הלכות מכירה - פרק ששה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק ששה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַמּוֹכֵר זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁאֵין עַצְמָן שֶׁל זֵרְעוֹנִים נֶאֱכָל לַחֲבֵרוֹ וְלֹא צָמְחוּ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן וּמַחֲזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ שֶׁחֶזְקָתָן [א] לִזְרִיעָה. וְהוּא שֶׁלֹּא צָמְחוּ מֵחֲמַת עַצְמָן אֲבָל אִם לָקְתָה הָאָרֶץ בְּבָרָד וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן שֶׁמָּא מֵחֲמַת הַבָּרָד לֹא צָמְחוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה המוכר זרעוני גינה שאין עצמן של זרעונים וכו'. משנה פרק המוכר פירות (דף צ"ב) ופסק כרשב''ג דמשנתנו וכן דעת ההלכות וטעמא דכיון דאינן נאכלין סתמן כמפרש לזריעה היא: והוא שלא צמחו מחמת עצמן אבל מחמת וכו'. טעמא דמסתבר הוא בהלכות והוא דלא צמחו מחמת עצמן אבל מחמת דבר אחר כגון שלקו בברד וכיוצא בו אינו חייב באחריותן ע''כ וכיוצא בזה כתבו שאר המפרשים ז''ל:

כסף משנה המוכר זרעוני גינה וכו' ומחזיר לו את הדמים שלקח ממנו. בגמרא (דף צ"ג:) ת''ר מה הוא נותן לו דמי זרע ולא (דמי) הוצאה וי''א אף הוצאה, וידוע דהלכה כת''ק וכן פסק הרי''ף וזהו שכתב רבינו מחזיר לו הדמים שלקח ממנו:

ב מָכַר לוֹ זְרָעִים הַנֶּאֱכָלִין כְּגוֹן חִטִּים וּשְׂעוֹרִים וּזְרָעָן וְלֹא צָמְחוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. אֲפִלּוּ הָיָה זֶרַע פִּשְׁתָּן שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם קוֹנִין אוֹתָהּ לִזְרִיעָה. הוֹאִיל וְאוֹכְלִין אוֹתָהּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּת זְרִיעָתוֹ. וְאִם הוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא קוֹנֶה לְזֶרַע חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְהוּא הַדִּין לִדְבָרִים הַנִּמְכָּרִים לִרְפוּאָה וְלִצְבִיעָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מכר לו זרעים וכו'. משנה וברייתא שם. ומ''ש אפילו זרע פשתן וכו'. פסק כסתם משנה וכת''ק דברייתא (דף צ"ג):

ג * מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל הַלּוֹקֵחַ מֵחֲבֵרוֹ מִקָּח וְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מוֹלִיכוֹ לִמְדִינָה פְּלוֹנִית לְמָכְרוֹ שָׁם וְאַחַר שֶׁהוֹלִיכוֹ לְשָׁם נִמְצָא בּוֹ מוּם. אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר הַחֲזִיר לִי מִקָּחִי לְכָאן. אֶלָּא מַחְזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים וְהַמּוֹכֵר מְטַפֵּל לְהָבִיא מִמְכָּרוֹ אוֹ לְמָכְרוֹ שָׁם. וַאֲפִלּוּ אָבַד אוֹ נִגְנַב אַחַר שֶׁהוֹדִיעוֹ הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת מוֹכֵר. אֲבָל אִם לֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁמּוֹלִיכוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת וְהוֹלִיכוֹ וְנִמְצָא שָׁם בּוֹ מוּם הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ עַד שֶׁיַּחְזִיר הַמִּקָּח בְּמוּמוֹ לַמּוֹכֵר:

ההראב"ד מכאן אתה למד וכו'. א''א דין אמת הוא זה אלא שאין מכאן ראיה לפי שהזרע כשאינו ראוי לצמוח דבר ידוע הוא שהוא נרקב בעמידתו בקרקע ואינו בר השבה משא''כ בשאר מקחות אלא שהדין דין אמת ולמ''ד שמשלם דמי ההוצאה אף זה יכול לתבעו הוצאת ההובלה בהולכתה לאותו מקום וכ''ש שאין זה יכול לומר לו החזר לי ממכרי לכאן. עכ''ל:

מגיד משנה מכאן אתה למד שכל הלוקח וכו'. [כתב הראב''ד ז''ל] א''א דין זה אמת הוא וכו'. והמחבר סובר כי הדברים ק''ו ומה פירות לזריעה שאינו מחזיר לו כלום אינו מנכה לו כלל מן הדמים אפילו בדמי עצים כאן שהוא יכול לקבל ממכרו על ידי טורח כ''ש דאינו מנכה לו כלל. ומ''ש הר''א ז''ל ולמאן דאמר משלם דמי ההוצאה וכו' לא קי''ל כלל כוותיה דודאי אינו משלם הוצאה:

כסף משנה מכאן אתה למד וכו' ואפילו אבד או נגנב אחר שהודיעו וכו'. פי' דוקא אבד או נגנב אחר שהודיע הלוקח למוכר שיש בו מום הוא ברשות המוכר אבל אם לא הודיעו הרי ברשות לוקח, ולפ''ז יש להסתפק אם לא היה לו שהות להודיעו עד שנגנב או נאבד אי הוי ברשות מוכר או ברשות לוקח שהלשון מורה שכל שלא הודיעו הוא ברשות הלוקח והשכל אינו גוזר כן אי נמי אפשר לומר דמעת שנמצא בו המום הוא ברשות המוכר כיון שלא היה לו שהות להודיעו ויישוב הלשון כך הוא ואפי' אבד או נגנב הוא ברשות המוכר מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלונית וצ''ע: כתב ה''ה מכאן אתה למד וכו'. א''א דין אמת הוא וכו' והמחבר סובר כי הדברים ק''ו וכו'. הר''ן בחידושיו כתב כדברי רבינו:

ד הַלּוֹקֵחַ מִקָּח וְנִמְצָא בּוֹ מוּם וְאַחַר כָּךְ אָבַד אוֹ נִגְנַב הֲרֵי הוּא בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ עַד שֶׁיַּחְזִיר הַמִּקָּח לַמּוֹכֵר. וְאִם הִתְלִיעַ וְנִפְסַד מֵחֲמַת אֹרֶךְ הַזְּמַן הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר. וְאִם הָיָה לוֹ לְהוֹדִיעַ לַמּוֹכֵר וְלֹא הוֹדִיעוֹ הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ:

מגיד משנה הלוקח מקח ונמצא בו מום וכו'. פ' המוכר פירות (דף צ"ד):

כסף משנה הלוקח מקח ונמצא בו מום וכו'. יש לעיין כשנמצא בו מום ואח''כ אבד שכתב שהוא ברשות לוקח במאי עסקינן אי בשהודיעו שיש בו מום מאי טעמא לא הוי ברשות מוכר ומ''ש מהתליע ונפסד שכתב בסמוך שהוא ברשות מוכר ואי דוקא בשלא הודיעו הרי דינו שוה להתליע ונפסד ואמאי לא ערבינהו וליתני הכי הלוקח מקח ונמצא בו מום ואבד או נגנב או התליע ונפסד ה''ז ברשות מוכר ואם היה לו להודיע המוכר ולא הודיעו ה''ז ברשות לוקח וצ''ע. ובנוסחא ישנה ואם התליע ונפסד מחמת אורך הזמן. ובטור ח''מ סימן רל''ב גורס אם התליע או נפסד מחמת המום:

ה הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצָא נַגְחָן יָכוֹל לוֹמַר לוֹ [ב] לִשְׁחִיטָה מְכַרְתִּיו לְךָ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהָיָה הַלּוֹקֵחַ קוֹנֶה לִשְׁחִיטָה וְלַחֲרִישָׁה. אֲבָל אִם הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁהוּא קוֹנֶה לַחֲרִישָׁה בִּלְבַד הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת וְחוֹזֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכו'. פסק כשמואל דאמר הכי ר''פ המוכר פירות (דף צ"ב) דלא כרב: בד''א כשהיה הלוקח וכו'. ומפורש בסוגיא שם. ואמרינן נמי בגמרא ולחזי אי גברא דזבין לנכסתא לנכסתא אי לרדיא לרדיא וכו' [וליחזי דמי היכי נינהו] לא צריכא דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא. פי' רדיא חרישה. ומכאן שאם היו דמי שור לחרישה יתרים על דמי שור לשחיטה והיה בו כדמי חרישה ונמצא נגחן ה''ז מקח טעות ויש הרבה מהמפרשים שכתבו כן:

ו הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ לִטְבִיחָה וּשְׁחָטָהּ וְנִמְצֵאת טְרֵפָה. אִם נוֹדַע בְּוַדַּאי שֶׁהָיְתָה טְרֵפָה כְּשֶׁלְּקָחָהּ הֲרֵי זֶה מַחְזִיר לוֹ אֶת הַשְּׁחוּטָה וְיַחְזִיר הַמּוֹכֵר אֶת הַדָּמִים. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁהַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁהָיָה מוּם בְּמִמְכָּרוֹ וְעָשָׂה בּוֹ הַלּוֹקֵחַ מוּם אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ הַמּוּם הָרִאשׁוֹן. אִם עָשָׂה דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ כְּגוֹן זֶה שֶׁשָּׁחַט אֶת הַטְּרֵפָה פָּטוּר. וְאִם שָׁנָה וְעָשָׂה מוּם אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּוָּדַע לוֹ הַמּוּם [הָרִאשׁוֹן] מַחְזִיר הַמִּקָּח לִבְעָלָיו וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי הַמּוּם שֶׁעָשָׂה:

מגיד משנה המוכר בהמה לחבירו לטביחה וכו'. זה מבואר בפ' המדיר בכתובות (דף ע"ו:) ופרק אלו טרפות בחולין (דף נ"א) ודין הספק אם היתה טרפה קודם מכירה אם לא יתבאר פ''ב: מכאן אתה למד וכו'. זה פשוט בטעם ובראיה:

כסף משנה ואם שנה ועשה מום אחר וכו'. שיעור הלשון כך הוא ואם קודם שיוודע לו המום שנה ועשה מום אחר מחזיר המקח לבעליו וכו' אחר שיוודע לו המום:

ז קָנָה בֶּגֶד וּקְרָעוֹ לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָלוּק וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע הַמּוּם מֵחֲמַת הַקְּרִיעָה מַחְזִיר לוֹ אֶת הַקְּרָעִים. תְּפָרוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע הַמּוּם. אִם הִשְׁבִּיחַ נוֹטֵל שֶׁבַח הַתְּפִירָה מִן הַמּוֹכֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה קנה בגדוכו'. ג''ז מאותו טעם הוא:

ח הַמּוֹכֵר קַרְקַע לַחֲבֵרוֹ וְאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ וּלְאַחַר זְמַן נִרְאֶה לוֹ בָּהּ מוּם. אִם רָצָה לְהַחְזִיר קַרְקַע לַבְּעָלִים מַחְזִיר כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל. וְאִם הָיָה חָצֵר וְדָר בּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר:

מגיד משנה המוכר קרקע לחבירו ואכל וכו'. זה פשוט באי זהו נשך (דף ס"ו:) בכיוצא בזה שאם המקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי:

ט הַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה וְאָבַד הַמִּקָּח מֵחֲמַת אוֹתוֹ הַמּוּם הֲרֵי זֶה מַחְזִיר אֶת הַדָּמִים:

י [כֵּיצַד]. הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵין לוֹ [ג] טוֹחֲנוֹת וְהִנִּיחוֹ הַלּוֹקֵחַ עִם הַבָּקָר שֶׁלּוֹ וְהָיָה מַנִּיחַ הַמַּאֲכָל לִפְנֵי כֻּלָּן וְאוֹכְלִין וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה אֵינוֹ אוֹכֵל עַד שֶׁמֵּת בָּרָעָב. הֲרֵי זֶה מַחְזִיר [ד] לוֹ אֶת הַנְּבֵלָה וְיַחְזִיר זֶה אֶת הַדָּמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה (ט-י) המוכר דבר שיש בו מום וכו'. כיצד המוכר שור לחבירו וכו'. ממעשה דפרק המפקיד (דף מ"ב ע"ב) נלמד זה בפירוש ההוא אפוטרופוס דיתמי דזבן תורא וכו':

כסף משנה המוכר שור לחבירו שאין לו טוחנות וכו'. הטור תמה על רבינו שכתב שאם היה סרסור שנשבע שלא ידע במום זה ונפטר דהא בההוא עובדא דהמפקיד (דף מ"ג:) אסיקנא שהמוכר חייב לשלם ליתומים ואע''פ שהיה סרסור גם ה''ה כתב שמעשה זה צ''ע לדעת הרב. ועתה אני אפרש בההוא עובדא הוה סלקא דעתיה דבעו לפטור הבקרא אז [משום הכי] אקשינן דהא ש''ש דיתמי הוא [ואמאי פטור] ופרקינן דהכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי דאשכחוה למארי תורא ושקול יתמי זוזי מיניה לא דשקלו ממש אלא היינו לומר דכיון דמוכר נמי תמן תו ליכא פסידא ליתמי דהא מצו למישקל דמי תורא מיניה אלא דאיהו טעין איבעי ליה לאודוען ומש''ה בעי לפטור עצמו ואקשינן מאי מודעינן ליה מידע ידע דמקח טעות הוא ופשיטא דחייב ומהדרינן סרסירא הוה וכיון שהוא סרסירא פשיטא דמיפטר וא''כ לית לן לספוקי אלא אי משלם אפוטרופוס או בקרא והיינו דאמר היכי נדיינו דייני [להאי דינא נימא לאפוטרופוס זיל שלים וכו' נימא לבקרא זיל שלים] וכו' ולא אמרינן נימא למוכר זיל שלים אלא ודאי פטור הוה הסרסירא ואסיקנא דמשתבע סרסירא דלא הוה ידע ומיפטר ומשלם בקרא ליתמי דמי בשר בזול משום דש''ש דיתמי הוא ולפ''ז הדבר מבואר דסרסירא משתבע ומיפטר וכדברי רבינו. אבל הטור נראה שהיה מפרש שכבר פרע סרסירא ליתמי ומשתבע למשקל מבקרא וכן משמע מפירוש רש''י ופשטא דמילתא משמע כדברי רבינו מדמסיק דמשתבע סרסירא דלא הוה ידע ואם כדברי הטור [כיון שכבר שקלו יתמי דמי תורא מסרסירא] מאי האי דקאמר משתבע סרסירא שבועה זו מאי עבידתה ואע''ג דאיכא למימר דמשתבע כדי להשתלם מבקרא מה שפרע ליתומים וכדמשמע מפירש''י מ''מ פשטן של דברים כדפרישית אליבא דרבינו דייק טפי:

יא הָיָה הַמּוֹכֵר סַרְסוּר שֶׁלּוֹקֵחַ מִזֶּה וּמוֹכֵר לָזֶה וְאֵינוֹ מַשְׁהֶה הַמִּקָּח עִמּוֹ וְלֹא יָדַע בְּמוּם זֶה. הֲרֵי הַסַּרְסוּר נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת שֶׁלֹּא יָדַע בְּמוּם זֶה וְיִפָּטֵר. מִפְּנֵי שֶׁהָיָה עַל הַלּוֹקֵחַ לִבְדֹּק הַשּׁוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְהַחְזִירוֹ לוֹ קֹדֶם שֶׁיָּמוּת וְיִהְיֶה הַסַּרְסוּר מַחְזִירוֹ עַל הַמּוֹכֵר הָרִאשׁוֹן. הוֹאִיל וְלֹא עָשָׂה הוּא הַלּוֹקֵחַ הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה היה המוכר סרסור. זה מבואר שם באותו מעשה וביאור המעשה לדעת הרב צריך עיון:

יב הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וּמְכָרוֹ וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ לְמֻמְחֶה מַה שֶּׁאָכַל אָכַל וְיַחְזִיר לוֹ הַדָּמִים. וְהַנִּשְׁאָר מִן הַבָּשָׂר בְּיַד הַלָּקוֹחוֹת יְקַבֵּל * וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים. וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה. מַה שֶּׁאָכַל אָכַל וְיַחְזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים וּמַה שֶּׁלֹּא אָכַל יַחְזִיר אֶת הַבָּשָׂר לַטַּבָּח וְיַחְזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים:

ההראב"ד ויחזיר להם הדמים וכו'. א''א המשנה אמרה הבשר יקבר ויחזיר לו את הדמים וכן עיקר. ונ''ל שחסר מכאן השוחט את הבהמה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יחזיר הבשר לטבח. עכ''ל:

מגיד משנה השוחט את הבכור וכו' עד והנשאר מן הבשר ביד הלקוחות יקבר וכו'. משנה בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (דף ל"ז) והוא בהלכות פ' בית כור: וכן השוחט את הפרה ומכרה וכו'. גם זה באותה משנה וברייתא שם:

יג מָכַר הַלּוֹקֵחַ בָּשָׂר זֶה שֶׁל טְרֵפָה לְנָכְרִים. אוֹ שֶׁהֶאֱכִילוֹ לַכְּלָבִים. יְחַשֵּׁב עִם הַטַּבָּח עַל דְּמֵי הַטְּרֵפָה וְיַחְזִיר לוֹ הַטַּבָּח אֶת הַמּוֹתָר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מכר הלוקח בשר זה וכו'. מפורש שם במשנה:

יד הַמּוֹכֵר בָּשָׂר לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצָא בְּשַׂר בְּכוֹר. פֵּרוֹת וְנִמְצְאוּ טְבָלִים. יַיִן וְנִמְצָא יֵין נֶסֶךְ. מַה שֶּׁאָכַל אָכַל וְיַחְזִיר לוֹ אֶת הַדָּמִים. וְכֵן כָּל הַמּוֹכֵר דָּבָר שֶׁאָסוּר לְאָכְלוֹ מִן הַתּוֹרָה כָּךְ הוּא דִּינוֹ. בֵּין שֶׁהָיָה אִסּוּרוֹ בְּכָרֵת בֵּין שֶׁהָיָה אִסּוּרוֹ בְּלָאו בִּלְבַד. אֲבָל הַמּוֹכֵר דָּבָר לַחֲבֵרוֹ שֶׁאִסּוּר אֲכִילָתוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אִם הָיוּ הַפֵּרוֹת קַיָּמִין מַחְזִיר אֶת הַפֵּרוֹת וְנוֹטֵל אֶת דָּמָיו. וְאִם אֲכָלָן אָכַל וְאֵין הַמּוֹכֵר מַחְזִיר לוֹ כְּלוּם. וְכָל אִסּוּרֵי הֲנָיָה בֵּין מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם מַחְזִיר אֶת הַדָּמִים וְאֵין בָּהֶן דִּין מְכִירָה כְּלָל:

מגיד משנה המוכר בשר לחבירו ונמצא בכור וכו'. מפורש בברייתא שם כדעת תנא קמא: אבל המוכר בשר שאיסור אכילתו מדברי סופרים וכו'. לא מצאתי זה מבואר אבל ראיתי שלא נשנה בגמרא אלא איסורין של תורה או איסורי הנאה של דבריהם כגון יין נסך שהכוונה סתם יינן אבל איסורין של דבריהם באכילה לא אבל כיון שאכלו ונהנו לא יחזיר להם כלום. ובירושלמי דשביעית חילקו לענין סחורה ואמרו כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה ואפשר שאף זה כן ואולי ממקום אחר יצא לו: וכל איסורי הנאה וכו'. כבר נתבאר זה מיין נסך כמו שאמרנו למעלה:

כסף משנה המוכר בשר לחבירו וכו' אבל המוכר דבר לחבירו שאיסור אכילתו מדברי סופרים וכו'. כתב הריב''ש נראה דיליף לה ממה שלא הוזכר במשנה ובברייתא אלא איסורי תורה באכילה או איסורי הנאה של דבריהם ובהנהו מחזיר דמים אף על פי שאכלו אבל איסורי הנאה מדרבנן כיון שאכלו ונהנה לא יחזיר להם כלום ואע''פ שלרב ז''ל אין לו ראיה ברורה בדין זה לא מצינו מן הבאים אחריו שחלקו עליו עכ''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן