הלכות מכירה - פרק שמונה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק שמונה ועשרים - היד החזקה לרמב"ם

א הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ וְהָיוּ בְּתוֹךְ הַשָּׂדוֹת גֵּאָיוֹת קְטַנִּים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן מַיִם אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים אֵין נִמְדָּדִין בִּכְלַל הַבֵּית כּוֹר. שֶׁאֵין אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן מְעוֹתָיו בְּמָקוֹם אֶחָד וְנִרְאִין כִּשְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. וְלוֹקֵחַ אֵלּוּ הַגֵּאָיוֹת וְהַסְּלָעִים בִּכְלַל הַבֵּית כּוֹר בְּלֹא דָּמִים. הָיוּ פָּחוֹת מִכָּאן נִמְדָּדִין עִמָּהּ:

מגיד משנה האומר לחבירו בית כור עפר וכו'. משנה פ' בית כור (דף ק"ג) ופי' דדוקא א''ל עפר דמשמע קרקע הראוי לזריעה אבל אם לא אמר לו עפר אפילו כולו סלעים הגיעו וחלקו עליו שאין מלת עפר מעלה ומורידה בדין זה: אף על פי שאין בהם מים. מפורש בגמרא: או סלעים. במשנה ופרשב''ם וכגון שרחבים ארבע על ארבע דהוי מקום חשוב בפני עצמו אפילו לענין רשות היחיד דשבת. והרשב''א ז''ל כתב ובירושלמי בעו לה היה שם נקע עמוק עשרה ואין בו ד' ומתוך מה שאמרו שם משמע שהוא נמדד. ומ''מ משמע התם בהדיא בתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ד' על ד' אין נמדדין כדברי רשב''ם ז''ל: שאין אדם רוצה וכו'. טעם זה מפורש בגמרא (דף ק"ג): ולוקח אלו הגאיות והסלעים וכו'. זה לא נתבאר בגמרא ולשון המשנה אין נמדדין עמה אבל הוא דעת המחבר וכן נראית דעת אבן מיג''ש ז''ל שהרי לגבי הקדש בפודה שדהו כתב ולוקח אותן בלא פדיון וכל שכן לגבי מקח וממכר. אבל הר''א ז''ל כתב שהן של מוכר וכופין את הלוקח ליתן אותן בדמיהן לפי שהן כדברים אבודים ביד המוכר וכפיית הלוקח דברי תימה הם שאינו דומה למה שאמרו לפנינו מחזיר לו דמים לפי ששם דבר ראוי הוא מה שהוא קונה אבל כאן איך נכריחהו לקנות נקעים וסלעים כ''כ הרשב''א ז''ל: היו פחות וכו'. במשנה:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלֹּא הָיָה בָּהֶן אֶלָּא בֵּית אַרְבָּעָה קַבִּין וְהָיוּ הָאַרְבָּעָה קַבִּין מֻבְלָעִין בְּתוֹךְ חֲמֵשֶׁת קַבִּין וּמֻבְלָעִין בְּתוֹךְ רֻבָּהּ שֶׁל שָׂדֶה. אֲבָל הָיְתָה יֶתֶר עַל אַרְבָּעָה קַבִּין אוֹ שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרִין הַרְבֵּה אוֹ אֵינָן מֻבְלָעִין. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן עֲשָׂרָה אֵינָן נִמְדָּדִין עִמָּהּ. הָיוּ נִבְלָעִין רֻבָּן בְּמִעוּטָהּ אוֹ מִעוּטָן בְּרֻבָּהּ. אוֹ שֶׁהָיוּ מֻחְלָקִין כְּמוֹ חוּט שָׁוֶה אוֹ כְּמוֹ עִגּוּל אוֹ כְּמוֹ מְשֻׁלָּשׁ אוֹ שֶׁהָיוּ בַּצְּדָדִין אוֹ שֶׁהָיוּ דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן. כָּל אֵלּוּ סָפֵק וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְכֵן אִם הָיוּ עָפָר מִלְּמַעְלָה וְסֶלַע מִלְּמַטָּה אוֹ סֶלַע מִלְּמַעְלָה וְעָפָר מִלְּמַטָּה הֲרֵי זֶה סָפֵק:

מגיד משנה במה דברים אמורים בשלא היה בהן אלא בית ד' קבין וכו'. בגמרא (דף ק"ג) אמר רבי יצחק טרשין שאמרו בית ארבעה קבין אמר רב עוקבא בר חמא והוא שמובלעין [בחמשה קבין וכו' והוא שמובלעין] ברובע של שדה בעי רבי חייא בר אבא רובן במיעוטה ומעוטן ברובה מהו תיקו. בעי רבי ירמיה כשיר מהו כשירה מהו תיקו אצטדינין מהו דרך עקלתון מהו תיקו תנא אם היה סלע יחידי אפילו כל שהוא אין נמדד עמה ואם היה סמוך למצר אפילו כל שהוא אין נמדד עתה כך הגירסא בהלכות ורב האי ז''ל גריס גבי סלע יחידי אפילו בית רובע אינו נמדד עמה בעי רב פפא עפר מופסק [עפר] בינתים מהו תיקו בעי רב אשי [עפר מלמטה וצונמא מלמעלה] עפר מלמעלה וגומא מלמטה מהו תיקו ע''כ בגמרא ויש שפירשו דהא דר''י פליגא אדמר עוקבא לומר דלא סגי במובלעין בחמשה קבין אלא כשהן נבלעין בחמשה קבין במרובה של שדה פחות מכאן כרצופין דמו ואינן נמדדין. וכן כתב אבן מיג''ש ז''ל ואמר ורב האי ז''ל לא גריס בספר מקח וממכר הא דמר עוקבא כלל. והראב''ד ז''ל פירש דרבי חייא לא פליג אדמר עוקבא בה' אלא מוסיף על דבריו הוא דהא והא בעינן והרי''ף ז''ל נראה שסובר כן שהביא הא דרב עוקבא בהלכות וזה דעת המחבר: היו מובלעין רובן במעוטה ומעוטן ברובה. כך היא הנוסחא מדוייקת בספר המחבר והיא בעיא דרבי חייא ופירושה אם היו רובן של ארבעה קבין אלו במיעוטו של בית כור והמיעוט הנשאר מארבעה קבין אלו ברובו של בית כור זה מהו כיון שכלל ארבעה קבין אלו לא נשלם אלא ברובו של בית כור זה נמדד או דילמא כיון שרובן של ארבעה קבין אלו מכונס בתוך מיעוטן של בית כור מכונס הוי ואינו נמדד תיקו ע''כ לשון אבן מיגש ז''ל וכן פירש ר''ש ז''ל: או שהיו מוחלקין וכו'. זה כתב במקום כשורה האמור בגמרא: או כמו עגול. זהו כשיר: או כמו משולש. גורס המחבר כחצובא מהו כגירסת רב האי גאון ז''ל: או שהיו בצדדין וכו'. זה נמצא בספריו. וגרסת הגמרא איצטדינין ופירש אבן מיגש ז''ל כגון שהיו טרשין אלו מכונסין אלא שיוצא מהן קרנות לכאן ולכאן והשדה נכנסת בין אותן הקרנות היוצאות מהן ואינה מפסקת ביניהם ובין העיקר מהו כמפוזרין דמי כיון שהשדה נכנסת בין אותן הקרנות היוצאות מהן ומפסקת ביניהן כגון זה x (חסר ציור) או דילמא כיון שהם מדובקין לגוף אחד ואין מפסיק ביניהם ובין הגוף כמכונסין דמי. עקלתון שנמצא שהן מדובקין זה לזה כדרך עקלתון כגון זה xx (חסר ציור) והשדה נכנסת בין העקמימות עכ''ל: וכן אם היה עפר וכו'. היא בעיא דרב אסי אבל אבן מיגש ורש''י ז''ל פירשו דקאי אסמוך למיצר שרב פפא שאל אם עפר מפסיק אם הוא נדון כסמוך למצר או לא ובא רב אשי ואמר את''ל הפסיק עפר בינתים לאו סמוך למצר הוא עפר למטה ואותה צונמא מלמעלה סמוך למיצר אי נמי איפכא עפר מלמעלה ולא גבוה שלשה בעומק המחרשה מהו אלו דבריהם ודעת המחבר דבעיא באפי נפשה הוא:

כסף משנה במה דברים אמורים בשלא היה בהן אלא בית ארבעה קבין וכו'. כפי נוסחת ספרינו בדברי רבינו נראה שהיה גורס בדברי רב עוקבא מפוזרים בתוך עשרת קבין אבל מדברי ה''ה נראה שגם רבינו היה גורס בתוך חמשה קבין כמו שהוא בספרים דידן בגמרא:

ג הָיָה בָּהּ סֶלַע יְחִידִי אֲפִלּוּ בֵּית רֹבַע לְכוֹר אֵין נִמְדָּד עִמָּהּ. וְאִם הָיָה סָמוּךְ לַמֵּצַר אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא אֵין זֶה נִמְדָּד עִמָּהּ. הִפְסִיק עָפָר בֵּין סֶלַע לַמֵּצַר הֲרֵי זֶה סָפֵק:

מגיד משנה היה בה סלע וכו'. כגרסת רב האי ז''ל ולומר דכשאמרו נמדד עמה אפילו טרשין של ארבעה קבין ה''מ טרשין כעין צרורות אבל סלע של רובע שם בפ''ע יש לו ואינו נמדד עמה עכ''ל הרשב''א ז''ל: ואם היה סמוך וכו'. כבר נזכר זה למעלה:

ד אָמַר לוֹ כְּבֵית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. אֲפִלּוּ הָיוּ בָּהּ גֵּאָיוֹת עֲמֻקוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ יוֹתֵר הֲרֵי אֵלּוּ נִמְדָּדִין עִמָּהּ:

מגיד משנה אמר לו כבית כור וכו'. שם משנה. ופירש ר''ש כבית כור משמע בין שהוא של סלעים בין עפר דהכי משמע כבית כור עפר ולא בית כור עפר עכ''ל:

ה הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ מִדָּה בְּחֶבֶל. אִם פִּחֵת כָּל שֶׁהוּא מְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים וְאִם הוֹתִיר כָּל שֶׁהוּא יַחְזִיר לוֹ:

מגיד משנה האומר לחבירו בית כור וכו'. משנה (דף ק"ג:) מפורשת שם ואע''פ שאמר לו בית כור עפר והוא פחות המקח קיים ומנכה מן הדמים כמ''ש פט''ו דכל שאין האונאה בערך דמים המקח קיים וכ''כ הרשב''א ז''ל ונתן טעם דכל לוקח ומוכר אפילו במקח אחד לאו דוקא מעמידין דבריהם אלא לפי משקל ולפי מניין והביא ראיה לזה וזה דעת המחבר פט''ו ויש חולקין ואומרים דהכא ינכה או יחזיר לאו דוקא אלא בשרוצין שניהם להעמיד מקחן:

ו אָמַר בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁפֵּרֵשׁ וְאָמַר בֵּית כּוֹר עָפָר בֵּין חָסֵר בֵּין יָתֵר. וְאִם פִּחֵת מִן הַמִּדָּה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים שֶׁהוּא רֹבַע לְכָל סְאָה אוֹ הוֹתִיר כָּךְ רֹבַע לְכָל סְאָה הִגִּיעוֹ. יֶתֶר עַל כֵּן יַחְשֹׁב עִמּוֹ עַל כָּל הָרְבָעִים כֻּלָּן שֶׁחָסְרוּ אוֹ הוֹסִיפוּ. וְכָל שֶׁפִּחֵת מִבֵּית כּוֹר יְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים וְכָל שֶׁהוֹסִיף עַל בֵּית כּוֹר יַחְזִיר לוֹ:

מגיד משנה אמר לו בית כור וכו'. זה נתבאר בגמ' (דף ק"ב וק"ג) ופירשו ז''ל דדוקא באומר בית כור עפר שיש לו במקום פלוני הא אם אמר לו בית כור מכל שדותיו נותן לו בלי שיפחת ויותיר: יתר ע''כ וכו'. במשנה ובגמ' (דף ק"ד:) לא את המותר בלבד הוא מחזיר פירש מותר על הרובעין אלא מחזיר לו את כל הרובעין כולן ואכולה מתני' קאי וכן פירשו רב האי ורשב''ם ז''ל לומר דאם מכר לו עשרין סאין והותיר עשרים ואחד רובעין מחזירין לו כולן במעות שלא כדברי אבן מיגש ז''ל שכתב שאם אין במה שהוא יתר על הרובע לכל סאה וסאה שיעור תשעה קבין שאינו מחזיר לו את המותר ולא הרובעין ואם הותיר בעשרים סאין אחד ועשרים רובעים אינו מחזיר לו אלא רובע אחד, ולשון המחבר מורה כדברי רב האי ז''ל:

ז וּמַה הוּא מַחְזִיר לוֹ. אִם הָיְתָה הַתּוֹסֶפֶת פְּחוּתָה מִתִּשְׁעָה קַבִּין מַחְזִיר לוֹ דָּמִים כִּשְׁעַת הַמְּכִירָה לְיַפּוֹת כֹּחַ הַמּוֹכֵר. וְאִם הָיְתָה הַתּוֹסֶפֶת סְמוּכָה לְשָׂדֶה אַחֶרֶת שֶׁל מוֹכֵר מַחְזִיר לוֹ אוֹתָהּ הַתּוֹסֶפֶת [א] קַרְקַע שֶׁהֲרֵי סוֹמֵךְ אוֹתָהּ לִשְׁאָר שְׂדוֹתָיו וְאֵינוֹ מַפְסִיד כְּלוּם. הָיְתָה הַתּוֹסֶפֶת יְתֵרָה עַל תִּשְׁעָה קַבִּין נוֹתְנִין רֹבַע לְכָל סְאָה וּסְאָה. וְהַנִּשְׁאָר יֶתֶר עַל הָרְבָעִים אִם יֵשׁ בּוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין נוֹתֵן לוֹ כָּל הָרְבָעִים כֻּלָּן עִם הַיֶּתֶר מִן הַקַּרְקַע וְנוֹתְנוֹ לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁלְּקָחָהּ מִמֶּנּוּ:

מגיד משנה ומה הוא מחזיר לו וכו'. במשנה (דף ק"ג:) מחזיר לו מעות ואם רצה מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות כדי ליפות כחו של מוכר שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי ר''ע בית רובע מחזיר לו הקרקע ע''כ במשנה: ואם היתה התוספת וכו'. ברייתא בגמרא: היתה התוספת יתירה על תשעה קבין וכו' עד מחזיר לו את כל הרובעים עם היתר דמים או קרקע בשעת הזול של עת החזרה. זה נמצא בספרי המחבר ולפי זה נראה שפירוש המשנה שאמרה שאם שייר בשדה בית תשעה קבין ובגנה בית חצי קב יותר על הרובעין קאמר וכבר נתבאר למעלה שאפילו לא הותיר אלא כל שהוא על הרובעים הכל בכלל חזרה כדברי רב האי ז''ל. אלא שהמחבר סובר דכל שאין שם תשעה קבין יתר על הרובעין החזרה במעות אע''פ שיש בכל תשעה קבין וכשיש תשעה קבין יותר על הרובעין החזרה בקרקע. ודברי תימה הם שהרי כל שהוא דבר ראוי למוכר למה לא יתן לו קרקע ולמה נכריח הלוקח לתת לו דמים. גם מה שכתב בדין הזול והיוקר שהוא בשהותיר תשעה קבין לא נתבררו דבריו דכל היכא שיש שם דבר ראוי דינו בחזרת קרקע בין הוקר בין הוזל ואם רצה המוכר למכרו לו יתרצו שניהם מן הדמים שלא נאמרו דברים בגמ' אלא כשאין שם דבר ראוי שכיון שדינו במעות אם ירצה המוכר לקחת יקח קרקעו לפיכך אם הוזל נותן לו המעות כשעת המכר ואם נתן לו קרקע בשומא נותן לו כדהשתא ואם הוקרה אחר המכר אם ירצה המוכר לקחת קרקע ודאי כל מה שהותיר יחזיר כדמעיקרא ואם רצה מעות נותן לו כשער של עכשיו לפי שעכשיו הוא מוכרו שהרי אם רצה יטול ממנו קרקע. וכן פירש הראב''ד ז''ל. וכמה פירושין נאמרו באותה שמועה וצ''ע:

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהִיא בְּזוֹל בִּשְׁעַת מִמְכָּר וְהוֹקִירָה בִּשְׁעַת הַחְזָרַת הַיֶּתֶר. אֲבָל אִם הָיְתָה בְּיֹקֶר וְהוּזְלָה. אוֹמְרִין לַלּוֹקֵחַ אִם רָצִיתָ לִתֵּן לוֹ דְּמֵי הַתּוֹסֶפֶת כֻּלָּהּ תֵּן לוֹ דָּמִים כְּפִי הַמִּמְכָּר וְאִם רָצִיתָ לִתֵּן לוֹ קַרְקַע תֵּן לוֹ כְּמוֹ שֶׁשָּׁוֶה עַכְשָׁו:

ט וְדִין חֲצִי קַב בְּגִנָּה כְּדִין תִּשְׁעָה קַבִּין בְּשָׂדֶה. שֶׁאִם הוֹתִירָה בְּגִנָּה פָּחוֹת מֵחֲצִי קַב עַל הָרְבָעִים אֵינוֹ מַחְזִיר לוֹ אֶלָּא דָּמִים. הוֹתִיר חֲצִי קַב מַחְזִיר לוֹ אֶת כָּל הָרְבָעִים עִם הַיֶּתֶר בְּדָמִים אוֹ קַרְקַע כִּשְׁעַת הַזּוֹל שֶׁל עֵת הַחֲזָרָה:

י מָכַר שָׂדֶה וְנַעֲשֵׂית גִּנָּה בְּיַד לוֹקֵחַ. אוֹ גִּנָּה וְנַעֲשֵׂית שָׂדֶה. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם מְחַשֵּׁב לוֹ כְּדִין שֶׁהָיְתָה בְּעֵת הַמֶּכֶר אוֹ כְּדִין שֶׁהִיא עַתָּה:

מגיד משנה מכר שדה ונעשית גינה וכו'. בעיא דלא איפשיטא בגמרא (דף ק"ד:) ופירושה לענין מה ששנינו שבשדה כשאין שם תשעה קבין מחזרה יד מוכר על העליונה רצה דמים רצה קרקע ואם נעשית גינה כגון שנבעו בו מים והיא ראויה לגן מהו מי אמרינן דיכול לוקח לסלקו בקרקע בע''כ דהא השתא דבר ראוי לגינה או אזלינן כדמעיקרא. וכן אם היתה גינה ויבש המעיין אי אזלינן בתר מעיקרא מסלקו בקרקע ואי כי השתא נותן לו דמים בהכרח אם רצה מוכר. וכתב המחבר הרי זה ספק ולא ביאר מה נעשה ונראה שאין כופין הלוקח ליתן דמים שהמוציא מחבירו עליו הראיה:

יא הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ * בֵּית כּוֹר עָפָר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ מִדָּה בְּחֶבֶל בֵּין חָסֵר בֵּין יָתֵר. אוֹ שֶׁאָמַר בֵּית כּוֹר אֲנִי מוֹכֵר לְךָ בֵּין חָסֵר בֵּין יָתֵר מִדָּה בְּחֶבֶל. הַלֵּךְ אַחַר [ב] הַפָּחוּת שֶׁבַּלְּשׁוֹנוֹת וְאֵין לוֹ אֶלָּא כַּדִּין אִם חָסֵר אִם יָתֵר:

ההראב"ד האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך וכו' הלך אחר הפחות שבלשונות ואין לו אלא כדין אם חסר אם יתר. א''א לא ידעתי מהו זה כי הפחות שבלשונות קולא היא לנתבע ואם נתן מעות הלוקח הוא התובע ואם לא נתן והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים הוא התובע ופעמים שחסר קולא או חומרא לנתבע וכן היתר עכ''ל:

מגיד משנה האומר לחבירו בית כור וכו'. פי' אלו הלשונות סותרים שאם אמר מדה בחבל לבד בכל שהו ינכה או יחזיר ובהן חסר הן יתר רובע לסאה היא מחילה ועכשיו שאמר שניהם איזה שיהיה מוקדם או מאוחר כתב המחבר הלך אחר פחות שבלשונות ואין לו אלא כדין הן חסר הן יתר ובגמרא (דף ק"ה) הלך אחר פחות שבלשונות. ובהשגות א''א לא ידעתי מהו זה כי הפחות שבלשונות קולא הוא לנתבע ואם נתן המעות הלוקח הוא התובע ואם לא נתן והלוקח מחזיק והמוכר תובע מעות יתרים הוא התובע. ופעמים שחסר קולא או חומרא לנתבע וכן היתר ע''כ. והרב אבן מיג''ש ז''ל פירש דס''ל יד בעל השטר על התחתונה דהא מוציא מחבירו הוא ועליו הראיה ומש''ה לא יהבינן ליה אלא בפחות שבלשונות לא שנא הוה ליה ראשון ול''ש הוה ליה אחרון ע''כ. ורשב''ם ז''ל פירש דיד המוכר שהוא מוחזק בקרקע על העליונה הלכך אם פחת להכי אמר ליה הן חסר הן יתר אם הותיר להכי אמר ליה מדה בחבל ע''כ. וזה דעת המחבר וכן נ''ל ואפילו בא מוכר ליקח מעות כופין את הלוקח ליתן בשהותיר לפי שהקרקע בחזקת בעליה עומדת וכן אמרו בענין שכירות בב' לשונות סותרים כמו שיתבאר פ''ז מהל' שכירות:

יב מָכַר לוֹ בֵּית כּוֹר וְאָמַר לוֹ בַּסִּימָנִין וּבַמְּצָרִים. פִּחֵת [ג] שְׁתוּת אוֹ הוֹתִיר שְׁתוּת הִגִּיעוֹ. פִּחֵת יֶתֶר עַל שְׁתוּת יְנַכֶּה לוֹ מִן הַדָּמִים. הוֹסִיף לוֹ יֶתֶר עַל שְׁתוּת יִתֵּן לוֹ דָּמִים אוֹ קַרְקַע הַכּל לְפִי הַשִּׁיּוּר. אִם הַנִּשְׁאָר בַּשָּׂדֶה פָּחוֹת מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּבַגִּנָּה פָּחוֹת מֵחֲצִי קַב וְלֹא הָיָה סָמוּךְ לַשָּׂדֶה הַמּוֹכֵר מַחְזִיר לוֹ הַדָּמִים:

מגיד משנה מכר לו בית כור ואמר לו בסימנים ובמצרים פחת שתות וכו'. במשנה (דף ק"ו) וכרב הונא דגמ' וכן בהלכות דשתות כפחות משתות. וכתבו ז''ל אם אומר לו בית כור שיש לי במקום פלוני שסימניו ומצריו כן או שהעמידו עליו ואמר לו בית כור זה אפילו פחות משתות הגיעו ע''כ: פחת יותר משתות כו'. לשון המחבר כלשון הגמ' ולא נתבאר שם שאם זה הנכוי או התוספת הם במה שהוא יותר משתות לבד או שמא כיון שהוא יותר משתות הכל בחזרה ובתשלומין דומיא דיתר מרובע בהן חסר הן יתר דלעיל וצ''ע:

כסף משנה מכר לו בית כור ואמר לו בסימנים ובמצרים וכו' פחת יתר וכו'. וכתב הרב המגיד לשון המחבר כלשון הגמרא וכו' וצ''ע עכ''ל. ול''נ דכיון דסתם רבינו דבריו נראה שסובר שהוא שוה לההיא דלעיל וכן נראה מדברי הטור:

יג הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ [ד] שָׂדֶה שֶׁהַלּוֹקֵחַ יוֹדֵעַ אוֹתָהּ וְאֶת מְצָרֶיהָ וּכְבָר הֻרְגַּל בָּהּ. אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ יֵשׁ בִּמְשִׁיחָתָהּ מָאתַיִם וְנִמְצֵאת בָּהּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים הִגִּיעָתוֹ שֶׁהֲרֵי יְדָעָהּ וְקִבֵּל עָלָיו. וְזֶה שֶׁהִזְכִּיר לוֹ הַחֲשִׁיבוּת, כְּלוֹמַר שֶׁהִיא יָפָה כְּמוֹ שָׂדֶה אַחֶרֶת שֶׁיֵּשׁ בִּמְשִׁיחָתָהּ מָאתַיִם:

מגיד משנה המוכר לחבירו שדה שהלוקח יודע אותה ואת מצריה וכו'. מעשה בגמרא שם והשיעור שכתב ממאתים למאה וחמשים שהוא הרביע כן הוא בגמ' באותו מעשה מעשרים לט''ו. וכבר כתבו ז''ל דאפילו אם אינה אלא מחצית הגיעו:

יד הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ בֵּית כּוֹר פְּלוֹנִי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּמְשִׁיחָתוֹ אֶלָּא לֶתֶךְ הִגִּיעוֹ. שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ אֶלָּא מָקוֹם הַנִּקְרָא בֵּית כּוֹר. [ה] לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַמּוֹכֵר לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא נִקְרָא בֵּית כּוֹר. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ כֶּרֶם שֶׁלִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֲנִי מוֹכֵר לְךָ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ גְּפָנִים הִגִּיעוֹ וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ כֶּרֶם. וְכֵן הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ פַּרְדֵּס זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ רִמּוֹנִים הִגִּיעוֹ וְהוּא שֶׁיִּקָּרֵא פַּרְדֵּס. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

מגיד משנה האומר לחבירו וכו'. ברייתא בבבא מציעא ריש פרק המקבל (דף ק"ד): וכן האומר לחבירו וכו'. גם זה ברייתא כלשונה שם: וכן האומר לחבירו פרדס וכו'. גם זה ברייתא שם ופרק ח' מהלכות שכירות יתבאר דין זה:

טו וְכֵן כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג הַלֵּךְ אַחַר הַמִּנְהָג וְאַחַר לְשׁוֹן רֹב אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם הַיְדוּעִים לָהֶן:

מגיד משנה וכל אלו הדברים וכו'. כבר נתבאר זה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן