הלכות מכירה - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בְּאֶלֶף זוּז וְנָתַן לוֹ מִקְצָת הַדָּמִים וְהָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ שְׁאָר הַדָּמִים אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר לוֹ אֶלָּא זוּז אֶחָד לֹא קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶת [א] כֻּלָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב הַשְּׁטָר אוֹ הֶחֱזִיק:

מגיד משנה המוכר שדה וכו' והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים. ברייתא בפ' השוכר את האומנין במציעא (דף ע"ז ע"ח) ולשון הגמרא עייל ונפיק אזוזי, וכתב הרשב''א ר''ח כתב עייל ונפיק אזוזי דלא קנה בדגלי דעתיה דלא מזבן לאשתלומי דמי למחר וליומא אחרינא בלא נחיצותא אלא בנחיצותא וזה נכון ע''כ: אפילו לא נשאר וכו'. מפורש בגמרא בעובדא דחמרא: ואע''פ שכתב וכו'. זו היא פשטה של ברייתא בין שאמר לו לך חזק וקנה בין שהחזיק בפניו בסתם:

כסף משנה המוכר וכו'. בפרק הזהב (דף מ"ח:) גבי פלוגתא דרב ור''י בערבון אי קנה כנגדו או כנגד כולו תניא דאם מכר לו בית או שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז קנה כל הקרקע כי היכי דבמטלטלין קנה כל המטלטלין לענין מי שפרע ותמהני למה לא הזכיר רבינו דין זה מפורש גבי קרקע כמ''ש בריש פ''ז גבי מטלטלי וצ''ע:

ב חָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ. יַד הַמּוֹכֵר עַל הָעֶלְיוֹנָה. רָצָה אוֹמֵר לוֹ הֵילָךְ מְעוֹתֶיךָ אוֹ קְנֵה מִן הַקַּרְקַע כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנָּתַתָּ לִי וְנוֹתֵן לוֹ מִן הַזִּבּוּרִית שֶׁבָּהּ. וְאִם חָזַר הַמּוֹכֵר יַד הַלּוֹקֵחַ עַל הָעֶלְיוֹנָה רָצָה אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי מְעוֹתַי אוֹ תֵּן לִי קַרְקַע כְּנֶגֶד מְעוֹתַי וְנוֹטֵל מִן הַיָּפֶה שֶׁבָּהּ. וְאִם לֹא הָיָה יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ קָנָה הַלּוֹקֵחַ אֶת כֻּלָּהּ וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וּשְׁאָר הַדָּמִים עָלָיו כִּשְׁאָר הַחוֹבוֹת:

מגיד משנה חזר בו הלוקח יד מוכר וכו'. מפורש בברייתא רצה אמר לו הילך מעותיך רצה אומר לו הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן הזבורית והרמב''ן ז''ל פירש בקדושין שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזבורית שבה ושמין לו כשער של עכשיו לא לפי הפסק: ואם חוזר בו וכו'. ג''ז באותה ברייתא מגבהו מן העידית ואמרי' עלה מן העידית שבה ואף זו פירש הרמב''ן ז''ל ששמין לו כשער של עכשיו: אם לא היה וכו'. גם זה מפורש בגמרא ובהלכות שם בהשוכר:

כסף משנה (א-ב) המוכר שדה לחבירו באלף זוז וכו' ואם חזר המוכר וכו' ונוטל מן היפה שבה. בגמרא (דף ע"ז:) מהיכן מגבהו מן העידית, וכתב נ''י פירוש אתן לי מעותי בלחוד קאי דאילו אתן לי קרקע כיון שהוא רוצה שיקנה כנגד מעותיו למה יטול מן העידית הרי דינו כדין לוקח חצי שדה דמשמנים ביניהם ונוטל כחוש אלא אמעות קאי וכן כתב הר''ן בפ''ק דקדושין. אבל מפשט דברי רבינו נראה דאתן לי קרקע כנגד מעותי קאי וכן כתב בפי' המשנה פ' האומנין:

ג מָכַר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס וְתוֹבֵעַ שְׁאָר הַדָּמִים קָנָה הַכּל. וְאֵין הַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. שֶׁזֶּה שֶׁתּוֹבֵעַ וְרוֹדֵף לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר וְהִקְנָה. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְזֹר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ:

מגיד משנה מכר שדהו מפני וכו'. גם זה מפורש בגמרא ובהלכות:

ד וְכֵן הַדִּין בְּמוֹכֵר מִטַּלְטְלִין [ב] אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ הַפֵּרוֹת וְהוֹצִיאָן לִרְשׁוּתוֹ וְהַמּוֹכֵר נִכְנָס וְיוֹצֵא עַל שְׁאָר הַדָּמִים לֹא קָנָה. וְיַד הַחוֹזֵר בּוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אֶלָּא אִם כֵּן מָכַר מִפְּנֵי רָעַת מִמְכָּרוֹ וַהֲרֵי זֶה קָנָה הַכּל:

מגיד משנה וכן הדין וכו'. דין המטלטלים ג''כ שם (דף ע"ז) ובעל המאור פירש בשלא משך ולענין מי שפרע דאי בשמשך בכל גוונא קנה לדעתו כתבו הר''א והרמב''ן והרשב''א ז''ל דכי אמרינן במטלטלין שיכול לומר לוקח כשהמוכר חוזר בו תן לי מהם נגד מעותי וכן שהמוכר יכול לומר כשלוקח חוזר הילך נגד מעותיך דוקא במטלטלין הראויין ליחלק כגון פירות וכיוצא בהן אבל בעלי חיים כגון פרה וחמור וכל כיוצא בזה שאינו בשום צד ראוי לחלוקה כל היכא שמוכר יוצא ונכנס על מעותיו יכול כל אחד לחזור בו לגמרי וחוזרין המעות ללוקח ואינן שותפין במכר והראו פנים לזה ועיקר:

ה לָקַח שְׁוֵה מֵאָה בְּמָאתַיִם וְהַמּוֹכֵר יוֹצֵא וְנִכְנָס לִתְבֹּעַ שְׁאָר הַדָּמִים. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא כְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ וְאֵינוֹ תּוֹבֵעַ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁמָּכַר בְּיוֹתֵר. אוֹ אֵינוֹ כְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ וְזֶה שֶׁתּוֹבֵעַ מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקַּח כָּל הַדָּמִים. לְפִיכָךְ הָרוֹצֶה לַחְזֹר מִשְּׁנֵיהֶם אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר. וְאִם תָּפַס הַמּוֹכֵר מִמִּקָּח שֶׁמָּכַר כְּנֶגֶד הַמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ לוֹ אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

מגיד משנה לקח שוה מאה וכו'. מן הדומה שגרסתו אינו שוה לגרסתנו והוא גורס זבין שוה מאה במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי במוכר שדהו וכו' תיקו, אבל גרסת ספרינו כך פשיטא בעי לזבוני במאה ולא משכח (לזבוני במאה) [וזבין במאתים] וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני אלא בעי לזבוני במאה ולא אשכח ואי (הוה) טרח הוה משכח (במאה) ולא טרח וזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי מאי וכו'. ופירש''י היה צריך למאה זוז ורצה למכור שדה במאה זוז ולא מצא לה לוקחין ומכר גדולה במאתים לא קנה, זהו פי' מאי דפשיטא להו ופירוש הבעיא כך ולא אשכח ולא מצא לה לוקחין מיד ואילו טרח טובא לאהדורי אחר לוקחין הוה משכח לוקחין שדה קטנה ולא טרח שהוקשה לו הטורח ומכר גדולה במאתים ועייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי כיון דמשום טרחא דאהדורי אחר לוקחין הוקל לו למכור את זו בלא דוחק מעות ש''מ לאו חביבה היא עליו עכ''ל:

כסף משנה לקח שוה מאה במאתים וכו'. חסרון לשון יש כאן וכך צריך להגיה הרי זה ספק אם הוא כמוכר שדה מפני רעתה ואינו תובע אלא מפני שמכר ביוקר או אינו כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע מפני שעדיין לא גמר להקנותו וכו'. ומה שכתב הרב המגיד שהיא גירסת רבינו אינו מכוון גם מה שכתב פירש''י לגירסת רבינו אינו מכוון אלא גירסת x רבינו כך היתה זבין שוה מאה במאתן ועייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא תיקו:

ו הַקּוֹנֶה דָּבָר מֵחֲבֵרוֹ וְנָתַן לוֹ הַדָּמִים וְטָעָה בְּמִנְיַן הַמָּעוֹת. וּלְאַחַר זְמַן תְּבָעוֹ הַמּוֹכֵר וְאָמַר לוֹ מֵאָה שֶׁנָּתַתָּ לִי אֵינָם אֶלָּא תִּשְׁעִים. נִקְנָה הַמִּקָּח וּמַחֲזִיר לוֹ הָעֲשָׂרָה אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים. בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין:

מגיד משנה הקונה דבר מחבירו ונתן לו המעות וכו'. זה מבואר בסוגיא דהאיש מקדש (דף מ"ז) ושוין במכר שקנה דרב הונא מוקי לה בכה''ג דנמצא מנה חסר דינר וקנה ופשוט הוא שם ובודאי שאין לו דין נותן מקצת הדמים אלא כאילו נתן כלם ומחזיר השאר זה דעת המחבר ופט''ו יתבאר יותר:

ז הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כְּשֶׁאֶמְכֹּר שָׂדֶה זוֹ הֲרֵי הִיא מְכוּרָה לְךָ מֵעַכְשָׁו [ג] בְּמֵאָה זוּז וְקָנָה מִיָּדוֹ עַל כָּךְ וּלְאַחַר זְמַן מְכָרָהּ לְאַחֵר בְּמֵאָה. קָנָה הָרִאשׁוֹן. מְכָרָהּ בְּיוֹתֵר עַל מָנֶה קָנָה אַחֲרוֹן. שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ אֶלָּא כְּשֶׁאֶמְכֹּר שֶׁיִּהְיֶה מוֹכֵר מִדַּעְתּוֹ תְּחִלָּה וְזֶה לֹא הָיָה רוֹצֶה לִמְכֹּר וְלֹא מָכַר אֶלָּא מִפְּנֵי הַתּוֹסֶפֶת שֶׁהוֹסִיף זֶה עַל שָׁוְיוֹ. וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁנֶּאֱנַס [ד] וּמָכַר:

מגיד משנה האומר לחבירו כשאמכור שדה זו וכו'. עובדא פרק השוכר את הפועל בע''ז (דף ע"ב) ואיתא בהלכות פ' בית כור (דף ק"ד) ודוקא כשאמר במאה זוז אבל התם כגון כשאמר לו כשאמכרנה יהיה מכורה לך שלא פסק הדמים הרי מכורה לאחרון דכל שלא פסק לא סמכא דעתיה והכי איתא התם בגמרא ובהלכות. ומ''ש אמכרנו לך עכשיו וקנו מידו. הוא פירוש הגאון רבינו האי וכן בהלכות בבית כור וקיימא לן דכל הני שמעתתא כלהו בדאמר ליה מעכשיו וקנו מידו ע''כ. והרב רבינו שלמה בן אדרת ז''ל כתב בשם רב האי והקרקע עומד ביד הלוקח וכן כתוב בעיטור בשם רבוואתא: מכרה ביתר על מנה קנה האחרון וכו'. מפורש בגמרא האי זוזי אנסוה, ופירש המחבר שהרי זה כמי שנאנס ומכר דלא קנה קמא דאונסא לא מסיק איניש אדעתיה עד דמקבל עליה בפירוש כל אונסא דאתיליד וזה דעת הרמב''ן ז''ל והוציא הרב מתוך פירוש זה שאם אמר לו בפירוש אם אני מוכרה לעולם אפילו בכמה לדידך מזביננא לך במאה קנה דהוה ליה כמאן דמקבל עליה כל אונסא דמתיליד גם הרשב''א ז''ל כתב כן בשמו:

ח אָמַר לוֹ כְּשֶׁאֶמְכְּרֶנָּה הֲרֵי הִיא קְנוּיָה לְךָ מֵעַכְשָׁו כְּמָה שֶׁיָּשׁוּמוּ אוֹתָהּ בֵּית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה. אֲפִלּוּ עַל פִּי שְׁנַיִם מִן הַשְּׁלֹשָׁה. אָמַר לוֹ כְּמוֹ שֶׁיֹּאמְרוּ שְׁלֹשָׁה עַד שֶׁיֹּאמְרוּ הַשְּׁלֹשָׁה. וְכֵן אִם אָמַר לוֹ כְּמוֹ שֶׁיָּשׁוּמוּ אוֹתָהּ בֵּית דִּין שֶׁל אַרְבָּעָה עַד שֶׁיָּשׁוּמוּ הָאַרְבָּעָה כֻּלָּן וְיַסְכִּימוּ וְיִמְכֹּר לְאַחֵר כְּמוֹ שֶׁיַּסְכִּימוּ. וְאַחַר כָּךְ יִקְנֶה הָרִאשׁוֹן. שָׁמוּ אוֹתָהּ שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה וְאָמַר הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁלֹשָׁה אֲחֵרִים אוֹ אַרְבָּעָה וְיָשׁוּמוּ אֵין שׁוֹמְעִין [ה] לוֹ שֶׁהֲרֵי קָנוּ מִיָּדוֹ תְּחִלָּה שֶׁמָּכַר מֵעַכְשָׁו:

מגיד משנה אמר כשאמכרנה וכו' ב''ד של שלשה. לשון הגמרא בדשיימי בי תלתא אפי' תרי מגו תלתא ופירש המחבר בי תלתא ב''ד של ג' וכיון דאמר בי תלתא דין שומא זו כדין אחר שהולכין אחר הרוב: אמר לו כמו שיאמרו ג'. פי' ולא הזכיר ב''ד ה''ז לא ירד לדעת הרוב אלא לדעת כולם, ויש מפרשים שהחילוק הוא בין בדשיימי לכדאמרי דשיימי משמע דין שומא שהוא אחר הרוב כדאמרי עד שיאמרו כולם: וכן אם א''ל כשישומו אותה ב''ד וכו'. שם בדשיימי בי ארבעה, והטעם לדעת המחבר שכיון שירד לדעת יותר מב''ד אדעתא דכולהו אמר אע''פ שהזכיר ב''ד: שמו אותו ג' או ד' ואמר המוכר וכו'. מפורש שם בהשוכר פסק הלכה בגמרא ואיתא בהלכות פרק בית כור:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן