנה. ומה שחידש המחבר הוא שאפילו במקח שהרי אין מקחו מקח. ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו. ובהשגות א''א מעתה לפי דבריו וכו'. ואמת אין מדברי המחבר תפיסה על עצמו שאף על פי שכשהשכיר לו הלוקח מקום המטלטלים יהיה השכירות קיים מ''מ לא קנה בכך המטלטלין לדעתו ז''ל לפי שחצירו מדין שליחות היא ואין קטן עושה שליח. ומ''מ מ''ש הר''א ז''ל שלא אמרו אין לו חצר אלא במציאה יש לדון בדבר ואין לי בו הכרע:

יב קָטָן שֶׁהִגְדִּיל וְהֵבִיא הַזָּכָר שְׁתֵּי [ה] שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְהַבַּת אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן מִקָּחוֹ מִקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וּמַתְּנָתוֹ מַתָּנָה [ו] בְּמִטַּלְטְלִין. אֲבָל בְּקַרְקַע אֵין מַעֲשָׂיו קַיָּמִין עַד שֶׁיִּהְיֶה יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן אַחַר שֶׁהִגְדִּיל:

מגיד משנה קטן שהגדיל והביא הזכר שתי שערות וכו'. מפורש בפ' מי שמת (דף קנ"ה:) שבן י''ג שנה ממכרו ממכר במטלטלין אע''פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ועדותו עדות בהן כדאיתא התם: אבל בקרקע וכו'. גם זה מפורש שם אם יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר וכו' כדאיתא התם בקרקע ומפורש בהלכות בארוכה:

יג [ז] בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקַרְקַע שֶׁלּוֹ. אֲבָל קַרְקַע שֶׁיָּרַשׁ [ח] מֵאֲבוֹתָיו אוֹ מִשְּׁאָר מוֹרִישָׁיו אֵין מִמְכָּרוֹ מִמְכָּר עַד שֶׁיִּהְיֶה [ט] בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְיוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן. שֶׁמָּא יִמְכֹּר בְּזוֹל מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה אַחַר הַמָּעוֹת וַעֲדַיִן לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ בְּדַרְכֵי הָעוֹלָם:

מגיד משנה במה דברים אמורים בקרקע שלו וכו'. זה מפורש שם ואמרו פ' התקבל (דף ס"ח) בשמועה דשלש מדות בקטן ולמכור בנכסיו של אביו עד שיהא בן כ' והוא אפילו ביודע בטיב משא ומתן כדאיתא בהלכות בפרק מי שמת בארוכה ופירוש אבל כשהוא בן כ' והביא שתי שערות אע''פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ממכרו ממכר אפילו בקרקע אביו. וכ''כ ן' מיגש ז''ל והביא ראיה לזה ועיקר. ומ''ש המחבר או משאר מורישיו. הוא סברתו שמה שהזכירו בגמרא אביו לאו דוקא וכ''כ בעל העיטור ז''ל וה''ה לנכסי מורישיו ע''כ. והרשב''א ז''ל נחלק על זה ואמר שהדברים אמורים בדוקא כלומר בן ממש ובנכסי ירושת אביו הא בן בנכסי מתנת בריא מאביו או בת בנכסי ירושת אביה או בן בנכסי ירושת שאר מורישים חוץ מאב הרי ממכרן באותם נכסים כממכרן בנכסי עצמן. והטעם שהחכמים לא תקנו אלא בדבר המצוי ונכסי ירושת האב לבן מצויה ושאר ירושות אינן מצויות וכן מתנת בריא מאב לבן אינה מצויה ולא חששו אלא למצוי אלו דבריו:

יד מַתְּנָתוֹ כְּשֶׁהוּא פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים בֵּין מַתְּנַת בָּרִיא בֵּין מַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע הֲרֵי זוֹ [י] קַיֶּמֶת. שֶׁאִלּוּ לֹא הִגִּיעַ לוֹ הֲנָיָה גְּדוֹלָה לֹא נָתַן. וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי תָּמִיד. וְאָמְרוּ חֲכָמִים תִּתְקַיֵּם מַתְּנָתוֹ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ דְּבָרָיו נִשְׁמָעִין:

מגיד משנה מתנתו כשהוא פחות מבן עשרים וכו'. פי' ויותר על י''ג והביא שתי שערות דאי לא ודאי אין מתנתו מתנה בקרקע כמ''ש המחבר למעלה אבל בקרקע אינו מוכר ולא נותן עד שיגדיל וכן מתבאר בגמ'. ומה שכתב בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע. אע''פ שלא נזכר בגמ' אלא מתנתו מתנה סתם מ''מ נלמוד מדין הפעולות במתנת המטלטלין כמו שנתבאר למעלה שמתנת הבריא והשכיב מרע שוות ופירש הרב אבן מיגש ז''ל אע''פ שאינו יודע בטיב משא ומתן וכן פירשו ז''ל ובין בנכסי אביו בין בנכסי עצמו מתנתו מתנה:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא מוֹכֵר קַרְקַע אָבִיו כְּשֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים כְּשֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אוֹ כְּשֶׁנּוֹלְדוּ לוֹ סִימָנֵי סָרִיס. אֲבָל אִם לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְלֹא נַעֲשָׂה סָרִיס. קָטָן הוּא וְאֵין מִמְכָּרוֹ בַּקַּרְקַע מִמְכָּר וַאֲפִלּוּ בִּנְכָסָיו עַד שֶׁיַּגְדִּיל לְרֹב שְׁנוֹתָיו:

מגיד משנה בד''א שמכר בקרקע אביו וכו'. גם זה מפורש שם דכל שלא הביא שתי שערות ולא נולדו בו סימני סריס קטן הוא וכיון שכן אין ממכרו ממכר ואפילו בקרקע שלו וזה פשוט וכ''כ אבן מיגש ז''ל ופירוש רוב שנותיו לשנת ל''ו וכבר נתבאר זה עם סימני הסריס פ''ב מהל' אישות:

טז מִי שֶׁמָּכַר בֵּין בִּנְכָסָיו בֵּין בְּנִכְסֵי אָבִיו וּמֵת וּבָאוּ קְרוֹבָיו וְעִרְעֲרוּ שֶׁהָיָה קָטָן בִּשְׁעַת הַמֶּכֶר וּבִקְּשׁוּ לְבָדְקוֹ אֵין שׁוֹמְעִין [כ] לָהֶם לְנַוְּלוֹ. וְעוֹד שֶׁהַסִּימָנִים מִשְׁתַּנִין בְּמִיתָה. וַחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן יָדְעוּ בְּוַדַּאי שֶׁהַמּוֹכֵר גָּדוֹל:

מגיד משנה מי שמכר בין בנכסיו בין בנכסי אביו וכו'. מפורש שם בגמ'. ופירוש סימנין משתנין וכו' יש מי שפירש נושרין:

כסף משנה מי שמכר בין בנכסיו וכו'. בפ' מי שמת (דף קנ"ד) מעשה בבני ברק: סליקו הלכות מכירה בס''ד

יז פָּחוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שֶׁמָּכַר קַרְקַע אָבִיו חוֹזֵר וּמוֹצִיא מִיַּד הַלּוֹקֵחַ בֵּין קֹדֶם עֶשְׂרִים בֵּין אַחַר עֶשְׂרִים. וּמוֹצִיא מִן הַלּוֹקֵחַ כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם הוֹצִיא הוֹצָאוֹת אוֹ שֶׁנָּטַע וְזָרַע שָׁמִין לוֹ וּמַחֲזִיר אֶת הַשְּׁאָר. כַּדִּין הַזֶּה הוֹרוּ רַבּוֹתַי. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֲפִלּוּ קָטָן שֶׁמָּכַר קַרְקַע מִנִּכְסֵי אָבִיו וּכְשֶׁנַּעֲשָׂה בֶּן עֶשְׂרִים לֹא מִחָה אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר. שֶׁכֵּיוָן שֶׁלָּקַח הַמָּעוֹת וְנִשְׁתַּמֵּשׁ הַלּוֹקֵחַ בְּקַרְקַע זוֹ לְפָנָיו כְּשֶׁהוּא בֶּן עֶשְׂרִים וְלֹא מִחָה נִתְקַיְּמָה בִּידֵי הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֲרֵי רָצָה בְּמִמְכָּרוֹ:

מגיד משנה פחות מבן עשרים וכו' ואני אומר שאפילו קטן וכו'. אפשר שלמד הרב ז''ל זה ממה שאמרו במתקדשת למאונין כיון שגדלה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה למחות ואע''פ שהאי ממונא ושם איסורא מ''מ גם זה מדין שתיקה הוא ואף כאן היא בהודאה ומועילה, וזה נראה דעת המחבר אע''פ שאין בראיה זו הכרח. וכן גבי פרנסה אמרו שאם לא מיחתה שהפסידה:

יח הַשִּׁכּוֹר מִקָּחוֹ מִקָּח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר וּמַתְּנוֹתָיו קַיָּמִין. וְאִם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט וְהוּא הַשִּׁכּוֹר שֶׁעוֹשֶׂה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מָה עוֹשֶׂה אֵין מַעֲשָׂיו כְּלוּם וַהֲרֵי הוּא כְּשׁוֹטֶה אוֹ כְּקָטָן פָּחוֹת מִבֶּן שֵׁשׁ:

מגיד משנה השכור מקחו מקח וכו' ואם הגיע לשכרותו של לוט. ברייתא בעירובין פרק הדר (דף ס"ה) וזה לשונה שכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה. ואתמר עלה ר' חנינא לא שאנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכלום ע''כ שם. ומזה הוציא המחבר מ''ש כאן והוא פשוט ומבואר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן