הלכות מכירה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א הַמִּקָח אֵינוֹ נִקְנֶה בִּדְבָרִים. וַאֲפִלּוּ הֵעִידוּ עֲלֵיהֶם עֵדִים. כֵּיצַד. בַּיִת זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. יַיִן זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. עֶבֶד זֶה אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. וּפָסְקוּ הַדָּמִים וְרָצָה הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר קָנִיתִי. וְרָצָה הַמּוֹכֵר וְאָמַר מָכַרְתִּי. וְאָמְרוּ לָעֵדִים הֱווּ עָלֵינוּ עֵדִים שֶׁמָּכַר זֶה וְשֶׁלָּקַח זֶה. הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְּלוּם וּכְאִלּוּ לֹא הָיוּ בֵּינֵיהֶם דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וְכֵן בְּנוֹתֵן מַתָּנָה וּמְקַבְּלָהּ:

מגיד משנה המקח אינו נקנה וכו'. זה פשוט ומבואר בפרק הזהב בב''מ (דף מ"ט) מיהו אע''פ שלא קנה בדברים יש [בו] משום מחוסרי אמנה כמו שנתבאר פ''ז:

ב אֲבָל אִם נִקְנָה הַמִּקָּח בְּאֶחָד מֵהַדְּבָרִים שֶׁהוּא נִקְנֶה בָּהֶם קָנָה הַלּוֹקֵחַ וְאֵינָן צְרִיכִין לְעֵדִים כְּלָל וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:

מגיד משנה אבל אם נקנה וכו' ואינן צריכין עדים. פירוש בששניהם מודים דלא איברו סהדי אלא לשקרי כדאיתא פ' האומר בקדושין (ס"ה:):

ג וּבְמָה יִקָּנֶה הַמִּקָּח. הַקַּרְקָעוֹת בְּאֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים. בְּכֶסֶף. אוֹ בִּשְׁטָר. אוֹ בַּחֲזָקָה:

מגיד משנה ובמה יקנה המקח בקרקעות בכסף או בשטר או בחזקה וכו'. משנה פרק קמא דקדושין (דף כ"ו):

ד כֵּיצַד בְּכֶסֶף. מָכַר לוֹ בַּיִת מָכַר לוֹ שָׂדֶה וְנָתַן לוֹ הַדָּמִים קָנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לִכְתֹּב שְׁטַר מֶכֶר לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר [א]. וְאֵין קַרְקַע נִקְנֵית בְּפָחוֹת מִשְּׁוֵה פְּרוּטָה:

מגיד משנה כיצד בכסף וכו' בד''א במקום שאין כותבין וכו'. מפורש בגמרא שם מימרא דרב ובהלכות. והטעם דלא סמכא דעתייהו עד דכתבי שטרא ואין המקח נגמר: ואין הקרקע נקנית בפחות משוה פרוטה. מימרא פ''ק דקדושין (דף ג'):

כסף משנה כיצד בכסף וכו'. בד''א במקום שאין כותבין את השטר [וכו', ופירש''י] דכיון דרגילים בהכי לא סמכה דעתו של לוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנותו על השטר הוא (סומך). וי''א דמאי דאמרינן שבמקום שדרכן לכתוב השטר לא קנה עד שיכתוב היינו דוקא שטר קניין כלומר שכתב בו שדי מכורה לך והיינו טעמא דכל שיש לפניו שתי קניות אין דעתו לקנות אלא בקניין שהוא יותר מועיל ושטר הוא יותר מועיל מכסף לפי שמועיל לקניין ולראיה אבל במקום שאין כותבין שטר קניין אע''פ שכותבין שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף. אבל רבינו סתם ולא חילק וכן דעת הרב רבינו נסים והיינו טעמא דכיון שדרכן לכתוב שטר לא סמכא דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר ואפילו בשטר הודאה ובשנכתב שטר קונה בכסף משעה ראשונה ושטר ראיה דאמרינן שאינו (מוחל) [מועיל] לקניין היינו בשטר הודאה בעלמא אבל בשטר מכר כי הני שטרי דידן אע''פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קניין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך, כך כתב הר''ן והביא ראיות על זה וכתב שזה דעת בעל העיטור והרשב''א ז''ל:

ה הִתְנָה הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר אִם רָצִיתִי אֶקְנֶה בְּכֶסֶף אוֹ אֶקְנֶה בִּשְׁטָר. וְנָתַן הַכֶּסֶף עַל תְּנַאי זֶה. הֲרֵי זֶה קַיָּם וְאֵין הַמּוֹכֵר יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ מִפְּנֵי הַתְּנַאי. וְהַלּוֹקֵחַ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב אֶת הַשְּׁטָר. וְכֵן אִם הִתְנָה הַמּוֹכֵר כָּזֶה:

מגיד משנה התנה הלוקח ואמר אם רציתי וכו'. מפורש שם בקדושין גבי ההיא דרב דלעיל ומפורש בהלכות: וכן אם התנה המוכר וכו'. זה פשוט הוא שכל תנאי בממון קיים ומה לי התנה לוקח מה לי התנה מוכר:

ו הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ תֵּן מָנֶה לִפְלוֹנִי וְיִקָּנֶה בֵּיתִי לְךָ. כֵּיוָן שֶׁנָּתַן קָנָה הַבַּיִת מִדִּין עָרֵב:

מגיד משנה האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך וכו'. בקדושין פירקא קמא (דף ז') דאמרינן הכי גבי אשה דמקודשת ואמרינן בתר הכי ובתר שמעתתא אחרינא וכן לענין ממונא. והסכימו כל המפרשים דאהך נמי קאי ומדין ערב פירוש כמו שהערב משתעבד ולא קבל הוא כלום:

כסף משנה האומר לחבירו וכו' קנה הבית מדין ערב. בריש קדושין (דף ז') אמר רבא לענין קדושין הא לך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואמר נמי תן מנה לפלוני ואקדש לו מקודשת מדין ערב ומדין עבד כנעני ובתר כולהו אמר רבא וכן לענין ממונא וא''כ כשם שכתב רבינו שקנה מדין ערב היה לו לכתוב שאר החלוקות וכתב הרב רבינו ניסים שאולי סובר דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כהדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדים מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ''ע עכ''ל. ותמהני איך עלה בדעתו של הר''ן לומר דשמא סובר רבינו דדוקא לגבי קדושין וכו' אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני דאטו רבינו אמורא הוא דליפלוג על רב דאמר וכן לענין ממונא. לכן צ''ל דרבינו הוה גריס הא דאמר רבא וכן לענין ממונא סמוך לתן לו ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וטעמא דרבא אמרה מדין ערב ולא אמרה מדין עבד אפשר דהוי מטעמא דכתב הר''ן:

ז כֵּיצַד בִּשְׁטָר. כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס [ב] אוֹ עַל הֶעָלֶה שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ שָׂדִי מְכוּרָה לְךָ כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ קָנָה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים כְּלָל. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשְּׁטָר שָׁוֶה כְּלוּם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוֹכֵר שָׂדֶה מִפְּנֵי רָעָתָהּ. אֲבָל בִּשְׁאָר קַרְקָעוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ שְׁטָר שֶׁל מֶכֶר לְיָדוֹ וַאֲפִלּוּ הָיוּ בּוֹ עֵדִים לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּתֵּן אֶת הַדָּמִים:

מגיד משנה כיצד בשטר כתב לו על הנייר וכו'. ברייתא שם (דף כ"ו) והסכימו קצת המפרשים ז''ל דהאי לישנא דשדי מכורה לך שדי נתונה לך לאו דוקא דהוא הדין להני שטרי דידן דכתבינן ומכרתי או נתתי דקנו ולא אמרינן דלשון מכרתי אינו לשון קנייה אלא לשון הודאה שמודה שכבר מכר. ואיכא מאן דפליג והראשון עיקר. ומ''ש ז''ל אע''פ שאין השטר שוה כלום. מפורש בברייתא עצמה: בד''א במוכר שדהו מפני רעתה וכו'. שם מימרא דשמואל וסוגיא דגמרא. ודע שאע''פ שהמוכר לא עייל ונפיק אזוזי לא קנה לוקח בשאר קרקעות דלא סמכא דעתיה דמוכר לגמור המכר אבל מפני רעתה הוא חפץ למכרה ולמהר בקנייתה. ואפילו בשאר קרקעות נראה דאם התנו תנאן קיים דומיא דכסף דלעיל. ודע דאוקמתא דרב אשי על זה דקאמר במתנה ביקש ליתנה לו וכו' ה''ק דמפני רעתה בדין הוא שיקנה שהרי אפי' במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא:

כסף משנה כיצד בשטר וכו'. ואע''פ שאין השטר שוה כלום דסד''א כל פחות משוה פרוטה לאו כלום הוא. אי נמי שרבינו כתב הברייתא כלשונה וברייתא איידי דגבי קדושין איצטריך למיכתב אע''פ שאין בו שוה פרוטה תנא נמי גבי מכירה: בד''א במוכר שדהו מפני וכו'. שם (דף כ"ו) אמר שמואל לא שנו דקנה אלא בשטר מתנה אבל במכר לא קנה עד שיתן את הדמים ואותיב עליה רב המנונא מדתניא בשטר כיצד כתב לו [על הנייר או על החרס אע''פ שאין בהם שוה פרוטה] שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה כלומר ומשום הכי קנה בשטר לחודיה הא לאו הכי לא קני עד שיתן הכסף רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר כדי לייפות את כחו. ופירש''י דלרב אשי הך מתניתין בנותן [מתנה] מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כך כתב לו שדי מכורה (לך) ונתונה לך כדי לייפות את כחו שאם יגבנה ב''ח של נותן ממנו ישוב לתבוע דמים המפורשים. ולפי זה יש לנו לפסוק כרב אשי דבתרא הוא דלא מפליג בין מוכר שדהו מפני רעתה או לא אלא לעולם לא קנה בשטר אלא א''כ כתב שדי מכורה לך ונתונה לך. ויש לתמוה על רבינו שפסק כרב המנונא ותירץ ה''ה דרב אשי לאו לאיפלוגי אתא אלא ליתן טעם לדבר דמפני רעתה דין הוא שיקנה שהרי אפילו במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא עכ''ל. כוונתו לומר דרב אשי לא בא לחדש אוקימתא אלא לתת טעם לדברי רב המנונא ולפ''ז אין לנו לגרוס רב אשי אמר דמשמע דאתא לאיפלוגי אלא אמר רב אשי. ול''נ שאפשר לומר על פי הקדמה זו שרבינו מפרש דרב אשי לא לחלוק על דברי רב המנונא בא וגם לא לפרש דבריו אלא לומר דברייתא אפשר לתרוצה בגוונא אחרינא וכיון שלא הקשה על דברי רב המנונא משמע דדינא הכי הוי. ועי''ל דאפילו נימא דסבר רבינו דרב אשי לאיפלוגי אתא וכדפירש''י לא שבקינן פירוקיה דרב המנונא דהוא גופיה מותיב לה משום פירוקיה דרב אשי כ''ש דמסתבר טעמיה טפי דשביק ברייתא כפשטה דאו או קתני. ועי''ל דמטעם אחר פסק כרב המנונא משום דחילוק זה דמוכר שדהו מפני רעתה סתמא דגמרא קאמר לה בפרק האומנין (דף ע"ח) גבי עייל ונפיק אזוזי וכיון דסתמא דגמרא קאמר לה הכי נקטינן:

ח כֵּיצַד בַּחֲזָקָה. מָכַר לוֹ בַּיִת מָכַר לוֹ שָׂדֶה אוֹ שֶׁנָּתַן אוֹתָהּ בְּמַתָּנָה כֵּיוָן שֶׁנָּעַל אוֹ גָּדַר אוֹ פָּרַץ כָּל שֶׁהוּא וְהוּא שֶׁיּוֹעִיל בְּמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה קָנָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהֶחֱזִיק בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן. אֲבָל שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה וְאַחַר כָּךְ אִם הֶחֱזִיק קָנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בִּפְנֵי הַבְּעָלִים:

מגיד משנה כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה וכו' כיון שנעל או גדר או פרץ וכו'. משנה וברייתא פ' חזקת הבתים (דף מ"ב). ומ''ש והוא שיועיל. מפורש בהלכות ובגמרא: במה דברים אמורים כשהחזיק בפני המוכר וכו'. מפורש שם פרק חזקת הבתים:

כסף משנה כיצד בחזקה וכו'. מדברי רבינו שכתב בד''א במקום שאין כותבין שטר קודם כיצד בחזקה משמע שסובר כדברי האומרים דחזקה לחודיה קניא בלא כסף ושטר אפילו במקום שכותבין שטר:

ט הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ וּמָסַר לוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ [ג] הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה. וְכֵן הַמּוֹכֵר אֶת הַבּוֹר כֵּיוָן שֶׁמָּסַר לוֹ דִּלְיוֹ הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר לוֹ לֵךְ חַזֵּק וּקְנֵה, וּכְשֶׁהֶחֱזִיק יִקְנֶה:

מגיד משנה המוכר בית לחבירו ומסר לו המפתח וכו'. מימרא בב''ק פרק שור שנגח את הפרה (נ"א נ"ב) ובהלכות: וכן המוכר בור לחבירו וכו'. דליו פירוש הדלי ששואבין בו, וגם זה מימרא שם ובהלכות:

י כֵּיצַד הַמַּחֲזִיק בִּנְעִילָה קָנָה. כְּגוֹן שֶׁמָּכַר בַּיִת אוֹ חָצֵר וְהָיָה הַפֶּתַח פָּתוּחַ וְנָעַל הַלּוֹקֵחַ אֶת הַפֶּתַח וְחָזַר [ד] וּפְתָחוֹ הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק וְקָנָה. שֶׁהֲרֵי נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ שִׁמּוּשׁ הַמּוֹעִיל:

מגיד משנה כיצד המחזיק בנעילה וכו'. קצת המפרשים ז''ל פירשו נעל האמור בפרק חזקת הבתים קובע מנעול או מעמיד דלתות אבל נועל וסוגר הדלת לא קנה. ואינו נכון אלא נעל נועל הדלת הוא ומבואר בגיטין פ' הזורק (דף ע"ז:) דאמרינן גבי ההוא עובדא דגיטא בשבתא תיזיל איהי ותיחוד ותפתח דתנן נעל גדר וכו' הרי זו חזקה ותקני גיטא אגב ביתא ובשבת היה וזה מבואר ומדאמרינן תיחוד ותפתח כתב הרב ונעלו וחזר ופתחו:

כסף משנה כיצד המחזיק בנעילה וכו' ונעל הלוקח את הפתח וחזר ופתחו. ה''ה הביא ראיה לדברי רבינו מההוא שכיב מרע דפרק הזורק (דף ע"ז:) דאמרינן ביה תיחוד ותפתח. והטור כתב בסי' קצ''ב על דברי רבינו ואיני מבין דבריו מה צריך לפתחו אח''כ. והרמב''ן כתב דלרבינו בעינן שיחזור ויפתח מההיא דהזורק וליתא דהא נעל תנן עכ''ל. ולפי זה תיחוד ותפתח לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט. ול''נ דלרבינו נמי בנעילה לחוד קני. ומ''ש וחזר ופתחו ל''מ קאמר ל''מ בנעל ונשאר נעול שקנה אלא אפילו חזר ופתחו כמו שהיה מקודם דהשתא אין ניכר בו שום מעשה שעשה לקנות אפילו הכי קני. וכתב הרא''ש דמתיחוד ותפתח דפרק הזורק אין ראיה דשאני התם דבנעילה לחודה לא מוכחא שיהא לשום קנין אלא כמו שהיתה רגילה בכל פעם לסגור בתים של בעלה כדי שיהא שמור מה שבתוכו אבל כיון שהיא פותחת מיד אחר הנעילה ניכר שהנעילה היתה לצורך קניין עכ''ל. וע''פ הדברים האלה אפשר לומר דבדוקא כתב רבינו ופתחו משום דאם אינו פותחו מיד לא מוכחא מילתא שנעל לשום קניין אלא שהוא נועל הבית בשליחות בעה''ב כדי לשמור מה שבתוכו אבל כשחוזר ופתחו מיד ניכר שהנעילה היתה לצורך קניין ולפי זה נעל דמתני' לישנא קיטא הוא:

יא כֵּיצַד הַמַּחֲזִיק בִּגְדִירָה כָּל שֶׁהוּא קָנָה. כְּגוֹן שֶׁהָיָה שָׁם גָּדֵר וְהָיוּ עוֹלִין בְּנַחַת. וְהוֹסִיף עָלָיו כָּל שֶׁהוּא וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה וְנִמְצָא שֶׁאֵין עוֹלִין אֶלָּא בְּדֹחַק. הֲרֵי זֶה הוֹעִיל וְקָנָה. וְכֵן אִם הָיְתָה שָׁם פִּרְצָה וְהָיוּ נִכְנָסִים בָּהּ בְּדֹחַק וְהִרְחִיב הוּא בָּהּ כָּל שֶׁהוּא עַד שֶׁנִּמְצָא נִכְנַס בְּרֶוַח. הֲרֵי הוֹעִיל וְקָנָה:

מגיד משנה כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא קנה וכו'. מפורש פ' חזקת הבתים (דף נ"ג) דוקא כשהועיל שאין עולין לו עתה אלא בדוחק אבל אם עולה כמו בתחלה לא עשה ולא כלום ובזה הדבר תלוי: וכן אם היתה שם פרצה וכו'. מפורש שם וכ''ש אם בתחלה לא היו נכנסים בה כלל ועתה נכנסין שקנה ופשוט הוא ומבואר שם ובהלכות:

כסף משנה כיצד המחזיק בגדירה כל שהוא וכו' והשלימו לעשרה. מימרא דשמואל פרק חזקת הבתים (דף נ"ג) וא''ת למה לי דנקט והשלימו לעשרה אי סגי באין יכולין לעלות אלא ע''י הדחק. ותירץ הנמוקי יוסף דעשרה דנקט לאו דוקא אלא כל שאין עולין לו עכשיו אלא ע''י הדחק קנה וכ''נ מדברי ה''ה. ול''נ דעשרה דנקט דוקא דכל פחות מעשרה עולין לו בריוח הוא ולכך צריך שישלימו לעשרה דכיון שהשלימו לעשרה עולין לו ע''י הדחק: כתב הטור בסימן קצ''ב וזה לשונו. כתב הרמב''ם שצריך ג''כ שמתחלה לא היה גבוה מעשרה והשלימו לעשרה וכ''כ הרא''ש וי''א שאין צריך דהא דקאמר בגמרא כגון שלא היה גבוה עשרה והשלימו לעשרה אורחא דמילתא נקט דכל שהשלימו לעשרה הוי הכי וה''ה נמי בפחות מעשרה אם הוא בזה הענין עכ''ל. ואיני יודע מנין לו לומר דרבינו דוקא נקט שדבריו כלשון הגמרא ומה שנפרש בלשון הגמרא נפרש בדבריו:

יב נָתַן צְרוֹר וְהוֹעִיל. כְּגוֹן שֶׁחִבֵּר בּוֹ הַמַּיִם לַשָּׂדֶה. אוֹ נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל כְּגוֹן שֶׁפָּתַח בִּנְטִילָתוֹ הַמַּיִם לַשָּׂדֶה. הֲרֵי זֶה קָנָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה נתן צרור והועיל וכו'. מימרא דר' יוחנן שם ובהלכות ומפורש שם בגמרא דדוקא כשהועיל ושהביא את המים המועילים להשקות השדה אבל אם ראה אמת המים באה ומזקת הקרקע ונתן צרור כדי למנעה הרי זה לא קנה שסילוק ההיזק אינו דבר שיקנה אלא הבאת התועלת ואיתא בהלכות:

יג הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ בְּצַד שָׂדֵהוּ. אוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה. כֵּיוָן שֶׁדָּשׁ אֶת הַמֵּצַר שֶׁבֵּין שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת וְנַעֲשׂוּ שְׁתֵּיהֶן כְּשָׂדֶה אַחַת קָנָה. אֲבָל אִם הָלַךְ בָּהּ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ אֵין הִלּוּךְ זֶה מוֹעִיל כְּלוּם. וְאִם שְׁבִיל שֶׁל כְּרָמִים מָכַר לוֹ הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה לְהִלּוּךְ קָנָה בְּהִלּוּךְ:

מגיד משנה המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו'. אולי יצא לו מהפירוש שכתב הרב אלפסי ז''ל בהלכות פ''ק דבבא קמא גבי ההיא דאמרינן מאימת תחזק בה מכי דייש אמצרי ואע''פ שרבינו מפרשה בפנים אחרות פי''ט אפשר שהוא סובר שהדין אמת: אבל אם הלך בה לארכה וכו'. מחלוקת ר' אליעזר וחכמים בברייתא פ' המוכר פירות (דף ק') ופסק כחכמים: ואם שביל של כרמים וכו'. מפורש שם מימרא מודים חכמים [לר''א] בשביל כרמים:

יד וְכַמָּה שִׁעוּר רֹחַב הַדֶּרֶךְ שֶׁיִּקְנֶה בְּהִלּוּכוֹ. אִם הָיָה מְסֻיָּם בִּמְחִצּוֹת קָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגְבִּיהַּ רֶגֶל וְיַנִּיחַ רֶגֶל בְּצִדָּהּ. וְאִם אֵין שָׁם מְחִצּוֹת קָנָה בָּרֹחַב כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עַל רֹאשׁוֹ חֲבִילָה שֶׁל שָׂרִיגִים וְיָסֹב בָּהּ:

מגיד משנה וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. פירוש המוכר שביל של כרמים מן הסתם כמה רחבו וכמה קנה הלוקח ברוחב וזו מימרא שם כי אתו לקמיה דר' יצחק וכו' ומוכח שם דאהא דשביל קאי. והחילוק בין מסוים במחיצות ובין אינו מסוים מפורש בגמ' כדבריו כגירסת הספרים. אבל יש מחליפין הגרסא ואומרין דכשיש שם מחיצות גבוהות צריך כדי שתהיה על ראשו חבילה של זמורות ויסבבה שיתהפך מצד רגל אל צד כדי שלא יעכבו המחיצות וכשאין שם מחיצות גבוהות די לו כדי שיגביה רגל ויניח רגל שהרי למעלה ממנו אויר פנוי להתהפך לכל צדדיו עם משאוי שבראשו. ולפי גרסת רבינו ז''ל נראה הטעם שאם יש מחיצות כיון שהוא ברוחב כדי שיגביה רגל ויניח רגל סבר וקביל שלא יסתור המוכר המחיצות וצ''ע. ואפשר שרבינו ז''ל אינו מפרש השמועה במוכר את השביל בסתם במה נקנה אלא כמה הוא קונה בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה אבל כל המפרשים פירשוה במוכר סתם והגרסא האחרת גרסת רש''י והרשב''א ז''ל:

כסף משנה (יג-יד) המוכר שדה לחבירו בצד שדהו וכו' כיון שדש את המצר וכו'. פ''ק דקמא (דף ט') ופ' מי שהיה נשוי (דף צ"ב:) ופ''ק דמציעא (דף י"ד) ראובן שמכר שדה לשמעון [שלא באחריות] ויצאו עליה עסיקין עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו וכו' ומאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי וכתב רבינו דין זה פי''ט, ולפי שקשה אם לא החזיק בה פשיטא דיכול לחזור בו ותו מאי בעי ומאימת הויא חזקה הרי החזקות שנויות בפ' חזקת פירש רבינו שם דהב''ע בשקנה באחד מדרכי הקניות ואפילו הכי כל שלא נשתמש בה בחזקת דייש אמצרי יכול לחזור בו אבל אי דייש אמצרי אע''פ שלא קנה בשום קניין אחר קנה ואינו יכול לחזור בו דלא גרע דש אמצרי מרפק ביה פורתא והרי כאן קניין חזקה והרי נהנה בו. ומ''ש שם רבינו דש בו מצר שלה וערבו עם הארץ פי' כשהוא סמוך לשדהו ורוצה לחברם דאי לאו הכי אמאי דייש אמצרי ופי' מאימת הוי חזקה כלומר דלא לימצי למיהדר ומשיב מכי דייש אמצרי כלומר שנהנה בה כבר ומכיון שנהנה קנה בההיא דישה אינו יכול לחזור בו כך נ''ל לדעת רבינו והוא יותר נכון בעיני ממ''ש ה''ה: ואם שביל של כרמים וכו' וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. סוף פרק המוכר פירות (דף ק') ברייתא וגירסת רבינו כמ''ש ה''ה וכתב שאפשר דהיינו טעמא שאם יש מחיצות וכו'. ויותר נכון מה שפירשו בתוס' (בד"ה ולא אמרן) דהב''ע במחיצות נמוכות טפח או טפחיים להיכר השביל הילכך כשמוכר לו השביל בשדהו לא יתן לו אלא כמו שהוא עשוי אפילו לא יהא [לו אלא] כדשקיל כרעא ומנח כרעא. וכתב עוד ה''ה שאפשר שרבינו אינו מפרש השמועה במוכר השביל סתם במה נקנה אלא במה הוא קונה בחזקת הילוך וכבר ידוע בין הקונה והמוכר כמה מכר ולזה לשונו נוטה ע''כ. ודבריו אפשר להתפרש אם בשלא הלך רק באורך ואפילו הכי קנה השיעור הכתוב כאן אבל אם הלך ברוחב קנה כל מה שהסכימו אם הלך בו, או אפשר דמשום דקנין הילוך קליש אפילו הלך כמה לא קנה מה שהוא דרך הילוך שביל כרמים ויכול לחזור בו המוכר מהשאר. ול''נ באומר לו שביל סתם אני מוכר לך עסקינן ואפילו הלך בו כמה אינו קונה אלא השיעור האמור כאן. ומ''ש רבינו וכמה שיעור רוחב הדרך וכו' כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה, נראה דהיינו אורך שתי רגלים וקשה דא''כ לימא אורכא דתרי כרעי ואפשר דאי אמר הכי הוה משמע מצומצמים והשתא דאמר כי היכי דשקיל כרעא וכו' משמע שאינם מצומצמים: על מה שכתב ה''ה ולפי גרסת רבינו נראה הטעם וכו' שלא יסתור המוכר המחיצות, קשה דא''כ תינח היכא שאין השביל רחב יותר מכדי שיגביה רגל ויניח רגל אבל היכא שהוא רחב יותר מאי איכא למימר: ועל מ''ש שרבינו אינו מפרש במוכר השביל בסתם וכו'. קשה דמאי שנא מסיימי מחיצתא מהיכא דלא מסיימי:

טו * הָיְתָה הַקַּרְקַע צְחִיחַ סֶלַע שֶׁאֵין בָּהּ לֹא גָּדֵר וְלֹא פִּרְצָה. וְאֵינָהּ בַּת זְרִיעָה. הֲרֵי הַחֲזָקָה שֶׁקּוֹנָה אוֹתָהּ שְׁטִיחַת פֵּרוֹת אוֹ הַעֲמָדַת בְּהֵמָה שָׁם וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִשְּׁאָר הַתַּשְׁמִישׁ:

ההראב"ד היתה הקרקע צחיח וכו'. א''א הא מילתא לא מיחוורא דהא חזקה אכילת פירות היא ואכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה אבל למיקנא בה ארעא לא קני אלא מידי דמהניא לארעא כעין נעל וגדר עכ''ל:

מגיד משנה היתה הקרקע צחיח סלע וכו'. כתב עליו הר''א הא מילתא לא מיחוורא וכו'. ביאור דבריו שלא אמרו סוף הפרק בכיוצא בזה והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו לא קנה אלא בחזקת שלש שנים וכנגד טענה שהלה טוען לא מכרתיה לך וזה מביא ראיה שהחזיק בה שלש שנים בחזקה זו וטוען שקנאה ממנו וחזקה זו ראיה לדבריו אבל להיותו קניין לא. ונראה שדעת רבינו ז''ל דלא בעינן מידי דמועיל לקרקע אלא כשהלוקח אינו נהנה אבל כשהלוקח נהנה ודעת אחרת מקנה ודאי קנה וגדולה מזו נעל הבית שהרי זו חזקה שהרי הוא נועל בפני כל אדם כדרך שאדם עושה בשלו וכל שנועל כדרך שהבעלים נועלים בתיהם כדי למנוע מהן רגל כל אדם הרי זו חזקה וטעם זה כתבוהו המפרשים וזהו שאמר הרב למעלה גבי נעל שהרי זה נשתמש בו שימוש המועיל וא''כ כ''ש לאכילת פירות או כל הדברים שהבעלים נהנין דרך הנאת הקרקע או משתמשין דרך שימוש. ודין צחיח סלע בחזקת ג' שנים מפורש ריש חזקת (דף נ"ט:) ובהלכות מתקיף לה רב ביבי בר אביי צונמא במאי קני ליה וכו'. זה נראה להעמיד דברי רבינו. והרמב''ן והרשב''א ז''ל דעתם כדעת הר''א ז''ל פ''ק דקדושין גבי עבד כנעני וכו' ובעיטור בשכירות ומסתברא שאם נתן כליו ותשמישיו לתוכו זו חזקה כההיא דגרסינן בירושלמי דקדושין המוכר בית לחבירו כיון שצבר לתוכו פירות קנה אמר רב שמואל בר רב יצחק ובלבד פירות שהן ראויין לצבור ע''כ בעיטור וזה ראיה לדברי רבינו וקצת ראיה גם כן משביל של כרמים שנקנה בהילוך כמבואר למעלה:

כסף משנה היתה הקרקע צחיח סלע וכו'. על מ''ש כאן הרב המגיד להשוות דין קרקע לדין העבד עיין בפרק כ' כי שם חילקתי ביניהם:

טז הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵרוֹ וְנִכְנַס בָּהּ הַלּוֹקֵחַ וּזְרָעָהּ אוֹ נָרָהּ. אוֹ שֶׁאָסַף פֵּרוֹת הָאִילָן אוֹ זְמָרוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ הֲרֵי זֶה קָנָה שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִיק. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן * יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. וְכֵן אִם אָסַף הַמּוֹכֵר סַל שֶׁל פֵּרוֹת וְנָתַן לַלּוֹקֵחַ. קָנָה לוֹקֵחַ מִיָּד בַּחֲזָקָה. שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהִקְנָה לוֹ שָׂדֶה זוֹ קִנְיָן גָּמוּר וְנַעֲשׂוּ פֵּרוֹתֶיהָ שֶׁלּוֹ:

ההראב"ד יכול לחזור בו וכו'. א''א כל זה הולך על הדרך שכתב עכ''ל:

מגיד משנה המוכר קרקע לחבירו וכו'. כתב עליו הר''א ז''ל א''א כל זה הולך ע''ד מה שכתב ע''כ. וכן הוא האמת דמשום דס''ל דכל שקונה בחזקת ג' שנים כשהמוכר מכחיש קנה לאלתר כשהלה מודה ואומר לו לך חזק וקנה אע''פ שיש בכלל אלו שהזכיר המחבר דברים שאינו קונה בחזקת ג' שנים כמו שיתבאר פי''ב מהל' טוען ונטען כיון שנשתמש בקרקע כדרך שבעלים עושין ה''ז חזקה: וכן אם אסף המוכר סל של פירות וכו'. זה נלמד ממה שאמרו פ' חזקת (דף ל"ה:) חזקתן ג' שנים מיום ליום א''ר אבא אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה, ופירוש דלי ליה המוכר ללוקח קנה לוקח לאלתר וזו חזקה גמורה שקונין בה, ואע''ג שהלשון ההוא מורה שאינן לענין חזקת קנייה אלא לענין ראיה שהשדה שלו והוא הדין שהזכיר רבינו סוף פרק י''א מהלכות טוען ונטען ורבינו ז''ל סבור דתרתי שמעינן מינה לפי שיטתו דאכילת פירות הויא חזקה:

יז הָעַכּוּ''ם אֵינוֹ קוֹנֶה בַּחֲזָקָה. אֶלָּא בִּשְׁטָר הוּא שֶׁקּוֹנֶה עִם נְתִינַת הַכֶּסֶף. וְיִשְׂרָאֵל הַבָּא מֵחֲמַת הָעַכּוּ''ם הֲרֵי הוּא כְּעַכּוּ''ם וְאֵינוֹ קוֹנֶה אֶלָּא בִּשְׁטָר. כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כְּקַרְקַע. וְנִקְנֶה אוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה. וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ לַקַּרְקַע כְּגוֹן עֲנָבִים הָעוֹמְדוֹת לִבָּצֵר הֲרֵי זֶה כְּמִטַּלְטְלִין לְקִנְיָן וְיֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה:

מגיד משנה העכו''ם אינו קונה וכו'. מפורש שם מימרא דרב וגם בהלכות ופירשה אף לענין קניין ולאו לענין חזקת ג' שנים. ומ''ש עם נתינת הכסף. משום דלא עדיף מישראל שאינו קונה בשטר בלא נתינת דמים אלא למוכר שדהו מפני רעתה כמו שנתבאר למעלה והטעם שהעכו''ם אינו קונה בחזקה שאם היה העכו''ם קונה בחזקה מתוך אלמותו היה מחזיק אבל לכתוב לו שטר כולי האי לא עבדי: כל המחובר וכו'. זה פשוט. ואמרינן פ' שבועות הדיינין (דף מ"ב:) כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לענין שבועה ומה שאמרו שם דאפילו ענבים העומדין ליבצר הרי הן כקרקע ופירשה הרב ז''ל כשהן צריכין לקרקע אבל כשאין צריכין לקרקע כלל הא אמרינן פ' נערה שנתפתתה (דף י"א) כל העומד ליגזז כגזוז דמי ואמרינן נמי כל העומד ליתלש כתלוש דמי ואי נמי דשבועה שאני וכ''נ דעתו פ''ב מהלכות שכירות ויש פירושים אחרים לחלק בין זו לזו ומ''מ דין החזקה נתברר פ' המוכר את הספינה על מתני' דהלוקח פשתן מחובר מחבירו ותלש כל שהוא קונה ובסוגיא שעליה ואין להאריך ויתבאר פ''ג:

כסף משנה העכו''ם אינו קונה בחזקה וכו' וישראל הבא מחמת עכו''ם וכו'. פ' חזקת הבתים (דף ל"ה:) אמר רב יהודה אמר רב ישראל הבא מחמת עכו''ם הרי הוא כעכו''ם מה עכו''ם אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת עכו''ם וכו', ומפרשה רבינו בין לענין חזקת ג' שנים בין לעניין קנייה לאלתר ואע''פ שלא הוזכר במימרא אלא שטר ודאי דלא עדיף מישראל ולא קני בשטר לחודיה בלא כסף אלא במוכר שדהו מפני רעתה. ופי' ישראל הבא מחמת עכו''ם היינו ישראל הקונה מהעכו''ם והטעם דכי היכי שכתבנו למעלה שאפי' שטר ראיה ומקום שכותבין לא סמכא דעתיה למיקני בכסף עד דאיכא שטר וכיון שנכתב קנה למפרע בכסף ה''נ המוכר לעכו''ם והקונה מעכו''ם לא סמכא דעתייהו שהמקח או המכר קיים עד שיהא שטר עם כסף ואפילו במקום שאין דרכן לכתוב משום דסתם עכו''ם אנס ויערער עליהם לבטל המקח אבל כשנעשה בשטר אין יראים ממנו וזה טעם מספיק. ומדברי רבינו בפ''א מהל' זכייה משמע דטעמא משום דעכו''ם לא סמכא דעתיה אלא על השטר וטעם ה''ה אינו מספיק לישראל הקונה מן העכו''ם ועיין בהר''ן בפ''ק דקידושין, ואפשר לומר שדקדק רבינו שכתב אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף לומר דלא קני דשטר וכסף שניהם יחד צריך וג''כ צריך שיקדים כתיבת השטר לנתינת הכסף וזהו פירוש בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף כלומר עם נתינת הכסף שאחר כתיבת השטר הא אם נתן הכסף ואח''כ כתב לו השטר לא קני וכמ''ש בנימוקי יוסף בשם המפרשים פ' חזקת גבי נכסי גר הרי הם כמדבר ומ''ש תחלה נראה יותר. ומ''ש רבינו עוד בישראל הבא מחמת העכו''ם הרי הוא כעכו''ם ואינו קונה אלא בשטר לאו למימרא דקני בשטר לחודיה אלא בשטר עם נתינת הכסף קאמר ואמאי דאמר גבי עכו''ם סמיך ולא הזכיר שטר אלא לומר דלא קני בחזקה דהא ודאי פשיטא דלא עדיף מישראל וכמ''ש ה''ה בקונה עכו''ם והוא הדין למוכר עכו''ם דשוים הם וכמו שאמרו ישראל הבא מחמת עכו''ם הרי הוא כעכו''ם: כל המחובר לקרקע וכו'. בפ' שבועת הדיינין (דף מ"ג) ר''מ סבר (ענבים העומדים ליבצר) כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין וסובר רבינו דע''כ לא פליגי אלא בצריכין לקרקע אבל אין צריכין לקרקע אפילו רבנן מודו דכבצורות דמיין דפרכינן בפ' נערה שנתפתתה (דף נ"א) בפשיטות כל העומד ליגזז כגזוז דמי ופשיטא דכרבנן קי''ל אלא ודאי דבאין צריכים אפילו רבנן מודו. והוי יודע שבענין השומרים לא שאני לן בין צריכים לקרקע לאינם צריכים אלא לעולם הם כקרקע וזהו שכתב רבינו הרי הם כמטלטלין לקניין ויש להם אונאה משמע דיש דבר שאינם לו כמטלטלין גם פ''ח דטוען ונטען כתב טענו ענבים שעומדים ליבצר וכו' שכל העומד ליבצר הרי הוא כבצור לענין כפירה והודאה נראה גם כן דיש דבר שאינם לו כמטלטלין ובצריכין לקרקע כתב הרי הן כקרקע לכל דבר ובפרק שני דהלכות שכירות כתב המוסר לחבירו דבר המחובר לקרקע לשמור אפילו היו ענבים העומדות להבצר הרי הן כקרקע בדין השומרים, נראה מלשונו שדין השומרים משונה משאר דינים דאפילו אין צריך לקרקע דינו כקרקע דעתו כדעת ר''י הלוי ז''ל רבו שכתב טור חשן משפט סי' צ''ה כל המחובר לקרקע כקרקע דמי וכתב הר''י הלוי דוקא לענין שומרים אבל מאן דמזבין לחבריה ענבים העומדות להבצר כיון דאדעתא למישקל זבנינהו ניהליה כבצורות דמיין ודיינינן בהו דין מטלטלין בכל מילי כגון דין אונאה ושבועה וכיוצא בהן דקיימא לן כל העומד ליבצר כבצור דמי והיינו טעמא דגבי שומר לאו כבצורות דמי כיון דלשמירה הן כשהם מחוברים לקרקע ואדעתא דהכי מסרינהו ניהליה הוה ליה כקרקע דהא לאו למתלשינהו מסרינהו ניהליה עכ''ל: כתב הרב המגיד כל המחובר לקרקע וכו' דין החזקה נתבאר בפרק הספינה על מתניתין דהלוקח פשתן מחבירו ותלש כל שהוא קנה ובסוגיא שעליה עכ''ל. ויש לתמוה שזה ע''פ פירוש רשב''ם שם אבל רבינו כתב שם דהוי כאינו צריך לקרקע וכתב הרב המגיד שקנה הקרקע בשכר היפוי וקנה הפשתן אגב הקרקע עכ''ל. ואם כן אין דין הפשתן ענין לחזקה כלל:

יח כְּשֵׁם שֶׁהַקַּרְקַע נִקְנֶה בְּכֶסֶף בִּשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. [ה] כָּךְ שְׂכִירוּת הַקַּרְקַע נִקְנֶה בְּכֶסֶף לְבַדּוֹ אוֹ בִּשְׁטָר לְבַדּוֹ אוֹ בַּחֲזָקָה. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:

מגיד משנה כשם שהקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה כך שכירות וכו'. ברייתא במציעא פרק השואל (דף צ"ט:) ובהלכות:

יט הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ עֶשֶׂר שָׂדוֹת בְּעֶשֶׂר מְדִינוֹת. כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה כֻּלָּן. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה [ו] אַחַת מֵהֶן הַר גָּבוֹהַּ וְהַשֵּׁנִית מְצוּלָה שֶׁהֲרֵי תַּשְׁמִישׁ שֶׁל זוֹ אֵינָהּ תַּשְׁמִישׁ שֶׁל זוֹ. אַף עַל פִּי כֵן כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה הַשְּׁאָר:

מגיד משנה המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות וכו'. זו ברייתא ומימרא דשמואל פ''ק דקדושין (דף כ"ז). ומ''ש ואפילו היתה אחת מהן גבוהה. הוא פירש חולסית האמור בגמ' (דף ס"ז) פרק המוכר את הבית בדין זה ופוסק כלישנא בתרא דהתם:

כסף משנה המוכר לחבירו י' שדות וכו'. ואם תאמר בלא חזקה קנה מטעם כסף, וי''ל דהב''ע במקום שכותבין שטר ואז לא קני בכספא כמפורש לעיל:

כ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים. שֶׁנָּתַן דְּמֵי כֻּלָּן. אֲבָל אִם לֹא נָתַן דְּמֵי כֻּלָּן לֹא קָנָה אֶלָּא כְּנֶגֶד מְעוֹתָיו. לְפִיכָךְ אִם הָיוּ הַכּל בְּמַתָּנָה קָנָה כֻּלָּן. וְכֵן בִּשְׂכִירוּת כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן קָנָה כֻּלָּן כָּל זְמַן הַשְּׂכִירוּת. הָיוּ מִקְצָת הַקַּרְקָעוֹת בְּמֶכֶר וּמִקְצָתָן בִּשְׂכִירוּת. כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק בֵּין בִּמְכִירָה בֵּין בִּשְׂכִירוּת קָנָה הַכּל:

מגיד משנה בד''א כשנתן דמי כולם וכו'. אם תשאל אי בשנתן לו דמים למה לן חזקה כלל והא אמרינן דקרקע נקנה בכסף, תשובתך הא במקום שכותבין את השטר היא כדאמרינן לעיל דאין קרקע נקנה בכסף עד שיכתוב השטר וחזקה זו עולה במקום שטר. ודע שהמפרשים ז''ל נחלקו בחזקה במקום שכותבין את השטר אם היא קונה לבדה ויש מי שכתב דקונה כל היכא דהמוכר לא עייל ונפיק אזוזי וכן העלה הרשב''א ז''ל והכא היינו טעמא דבעינן נתינת דמים משום דלא החזיק בכלן הא החזיק בכלן ומוכר לא עייל ונפיק אזוזי קנה אע''פ שלא נתן דמים: היו מקצת קרקעות וכו'. תוספתא פ''ה מבתרא לקח הימנו עשר שדות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כלן לקח מקצת ושכר מקצת והחזיק בין בשכורה בין בלקוחה הרי חזקה ע''כ:

כסף משנה ומ''ש רבינו וכן בשכירות נלמד מהתוספתא שכתב רבינו בסמוך, ונראה מדברי רבינו שכתב וכן בשכירות כיון שהחזיק באחת מהן וכו' דלא משוה שכירות למכר אלא לענין זה בלבד אבל לא לענין שצריך לתת דמי כולן דבשכירות אפילו לא נתן דמים קנה בחזקה וטעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן