הלכות מכירה - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק שני - היד החזקה לרמב"ם

א עֶבֶד כְּנַעֲנִי הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע לִקְנִיָּה וְנִקְנֶה בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה:

מגיד משנה עבד כנעני הרי הוא וכו' ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה. משנה מפורשת פ''ק דקדושין (כ"ב:) ובהלכות:

כסף משנה עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר. כלומר במקום שכותבים שטר דומיא דקרקע או בחזקה לחודה אפי' במקום שכותבין ומכאן נראה שדעת רבינו כדעת הסוברים כן:

ב וּמַה הִיא הַחֲזָקָה בְּקִנְיַן עֲבָדִים. שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כְּדֶרֶךְ שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין בַּעֲבָדִים בִּפְנֵי רַבּוֹ. כֵּיצַד. הִתִּיר לוֹ מִנְעָלוֹ אוֹ שֶׁהִנְעִיל לוֹ מִנְעָלוֹ. אוֹ שֶׁהוֹלִיךְ כֵּלָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ. אוֹ שֶׁהִפְשִׁיטוֹ אוֹ סָכוֹ אוֹ גֵּרְדוֹ אוֹ הִלְבִּישׁוֹ אוֹ הִגְבִּיהַּ אֶת רַבּוֹ קָנָה. * וְכֵן אִם [א] הִגְבִּיהַּ הָרַב אֶת הָעֶבֶד קָנָה:

ההראב"ד וכן אם הגביה וכו'. א''א נראה מדבריו דלא גריס בה פלוגת' אלא הכיגריס הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו רבו א''ר שמעון לא תהא חזקה גדולה מהגבהה כו' והכי גריס לה הרב ז''ל עכ''ל:

מגיד משנה כיצד התיר וכו'. ברייתא מפורשת שם והרשב''א ז''ל כתב דדוקא כל אלו וכיוצא בהן שהן מלאכות של עבד אבל תפר לו בגד וכיוצא בזה שאינם מלאכות של עבד ה''ז כאכילת פירות ולא קנה וזה דעת הרמב''ן ז''ל וכבר נתבאר למעלה דעת רבינו שהקרקע נקנה באכילת פירות וה''ה לעבד: וכן אם הגביה הרב את העבד וכו'. בהשגות א''א נראה מדבריו וכו'. מיהו בהלכות שלנו במחלוקת שנויה הגביהו רבו לא קנאו אמר ר''ש לא תהא כו' ואעפ''כ כתב הרשב''א ז''ל וז''ל וקי''ל כר''ש דהא נקנה אף במשיכה כדאמר שמואל ורב אשי ה''נ אמר וכ''ש בהגבהה ע''כ:

כסף משנה כיצד התיר לו מנעלו וכו'. כתב ה''ה דסברת רבינו דכשם שקרקע נקנה באכילת פירות כן העבד נקנה באי זו מלאכה שיעשה אפילו אינה מלאכת עבדות כגון תפר לו בגד או בישל לו קדרה ושלא כדברי הרשב''א והרמב''ן. ואני אומר דאדרבה לשון רבינו נראה בהפך שכתב שישתמש בהן כדרך שמשתמשין בעבדים דמשמע דוקא תשמיש המיוחד לעבדות ולא דמי לאכילת פירות דקרקע דשאני התם דבעת הנאתו מינכר לכל שהוא שלו אבל כשתופר בגד במה יודע דלרבו הוא אבל מלאכת עבדות הם מעשים בגופו של אדון והוליך כליו אחריו למרחץ כיון דאחריו הוא הולך הא מינכר שהוא שלו דומיא דקרקע:

ג תְּקָפוֹ וֶהֱבִיאוֹ אֶצְלוֹ קָנָה. שֶׁהָעֲבָדִים נִקְנִין בִּמְשִׁיכָה כָּזוֹ. אֲבָל אִם קָרָא לָעֶבֶד וּבָא אֶצְלוֹ. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ הָרִאשׁוֹן לֵךְ אֵצֶל הַלּוֹקֵחַ וְהָלַךְ אֶצְלוֹ. לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנּוּ בִּתְקִיפָה אוֹ שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הֶחֱזִיק בּוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הָרַב צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה:

מגיד משנה תקפו והביאו אצלו. פירש''י תקפו בחזקה ומימרא דשמואל היא שם: אבל אם קרא וכו'. שם מבואר: ואם החזיק וכו'. זה פשוט שהוקש לקרקע והרי דינו כיוצא בו:

כסף משנה או שאמר לו רבו הראשון לך אצל וכו'. טעמו משום דהוי טעמא משום דאדעתא דנפשיה אזיל לא שאני לן בין קראו רבו השני ובא אליו לאמר לו רבו הראשון לך אצל הלוקח:

ד עֶבֶד קָטָן הֲרֵי הוּא כִּבְהֵמָה וְקוֹנִין אוֹתוֹ בִּדְבָרִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן הַבְּהֵמָה וּבִדְבָרִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן הָעֲבָדִים. לְפִיכָךְ נִקְנֶה בִּמְשִׁיכָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תּוֹקְפוֹ:

מגיד משנה עבד קטן הרי הוא כבהמה וכו'. מימרא דרב אסי שם. ומ''ש ובדברים שקונין בהם את העבדים. יצא לו להרב ז''ל מההיא עובדא דאמרינן התם רב יהודה הנדואה גר שאין לו יורשים הוה [חלש] על מר זוטרא לשיולי ביה חזייה דתקיף ליה עלמא טובא א''ל לעבדיה שלוף לי מסאני ואמטינהו (לגו) ביתא וכו' ואיכא דאמרי קטן היה אלמא שהוא נקנה במה שהגדול נקנה ופשוט הוא. ומ''ש לפיכך וכו'. מפורש שם:

ה הַבְּהֵמָה בֵּין דַּקָּה בֵּין גַּסָּה נִקְנֵית [ב] בִּמְשִׁיכָה אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לְהַגְבִּיהַּ אוֹתָהּ לֹא הִצְרִיכוּהוּ לְהַגְבִּיהַּ. מִפְּנֵי שֶׁמִּתְחַבֶּטֶת בָּאָרֶץ. וְאִם הִגְבִּיהַּ קָנָה. וְהַהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכָל מָקוֹם. אֲבָל הַמְּשִׁיכָה אֵין קוֹנִין בָּהּ אֶלָּא בְּסִמְטָא אוֹ בְּחָצֵר שֶׁל שְׁנֵיהֶם וְאֵין קוֹנִין בָּהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא בְּחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם:

מגיד משנה הבהמה בין דקה וכו'. כך היא מסקנא דסוגיא בפ''ק דקדושין (כ"ה:) זה וזה במשיכה אבל במסירה לא דטפי עדיפא משיכה ממסירה ועיקר. ומ''ש מפני שמתחבטת. מפורש בפ' הספינה (דף פ"ו:) שאני בהמה דמסרכא: ואם הגביהה וכו'. מבואר שם דטפי עדיפא הגבהה ובההיא דר''ש דלעיל מבואר שהגבהה קונה בכ''מ זה לשון הברייתא: אבל המשיכה אין קונין בה אלא בסימטא וכו'. דין הגבהה שקונה בכל רשות והמשיכה ברשויות אלו דוקא מימרא דאביי ורבא בהמוכר את הספינה (דף פ"ד:) מפורשת והוא ג''כ בהלכות. ומלת סימטא כתבתי בפירושה לשון רש''י פי''ז מהלכות גזילה ואבידה:

כסף משנה הבהמה בין דקה בין גסה נקנית במשיכה. כתב ה''ה ולא במסירה דטפי עדיפא משיכה ממסירה. כך נראה שהוא דעת רבינו שכתב בפ''ג הספינה הואיל וא''א להגביה וכו' לא הצריכוה משיכה אלא נקנית במסירה אלמא דמשיכה עדיפא ליה ממסירה:

ו כֵּיצַד קוֹנִין אֶת הַבְּהֵמָה בִּמְשִׁיכָה. אֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם מְשָׁכָהּ וְהָלְכָה אוֹ שֶׁרָכַב עָלֶיהָ וְהָלְכָה בּוֹ שֶׁקָּנָה. אֶלָּא אֲפִלּוּ קָרָא לָהּ וּבָאָה אוֹ שֶׁהִכִּישָׁהּ בְּמַקֵּל וְרָצָה בְּפָנָיו כֵּיוָן שֶׁעָקְרָה יָד וְרֶגֶל קְנָאָהּ. וְהוּא שֶׁיִּמְשֹׁךְ בִּפְנֵי הַבְּעָלִים. אֲבָל אִם מָשַׁךְ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבְּעָלִים צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְשֹׁךְ לֵךְ מְשֹׁךְ וּקְנֵה:

מגיד משנה כיצד קונין הבהמה במשיכה וכו' ואפילו קראה וכו'. ברייתא שם (ע"ה:) ובפ''ק דקדושין (כ"ב:). ומ''ש כיון שעקרה יד ורגל. פסק כת''ק דברייתא ודלא כר' אחא דאמר התם עד שתהלך מלא קומתה וכן בהלכות בהמוכר את הספינה: והוא שימשוך וכו'. בכמה מקומות מבואר פרק שור שנגח את הפרה (נ"א:) דבעי למימר ליה לך משוך וקני ודוקא שלא בפניו אבל בפניו לא צריך דומיא דקרקע:

כסף משנה כיצד קונין את הבהמה במשיכה וכו' או שרכב עליה והלכה בו וכו'. עיין במ''ש בפרק י''ז מהלכות גזילה:

ז הַמּוֹכֵר עֵדֶר לַחֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּמַתָּנָה. כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ [ג] מַשְׁכּוּכִית, הִיא הַבְּהֵמָה הַמְהַלֶּכֶת בְּרֹאשׁ הָעֵדֶר וְהַכּל נִמְשָׁכִים אַחֲרֶיהָ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר לוֹ מְשֹׁךְ וּקְנֵה. שֶׁמְּסִירַת בְּהֵמָה זוֹ כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ לֵךְ מְשֹׁךְ וּקְנֵה. וְכֵיוָן שֶׁמָּשַׁךְ לוֹ הָעֵדֶר קָנָה וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו:

מגיד משנה המוכר עדר וכו'. מימרא מפורשת שם פ' שור שנגח את הפרה (דף נ"ב):

ח הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ * מְשֹׁךְ וְתִקְנֶה אוֹ חַזֵּק וְתִקְנֶה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ וְהָלַךְ וּמָשַׁךְ אוֹ שֶׁהֶחְזִיק לֹא קָנָה שֶׁמַּשְׁמָע תִּקְנֶה לְהַבָּא וַעֲדַיִן לֹא הִקְנָה לוֹ. אֶלָּא צָרִיךְ הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן לוֹמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה אוֹ מְשֹׁךְ וּקְנֵה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁיִּקְנֶה עַתָּה בְּעֵת שֶׁיִּמְשֹׁךְ אוֹ יַחֲזִיק:

ההראב"ד משוך ותקנה או חזק וכו'. א''א זהו דבר תימה שהרי מצינו אחת מכם תתקדש לי שהקדושין מקויימים בלשון זה וכן עקוץ תאנה מתאנתי ותקנה לי גנבתך וכן מצינו יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כלן לשון הקנאה הן עכ''ל:

מגיד משנה האומר לחבירו משוך וכו'. בהשגות א''א זהו דבר תימה וכו' וכן מצינו יטול ויזכה ויחזיק כלן לשון מתנה הן ע''כ. ובאמת שאין ראיה מההיא דקדושין דהתם אין האיש אומר לאשה לעשות דבר וכיון שכן אומר לה תתקדש שהוא להבא אחר נתינת הקדושין. א''נ דתתקדש לשון נפעל הוא תהוי מקודשת ואפשר עתה משא''כ בתקנה שהוא [פועל] (עתיד). א''נ דקדושין שאני אבל ההיא דעקוץ תאנה מתאנתי אינה כדברי הר''א ז''ל כבודו במקומו מונח דהתם לוקח הוא דאמר למוכר כדאיתא בהדיא במרובה (דף ע':) דאמר לוקח לגנב עקוץ תאנה מתאנתי בשבת ותקנה לי גנבתך וס''ד התם דה''ל גנב מתחייב בנפשו ומש''ה פטור מתשלומי ד' וה' וזה פשוט שם וההיא דיטול ויזכה וכו' בשכיב מרע היא בפ' מי שמת שהוא מדבר לאחר מיתה וכן פירש ה''ר יוסף ן' מיגש ז''ל שם דדוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ומ''מ יש חולקין שם. ועם כל זה לא מצינו סעד לדברי רבינו לבד זה ראה מצאתי דגרסינן בפ''ק דמציעא (דף ט') [בעי] ר' אלעזר משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו ומתמהינן לקנות מי א''ל קני אלא וקני כלים שעליה וכו' ונראה שהוא מפרש כך לקנות משמע להבא כמו לעשות לדבר וכיון שכן פשוט הוא שלא קנה אלא וקנה דמשמע עתה בעת משיכה כלומר שאינו הכרח שיהיה לאחר מכאן וכן דעת הרב בתקנה. אחר כן מצאתי מי שדקדק כן מכאן אבל רש''י ז''ל אמרה בלשון אחרת ודברי רבינו צ''ע:

ט הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ מְשֹׁךְ פָּרָה זוֹ וְלֹא תִּקְנֶה אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמָשַׁךְ לֹא קָנָה. וְאִם אָמַר לוֹ קְנֵה מֵעַכְשָׁו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם קָנָה. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה עוֹמֶדֶת בַּאֲגַם * בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁהִקְנָה אוֹתוֹ מֵעַתָּה עַל תְּנַאי נַעֲשָׂה הַתְּנַאי נִתְקַיֵּם הַקִּנְיָן. וְכָל הָאוֹמֵר עַל מְנָת כְּאוֹמֵר מֵעַכְשָׁו דָּמִי:

ההראב"ד ביום שלשים וכו'. א''א נ''ל אם הפרה עומדת ברשות הלוקח ביום ל''א שהיא קנויה לו מידי דהוה אהרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום דחיילי קדושין בההוא יומא עכ''ל:

מגיד משנה האומר לחבירו משוך פרה זו וכו'. זו היא מסקנא דגמרא בפירוש בפ' האשה שנפלו לה נכסים (דף פ"ב) בכתובות. ומ''ש אפילו עומד באגם. הכוונה ברשות שאינה שלו ואינה קונה לו וה''ה לרה''ר אלא דאורחא דמילתא נקט התם בגמרא אגם שהוא מקום (מרעה) [שאינו שלו]. ובהשגות א''א נ''ל אם הפרה עומדת ברשות הלוקח וכו'. ויש לחלק דאם איתא אפילו ברה''ר אם דומה לאשה הוא אלא הכא היינו טעמא דכיון דלא אמר מעכשיו במאי יקנה במשיכה כבר כלתה משיכתו ובפירוש חילקו בתוספתא במס' כתובות בין זו לההיא דקדושין. ותו דאף בקדושין גופייהו צריכה רבא כמו שנתבאר בהלכות אישות: וכל האומר ע''מ וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות דהכין קיי''ל ואיתא בקדושין בהאומר (דף ס') ובגיטין במי שאחזו ובהלכות אישות נתבארו משפטי התנאין:

כסף משנה האומר וכו'. כתובות פ' האשה שנפלו (דף פ"ב) וכתבו שם התוס' בד''ה הא דאמר לא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר ל' יום ובא אחר וקדשה בתוך ל' דמקודשת אע''פ שנתאכלו המעות אע''פ שלא אמר מעכשיו כדאמרינן בפרק האומר דבכסף ודאי לא בעינן מעכשיו שאם לא תתקדש לו חייבת לשלם והוי כאילו הכסף בעין לאחר ל' יום אבל הכא גבי משיכה אם לא אמר מעכשיו לא קנה לאחר ל' יום דבשעת קנייה כבר פסקה המשיכה. וכתבו עוד דר''י שהוא בעל המימרא ס''ל דמעכשיו מתחיל הקניין ואינו נגמר עד לאחר ל' יום ולהכי אמרינן בהכותב (דף פ"ו) שצריך שתהא בסוף שלשים באגם שהוא מקום הראוי למשיכה: כתב הר''ן בפ' הכותב על הא דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום לא ירדתי לסוף דעתו של הרמב''ם שכתב פ''ט מהל' גירושין דבלא א''ל מעכשיו מגורשת ובפ''ג מהל' מכירה כתב דבלא א''ל מעכשיו לא קנה. וה''ה בפ''ט מהל' גירושין נתן טוב טעם ודעת לדברי רבינו: כתב ה''ה מ''ש אפילו אם עומדת באגם הכוונה ברשות שאינו שלו וכו'. ולא ידעתי למה כתב כן דהא בגמרא משמע דוקא בעומדת באגם אבל עומדת ברה''ר לא:

י הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ אוֹ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה וְאָמַר קְנֵה אוֹתָהּ כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם קוֹנִין. אִם מָשַׁךְ אוֹ הִגְבִּיהָהּ קָנָה. אֲבָל אִם רָכַב עָלֶיהָ. אִם בַּשָּׂדֶה קָנָה. וְאִם בָּעִיר לֹא קָנָה. לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִרְכֹּב בָּעִיר. לְפִיכָךְ אִם הָיָה אָדָם חָשׁוּב שֶׁדַּרְכּוֹ לִרְכֹּב בָּעִיר. אוֹ אָדָם מְזֻלְזָל בְּיוֹתֵר שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד עַל הִלּוּכוֹ בָּעִיר רוֹכֵב. כְּגוֹן הַמְטַפְּלִין בְּגִדּוּל הַבְּהֵמוֹת אוֹ הָעֲבָדִים. אוֹ שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה. אוֹ שֶׁהָיָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁהָרַבִּים דּוֹרְסִין שָׁם. הֲרֵי זֶה קוֹנֶה בִּרְכִיבָה. וְהוּא שֶׁתְּהַלֵּךְ בּוֹ:

מגיד משנה המוכר בהמה לחבירו וכו'. בבא זו ופרטיה בפרק קמא דמציעא (דף ט') ומתוך שלא ביאר הרב דין מנהיג נראה שהוא סבור דמנהיג קנה בין בעיר בין בשדה כפירש''י ז''ל והראב''ד ז''ל. וזה אם משך שכתב כאן שכבר נתבאר שהמשיכה היא בהכישה במקל ודוקא ברשות שדינו שיקנה כמ''ש למעלה כבר: ומה שכתב או שהיתה אשה. פירש''י ז''ל טעם האשה שאין כחה יפה ודרכה לרכוב עליה פן תנתק הבהמה ממנה ואיכא דגרסינן חשובה ולא כן גירסת רבינו ורש''י ז''ל. ויתר דברי הבבא מפורשין שם בברייתא ובסוגיא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן