הלכות מכירה - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א מִי שֶׁנָּתַן הַדָּמִים וְלֹא מָשַׁךְ הַפֵּרוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִקְנוּ הַמִּטַּלְטְלִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר לֹא עָשָׂה מַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל וְחַיָּב לְקַבֵּל מִי [א] שֶׁפָּרַע. וַאֲפִלּוּ נָתַן הָעֵרָבוֹן כָּל הַחוֹזֵר מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע:

מגיד משנה מי שנתן דמים וכו' וחייב לקבל מי שפרע וכו'. זו משנה בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ד): ואפילו נתן הערבון וכו'. זה מחלוקת ר''י ורב שם בגמרא (דף מ"ח ע"ב) ופסק כר''י דאמר ערבון קונה כנגד כולו לענין מי שפרע וכן בהלכות שפירש רש''י ז''ל ערבון מקצת המעות נתנו לו על פיסוק מרובה וכתבו קצת המפרשים דדוקא מטבע גמור אבל שאר דברים שלא נתנם בתורת דמים זה הוא משכון שיתבאר לפנינו שאין בו מי שפרע וכן הוא בירושלמי:

כסף משנה כל החוזר מקבל מי שפרע וכו'. בפרק הזהב (דף מ"ד) משנה נתן לו מעות ולא משך יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול וכו':

ב וְכֵיצַד מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. אוֹרְרִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין וְאוֹמְרִין מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי [ב] דּוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִמִּצְרַיִם שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם הוּא יִפָּרַע מִמִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ. וְאַחַר כָּךְ יַחְזְרוּ הַדָּמִים:

מגיד משנה וכיצד מקבל מי שפרע וכו'. במשנה שם:

כסף משנה וכיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו וכו'. שם (דף מ"ח:) בגמרא אתמר אביי אמר אודועי מודעינן ליה (אבל מילט לא לייטינן ליה) ורבא אמר מילט (נמי) לייטינן ליה משום דלאו עושה מעשה עמך הוא וידוע שהלכה כרבא. ופירוש מי שאינו עומד בדבורו דבור שבא לכלל מעשה כזה דאילו דבור לחוד אינו חייב לקבל מי שפרע כמ''ש רבינו בסמוך:

ג * הַנּוֹתֵן דְּמֵי הַמִּטַּלְטְלִין אוֹ מִקְצָת הַדָּמִים וְחָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר בֹּא וְטל מְעוֹתֶיךָ. הֲרֵי הַמָּעוֹת אֶצְלוֹ כְּמוֹ פִּקָּדוֹן. וְאִם נִגְנְבוּ אוֹ אָבְדוּ אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. אֲבָל אִם חָזַר בּוֹ הַמּוֹכֵר הֲרֵי הַמָּעוֹת בִּרְשׁוּתוֹ וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר בּוֹ וְאָמַר לַלּוֹקֵחַ בּוֹא וְטל אֶת שֶׁלְּךָ. עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו [ג] מִי שֶׁפָּרַע וְיֹאמַר לוֹ אַחַר כָּךְ בּוֹא וְטל אֶת שֶׁלְּךָ:

ההראב"ד הנותן דמי מטלטלין וכו'. א''א אני לא ידעתי מאין לו זה ההפרש בין שחזר בו הלוקח שהוא ש''ח לחזר בו המוכר שהוא חייב בגניבה ואבידה והגאון לא הפריש בזה ומשמע בשניהם חייב באחריותה עד שיקבל עליו מי שפרע וחיי ראשי יותר נ''ל כשהלוקח חוזר בו דהמוכר רצה המכר שיהא חייב באחריות שהרי המעות בעל כרחו יוצאות מידו וכל זמן שהלוקח קיבל מי שפרע המעות עומדות באחריותו עכ''ל:

מגיד משנה הנותן דמי מטלטלין וחזר בו הלוקח וכו' אבל אם חזר בו המוכר וכו'. בהשגות א''א לא ידעתי מאין לו זה ההפרש וכו'. ועתה אפרש. דע שדינים אלו לא נתבארו בגמרא בפירוש וכמ''ש בהלכות שם בהזהב אבל הגאונים הסכימו בדבר זה ונאמר שלא בא בביאור בהלכות כשהלוקח חוזר בו ואמר לו המוכר בוא וטול מעותיך מה דינו דדברי ההלכות אינו אלא כשהמוכר חוזר ומ''מ מתוך דברי הגאונים אני דן שהם מסכימים לדברי המחבר שהרי אמרו כשהמוכר חוזר בו וקיבל עליו מי שפרע ואמר ללוקח בוא וטול מעותיך שאינו חייב באחריותן וכיון שכן כשלוקח חוזר בו וא''ל מוכר בוא וטול מעותיך כש''ח הוא שהרי קבלת מי שפרע אינה בהכרח אם המוכר לא ירצה ולא יבקש כן בב''ד אבל אם מקפיד ודאי לא וא''כ כאן שהוא אומר ללוקח בוא וטול מעותיך קודם קבלת מי שפרע אפילו תמצא לומר שהוא רוצה שיקבלנו אחר קבלת מעות מ''מ אחר שהוא אינו מאחרם בשביל כך למה יתחייב וקבלת מי שפרע אינה אלא לתועלת מי שאינו חוזר ולא לחובתו. וטענת הר''א ז''ל אינה דאע''ג דמעות יוצאות בע''כ כיון שהוא רוצה לתתם בלא קבלת מי שפרע מה בכך ותו שהרי אם היה רוצה היה מעכבם עד מי שפרע והוא אומר לו בוא וטול מעותיך: חייב באחריותן ואע''פ שחזר וכו'. אחריות זה לפי דברי ההלכות הוא אפילו מאונסין גמורין דה''ל גביה כהלואה גמורה וכן דעת הרמב''ן ז''ל אבל לפי דעת התוס' אינו אלא כשומר שכר ואינו חייב אלא בגניבה ואבידה כיון דהן בעין וכ''נ מדברי הר''א ז''ל שכתב למעלה שהוא חייב בגניבה ואבידה: עד שיקבל מי שפרע וכו'. י''מ דדוקא כי איתנהו בעין הנך זוזי ממש דיהיב לוקח פטור אבל אם הוציאם וייחד אחרים תחתיהם וקבל עליהם מי שפרע חזרו כהלואה וחייב עד שיבואו לרשות הלוקח, ויש מי שכתב דאפילו הוציאן כיון שקבלו עליו מי שפרע ונותנם לו אע''פ שלא קבלם לוקח פטור וזה דעת הרמב''ן ז''ל:

כסף משנה הנותן דמי המטלטלין או מקצת הדמים וחזר בו וכו'. כתב הרב המגיד בהשגות א''א לא ידעתי מאין לו זה ההפרש וכו' כאן שהוא אומר לו טול מעותיך מיד וכו'. ואני אומר שיש מקום לבעל דין לחלוק שמאחר שהוא רוצה שיקבל מי שפרע מפני כך אין הלוקח רוצה לקבלה עד שימחול לו המי שפרע ואם לא ירצה למוחלו יקויים המקח וא''כ דין הוא שיהא מוכר חייב באחריותם שהרי ברשותו הם עד שיעלה הלוקח או עד שיאמר לו טול מעותיך ולא תקבל מי שפרע: כתב עוד ה''ה וחייב באחריותם ואע''פ שחזר וכו' אחריות לפי דברי ההלכות הוא וכו'. ונראה לי לדקדק מדברי רבינו דאי א''ל תא שקול זוזך ולא רצה ובאו לב''ד וקבל עליו מי שפרע אכתי מחוייב הוא באונסין עד שיאמר לו תא שקול זוזך אחר קבלת מי שפרע:

ד * מִי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב אֵצֶל חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ מְכֹר לִי חָבִית שֶׁל יַיִן בַּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ וְרָצָה הַמּוֹכֵר. הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּתַן הַדָּמִים עַתָּה. וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. לְפִיכָךְ אִם מָכַר לוֹ קַרְקַע בְּחוֹבוֹ אֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְעוֹת הַמַּלְוֶה מְצוּיוֹת בִּשְׁעַת הַמֶּכֶר:

ההראב"ד מי שהיה לו חוב וכו'. א''א לא ידעתי זה למה שהרי הושוו הגאונים כלם מלוה להוצאה ניתנה ואינה כנתינת מעות כלל והכי אמרינן בקדושין ושוים במכר שזה קונה ואי מלוה להוצאה ניתנה במכר במאי קנה ואולי הטעהו הא דאמרינן מעמידין מלוה על הפירות והוא שיש לו וההיא לאו לענין קנייה מיירי אלא לאיסור רבית עכ''ל:

מגיד משנה מי שהיה לו חוב אצל חבירו וכו' וכל החוזר בו מקבל מי שפרע. בהשגות א''א לא ידעתי למה זה וכו'. ובאמת שדבריו נכונים שאין מלוה קונה מאותה סוגיא דהאיש מקדש וגרסינן בירושלמי רב חייא בשם ר''י קדושין מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע וכתבוהו בפסק הלכה הרמב''ן והרשב''א ז''ל. ומ''מ כבר כתבתי למעלה פ''ה דבהנאת מלוה קנה לדעתם ז''ל ודעת המחבר הוא שאינו סומך על אותה הסוגיא דהאיש מקדש מכח ההיא דאמרינן ויש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור וכו' כפר''ח ז''ל וההלכות כדאיתא לעיל פ''ה ואינו מחלק בין הנאת מלוה למלוה עצמה גם רבינו חננאל ז''ל לא חילקו וההלכות ג''כ ומשמע מההיא דמלוה קונה וסמך על אותה סוגיא הנאמרת במקומה ואולי זהו שלא הביאה הרב אלפסי ז''ל בהלכות סוגיין דהאיש מקדש ואע''פ שהרמב''ן והרשב''א ז''ל כתבו שסמך על מ''ש שאין אשה מתקדשת במלוה דהוא הדין לשאר הנקנין בכסף שאין נקנין בה אינו מספיק שהיה לו לפרש ומ''מ שיטת האחרונים ז''ל עיקר ומ''מ אם כתב לו את השטר קנה בשטר דהוי ליה כמתנה וכ''כ ז''ל:

ה הַלּוֹקֵחַ מֵחֲבֵרוֹ קַרְקַע אוֹ עֲבָדִים אוֹ שְׁאָר מִטַּלְטְלִין וּפָסְקוּ הַדָּמִים וְהִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן עַל הַדָּמִים לֹא [ד] קָנָה. וְכָל הָרוֹצֶה לַחְזֹר מִשְּׁנֵיהֶם חוֹזֵר וְאֵינוֹ חַיָּב לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע:

מגיד משנה הלוקח מחבירו קרקע וכו' והניח משכון אינו חייב לקבל מי שפרע. זה מפורש בהלכות בהזהב (דף מ"ח ומ"ט) וראיה מפ''ק דקידושין (דף ח':) והסכימו כן הרבה מן האחרונים ז''ל:

ו מָכַר לוֹ בִּדְבָרִים בִּלְבַד וּפָסְקוּ הַדָּמִים. וְרָשַׁם הַלּוֹקֵחַ רשֶׁם עַל הַמִּקָּח כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ סִימָן יָדוּעַ שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן מֵהַדָּמִים כְּלוּם כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ אַחַר שֶׁרָשַׁם [ה] מְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע. וְאִם מִנְהַג הַמְּדִינָה הוּא שֶׁיִּקְנֶה הָרשֶׁם קִנְיָן גָּמוּר נִקְנָה הַמִּקָּח. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר [ו] בּוֹ. וְיִהְיֶה זֶה חַיָּב לִתֵּן דָּמִים:

מגיד משנה מכר לו בדברים בלבד וכו'. זו מימרא פ' איזהו נשך (דף ע"ד) במציעא ובהלכות לשון המימרא סטומתא קניא ופירוש סטומתא רושם. ומה שכתב פסקו הדמים. לפי שקודם הפסק ודאי אינו קונה כמו שנאמר פ''ד: ואם מנהג המדינה הוא שיקנה וכו'. מפורש שם ובאתרא דנהיגי למיקני ממש קני ושמעינן מינה כי המנהג מבטל ההלכה וכל כיוצא בזה שבכל דבר שבממון על פי המנהג קונין ומקנין הילכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנותו קונין עכ''ל של הרשב''א ז''ל:

ז דָּבָר בָּרוּר הוּא שֶׁאֵין דִּין זֶה אֶלָּא בְּשֶׁרָשַׁם בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ הַמּוֹכֵר רְשֹׁם מִקָּחֲךָ. שֶׁהֲרֵי גָּמַר לְהַקְנוֹתָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּחֲזָקָה וּבִמְשִׁיכָה:

מגיד משנה דבר ברור הוא וכו'. זה פשוט דלא עדיף משאר קניות:

ח הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בִּדְבָרִים בִּלְבַד הֲרֵי זֶה רָאוּי לַעֲמֹד לוֹ בְּדִבּוּרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח מִן הַדָּמִים כְּלוּם וְלֹא רָשַׁם וְלֹא הִנִּיחַ מַשְׁכּוֹן. וְכָל הַחוֹזֵר בּוֹ בֵּין לוֹקֵחַ בֵּין מוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לְקַבֵּל מִי שֶׁפָּרַע הֲרֵי זֶה מִמְּחֻסְּרֵי אֲמָנָה וְאֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

מגיד משנה והנושא ונותן בדברים בלבד וכו' ה''ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו. מימרא דר''י וברייתא בהזהב (דף מ"ט) ודלא כרב. ויש מפרשים דדוקא בחד תרעא כלומר שלא הוקר המכר ולא הוזל אבל בתרי תרעי שהוזל או שהוקר אין בדברים משום מחוסרי אמנה ואין בזה ראיה ברורה והעיקר דבכל גוונא יש בדברים משום מחוסרי אמנה וזה דעת הראב''ד והרשב''א ז''ל:

ט וְכֵן מִי שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה וְלֹא נָתַן הֲרֵי זֶה מִמְּחֻסְּרֵי אֲמָנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמַתָּנָה מוּעֶטֶת שֶׁהֲרֵי סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל מְקַבֵּל כְּשֶׁהִבְטִיחוֹ. אֲבָל בְּמַתָּנָה מְרֻבָּה אֵין [ז] בָּהּ חֶסְרוֹן אֲמָנָה. שֶׁהֲרֵי לֹא הֶאֱמִין זֶה שֶׁיִּתֵּן לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיִּקְנֶה אוֹתָן בִּדְבָרִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן:

מגיד משנה וכן מי שאמר לחבירו וכו'. מבואר שם דין זה והחילוק בין מתנה מרובה למתנה מועטת וכל מכר כמתנה מועטת:

י הַנּוֹתֵן מָעוֹת לַחֲבֵרוֹ לִקְנוֹת לוֹ קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין וְהִנִּיחַ מְעוֹת חֲבֵרוֹ אֶצְלוֹ וְהָלַךְ וְקָנָה לְעַצְמוֹ בִּמְעוֹתָיו מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי וַהֲרֵי הוּא מִכְּלַל הָרַמָּאִין:

מגיד משנה הנותן מעות לחבירו לקנות לו קרקע וכו' מה שעשה עשוי. בקדושין ריש פרק האומר לחבירו (דף נ"ט):

יא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה הַמּוֹכֵר אוֹהֵב אוֹתוֹ וּמְכַבְּדוֹ וּמוֹכֵר לוֹ וְאֵינוֹ מוֹכֵר לִמְשַׁלְּחוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְנוֹת לְעַצְמוֹ. וְהוּא שֶׁיַּחֲזֹר וְיוֹדִיעוֹ. וְאִם מְפַחֵד שֶׁמָּא יָבוֹא אַחֵר וִיקַדְּמֶנּוּ לִקְנוֹת הֲרֵי זֶה קוֹנֶה לְעַצְמוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹדִיעוֹ:

מגיד משנה היה יודע שזה המוכר וכו'. זה מבואר שם במעשה דרבה בר בר חנה דיהיב זוזי לרב כמו שיתבאר שם והוא בהלכות וכתב בחדושי הרמב''ן ז''ל במה שאמרו מה שעשה עשוי איקשי לי הא דתניא בתוספתא ואיתא נמי בירושלמי פרק איזהו נשך תני הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ואמר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם ידוע שלקח הדר זהו מוציא ממנו בעל כרחו לא דמיין אהדדי דהכא בזוזי דנפשיה הוא דזבן זה מצאתי בשם בעל מתיבתא ע''כ וכ''כ הרשב''א ז''ל שם בקדושין סברא זו דההיא משום דבמעות דחבריה זבן:

יב הוֹרוּ מִקְצָת הַמּוֹרִים שֶׁאִם קָנָה לְעַצְמוֹ בִּמְעוֹת חֲבֵרוֹ אַחַר שֶׁזְּקָפָן עָלָיו מִלְוֶה הֲרֵי קָנָה לְעַצְמוֹ. וּמְקַבְּלִין מִמֶּנּוּ כְּשֶׁאָמַר זָקַפְתִּי אוֹתָם הַמָּעוֹת עַל עַצְמִי בְּמִלְוֶה. וַאֲנִי אוֹמֵר שֶׁאֵין דִּין זֶה דִּין אֱמֶת. אֶלָּא הַמִּקָּח שֶׁל מְשַׁלֵּחַ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּדִין הָעֵסֶק:

מגיד משנה הורו מקצת המורים וכו' ומקבלין ממנו כשאמר וכו'. דעת אלו הבעלי הוראה הוא מכח שמועה דהגוזל עצים (דף ק"ב) גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חטים וכו' וכבר האריך הרשב''א ז''ל שם להוכיח כן מ''מ הפריזו על מדותיהם במה שאמרו שהוא נאמן בדבורו הקל דודאי דוקא כשיש עדים ששלח בהן יד לעצמו או שאמר לפניהם שחוזר בו משליחותו וקונה באותן מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכ''כ הרשב''א ז''ל וזה ודאי מוכרח דבסתמא אינו נאמן. ודעת המחבר כדעת בעל מתיבתא וקרוב לזה דעת ההלכות בענין העסק בהמקבל:

יג שְׁלֹשָׁה שֶׁנָּתְנוּ מָעוֹת לְאֶחָד לִקְנוֹת לָהֶם הַמִּקָּח. אִם הָיוּ הַמָּעוֹת מְעֹרָבוֹת וְקָנָה בְּמִקְצָת הַדָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה כַּוָּנַת הַשָּׁלִיחַ שֶׁזֶּה שֶׁקָּנָה לְאֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הַמִּקָּח שֶׁל כֻּלָּן וְחוֹלְקִין אוֹתוֹ לְפִי מְעוֹתֵיהֶן:

מגיד משנה שלשה שנתנו וכו'. זו מימרא בפרק איזהו נשך (דף ע"ד:):

יד הָיוּ מָעוֹת שֶׁל אֶחָד מֵהֶן צְרוּרִין וַחֲתוּמִין אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּלֵב הַשָּׁלִיחַ הַזֶּה שֶׁיַּקְנֶה הַמִּקָּח לְכֻלָּן לֹא קָנָה אֶלָּא זֶה שֶׁנִּקְנָה הַמִּקָּח בִּמְעוֹתָיו בִּלְבַד:

מגיד משנה היו מעות של אחד וכו'. זה מבואר שם באותה מימרא עצמה ואיתא בהלכות במציעא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן