הלכות מכירה - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק תשיעי - היד החזקה לרמב"ם

א הַמּוֹכֵר לַהֶקְדֵּשׁ וְאָמַר לוֹ הַגִּזְבָּר בְּכַמָּה אַתָּה מוֹכֵר חֵפֶץ זֶה וְאָמַר בַּעֲשָׂרָה אֲפִלּוּ הָיָה שָׁוֶה מֵאָה כֵּיוָן שֶׁאָמַר בַּעֲשָׂרָה אֵינוֹ [יָכוֹל] לַחְזֹר בּוֹ. שֶׁאֲמִירָה לְגָבוֹהַּ כִּמְסִירָה לְהֶדְיוֹט:

מגיד משנה המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה נותן לי חפץ זה וכו'. מפורש במשנה בערכין (דף כ"ז) פ' המקדיש שדהו שהאומר בשדה של הקדש הרי הוא שלי בעשר וחזר בו אע''פ שלא נתן מעות ולא החזיק היו מוכרים אותה בשוויה ונפרעין משל האומר בה עשר את המותר. והוא הדין לאומר בחפץ שלו בכך וכך לגזבר של הקדש שאינו יכול לחזור בו ומפורש מזה פ' יש נוחלין (דף קל"ג:) בעובדא דיוסף בן יועזר גבי ההיא מרגניתא אמטייה לגזבר ולא תשיימה את דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כלומר ותו לא מצית למשקל מינה טפי וכן פירשו ז''ל:

ב * הַגִּזְבָּר שֶׁקָּנָה לַהֶקְדֵּשׁ [א] אוֹ שֶׁמָּכַר יָדוֹ עַל הָעֶלְיוֹנָה. כֵּיצַד. נָתַן דָּמִים שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ הַפֵּרוֹת אִם הוּקְרוּ קָנָה כְּדִין תּוֹרָה. וְאִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת חוֹזֵר שֶׁהֲרֵי לֹא מָשַׁךְ. וְלֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הַהֶקְדֵּשׁ. וְכֵן אִם מָכַר חֵפֶץ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וּמְשָׁכוֹ הַלּוֹקֵחַ וְלֹא נָתַן דָּמִים וְהוּזַל הַחֵפֶץ קָנָה. שֶׁלֹּא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִכֹּחַ הֶקְדֵּשׁ. וְאִם הוּקַר הַחֵפֶץ חוֹזֵר בּוֹ שֶׁהֲרֵי לֹא לָקַח הַגִּזְבָּר דָּמִים. וְהַהֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ נִקְנֶה אֶלָּא בְּכֶסֶף שֶׁנֶּאֱמַר וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ. וְאֵין הַגִּזְבָּר חַיָּב לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע:

ההראב"ד הגזבר שקנה וכו'. א''א א''כ אם רצה חוזר ואם רצה ממשכן ונוטל ממנו כשער הזול זהו היא ששנינו מי שקבל לספק סלתות משלשה ועמדו מארבעה מספק מארבעה שיד הקדש על העליונה. עכ''ל:

מגיד משנה הגזבר שקנה להקדש ידו על העליונה וכו'. זה נתבאר פ''ק דקדושין (דף כ"ח כ"ט) כמו שיתבאר: כיצד נתן דמים של הקדש אע''פ שלא משך הפירות אם הוקרו הפירות קנה כדין תורה. לשון הברייתא שם (דף כ"ח:) גזבר שנתן מעות במטלטלין אפילו בהמה בסוף העולם קנה ע''כ. וכבר שאלו בתוספות (בד"ה משכנו) והרמב''ן ז''ל למה לי מעות בלא מעות קנה כיון שהודה המוכר שיתנה בכך כבר ביארנו שאינו יכול לחזור בו. והרמב''ן ז''ל [חילק] דכי אמרינן אינו יכול לחזור בו באמירה לבד דוקא כשלא נשתנה השער וכופין אותו מדבריהם שלא יהא חוזר בדבורו לגבי הקדש הא אם נשתנה השער אינו קונה אלא בכסף דבר תורה ע''כ. ולדברי המחבר שלא חילק יש לתרץ דאמירה לבד הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור וכשקבל הכסף הוא דין תורה כמבואר ריש פ''ג דדין תורה מעות קונות ואם הוזלו הפירות חוזר שהרי לא משך וזה אינו מבואר בגמרא אבל המחבר עשאה כדין היתומים שיתבאר למטה בנתנו הדמים ולא משכו הפירות והוזלו. ובהשגות א''א א''כ אם רצה חוזר וכו'. ובתוס' והרשב''א ז''ל תמהו מזה שכבר נזכר בגמרא ונתבאר פ''ז מהלכות ערכין שהקונה חפץ מן ההקדש במנה ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים מה שקנה קנוי ואינו מוסיף בדמים. והטעם אע''פ שהדיוט יכול לחזור מ''מ צריך הוא לקבל מי שפרע ולפיכך בהקדש אינו חוזר שאינו ראוי לקבל מי שפרע כל זה נתבאר בגמרא וא''כ ההקדש שנתן מעות על נכסי הדיוט וכשהוזלו למה חוזר שהרי יש בכיוצא בזה מי שפרע אצל הדיוט ומה בין זו לאותה שהבאתי ולא מצאתי בזה טעם מספיק אע''פ שיש לחלק בין אבידת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהוא שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת הריוח, וכל זה אינו שוה: וכן אם מכר חפץ של הקדש וכו'. זה מפורש בקדושין פ''ק בברייתא: ואם הוקר החפץ וכו'. גם זה באותה ברייתא שם (דף כ"ט): ואין הגזבר חייב לקבל מי שפרע וכו'. פשוט הוא שאם היה הגזבר מקבל מי שפרע לא היה בו חזרה כמו שנתבאר במה שכתבתי למעלה ועוד שמשיכה לעולם אינה מחייבת מי שפרע אפילו בהדיוט אלא קונה לגמרי וכיון שהוקר משיכה לגבי הקדש אינה כלום שנאמר ונתן הכסף:

כסף משנה (א-ב) המוכר להקדש וכו' שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט. הגזבר שקנה וכו' אם הוקרו קנה כדין תורה. וא''ת תיפוק לי דאפילו בלא דמים אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, וי''א דאמירה לבד הוא מדבריהם שאין זה כנדר גמור וכשקבל הכסף הוא דין תורה דדבר תורה מעות קונות. ויותר נכונים דברי התוס' דכששם הדבר פחות משיוויו מתכוון לוותר להקדש א''כ שייך לומר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בשמוכר הדבר בשוויו לא נתכוון לוותר כלל ואע''פ שנשתנה השער אחר מכן מה בכך הרי כיון שאין הדיבור חל בשעתו אי אפשר לו לחול לאחר זמן: ואם הוזלו הפירות וכו'. הר''ן בקדושין גם ה''ה תמהו על רבינו והראב''ד דהא בגמ' משמע דכל היכא דהדיוט מקבל מי שפרע הקדש אינו יכול לחזור בו ותירץ ה''ה שיש לחלק בין אבידת הקדש כשהוא נותן יותר ממה שהוא שוה קודם משיכה שהוא מאבד ממון ממש ובין כשהוקר ממה שהיה שוה קודם משיכה שאינו הפסד ממש בעין אלא העברת ריוח. ולי נראה דכיון דבהדיוט מעות קונות מדאורייתא למה לי דכתב בהקדש ונתן הכסף אלא לומר לך דוקא קונה מן ההקדש הוי בכסף אבל לא מוכר להקדש והא דאמרינן בגמ' ה''פ פדה הקדש במאה ונתן דמים ולא הספיק למשכו עד שעמד במאתים אינו נותן אלא מאה משום דכיון דמפרש באורייתא דקניית הקדש הוי בכסף ואפילו הוה הדיוט דתקנו ביה רבנן משיכה הוה מקבל מי שפרע וכל כה''ג הקדש אינו יכול לחזור בו אבל כשהגזבר נתן דמים ולא משך דהוזל כיון דמדאורייתא כסף לא קני אילו הוה הדיוט בכה''ג דלא היו קונין ממנו בכסף וכי מי שפרע בעי קבולי לפיכך יכול לחזור בו:

ג נִכְסֵי יְתוֹמִים הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ. כֵּיצַד. יְתוֹמִים שֶׁמָּכְרוּ פֵּרוֹת וְנִמְשְׁכוּ מֵהֶן הַפֵּרוֹת וַעֲדַיִן לֹא לָקְחוּ הַדָּמִים וְהוּקְרוּ הַפֵּרוֹת חוֹזְרִין בָּהֶן. שֶׁאֵין נִכְסֵי יְתוֹמִים נִקְנִין אֶלָּא בְּכֶסֶף כְּהֶקְדֵּשׁ. הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט יוֹתֵר חָמוּר מִכֹּחָן:

מגיד משנה נכסי יתומים קטנים הרי הן כהקדש וכו'. מימרא פ' הנזקין (דף נ"ב) ובהלכות: כיצד יתומים שמכרו פירות וכו' הוקרו הפירות חוזרין. זה מבואר שם: הוזלו הפירות לא יהא וכו'. ג''ז שם:

כסף משנה נכסי יתומים הרי הם כהקדש וכו' כיצד יתומים שמכרו פירות וכו' והוקרו הפירות חוזרים בהם וכו'. ואין דין היתומים חלוק מדין הדיוט אלא בחלוקה זו בלבד:

ד וְכֵן אִם לָקְחוּ הַדָּמִים וַעֲדַיִן לֹא נִמְשְׁכוּ פֵּרוֹתֵיהֶן וְהוּקְרוּ. חוֹזְרִין כִּשְׁאָר הַהֶדְיוֹטוֹת. אֲבָל אִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת וְרָצוּ הַלָּקוֹחוֹת לַחְזֹר בָּהֶן. חוֹזְרִין וּמְקַבְּלִין מִי שֶׁפָּרַע כְּדִינָם עִם שְׁאָר הָעָם. שֶׁאִם נְחַיֵּב אוֹתָם לִקַּח הַפֵּרוֹת כְּדִין תּוֹרָה הֲרֵי זוֹ רָעָה לַיְתוֹמִים. שֶׁאִם יִהְיֶה דִּינָם כָּךְ כְּשֶׁיִּצְטָרְכוּ לִמְכֹּר לֹא יִמְצְאוּ מִי יִתֵּן לָהֶם דָּמִים:

מגיד משנה ואם לקחו הדמים וכו'. שם יהבו להו זוזי ליתמי אפירי וכו': אבל אם הוזלו וכו'. מסקנא דרב אשי שם:

ה וְכֵן יְתוֹמִים שֶׁלָּקְחוּ פֵּרוֹת וּמָשְׁכוּ הַפֵּרוֹת וְלֹא נָתְנוּ הַדָּמִים וְהוּקְרוּ לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט גָּדוֹל מִכֹּחָן. וְאִם הוּזְלוּ הַפֵּרוֹת אֵינָן חוֹזְרִין. שֶׁזּוֹ רָעָה לָהֶם כְּשֶׁיִּצְטָרְכוּ לִקְנוֹת פֵּרוֹת לֹא יִמְצְאוּ מִי שֶׁיִּמְכֹּר לָהֶם:

מגיד משנה וכן יתומים וכו'. שם אמשיכו להו פירי ליתמי וכו': ואם הוזלו הפירות וכו' ואינן חוזרין. מסקנא דרב שישא שם:

ו נָתְנוּ הַדָּמִים וְלֹא מָשְׁכוּ הַפֵּרוֹת וְהֻזְּלוּ הַפֵּרוֹת חוֹזְרִין. לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הֶדְיוֹט גָּדוֹל מִכֹּחָן. הוּקְרוּ אִם רָצוּ הַמּוֹכְרִים לַחְזֹר בָּהֶן חוֹזְרִין וּמְקַבְּלִין מִי שֶׁפָּרַע. שֶׁאִם יִהְיֶה דִּינָם שֶׁיִּקְנוּ בִּנְתִינַת הַמָּעוֹת יֹאמַר לָהֶם הַמּוֹכֵר נִשְׂרְפוּ הַפֵּרוֹת שֶׁלְּקַחְתֶּם אוֹ אָבְדוּ בְּאֹנֶס וּכְבָר נַעֲשׂוּ בִּרְשׁוּתְכֶם מִשְּׁעַת נְתִינַת הַמָּעוֹת:

מגיד משנה נתנו הדמים ולא משכו והוזלו לא יהא וכו'. שם וזו ראיה לדין הנזכר למעלה בהקדש כיוצא בזה לפי שלשון הגמרא בתחלת סוגיא זו היא יתומים הרי הן כהקדש ובדין זה אמר יהיב זוזי דיתמי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש הרי שהזכירו בביאור הקדש. ומ''מ אין זה כלום שא''כ יקשה מה שאמרו שם יהבו להו זוזי ליתמי אפירי אייקור לא יהא כח הדיוט חמור מן ההקדש וכבר נתבאר למעלה שכיוצא בזה בהקדש אינו חוזר אלא ודאי מה שהזכירו כאן הקדש הוא על צד השאלה ולא בדוקא אלא מפני שהקדימו יתומים הרי הן כהקדש אחזו לשון זה ובמקומות אחרים ג''כ מוזכר לשון זה: הוקרו אם רצו לחזור בהם המוכרין. גם זה מסקנא דרב שישא שם:

ז בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה בְּבָשָׂר מִפְּנֵי שֶׁהָעָם כֻּלָּן צְרִיכִין לְבָשָׂר. וְאֵלּוּ הֵן. עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח. וְעֶרֶב הָעֲצֶרֶת. וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כֵּיצַד. הָיָה לַטַּבָּח שׁוֹר אֲפִלּוּ שָׁוֶה מֵאָה דִּינָרִין וְלָקַח דִּינָר אֶחָד מִן הַלּוֹקֵחַ כְּדֵי לִתֵּן לוֹ בָּשָׂר כְּשֶׁיִּשְׁחֹט וְלֹא נִתְקַבְּצוּ לוֹ כָּל דְּמֵי הַשּׁוֹר אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. אֶלָּא מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח בַּעַל כָּרְחוֹ. וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחֹט וְלִתֵּן הַבָּשָׂר לַלּוֹקֵחַ. לְפִיכָךְ אִם [ב] מֵת הַשּׁוֹר מֵת לַלּוֹקֵחַ:

מגיד משנה בארבעה פרקים וכו'. דין זה משנה בחולין (דף פ"ג) באותו ואת בנו ומסקנא דגמרא הכי בשם ר''י ואיתא בהלכות שם: כיצד היה וכו'. שם משנה וגמרא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן