הלכות מכירה - פרק שנים ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק שנים ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א אֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא [א] לָעוֹלָם. בֵּין בְּמֶכֶר בֵּין בְּמַתָּנָה בֵּין בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מֵרַע. כֵּיצַד. מַה שֶּׁתּוֹצִיא שָׂדֶה זוֹ מָכוּר לְךָ. מַה שֶּׁיּוֹצִיא אִילָן זֶה נָתוּן לְךָ. תְּנוּ מַה שֶּׁתֵּלֵד בְּהֵמָה זוֹ לִפְלוֹנִי. לֹא קָנָה כְּלוּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה אין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ופלוגתא דתנאי היא ואוקימנא ביבמות בהאשה רבה (דף צ"ג) הנהו דאמרי אדם מקנה כשיטה ואינה הלכה וזה פשוט ומוסכם, וכן שכיב מרע מבואר בהרבה מקומות:

ב הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת דֶּקֶל לַחֲבֵרוֹ [ב] יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ אַף לְאַחַר שֶׁבָּאוּ הַפֵּרוֹת לָעוֹלָם. וְאִם [ג] שָׁמַט הַלּוֹקֵחַ וְאָכַל אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ מִשְּׁנֵיהֶם אֵין חַיָּב לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע:

מגיד משנה המוכר פירות דקל לחבירו וכו'. מימרא פרק איזהו נשך (דף ס"ו) ופסק כר''נ. ומ''ש ואם שמט. מבואר שם וכתב הרשב''א ז''ל מהא דאמר ר''נ מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה הביא רבינו תם ז''ל ראיה למוכר שטר חוב לחבירו בעדים אע''ג דקי''ל דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה אם קדם הלוקח וגבה מלוה אין המוכר יכול לחזור בו ומסתברא לי דוקא בדכתב ליה או בדא''ל הוא וכל שעבודא [דאית ביה] אבל אי לא א''ל הוא וכל שעבודא דאית ביה לא קנה אלא הנייר בעלמא והילכך אפילו קדם וגבה מוציאין ממנו עכ''ל. וכן הסכים הרמב''ן ז''ל לדעת רבינו תם ז''ל:

ג אֲבָל הַפּוֹסֵק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק וְלֹא הָיָה אוֹתוֹ הַמִּין שֶׁפָּסַק עָלָיו בִּרְשׁוּת מוֹכֵר. חַיָּב לִקְנוֹת וְלִתֵּן לַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁפָּסַק. וְאִם חָזַר מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע:

מגיד משנה אבל הפוסק על שער שבשוק ולא היה אותו המין וכו'. זה מבואר ראש פרק איזהו נשך (דף ס"ב:):

כסף משנה אבל הפוסק על שער וכו'. כתב הרב המגיד מבואר בריש פרק איזהו נשך עכ''ל. ואני אומר שמאחר דההיא דריש פרק איזהו נשך אינה שנויה אלא לענין רבית מנין לו ללמוד משם לענין קיום המקח. ונ''ל שרבינו למד דין זה מדתניא בתוספתא דמציעא פרק ד' המוכר פירות לחבירו בחזקת שיש לו ונמצא שאין לו לאו כל הימנו לאבד זכותו של זה ומפרשה רבינו בפוסק עמו על שער שבשוק שכבר יצא ולענין קיום מקח למי שפרע. ואם תאמר והא כיון שאינו ברשותו לא קני שכך כתב רבינו בסמוך שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו, וי''ל דכיון שזה דבר הנמכר בשוק הוה ליה כאילו הוא ברשותו וזהו שכתב הפוסק על שער שבשוק דמשמע שהוא דבר הנמכר בשוק בכל שעה ולפ''ז מ''ש בסמוך שמי שהקנה מטלטלין אגב קרקע שאם אינם ברשות מוכר אינם קנויים היינו דוקא מטלטלין שאין כיוצא בהם נמכר בשוק אי נמי דכשנתן דמים נמכר אע''פ שאינו ברשותו כיון שהוא בעולם קנה לענין מי שפרע אבל בשהקנה לו מטלטלין אגב קרקע אע''פ שהיו בעולם כיון שלא היו ברשותו ההוא קניין לא מהני מידי מדין קניין אגב קרקע:

ד מִי שֶׁפָּסַק עַל שַׁעַר שֶׁבַּשּׁוּק שֶׁיִּתֵּן אַרְבָּעָה סְאִין בְּסֶלַע. אִם הָיוּ שִׁבֳּלִים הֲרֵי זֶה קָנָה לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. וְהוּא שֶׁיַּרְאֶה לוֹ בַּגֹּרֶן אוֹ שֶׁיֹּאמַר לוֹ בַּשּׁוּק הֲרֵינִי סוֹמֵךְ עָלֶיךָ. אֲבָל אִם לֹא נִרְאָה לוֹ בַּגֹּרֶן וְלֹא אָמַר לוֹ הֲרֵינִי סוֹמֵךְ עָלֶיךָ לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל מוֹכֵר וְאֵינוֹ מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. שֶׁהֲרֵי הוּא אוֹמֵר שֶׁמָּא פָּסַק עִם אַחֵר וְאֵין צָרִיךְ לְחִטִּים אֵלּוּ:

מגיד משנה מי שפסק על שער שבשוק וכו'. זו מימרא שם (דף ס"ג) האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא צריך לאתחזויי לבי דרי וכו'. ופירש''י תרעא חריפא הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא השער הבכיר שהוא סמוך לקציר וכו' ותנן במתני' דאם יש לו מותר לפסוק וכו' ומדברי המחבר נראה שהוא מפרש תרעא חריפא מוקדם לימות הקציר ופוסק לתת לו מן התבואה הבאה והוא פוסק על שער זה וממתין התבואה החריפה הבאה ועיקר: אבל אם לא נראה וכו'. מפורש שם הדין והטעם דכל מי שקונה תבואה הבאה לתרי תלתא יהיב ואי לא א''ל לא סמכא דעתיה:

ה דָּבָר שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל מַקְנֶה אֵינוֹ נִקְנֶה. וַהֲרֵי הוּא כְּדָבָר [ד] שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. כֵּיצַד. מַה שֶּׁאִירַשׁ מֵאַבָּא מָכוּר לְךָ. מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מְצוּדָתִי מִן הַיָּם נָתוּן לְךָ. שָׂדֶה זוֹ לִכְשֶׁאֶקָּחֶנָּה קְנוּיָה לְךָ. לֹא קָנָה כְּלוּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה דבר שאינו ברשותו וכו' כיצד מה שאירש מאבא וכו'. פירקא קמא דמציעא (דף ט"ז) ברייתא: וכן שדה זו. שם דלא קי''ל כרב דאמר קנה:

ו מִי שֶׁהָיָה מוֹרִישׁוֹ גּוֹסֵס וְנָטוּי לָמוּת וְרָצָה לִמְכֹּר מִנְּכָסָיו מְעַט כְּדֵי לְהוֹצִיא הַדָּמִים בְּצָרְכֵי קְבוּרָה. הוֹאִיל וְהַבֵּן עָנִי וְאִם יַמְתִּין עַד שֶׁיָּמוּת וְיִמְכֹּר יִשְׁתַּהֶא הַמֵּת וְיִתְבַּזֶּה. תִּקְנוּ [ה] חֲכָמִים שֶׁאִם מָכַר וְאָמַר מַה שֶּׁאִירַשׁ מֵאָבִי הַיּוֹם מָכוּר לְךָ מִמְכָּרוֹ קַיָּם. וְכֵן צַיָּד עָנִי שֶׁאֵין לוֹ מַה שֶּׁיֹּאכַל שֶׁאָמַר מַה שֶּׁתַּעֲלֶה מִן הַיָּם מְצוּדָתִי הַיּוֹם מָכוּר לְךָ. מִמְכָּרוֹ קַיָּם מִשּׁוּם כְּדֵי חַיָּיו:

מגיד משנה מי שהיה מורישו גוסס ונוטה למות וכו' וכן צייד עני שאין לו מה יאכל וכו'. מפורש שם (דף ס"ז:) וכן בהלכות תניא מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום [מכור לך] מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין מאי שנא רישא ומ''ש סיפא אמר ר''י סיפא וכו' משום כבוד אביו משום כדי חייו ירושלמי בלוה תכריכי אביו פירוש כגון שהיה אביו גוסס ולא היה לו תכריכין ומכר מה שהוא יורש מאביו היום לקנות לו תכריכין ע''כ בהלכות. וכתבו ז''ל ודוקא בכדי שיקנה לו תכריכין הא יותר מכאן לא ומיהו אי לא משכח לזבוני בכדי שיעור מצומצם מוכר הוא עד כדי שימצא דכל זה בכלל כבוד אביו. ומשום כדי חייו פירש רב האי ז''ל כדי חיי יום ע''כ:

ז הַבֵּן שֶׁמָּכַר בְּנִכְסֵי אָבִיו בְּחַיֵּי אָבִיו וּמֵת הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב וְאַחַר כָּךְ מֵת הָאָב. בֶּן הַבֵּן מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. שֶׁהֲרֵי אָבִיו מָכַר דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא [ו] עֲדַיִן לִרְשׁוּתוֹ. וְנִמְצְאוּ הַנְּכָסִים בִּרְשׁוּת הָאָב וְזֶה יוֹרֵשׁ אֲבִי אָבִיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה הבן שמכר בנכסי אביו וכו'. מימרא פ' מי שמת (דף קנ"ח:) ובהלכות. וכתב הרשב''א ז''ל ולאו דוקא הבן אלא אפילו הוא עצמו וכדתניא מה שאירש מאבא מכור לך לא עשה ולא כלום אלא דבן מוציא מיד הלקוחות בלא כלום אבל הוא מוציא גוף הנכסים מידם לפי שלא חל עליהם המכר אבל מ''מ חייב לשלם דמי המכר שקבל מהם עכ''ל:

כסף משנה הבן שמכר בנכסי אביו וכו'. על מ''ש הרב המ''מ אלא דאב מוציא מיד הלקוחות כתב המגיה דט''ס הוא x ואב נתחלף לו בבן:

ח מִי שֶׁנָּתַן קַרְקַע מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ וְנָתַן לוֹ עַל גַּבָּהּ מֵאָה דִּינָרִין. אִם הָיוּ הַדִּינָרִין מְצוּיִין בִּרְשׁוּתוֹ כֵּיוָן שֶׁזָּכָה בַּשָּׂדֶה זָכָה בַּדִּינָרִין. וְאִם אֵין לוֹ דִּינָר אֵין מְחַיְּבִין אֶת הַנּוֹתֵן לִתֵּן לוֹ מֵאָה דִּינָרִין עַד שֶׁיָּבִיא הַזּוֹכֶה רְאָיָה שֶׁהָיָה לָזֶה דִּינָרִין בְּעֵת הַמַּתָּנָה. וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר מִטַּלְטְלִין שֶׁמַּקְנֶה אָדָם אוֹתָם עַל קַרְקַע. אִם אֵינָם בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן לֹא קָנָה. שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ:

מגיד משנה מי שנתן קרקע וכו'. זה פשוט דבפ''ק דקידושין (דף כ"ו כ"ז) שאלו אי בעינן שיהיו צבורין המטלטלין תוך הקרקע ואסיקנא דלא ואי איתא דאפילו אינן בעין קנה מאי קא מבעיא לן פשיטא אלא ודאי לא קנה אא''כ הם בעין ופשוט הוא ג''כ שעל המקבל לברר שהמוציא מחבירו עליו הראיה וכיוצא בזה כתב הרשב''א ז''ל בשבועות דאי ליתנהו בעין ודאי לא קנה:

ט מִי שֶׁהָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר הֲרֵי זֶה מַקְנֵהוּ בֵּין בְּמֶכֶר בֵּין בְּמַתָּנָה. לְפִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן בִּרְשׁוּת בְּעָלָיו הוּא וַהֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא קַיָּם. וְאִם כָּפַר בּוֹ זֶה שֶׁהֻפְקַד אֶצְלוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְנוֹתוֹ. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁאָבַד שֶׁאֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. אֲבָל הַמַּלְוֶה הוֹאִיל וּלְהוֹצָאָה נִתְּנָה אֵינָהּ בָּעוֹלָם [ז] וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַקְנוֹתָהּ אֶלָּא בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן. וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ טַעַם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם הָיְתָה מִלְוֶה בִּשְׁטָר מַקְנֶה אֶת הַשְּׁטָר בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה שֶׁהֲרֵי יֵשׁ כָּאן דָּבָר הַנִּמְסָר לִקְנוֹת שִׁעְבּוּד שֶׁבּוֹ:

מגיד משנה מי שהיה לו פקדון ביד אחר וכו'. זה פשוט במרובה (דף ע"ז:) ואמרינן פרק הספינה ר' אבא הוי להו תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אחא אגב אסיפא דביתיה. ומ''ש ואם כפר בו וכו'. משום דקי''ל כר''י דאמר במרובה (דף ס"ח) גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ותו דאמרינן דגבי אדרכתא דלא כתביה אמטלטלי דכפריה וכ''ש שא''א להקנות: אבל מלוה הואיל ולהוצאה ניתנה. גם זה פשוט וכבר נתבאר למעלה פ''ו. והטעם שכתב הואיל ולהוצאה ניתנה נתבאר פ' האיש מקדש ודין השטר נתבאר פ' האיש מקדש (דף מ"ז) ופ''ו:

י כְּשֵׁם שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. כָּךְ אֵין אָדָם מַקְנֶה לְמִי שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. וַאֲפִלּוּ [ח] עֻבָּר הֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. וְהַמְזַכֶּה [ט] לְעֻבָּר לֹא קָנָה. וְאִם הָיָה בְּנוֹ הוֹאִיל וְדַעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ קָנָה:

מגיד משנה כשם שאין אדם מקנה וכו'. כך נפסקה הלכה פ' מי שמת (קמ"ב:) והלכתא המזכה לעובר לא קנה: ואם היה בנו וכו'. פסק כר''י דאמר הכין וכ''כ ז''ל וי''א דדוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ויש שאין מחלקין וזה דעת המחבר והסברא הראשונה כתב בעל העיטור בשם רבינו האי ז''ל ודעת רבינו עיקר דסתם אמרו:

יא הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ נְכָסַי לַבָּנִים שֶׁתֵּלְדִי מִמֶּנִּי הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִקְנוּ כְּלוּם. שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְעַבְּרָה בָּהֶן בִּשְׁעַת הַמַּתָּנָה עֲדַיִן לֹא בָּאוּ כְּדֵי לִהְיוֹת דַּעְתּוֹ קְרוֹבָה לָהֶם:

מגיד משנה האומר לאשתו נכסי לבנים וכו'. זה מבואר במעשה (שם). ועוד דע''כ לא אר''י אלא במעוברת הא לאו הכי לא ואפילו במעוברת פליגי:

יב הַמַּקְנֶה לְמִין מִמִּינֵי חַיָּה לֹא הִקְנָה כְּלוּם. הִקְנָה קְצָת נְכָסָיו לִבְהֵמָה אוֹ לְמִי שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם [י] וְחָזַר וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ קְנֵה כִּבְהֵמָה זוֹ אוֹ כְּעֻבָּר זֶה לֹא קָנָה כְּלוּם. אָמַר לוֹ קְנֵה אַתְּ וּבְהֵמָה זוֹ אוֹ אַתְּ וְעֵבָּר זֶה קָנָה [כ] מֶחֱצָה:

מגיד משנה המקנה למין וכו' הקנה וכו'. שם בביאור מימרא בלא מחלוקת: אמר לו קנה את ובהמה זו וכו'. זה מחלוקת ופסק כר''נ וכן בהלכות:

כסף משנה המקנה למין ממיני חיה וכו' אמר לו קנה את ובהמה זו וכו'. נ''ל עיקר הנוסחא אמר לו קנה את ובהמה זו או את ועובר זה קנה מחצה ע''כ וכך אמרו בגמרא קנה את וחמור וכך מצאתי בנוסחא מדוייקת:

יג אֵין אָדָם מַקְנֶה לֹא בְּמֶכֶר וְלֹא בְּמַתָּנָה אֶלָּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ [ל] מַמָּשׁ אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ אֵינוֹ נִקְנֶה:

מגיד משנה אין אדם מקנה וכו'. זה מוסכם מן הגאונים ז''ל ומבואר ממה שאמרו במי שמת (דף קמ"ז ע"ב) שכיב מרע שאמר ידור פלוני בביתי זה יאכל פלוני פירות דקל [זה] לא אמר כלום ופירשו לפי שאין הדירה גוף ואמרינן התם מילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע וזה פשוט ומוסכם ומבואר בירושלמי:

יד כֵּיצַד. אֵין אָדָם מַקְנֶה רֵיחַ הַתַּפּוּחַ הַזֶּה אוֹ טַעַם הַדְּבַשׁ הַזֶּה אוֹ עֵין הַבְּדלַח הַזֶּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ הַמַּקְנֶה לַחֲבֵרוֹ אֲכִילַת פֵּרוֹת דֶּקֶל זֶה אוֹ דִּירַת בַּיִת זֶה לֹא קָנָה. עַד שֶׁיַּקְנֶה לוֹ גּוּף הַבַּיִת לָדוּר בּוֹ וְגוּף הָאִילָן לֶאֱכל פֵּרוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

טו * דִּין הַהֶקְדֵּשׁ וְדִין הָעֲנִיִּים וְדִין הַנְּדָרִים אֵינוֹ כְּדִין הַהֶדְיוֹט בִּקְנִיָּתוֹ שֶׁאִלּוּ אָמַר אָדָם כָּל מַה שֶּׁתֵּלֵד בְּהֶמְתִּי יִהְיֶה הֶקְדֵּשׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת אוֹ יִהְיֶה אָסוּר עָלַי אוֹ אֶתְּנֶנּוּ לִצְדָקָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְקַדֵּשׁ לְפִי שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם הֲרֵי זֶה חַיָּב לְקַיֵּם דְּבָרוֹ [מ] שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ל-ג) 'כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה':

ההראב"ד דין ההקדש וכו'. א''א רואה אני כי הוא מוסיף אפילו על דברי הרב ז''ל כי הרב כתב במעשה דההוא גברא דתקע ליה חבריה משום דלא היה סלע ברשותו לא מצי מקני ליה אלא במעמד שלשתן וזה החכם אומר שאפילו לא בא לעולם קנו עניים. ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים כך וכך כלומר מן הפירות שיצאו בכרם שלי וכן כל כיוצא בזה הרי זה חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן לעניים כך וכך מפירות שלא באו לעולם לא קנו עניים לדברי הרב. עכ''ל:

מגיד משנה דין ההקדש ודין העניים וכו' עד סוף הפרק. בהשגות א''א רואה אני כי הוא מוסיף וכו'. ובאמת דעת הרב אלפסי ז''ל בהלכות שם פרק שור שנגח דדבר שלא בא לעולם אינו מוקדש כלל וגם מוסכם הוא מכל המפרשים ומבואר בגמ' וגם דעת המחבר כן בביאור פ' ו' מהלכות ערכין וחרמין אלא שכתב שאע''פ שאינו מוקדש הנודר חייב להקים דבריו מדין חיוב הנדר כמו שיתבאר שם בארוכה ואף שם הודה לו הרב ר''א ז''ל ואף כאן הן הן דבריו והתימה [מ''ש] x הרב ר''ח. ואני אומר שהחלק הראשון הוא סברת המחבר אלא שהוא מוסיף שאף במתנת שכיב מרע אע''פ שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחוייב אם היה קיים ועיקר. והחלק הראשון כשהנודר קיים כן כתבוהו קצת מן המפרשים ז''ל:

כסף משנה דין ההקדש ודין העניים. כתב הטור בסימן רי''ב דעת א''א ז''ל נוטה לדברי הגאונים שכתב מי שאמר חוב שיש לי על פלונית יהיה הקדש או לעניים לאו כלום הוא שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא א''כ אמר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אתננו לעניים או לצדקה אז חייב לקיים דבריו וצריך להקדישו או ליתנו לצדקה כשיגבנו. והראב''ד השיג עליו גם כן וכתב אם חייב אדם עצמו ואמר אתן כך וכך מהפירות שיצאו מהכרם שלי וכן כל כיוצא בזה הרי זה חייב עצמו ויתן אבל אם אמר ינתן כך וכך מפירות שלא באו לעולם או שאמר לבניו תנו לא קנו עניים עכ''ל הטור. ואני אומר שכוונת רבינו היא לומר שכשם שאין ההדיוט זוכה בדבר שלא בא לעולם כך אין העניים זוכים בו לפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והן פירות שלא באו לעולם לא זכו בהם העניים אבל אם אמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר לא מפני שזכו בהם העניים. וכך הם דבריו גם כן בפרק ו' מהלכות ערכין והם הם דברי הרא''ש שכתב הטור ולא כמו שעלה על דעתו של הטור שרבינו חולק על הרא''ש וזה פשוט אבל אי איכא למידק על דברי רבינו אינו אלא במ''ש שאם צוה שכיב מרע ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים מכל מקום מי שמחוייב לתתו לעניים דהיינו השכיב מרע ליתיה בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מוריש וזו היא השגת הראב''ד ז''ל שכתב על רבינו. ונ''ל שרבינו סובר דכיון שאמר מורישם כל מה שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקבול והוה ליה כאילו נדרו הם בעצמם וחייבים לקיים נדרם:

טז וְהוֹאִיל וְהַדָּבָר כֵּן אִם צִוָּה אָדָם כְּשֶׁהוּא שְׁכִיב מֵרַע וְאָמַר כָּל מַה שֶּׁיּוֹצִיא אִילָן זֶה לָעֲנִיִּים. אוֹ כָּל שְׂכַר בַּיִת זֶה לָעֲנִיִּים זָכוּ בָּהֶן הָעֲנִיִּים:

יז יֵשׁ גְּאוֹנִים שֶׁחוֹלְקִין עַל דָּבָר זֶה וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין הָעֲנִיִּים זוֹכִין אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁהֶדְיוֹט קוֹנֶה בָּהֶן. וּלְפִיכָךְ לֹא יִזְכּוּ בְּדָבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. וְאֵין דַּעְתִּי נוֹטָה לִדְבָרִים אֵלּוּ. שֶׁאֵין אָדָם מְצֻוֶּה לְהַקְנוֹת. וְהוּא מְצֻוֶּה לְקַיֵּם דְּבָרָיו בִּצְדָקָה אוֹ בְּהֶקְדֵּשׁ כְּמוֹ שֶׁהוּא מְצֻוֶּה לְקַיֵּם הַנֵּדֶר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן