הלכות מכירה - פרק עשרים - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק עשרים - היד החזקה לרמב"ם

א הַמְבַקֵשׁ לִקְנוֹת מֵחֲבֵרוֹ מִקָּח. מוֹכֵר אוֹמֵר בְּמָאתַיִם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ וְהַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר אֵינִי קוֹנֶה אֶלָּא בְּמָנֶה. וְהָלַךְ זֶה לְבֵיתוֹ וְזֶה לְבֵיתוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְקַבְּצוּ וּמָשַׁךְ זֶה הַחֵפֶץ סְתָם. אִם הַמּוֹכֵר הוּא שֶׁתָּבַע הַלּוֹקֵחַ וְנָתַן לוֹ הַחֵפֶץ אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מָנֶה. וְאִם הַלּוֹקֵחַ הוּא שֶׁבָּא וּמָשַׁךְ זֶה הַחֵפֶץ סְתָם חַיָּב לִתֵּן מָאתַיִם:

מגיד משנה המבקש לקנות מקח מחבירו וכו'. תוספתא בקדושין הובאה בהלכות פ''ק דקדושין וז''ל והמוכר [חפץ] לחבירו וכו' זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח''כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו כדברי המוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו כדברי הלוקח ע''כ. וזה מבואר:

ב הַלּוֹקֵחַ מֵאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם וְכָל אֶחָד מֵהֶן תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ וְאוֹמֵר אֲנִי הוּא בַּעַל הַמִּקָּח. וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ מִמִּי מֵהֶם לָקַח. מַנִּיחַ דְּמֵי הַמִּקָּח בֵּינֵיהֶם וּמִסְתַּלֵּק וְיִהְיוּ הַדָּמִים מֻנָּחִין עַד שֶׁיּוֹדוּ אוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא אֵלִיָּהוּ. וְאִם הוּא חָסִיד נוֹתֵן דָּמִים לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם:

מגיד משנה הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכו' מניח דמי המקח וכו'. פסק כרשב''א וכסתם משנה דיבמות פ' האשה שלום (דף קי"ח:) דלא נחלקו ר''ע ור''ט בלוקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק וכן הוא בהלכות ופירשו ז''ל שמניחן ביד ב''ד וזה שכתב ויהיו הדמים מונחין הכוונה בב''ד: ואם הוא חסיד נותן דמים וכו'. בזה חלוקים עליו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ואומר דבמקח אפילו בא לצאת ידי שמים מניח ביניהם ומסתלק וכ''כ פרק המפקיד (דף ל"ז) ועיין בתוס' שם בד''ה התם:

כסף משנה הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכו' ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד. למד כן מדתנן בפרק המפקיד (דף ל"ז) אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע אי זה מכם אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע אי זה הוא נותן לזה מנה ולזה מנה ואוקימנא לה בגמ' בבא לצאת ידי שמים:

ג לָקַח מִקָּח מֵאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע עַל שֶׁקֶר וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה וַהֲרֵי הוּא רוֹצֶה לְשַׁלֵּם וְכָל אֶחָד וְאֶחָד תּוֹבֵעַ אוֹתוֹ וְאוֹמֵר אֲנִי הוּא שֶׁכָּפַרְתָּ בִּי וְנִשְׁבַּעְתָּ לִי וְהוּא אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. חַיָּב לְשַׁלֵּם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מִפְּנֵי שֶׁעָבַר עֲבֵרָה:

מגיד משנה לקח מקח מאחד וכפר בו ונשבע וכו'. זה מתבאר בפרק הגוזל עצים בב''ק (דף ק"ג:) בסוגיא דאמרינן התם ואי ס''ד דאישתבע מה לי גזל מה לי מקח הרי דבנשבע מקח וגזל שוין. ודין הגזל מפורש פ''ד מהלכות גזילה:

ד נֶאֱמָן בַּעַל [א] הַמִּקָּח לוֹמַר לָזֶה מָכַרְתִּי וְלָזֶה לֹא מָכַרְתִּי. אֵימָתַי בִּזְמַן שֶׁהַמִּקָּח יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. אֲבָל אִם אֵין הַמִּקָּח יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ הֲרֵי הוּא עֵד אֶחָד בִּלְבַד. וְדִינוֹ בְּעֵדוּת זוֹ כְּדִין כָּל אָדָם שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּעֵדוּתוֹ. לְפִיכָךְ אִם נָטַל הַדָּמִים מִשְּׁנַיִם וְנָטַל מֵאֶחָד מִדַּעְתּוֹ וּמֵאֶחָד בַּעַל כָּרְחוֹ וְלֹא יָדַע מִמִּי נָטַל מִדַּעְתּוֹ וּמִמִּי נָטַל בְּעַל כָּרְחוֹ. בֵּין שֶׁהָיָה הַמִּקָּח בְּיָדוֹ בֵּין שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן תּוֹפְסִין בּוֹ אֵין כָּאן עֵדוּת כְּלָל. וְכָל אֶחָד מֵהֶן נִשְׁבָּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל * חֲצִי הַמִּקָּח וַחֲצִי דָּמִים:

ההראב"ד חצי המקח וחצי הדמים וכו'. א''א אין דבריו מתחוורים משמע מכלל דבריו דרישא שהוא מעיד אין שם שבועה לשניהם בנקיטת חפץ ולא ידעתי למה וכי מפני הכרעת עד אחד יטול זה בלא שבועה אין דין זה ברור אצלנו. עכ''ל:

מגיד משנה נאמן בעל המקח לומר וכו'. ברייתא בקדושין פ' עשרה יוחסין (דף ע"ג: ועיין בתוס' שם בד"ה בד"א) נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד''א בזמן שהמקח בידו וכו' וניחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרוייהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחי. ויש מי שפירש קושיא זו אסיפא דאפי' בזמן שאין מקחו בידו ליהימניה כל זמן שהלוקח שם דהוה ליה כעין דיין שנאמן לומר לזה זכיתי ולזה לא זכיתי שבעלי דינין עומדין לפניו כדאיתא התם ופריק התם דנקט מתרוייהו וכיון שכן שנטל משניהם ה''ז אינו מדקדק אי זהו מדעתו ואינו נאמן אלא הרי הוא כעד אחד וגרסינן שם ולא ידע הי מדעתו והי (בעל כרחיה) פירוש ואין ידוע בעדים אע''פ שהמוכר אומר כך הוא כיון שאין מקחו בידו אינו נאמן. ומתוך דברי המחבר נראה שהוא גורס ולא ידע פי' שאף המוכר אינו יודע אי נמי אפי' ידע המוכר רצה הלה לישבע שבועת התורה וליטול מחצה נוטל וחבירו נוטל בלא שבועה. ודין זה נתברר ריש פ''ק דמציעא וזה לשון הגמ' גבי שנים אוחזין בטלית דנשבעין וחולקין אותה בין שטוענין טענת מציאה וכל אחד אומר אני מצאתיה בין שכל אחד טוען אני לקחתיה ואמרינן התם מקח וממכר נחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מן תרוייהו מחד מדעתיה וחד בעל כרחיה ולא ידע וכו' ופירש בעל המאור ז''ל לחזי זוזי ממאן נקט דאע''ג דאין מקחו בידו ואינו נאמן אלא ככל אדם מ''מ זה שהוא מעיד כנגדו הוא מתחייב שבועת התורה על פיו דעד אחד הוא וזה שהוא מסייעו יש לפוטרו לגמרי דכיון דשבועתו אינה אלא מדרבנן ואיכא חד סהדא דמסייע ליה דינא הוא דלישקול בלא שבועה ופריק דלא ידע שהמוכר עצמו אינו יודע ע''כ דבריו ז''ל. וזאת היתה כוונת המחבר שאם המוכר יודע ומעיד והוא הדין לעד אחד זה שמסייעו העד נוטל בלא שבועה. והנכון הוא אחר שאין שבועתו אלא מדרבנן וחבירו חייב שבועה דאורייתא ולפיכך כתב ולא ידע ממי נטל וכן דקדק הר''א ז''ל בהשגות וכתב שאין הדין ברור אצלו וכבר הראה פנים בעל המאור לזה ועיקר:

כסף משנה נאמן בעל המקח וכו'. פירוש אם שנים מעוררים על המקח כ''א אומר לי נתרצה למכור נאמן בעל המקח בזמן שמקחו בידו דרמי עליה למידק שלא יחזור בו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הילכך מידק דייק: כתב הרב המגיד מתוך דברי המחבר נראה שהוא גורס ולא ידע פירוש שאף המוכר אינו יודע וכו'. ויש לדקדק על רבינו שלא כתב דבזמן שמקחו בידו ונקיט זוזי מחד נאמן לומר לא נתרציתי אלא לאחר וכדפי' רש''י וגם הרי''ף לדעת הרא''ש סובר כן. ואפשר לומר שמאחר שסתם וכתב דכשמקחו בידו נאמן ממילא משמע דבכל גוונא נאמן אפילו אומר לא נתרציתי אלא לאחר. אבל קשה דכשאין מקחו בידו סתם וכתב אינו נאמן ומשמע דבכל גוונא אינו נאמן אפי' לא נקיט זוזי אלא מחד ואילו לפי' רש''י וכן למ''ש הרא''ש לדעת הרי''ף כי לא נקיט זוזי אלא מחד אפילו אין מקחו בידו נאמן לומר שלא נתרצה אלא לאחר. לכך נ''ל שרבינו מפרש דכי לא נקיט זוזי אלא מחד אפי' מקחו בידו אינו נאמן לומר לא נתרציתי לו אלא לאחר דאנן סהדי דמשקר והא לא איצטריכא ליה לאשמועינן דמילתא דפשיטא היא וכי נקיט זוזי מתרווייהו וידע הי מדעתיה הוא דקתני דכשמקחו בידו נאמן וכשאין מקחו בידו אינו נאמן וכשמקחו בידו ולא ידע חולקין בשבועה כדקתני במתני'. ויש לתמוה על הרב המגיד שלא הכניס עצמו ליישב דברי רבינו ע''פ סוגיית הגמרא ועוד יש לתמוה עליו שכתב שלדעת רבינו עד אחד המסייעו פוטרו משבועה ואין שום גילוי בדברי רבינו לומר שיסבור כן:

ה הֲרֵי שֶׁטָּעַן עַל חֲבֵרוֹ וְאָמַר מָכַרְתָּ לִי. וְזֶה אוֹמֵר לֹא מָכַרְתִּי. אוֹ מָכַרְתִּי וְלֹא נָתַתָּ לִי דָּמִים. אוֹ שֶׁטָּעַן הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר שֶׁנָּתַן הַדָּמִים וַעֲדַיִן לֹא מָשַׁךְ. אוֹ מָשַׁכְתִּי וְלֹא רָאִיתִי מוּם זֶה. וְהַמּוֹכֵר אוֹמֵר לוֹ הוֹדַעְתִּיו לְךָ. אוֹ שֶׁאָמַר אֶחָד מֵהֶם כָּךְ וְכָךְ תְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ וְהָאֶחָד אוֹמֵר לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי כְּלָל. בְּכָל אֵלּוּ הַטְּעָנוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה:

מגיד משנה הרי שטען על חבירו וכו'. דין זה פשוט בכמה מקומות בגמ' המוציא מחבירו עליו הראיה ויתבאר בהרבה דינין שיבאו בזה הפרק ואבאר מאין יצאו:

ו לֹא הָיְתָה שָׁם רְאָיָה. נִשְׁבַּע הַכּוֹפֵר שֶׁמְּבַקְּשִׁין לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאִם הוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה אוֹ שֶׁיֵּשׁ עָלָיו עֵד אֶחָד נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר הַטְּעָנוֹת כֻּלָּן:

ז אָמַר לְחֶנְוָנִי תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּרוֹת וְנָתַן לוֹ וַהֲרֵי הַפֵּרוֹת מֻנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְהַחֶנְוָנִי תּוֹבֵעַ אֶת הַדִּינָר וּבַעַל הַבַּיִת אוֹמֵר לוֹ נָתַתִּי לְךָ הַדָּמִים וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם לְתוֹךְ כִּיסְךָ. הֲרֵי הַלּוֹקֵחַ נִשְׁבָּע כְּתַקָּנַת חֲכָמִים בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְנוֹטֵל הַפֵּרוֹת הוֹאִיל וּכְבָר יָצְאוּ מֵרְשׁוּת הַמּוֹכֵר וַהֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִלּוּ הָיוּ בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ הָיָה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְנִפְטַר. וְאִלּוּ הָיוּ עֲדַיִן בִּרְשׁוּת הַחֶנְוָנִי הָיָה נִשְׁבָּע הֶסֵּת [ב] וְיִשָּׁאֲרוּ פֵּרוֹתָיו אֶצְלוֹ:

מגיד משנה אמר לחנוני תן לי בדינר פירות וכו' ונתן לו. פירוש שהגביהן לוקח והניחן ברה''ר והדין משנה בשבועות פרק כל הנשבעין (דף מ"ב) ודבריו בפירושה כדברי ההלכות ואין הדין אלא ברה''ר אבל אם היו ברשות מוכר ממש או ברשות לוקח המוציא מחבירו עליו הראיה ואין כאן אלא שבועת היסת וזהו שאמר ר' יהודה בברייתא כדאיתא בהלכות:

כסף משנה אמר לחנוני תן וכו'. הוי יודע ששבועת המשנה היא כעין של תורה בנקיטת חפץ ושבועת היסת שנתקנה בימי ר''נ לכופר בכל אינה בנקיטת חפץ וכשהפירות מונחים ברה''ר תיקנו חכמי המשנה שבועה ללוקח לפי שכיון שאינם ברשות החנוני שמכרם הוה ליה כאילו הם ברשות לוקח וכשאין חנוני מודה שמכרם כיון שאינן ברשות לוקח הוה ליה כאילו הם ברשות חנוני ותקנו לו שבועה וכשהם ברשות אחד מהם הוה ליה כופר בכל ופטור אלא שחייב לישבע שבועת היסת:

ח נָתַן הַלּוֹקֵחַ דִּינָר לְחֶנְוָנִי וּבָא לִטּל פֵּרוֹת הַמֻּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאָמַר הַחֶנְוָנִי דִּינָר זֶה שֶׁנָּתַתָּ לִי עַכְשָׁו הוּא דְּמֵי פֵּרוֹת שֶׁכְּבָר נְתַתִּים לְךָ וְהוֹלַכְתָּם לְתוֹךְ בֵּיתְךָ אֲבָל פֵּרוֹת אֵלּוּ הַמֻּנָּחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לֹא מְכַרְתִּים לְךָ. הֲרֵי הַחֶנְוָנִי נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁכָּךְ הָיָה הַדָּבָר וּמַחֲזִיר פֵּרוֹתָיו לָחֶנְוָנִי. שֶׁהֲרֵי לֹא הוֹדָה לוֹ שֶׁמְּכָרָן לוֹ מֵעוֹלָם. וְאִלּוּ הָיוּ בַּחֲנוּתוֹ הָיָה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה נתן הלוקח דינר וכו'. ג''ז באותה משנה ופסק כרבנן וכן פירש הרב ר' מאיר ובחדושין ג''כ פסקו כן:

ט וְכֵן הַדִּין בְּנוֹתֵן דִּינָר לְשֻׁלְחָנִי לִטּל מָעוֹת. בִּזְמַן שֶׁהַמָּעוֹת צְבוּרִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אִם הַשֻּׁלְחָנִי הוֹדָה שֶׁמְּכָרָן וַעֲדַיִן לֹא נָטַל הַדִּינָר נִשְׁבָּע הַלּוֹקֵחַ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ שֶׁנָּתַן וְנוֹטֵל הַמָּעוֹת. וְאִם לֹא הוֹדָה שֶׁמְּכָרָן לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמּוֹדֶה שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ דִּינָר עַתָּה וְטוֹעֵן שֶׁדִּינָר זֶה דְּמֵי הַמָּעוֹת שֶׁכְּבָר הוֹלִיכָן הַלּוֹקֵחַ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. הֲרֵי הַשֻּׁלְחָנִי נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְיַחְזִיר מְעוֹתָיו לַחֲנוּתוֹ:

מגיד משנה וכן הדין בנותן דינר לשולחני וכו'. פי' וכבר קבל נותן הדינר מעות והניחן ברה''ר וג''ז משנה שם: ואם לא הודה שמכרן וכו'. ג''ז משנה שם וכרבנן שהמעות הם ברה''ר שאם היו ברשות שולחני אינו נשבע השולחני אלא היסת כמו שנתבאר בחנוני:

י הַמַּחְלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר וְיָלְדָה וְכֵן הַמּוֹכֵר שִׁפְחָתוֹ וְיָלְדָה. זֶה אוֹמֵר עַד שֶׁלֹּא מָכַרְתִּי יָלְדָה וְזֶה אוֹמֵר מִשֶּׁלָּקַחְתִּי יָלְדָה. אֲפִלּוּ אָמַר הַמּוֹכֵר אֵינִי יוֹדֵעַ. עַל הַלּוֹקֵחַ [ג] לְהָבִיא רְאָיָה. אַף עַל פִּי שֶׁהַפָּרָה עוֹמֶדֶת בַּאֲגַם וְהַשִּׁפְחָה עוֹמֶדֶת בְּסִמְטָא הֲרֵי הֵן בְּחֶזְקַת הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיָּבִיא הַלּוֹקֵחַ רְאָיָה. לֹא הֵבִיא רְאָיָה יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר בִּנְקִיטַת חֵפֶץ עַל וְלַד הַפָּרָה. אֲבָל עַל וְלַד הַשִּׁפְחָה אֵינוֹ נִשְׁבָּע אֶלָּא הֶסֵּת. שֶׁאֵין נִשְׁבָּעִין בִּנְקִיטַת חֵפֶץ עַל הָעֲבָדִים וְלֹא עַל הַקַּרְקָעוֹת. כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת טוֹעֵן וְנִטְעָן:

מגיד משנה המחליף פרה בחמור וכו' המוכר שפחתו וילדה וכו'. פירש רש''י ז''ל בהשואל להכי נקט מחליף ולא נקט המוכר פרתו וילדה דאילו מוכר במעות לא קנה לוקח עד דמשיך וכיון דמשיך מידע ידע אם ילדה כבר או לא ילדה וליכא לספוקי בעד שלא מכרתי ומשלקחתי אבל מחליף פרה בחמור לא היה צריך למשוך הפרה [או החמור] דכיון שמשך בעל הפרה את החמור נקנית הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא ואין ידוע אם ילדה אם לא ילדה וכן המוכר שפחתו (נקט מוכר) דקיימא לן עבד כנעני נקנה בכסף וכשנתן המעות נקנית לו השפחה ואפילו היא בבית הבעלים ואין ידוע אם עד שלא ילדה נתן הכסף ע''כ. ומה שכתב המחבר אפי' אומר המוכר איני יודע [שישבע מוכר שאינו יודע] . לאו למימרא דכשהלוקח [טוען טענת] ברי ולא הביא ראיה לדבריו ומוכר אומר איני יודע שישבע מוכר שאינו יודע ותהיה שלו שהרי יתבאר לפנינו שאם שניהם טוענין שמא יחלוקו כ''ש כשהלוקח טוען טענת ברי והמוכר אומר איני יודע שאינו נוטל המוכר בשבועת שאינו יודע אלא הכוונה שצריך לוקח להביא ראיה ואין אומרים כיון שהוא טוען ברי ומוכר שמא יטול לוקח בלא ראיה: לא הביא ראיה ישבע המוכר וכו'. כבר ביארתי שאין זה אלא כשהמוכר טוען טענת ברי אבל כשהמוכר טוען טענת שמא יחלוקו. והחילוק בין ולד פרה לולד קטנה הלוקח אומר גדולה לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדולה המוכר אומר קטן מכרתי והלה אומר איני יודע אין לו אלא קטן זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ע''כ במשנה ובהלכות והעמידו משנה זו בגמרא בשטענו עבד גדול בכסותו והלה מודה לו בעבד קטן בכסותו ומדין גלגול שבועה חייב לישבע אף על העבד וכמו שנתבאר פ''ה מהל' טוען ונטען לפיכך כשאמר מוכר איני יודע ה''ז מחוייב לישבע שאינו יכול לישבע ומשלם ולוקח נוטל גדול אבל דין המחבר כשאינו טוענו כסות אלא עבד וידוע שאין נשבעין על העבדים דבר תורה אלא היסת לפיכך כתב הרב כן וכן הדין מוכרח בסוגיא שם:

כסף משנה המחליף פרה בחמור וכו' זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וכו' אפי' אמר המוכר איני יודע וכו'. לכאורה נראה שטעמו מדאמרינן בגמ' לרבא שפסקו הרי''ף והרא''ש כוותיה דע''כ לא אמר סומכוס אלא בשמא ושמא אבל בברי וברי לא אמר ותני זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר שמא משלקחתי וסיימו בה הרי''ף והרא''ש אבל בברי וברי או ברי ושמא אע''ג דקיימא באגם וסימטא מוקמינן לה בחזקת מרא קמא והוי אידך המע''ה אלא דאיכא למידק דמשמע דהא ברי ושמא דאמור הרי''ף והרא''ש היינו במוכר אומר ברי ולוקח אומר שמא ומש''ה מודה סומכוס אבל בלוקח אומר ברי ומוכר אומר שמא פשיטא דלא מודה בה סומכוס שהמע''ה וק''ו הוא משמא ושמא. וה''ה כתב מ''ש המחבר אפילו אומר המוכר וכו' אלא הכוונה שצריך הלוקח להביא ראיה וכו'. ואיני יודע מה תיקן במ''ש אלא שהכוונה שצריך להביא ראיה וכו' דמכל מקום ביד המוכר מעמידים אותה כל זמן שלא הביא הלוקח ראיה והדרא קושיא לדוכתה דכ''ש הוא משניהם אומרים שמא. ואין לומר דלמאי דס''ד אם נשבע אפי' הביא אח''כ הלוקח עדים אין מוציאין אותה מיד המוכר דהא בודאי לא עלה על דעת שנכחיש עדות העדים מפני שבועת המוכר. וע''ק דשבועה זו למה היה לנו להעמידה ביד המוכר בלא שבועה וכשיביא הלוקח ראיה יוציאוה מידו וצ''ע:

יא זֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְזֶה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ וְאֵינָם בִּרְשׁוּת אֶחָד מֵהֶן יַחֲלֹקוּ. זֶה אוֹמֵר בִּרְשׁוּתִי יָלְדָה וְהָאַחֵר שׁוֹתֵק זָכָה הַטּוֹעֵן בַּוָּלָד:

יב מִי שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים קָטָן וְגָדוֹל. אוֹ שְׁתֵּי שָׂדוֹת אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה. הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר גְּדוֹלָה לָקַחְתִּי וְהַמּוֹכֵר אוֹמֵר קְטַנָּה הִיא שֶׁלָּקַחְתָּ. עַל הַלּוֹקֵחַ לְהָבִיא רְאָיָה. אוֹ יִשָּׁבַע הַמּוֹכֵר הֶסֵּת שֶׁלֹּא מָכַר אֶלָּא קָטָן:

יג אָמַר הַלּוֹקֵחַ גָּדוֹל לָקַחְתִּי וְהַמּוֹכֵר שׁוֹתֵק זָכָה הַלּוֹקֵחַ בַּגָּדוֹל. וְאִם אָמַר הַמּוֹכֵר אֵינִי יוֹדֵעַ עַל הַלּוֹקֵחַ לְהָבִיא רְאָיָה. אוֹ נִשְׁבָּע הַמּוֹכֵר הֶסֵּת שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ וְאֵין לָזֶה אֶלָּא קָטָן:

מגיד משנה אמר הלוקח גדול לקחתי והמוכר שותק. זה למד מדין השפחה שהבאתי למעלה: ואם אמר המוכר איני יודע. כבר ביארתי שאין זה דומה למשנתנו ששנינו מוכר אומר איני יודע זכה בגדול לפי שכאן אין זה מחוייב שבועה מן התורה. ומ''ש ישבע שאינו יודע. לפי שלא ילמד לומר טענת רמאות איני יודע לפטור עצמו משבועת התורה וכמ''ש פ''א מהל' טוען ונטען במנה לי בידך והלה אומר איני יודע ועיקר וכן כ''ש שאם אין הלוקח יודע דלא אמרינן יחלוקו דומיא דולד דלעיל משום דהתם אין לזה בולד חזקה יותר מזה משא''כ כאן שהרי זה מוחזק בעבדו והבא להוציא ממנו עליו הראיה:

יד כָּל מִי שֶׁנּוֹלַד הַסָּפֵק בִּרְשׁוּתוֹ עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה. כֵּיצַד. הַמַּחְלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר וּמָשַׁךְ בַּעַל הַחֲמוֹר אֶת הַפָּרָה וְלֹא הִסְפִּיק בַּעַל הַפָּרָה לִמְשֹׁךְ זֶה הַחֲמוֹר עַד שֶׁמֵּת הַחֲמוֹר עַל בַּעַל הַחֲמוֹר לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה חֲמוֹרוֹ קַיָּם בִּשְׁעַת מְשִׁיכַת הַפָּרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה כל מי שנולד הספק ברשותו וכו' כיצד המחליף וכו'. זה מימרא דשמואל בכתובות פרק המדיר (דף ע"ו:) בזה הלשון ממש ויש מי שלא פסקה בהלכה אלא על בעל הפרה להביא ראיה וכבר נכתב דעת זה בהלכות ויש מי שפסקה ולזה נוטה דעת הרב אלפסי ז''ל ומ''מ כתבו קצת המפרשים ז''ל דלא אמרינן הכי אלא כשמת החמור ברשות בעל החמור ובעל החמור אינו טוען ברי שהיה חי בשעת משיכת הפרה הא אם היה בעל החמור טוען ברי או שהיה החמור באגם על בעל הפרה להביא ראיה וכתב הרשב''א ז''ל בסוף דבריו וצ''ע על הרב אלפסי ז''ל שלא חילק בזה כלל וכן כתב הרמב''ן ז''ל עכ''ל:

כסף משנה כל מי שנולד הספק ברשותו וכו'. כתובות פרק המדיר (דף ע"ו) אמר רב יהודה אמר שמואל המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל הפרה למשוך את החמור עד שמת החמור על בעל החמור להביא ראיה שהיה חמורו קיים בשעת משיכת הפרה ואקשינן עליה מדתניא מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות אם לא הוגלד פי המכה וזה אומר שמא עד שלא לקחתי ניקב וזה אומר משמכרתי המע''ה ואם הטבח כבר נתן דמים צריך להביא ראיה להוציא ואם לא ימצא ראיה יחזיק זה במעותיו מספק והרי בבהמתו נמצאה ריעותא דומיא דחמור דשמואל ובעל הבהמה הוה ליה להביא ראיה להעמיד המעות בידו דומיא דבעל החמור אלא כי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תצייתינהו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל הכי אמר שמואל כל שנולד ספק ברשותו עליו הראיה כלומר ועל בעל הפרה להביא ראיה שמת החמור קודם משיכה הואיל וספק ברשותו נולד שלא נמצא החמור מת עד לאחר משיכת הפרה כך פירש רש''י וא''כ יש לנו לפסוק כרמי דעל בעל הפרה להביא ראיה. ויש לתמוה על רבינו שפסק על בעל החמור להביא ראיה דהא איתותב ההוא לישנא גם הרי''ף כתב לישנא קמא בהלכותיו וכדברי רבינו דעל בעל החמור הראיה ואין לנו בזה אלא מ''ש הר''ן בשם הר''ז שפירש דרב יהודה ס''ל דאותו שנולד הספק בממונו עליו הראיה וחמור ממונו של בעל החמור מיקרי שהרי בתחלה ממונו היה ואע''פ שאפשר שקנהו בעל הפרה אין ספק מוציא מידי ודאי ואותביה עליה ממחט הנמצא בעובי בית הכוסות וכדפרישית אלא כי אתא רמי בר יחזקאל וכו' כלומר דלאו בממונו תליא מילתא כדאמר רב יהודה משמיה דשמואל אלא ברשותו תלי דכל שנמצא ספק בביתו עליו הראיה משום דאיכא למימר כאן נמצאו וכאן היו ונפקא לן בין כללא דרב יהודה לכללא דרמי דאילו לרב יהודה אפילו נמצא החמור מת ברשות בעל הפרה על בעל החמור הראיה כיון שהיה בעליו תחלה ואילו לרמי כיון שלא נולד הספק ברשותו אלא ברשות בעל הפרה על בעל הפרה להביא ראיה משום דאמרינן כאן נמצא וכאן מת ולפ''ז הפירוש יפה עשו הרב אלפסי ז''ל ורבינו שכתבו לישנא דרב יהודה ואע''ג דאידחיא ליה משום דכיון שמת בבית בעל החמור כולהו מודו דעליו הראיה ולא פליגי אלא בטעמא ונפקא מינה היכא שמת בביתו של בעל הפרה וכדכתיבנא. וא''ת מי הכניסו ברשות בעל הפרה וי''ל כגון שהכניסו שם בעליו לשמרו ואח''כ הסכימו להחליפו:

טו מַחַט הַנִּמְצָא בָּעֳבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת וְנִקְּבָה אוֹתוֹ נֶקֶב מְפֻלָּשׁ. אִם נִמְצָא עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם בְּיָדוּעַ שֶׁזּוֹ נִטְרְפָה קֹדֶם שְׁחִיטָה. לְפִיכָךְ אִם הִגְלִיד פִּי הַמַּכָּה בְּיָדוּעַ שֶׁזּוֹ נִטְרְפָה שְׁלֹשָׁה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה. לֹא הִגְלִיד פִּי הַמַּכָּה הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק וְעַל הַטַּבָּח לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁקֹּדֶם לְקִיחָתוֹ נִטְרְפָה. שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתוֹ נוֹלַד הַסָּפֵק. וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה יְשַׁלֵּם הַדָּמִים לַמּוֹכֵר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו'. זו ברייתא שם ובאלו טרפות (דף נ':) ומ''ש לא הוגלד פי המכה הרי הדבר ספק ועל הטבח להביא ראיה וכו' ואם לא הביא ראיה ישלם הדמים. זה מבואר בסוגיא שם אליבא דשמואל דכי אמרינן בברייתא לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה דוקא כשנתן הטבח המעות וקאמר שאם בא להוציא מהמוכר על הטבח להביא ראיה אבל לא נתן הטבח מעות אין על המוכר להביא ראיה אלא מוציאין מן הטבח בלא ראיה וכן נתבאר בהלכות ומ''מ כבר כתבתי שיש פוסקים דלא כשמואל וכאן אם לא נתן הטבח דמים על המוכר להביא ראיה ובלא ראיה אין מוציאין מן הטבח וכן הרשב''א ז''ל הקשה לדברי המחבר לומר דסוגיין דלא כהלכתא:

כסף משנה מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכו'. בסוגיא זו שכתבתי בסמוך הקשו לרמי מדתניא מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וכלשון רבינו אלא דמסיים בה לא הוגלד פי המכה המע''ה ואם לא נתן הטבח דמים בעל בהמה צריך להביא ראיה ולהוציא ואמאי ספיקא ברשות טבח אתייליד ומשני דיהיב טבח דמי ואפילו לא יהיב הראיה עליו הוא אלא דאורחא דמילתא נקט שקודם נותנים המעות ואחר כך לוקחין הבהמה וכיון דקיימא לן כרמי ממילא קיי''ל דאפילו לא נתן הטבח דמים כיון שברשותו נולד הספק חייב לשלם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן