הלכות מכירה - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַמִּטַּלְטְלִין קוֹנִין זֶה אֶת זֶה. כֵּיצַד. הֶחְלִיף פָּרָה בַּחֲמוֹר אוֹ יַיִן בְּשֶׁמֶן אַף עַל פִּי שֶׁמַּקְפִּידִין עַל הַדָּמִים וְשִׁעֲרוּ כַּמָּה שָׁוֶה זֶה וְכַמָּה שָׁוֶה זֶה וְאַחַר כָּךְ הֶחְלִיפוּ. כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ הָאֶחָד אוֹ הִגְבִּיהוֹ קָנָה הַשֵּׁנִי הַמִּטַּלְטְלִין הָאֲחֵרִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם וְנַעֲשׂוּ בִּרְשׁוּתוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא מְשָׁכָן:

מגיד משנה כל המטלטלין קונין זה את זה וכו'. משנה ריש הזהב במציעא (דף מ"ד) בפירוש בלשון הזה: כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן וכו'. משנה פרק קמא דקדושין (דף כ"ח) ומייתי לה במציעא בהזהב (דף מ"ו): אע''פ שמקפידין וכו'. כרבא דאסיק הכין בהזהב (דף מ"ו) דכל חליפין אפילו מקפידין עליהם קנה וכן מפורש בהלכות. וממ''ש הרב או יין בשמן דמשמע דאפילו פירות מיקני בכה''ג וכתב למטה גבי קניין ולא בפירות צ''ל שדעת המחבר כשיטת התוס' (דף מ"ו: בד"ה ופירי נמי) בשם ר''ת שאמרו דע''כ לא קאמר ר''נ דאין קניין בפירות אלא כעין קניין סודר שהוא כעין נעל ואינו בתורת שווי הדמים אבל חליפין שהם בתורת שווי הדמים כגון אלו אפילו לר''נ פירי נמי עבדי חליפין והא דמקשינן על סוגיא זו דקדושין מהא דר''נ משום דמשמע להו דפירי נמי עבדי חליפין כעין קניין סודר וכבר האריכו להעמיד שיטה זו והרשב''א ז''ל כתבה שם אבל קצת המפרשים הסכימו דאפילו בחליפין אלו שהם בתורת שווי דמים אינן קונים בפירות אבל שור בפרה וכל בעלי חיים בעודן בחיים קונין זה את זה:

ב הֶחְלִיף חֲמוֹר בְּפָרָה וְטָלֶה וּמָשַׁךְ הַפָּרָה וַעֲדַיִן לֹא מָשַׁךְ אֶת הַטָּלֶה לֹא קָנָה שֶׁאֵין כָּאן מְשִׁיכָה גְּמוּרָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

מגיד משנה החליף חמור בפרה וטלה וכו'. ברייתא ואוקימתא דרבא שם בהלכות מיהו כתב הרשב''א ז''ל מפני שאין החמור ראוי ליחלק לא קנה כלל אבל אילו א''ל פרה וטלה בכור חטים ומשכה לפרה ולא משכו לטלה קנה חטים כנגד הפרה והביא ראיה מאותה ברייתא שנתבארה פ''א גבי י' שדות דאם נתן מקצת דמים קנה כנגד מעותיו ולא אמרינן כיון שהמקח אחד אינו נקנה לחצאין ה''נ לא שנא:

ג דָּמִים שֶׁאֵין מַקְפִּידִין עֲלֵיהֶם הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר מִטַּלְטְלִין וְקוֹנִין. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁחָפַן מָעוֹת בְּלֹא מִשְׁקָל וּבְלֹא מִנְיָן אֶלָּא נְטָלָן אַכְסָרָה. וְאָמַר לוֹ מְכֹר לִי פָּרָתְךָ אוֹ יַיִן זֶה בְּאֵלּוּ וְנָתַן לוֹ אֶת הַדָּמִים קָנָה וְאֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְלֹא הִצְרִיכוּ בּוֹ מְשִׁיכָה:

מגיד משנה דמים שאין מקפידין וכו' באכסרה. פי' דבר שאינו לא מנוי ולא מדוד ואין ידוע שיעורו ולשון משנה הוא בזרעים (דמאי פ"ב) והדין מימרא היא מפורשת בהזהב (דף מ"ו מ"ז) ובהלכות. ומ''ש ולא הצריכו בו משיכה. לפי שכבר נתבאר ריש פ''ג דדבר תורה מעות קונות והמשיכה מדבריהם וכיוצא בזה לא תקנו והוא טעם למה שאמרו בגמ':

כסף משנה דמים שאין מקפידין עליהם וכו' כיצד הרי שחפן מעות וכו'. מדברי רש''י משמע שכיון שהמוכר לא ידע כמה הם אף על פי שלוקח ידע כמה הם נקנה מקח. ואפשר שגם רבינו סובר כן אלא דאורחא דמילתא נקט:

ד * וְכֵן רְאוּבֵן שֶׁמָּכַר מִטַּלְטְלִין לְשִׁמְעוֹן בַּחֲמִשִּׁים זוּז. וְקָנָה שִׁמְעוֹן [א] הַמִּטַּלְטְלִין וְנִתְחַיֵּב בְּדָמִים. וְאַחַר שֶׁנִּתְחַיֵּב שִׁמְעוֹן בַּחֲמִשִּׁים זוּז אֵלּוּ הָיָה לוֹ יַיִן אוֹ בְּהֵמָה אוֹ עֶבֶד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִשְּׁאָר הַמִּטַּלְטְלִין וְהָיָה רוֹצֶה לְמָכְרָן. וְאָמַר לוֹ רְאוּבֵן מְכֹר אוֹתוֹ לִי בַּחֲמִשִּׁים זוּז שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ דְּמֵי הַמֶּכֶר וְאָמַר לוֹ הֵן. קָנָה רְאוּבֵן הַמִּטַּלְטְלִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵן וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ וְלֹא הִגְבִּיהַּ. שֶׁגַּם זֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מָצוּי הוּא וְלֹא הִצְרִיכוּ בּוֹ מְשִׁיכָה. * אֲבָל אִם הָיָה חוֹב לוֹ עָלָיו שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמֶּכֶר וְאָמַר לוֹ מְכֹר לִי מִטַּלְטְלִין בַּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ וְרָצוּ שְׁנֵיהֶם. לֹא קָנָה עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ. אוֹ יִמְשֹׁךְ דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַגְבִּיהַּ. אוֹ יִקְנֶה בְּאֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁהַמִּטַּלְטְלִין נִקְנִין בָּהּ:

ההראב"ד וכן ראובן שמכר וכו'. א''א דבר זה אין לו שורש לענין קניה אלא לגבי מי שפרע ואע''פ שהרב ז''ל מפרש כך בקידושין על משנת החליף שור בפרה אנו לא שמענו אלא דמי שור שאינן ידועים למוכר את הפרה שגם זה מילתא דלא שכיחא עכ''ל: אבל אם היה חוב וכו'. א''א ואפילו למי שפרע עכ''ל:

מגיד משנה וכן ראובן שמכר מטלטלין לשמעון וכו'. בהשגות א''א דבר זה אין לו שורש וכו': אבל אם היה לו חוב וכו' ורצו שניהם לא קנה. בהשגות א''א ואפילו למי שפרע ע''כ. ועתה אפרש באמת דברי המחבר. בבא הראשונה הם דברי ההלכות בפירוש בפרק הזהב (דף מ"ו:) גבי הא דאמר ויש דמים שהן כחליפין כיצד החליף דמי שור בפרה וכן פר''ח ז''ל והר''א ז''ל מפרש בדמים שאינן ידועים ופירושו צ''ע. ומ''מ הקשה הרמב''ן ז''ל לשיטת הגאונים מהא דאמרינן בקידושין (דף מ"ז:) המקדש במלוה אינה מקודשת וכו' שוין במכר שזה קנאו ואקשינן ואי מלוה להוצאה ניתנה במאי קני אלמא לא מיקנו זביני במלוה ואפילו מעות מלוה בעינייהו דהא אסיקנא דמלוה להוצאה ניתנה וכ''ש היכא דליתנהו בעינייהו כי הכא וכ''כ הרשב''א ז''ל, וכתב הרמב''ן ז''ל בתירוץ קושיא זו בסוף דבריו ולפי מה שפירשו רש''י ורבינו יצחק בקדשה בהנאת מלוה מקודשת שהוא באומר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך וכך הוא עיקר הפירוש בלא ספק אף כאן אפשר לאוקמה באומר לו בהנאת אותו מלוה שיש לי עליך מדמי השור שאני מוחל לך תהא חמורך שלי מעכשיו עכ''ל. גם בזה העלה הרשב''א ז''ל דלא אמרו לא קנה אלא בגופה של מלוה דהיא אינה בעולם. אלו דבריהם ז''ל, והנראה לי מדברי המחבר שאינו סומך על סוגיא דהאיש מקדש כמו שיתבאר פרק ז' מ''מ נראה שהוא ז''ל מחלק בין מלוה מחוייבת מחמת מכר למלוה מחוייבת מחמת שהלוהו ממש מעות בעין וטעם לזה נ''ל לפי שחיוב הנעשה מחמת מכר אינו מצוי ולא תקנו בו משיכה. וא''ת מ''מ במה יקנה והא הנך מעות ליתנהו בעולם איכא למימר דכיון דמחמת מכר נינהו ה''ל כאילו לא נתחייב לו מעולם במעות וכאילו החליפו פרה בשור דכיון שמשך האחד נקנה השאר בכ''מ שהוא אבל במעות הלואה ליכא למימר הכי ומ''מ יש בהן מי שפרע מו שכתבו ז''ל אבל לדעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל הרי זה כמלוה בעלמא ובכל גוונא במלוה עצמה לא קנה בהנאת מלוה קנה ודברי הר''א ז''ל שאמר בזאת הבבא השנייה אפי' למי שפרע יתבאר בארוכה דעתו ודעת המחבר פ''ז:

כסף משנה אבל אם היה חוב לו עליו וכו' לא קנה. היינו לענין שיכול לחזור בו אבל מקבל עליו מי שפרע כמו שנתבאר בפ''ז:

ה הַקַּרְקָעוֹת וְהָעֲבָדִים וְהַבְּהֵמָה וּשְׁאָר כָּל הַמִּטַּלְטְלִין כָּל אֶחָד מֵהֶן נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין וְהוּא הַנִּקְרָא קִנְיָן. וְעִקַּר הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת שֶׁיִּתֵּן הַקּוֹנֶה לַמַּקְנֶה [ב] כְּלִי כָּל שֶׁהוּא וְיֹאמַר לוֹ קְנֵה כְּלִי זֶה חֵלֶף הֶחָצֵר. אוֹ הַיַּיִן. [ג] אוֹ הַבְּהֵמָה. אוֹ הָעֶבֶד שֶׁמָּכַרְתָּ לִי בְּכָךְ וְכָךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ הַמּוֹכֵר אֶת הַכְּלִי וְקָנָהוּ קָנָה הַלּוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַקַּרְקַע אוֹ אוֹתָן הַמִּטַּלְטְלִין אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא מְשָׁכָן וְלֹא נָתַן הַדָּמִים. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ:

מגיד משנה הקרקעות והעבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין וכו'. זה מבואר בכמה מקומות מן הגמרא ומפורש בהזהב (דף מ"ה ומ"ו) דעת רבינו כדעת מי שאמר שדין קניין הוא אפילו בלא כסף וכן עיקר: ועיקר הדרך הזאת וכו'. כרב דאמר בכליו של קונה וכדאסיקנא בגמרא:

כסף משנה הקרקעות והעבדים וכו'. במציעא (דף מ"ז) אמרינן וללוי דאמר בכליו של מקנה הא קאמר קני ארעא אגב גלימא הרי שהקרקעות נקנין בקניין סודר ובפ''ק דקדושין (דף כ"ב:) תנן עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ובגמרא תנא אף בחליפין ותנא דידן מילתא דליתא במטלטלין קתני מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני הרי דעבדים מטלטלין נמי נקנין בקניין סודר ובהמה בכלל מטלטלין הוא:

ו אֵין קוֹנִין אֶלָּא בְּכֵלִים [ד] וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה. וְאֵין קוֹנִין בְּדָבָר שֶׁאָסוּר בַּהֲנָאָה. וְלֹא בְּפֵרוֹת וְלֹא [ה] בְּמַטְבֵּעַ. וְאֵין קוֹנִין בְּכֵלָיו שֶׁל מוֹכֵר אֶלָּא בְּכֵלָיו שֶׁל לוֹקֵחַ:

מגיד משנה אין קונין אלא בכלים וכו'. מפורשת זאת הבבא שם בהזהב ובהלכות:

כסף משנה אין קונין אלא בכלים וכו'. שלל כל שאר הדברים וא''כ למה לו לומר אחר כך ולא בפירות ולא במטבע שכבר ממועטים הם ועוד דמרישא משמע דבכלים קונין אבל לא במידי אחרינא ומסיפא משמע דדוקא בפירות ובמטבע אין קונין אבל בכל מילי אע''ג דלא הוו כלי קונין ועוד קשה מה שתקנו לכתוב בשטרות וקנינא וכו' ואמרו בגמרא במנא לאפוקי ממ''ד קונין בפירות ביה למעוטי מטבע שכיון שאמרו במנא נתמעטו בין מטבע בין שאר דברים דלא הוו כלי וביה למה לי למעוטי מטבע. י''ל דכל מילי מיקרו כלי לבד מפירות לפי שאין דומים כלל לנעל שאין משתמשים בהם בשום מלאכה ונרקבין ונפסדין במעט זמן ואין מתקיימין כנעל ומטבע כעין נעל הוא דראוי להשתמש בו לתלותו בצואר הבנות ולשקול בו משקלותיו ואינו נרקב וטעמא דאינו נעשה חליפין אמרו בגמ' משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלא פירוש דכיון דדעתו של מקנה חפץ ונוטל מטבע אינו על עצמו של מטבע אלא על צורתו שאינו חשוב אלא ע''י כך ופעמים שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הילכך הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם והתם בפרק הזהב ממעטינן דבר שאינו מסויים מדכתיב נעל ולפיכך הוצרכו לכתוב וקנינא וכו' במנא למעוטי פירות וביה למעוטי מטבע דממנא לא הוה ממעטינן מטבע כך למדתי מדברי רש''י והתוס' בפרק הזהב אי נמי דלא מיקרי כלי אלא דבר שהוא כלי לענין טומאה וטהרה אבל כל שאר הדברים פירי מיקרו וזה שכתב רבינו ריש פ''ו לשונות של זהב ושל כסף וכו' הכל כשאר המטלטלים הם ונקנין בקנין וקונין זה את זה בהחלפה כמו שביארנו דמשמע דכל המטלטלין דוקא נקנין בקנין אבל לא קונין וזהו ממש דין הפירות שלדעת רבינו הן נקנין בקניין סודר ואינן קונין ועוד שכתב זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בו בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שאמר וכיוצא בהן נראה שפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלאו כלי פירי מיקרי ועוד שכתב בראש פרק זה כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן מדערבינהו ותנינהו אלמא ס''ל דב''ח ופירות כי הדדי נינהו ואין להם קניין אלא בחליפין שהם בתורת שווי הדמים וכמ''ש הרב המגיד. ועוד שלא אמר בו להוציא מטבע משום דלא איצטריכא ליה דמכיון דאמר מנא יצא מטבע מן הכלל. וכ''כ בח''מ (סימן קצ"ה) שקונין בכלי ואין קונין בשאר כל המטלטלין שאינן כלי אבל בהמה פירש ר' יצחק שהוא כמו כלי וקונין בה, אין קונין במטבע אע''פ שהוא כמו כלי עכ''ל. הרי בפירוש נראה מדבריו כמ''ש שאין קונין אלא דוקא בכלי גמור אבל שאר כל המטלטלין פירות מיקרו. ורבינו ירוחם כתב יש מי שכתב שמטבע שנפסל דקונין בו דלא מיעטו אלא מטבע היוצא כי הנפסל ראוי למשקלות ולנקבו ולתלותו בצואר בתו ונסכא שהוא חתיכת כסף יש מי שכתב דקונין בה דינה כפירות דאין עשויה לירקב. והתוספות כתבו דבעינן ראוי להשתמש בו כמו שהוא. והוי יודע שעיקר זה המחלוקת במה שאגיד לך והוא דבגמרא (דף מ"ה:) איפליגו רב ולוי אי מטבע נעשה חליפין או לא והדר איפליגו ר''נ ורב ששת (דף מ"ו) אי קונין בפירות או דוקא בכלי והלכתא כמ''ד בכלי והוקשה לרש''י ותוספות אי ס''ל למ''ד אין קונין במטבע כמ''ד קונין בכלי דוקא אדמפלגי במטבע ליפלגו בכל דבר שאינו כלי ואי לא ס''ל כוותיה א''כ אתו רב ולוי דלא כהלכתא לכך הוצרכו לומר דמטבע מיקרי כלי דחזי למשקלות וכו' וא''כ מדר''נ דאמר כלי דוקא לא הוה ממעיט מטבע אילו לא היה מחלוקתם של רב ולוי וא''כ לדעתם כל מידי שראוי להשתמש בו וכו' מיקרי כלי וזהו דרך הראשונה שכתבתי אבל לדעת רבינו וח''מ פלוגתייהו דרב ולוי שייכא בדרב ששת ור''נ מאן דאמר אין קונין במטבע הוא הדין דאין קונין אלא בכלי אלא דאיפליגו במטבע והוא הדין לכל מילי לבר מכלי: כתבו הגהות דמשמע מלשון רבינו דס''ל כר''י דדוקא בשר הוי פרי אבל שור וחמור עצמם הוי כלי הואיל וחזו למלאכה, ומה שכתבו דמשמע להו הכי נראה שהוא מדכתב אין קונין אלא בכלים וכו' ולא בפירות ולא במטבע ואם איתא שדעתו לומר דדוקא בכלי לא היה צריך לחזור ולומר ולא בפירות שבכלל מה שאמר אין קונין אלא בכלים הוא הילכך משמע דדוקא פירות ומטבע נתמעטו ולא שאר דברים. ול''נ דאין מכאן הכרע דרבינו לישנא דגמרא נקט ואדרבה מלישנא דרבינו איכא למידק איפכא שכתב בפ''ו לשונות של זהב ושל כסף וכו' כשאר מטלטלין הם ונקנין בקניין וקונין זה את זה בהחלפה וזהו דין הפירות שלדעתו נקנין בקניין סודר ואינם קונין ועוד שכתב בפרק זה שכותבין בשטרות וקנינא מפלוני בכלי הכשר לקנות בכלי להוציא פירות וכיוצא בהן מאחר שכתב וכיוצא בהן משמע דפירות לאו דוקא אלא כל מידי דלא כלי פירי מיקרי ועוד דבלישנא בתרא אמרינן התם ביה למעוטי מטבע ורבינו לא כתב כן משום דסבירא ליה דמטבע לא צריך למעוטי דמכיון דאמר במנא ממילא אימעיט מטבע:

ז הִקְנָה אֶחָד כְּלִי לַמּוֹכֵר כְּדֵי שֶׁיִּקְנֶה הַלּוֹקֵחַ אוֹתוֹ הַמִּמְכָּר זָכָה הַלּוֹקֵחַ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִקְנָה לוֹ הַכְּלִי עַל מְנָת לְהַחְזִירוֹ נִקְנָה הַמִּקָּח וְזָכָה בּוֹ הַלּוֹקֵחַ. שֶׁהַמַּתָּנָה עַל מְנָת לְהַחְזִיר שְׁמָהּ מַתָּנָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא תָּפַס הַמּוֹכֵר כָּל הַכְּלִי שֶׁהִקְנָהוּ חֵלֶף מִמְכָּרוֹ אֶלָּא אָחַז מִקְצָתוֹ וְאָחַז הַמַּקְנֶה לוֹ מִקְצָתוֹ קָנָה הַלּוֹקֵחַ. וְהוּא שֶׁאָחַז מִמֶּנּוּ כְּדֵי שִׁעוּר כְּלִי אוֹ יֹאחֲזֶנּוּ אֲחִיזָה שֶׁהוּא יָכוֹל לְנַתֵּק אֶת כָּל הַכְּלִי מִיַּד הַמַּקְנֶה לוֹ. לְפִיכָךְ אִם הִקְנָה לוֹ בְּמִקְצָת הַבֶּגֶד צָרִיךְ שֶׁיֶּאֱחֹז מִן הַבֶּגֶד שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת. שֶׁאִם יִפְסֹק מִמָּקוֹם שֶׁאָחַז הֲרֵי הוּא כְּלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. שֶׁשָּׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת מִבֶּגֶד קָרוּי כְּלִי כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן טֻמְאַת בְּגָדִים. וְכֵן אִם אָחַז פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ וְהָיָה יָכוֹל לְנַתֵּק כָּל הַכְּלִי קָנָה:

מגיד משנה הקנה אחד כלי למוכר וכו'. זה פשוט. ונראה שדעת הרב ז''ל ללומדה מן ההיא דפ''ק דקדושין (דף ו') בכולהו קני לבר מאשה וכו' גבי מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וה''ה לקניין וכן כתוב בעיטור בשם הגאונים ז''ל דכיוצא בזה קנה ופשוט הוא: אע''פ שלא תפס המוכר כל וכו'. זו מימרא מפורשת פ''ק דמציעא (דף ז') ובהלכות א''ר משרשיא הילכך האי סודרא כיון דאית ביה ג' על ג' כמאן דפסק דמי וקני ומאי שנא מדרב חסדא דאמר ר''ח גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת ופרקינן התם כריתות בעינן וליכא הכא נתינה בעינן והא איכא ודעת המחבר במ''ש וכן אם אחז פחות מג' אצבעות מן הבגד והוא יכול לנתק כל הכלי הרי זה קנה לומר דכיון דבגט כיוצא בה אינה מגורשת דאזלינן בתר בעל שהוא יכול לנתקו הוא הדין גבי קניין דאזלינן בתר התופס שיכול לנתק אבל לשון הרשב''א ז''ל בזה כך הוא והיכא דלא נקיט בידיה ג' על ג' כתב הרמב''ן ז''ל כל שאינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר דמי ונראה שדקדק אותה מדרב חסדא דאמר גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת וליתא דהתם הא אסיקנא טעמא משום דבעינן כריתות אבל הכא דנתינת כלי בעינן והא איכא עכ''ל:

ח זֶה שֶׁכּוֹתְבִין בִּשְׁטָרוֹת וְקָנִינָא מִפְּלוֹנִי בִּכְלִי הַכָּשֵׁר לִקְנוֹת בּוֹ. בִּכְלִי לְהוֹצִיא פֵּרוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. הַכָּשֵׁר לְהוֹצִיא אִסּוּרֵי הֲנָאָה. לִקְנוֹת בּוֹ לְהוֹצִיא * כֶּלְיוֹ שֶׁל מוֹכֵר:

ההראב"ד כליו של מוכר וכו'. א''א ביה למעוטי מטבע עכ''ל:

מגיד משנה זה שכותבין בשטרות וקנינא וכו'. זה מפורש בגמרא בהזהב (דף מ"ז) ובהלכות. ובהשגות א''א ביה למעוטי מטבע ע''כ. ובאמת שכך הוא בגמרא ללשון אחרון:

ט זֶה הַקִּנְיָן אֵין צָרִיךְ לִהְיוֹת בִּפְנֵי [ו] עֵדִים. אֶלָּא אִם הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ קָנָה. שֶׁלֹּא הִצְרִיכָה תּוֹרָה עֵדִים בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אֶלָּא לְכוֹפֵר. אֲבָל הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן אוֹ הַשּׂוֹכֵר אוֹ הַמַּשְׁאִיל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין צָרִיךְ עֵדִים. וְכֵיוָן שֶׁקָּנָה הַקּוֹנֶה בְּדֶרֶךְ אֶחָד מִן הַדְּרָכִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן. בֵּין בְּהַגְבָּהָה. בֵּין בִּמְשִׁיכָה. בֵּין בִּמְסִירָה. בֵּין בְּקִנְיָן. בֵּין בְּכֶסֶף. בֵּין בִּשְׁטָר אוֹ בַּחֲזָקָה קָנָה. וְאַף עַל פִּי [ז] * שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים:

ההראב"ד שאין שם עדים וכו'. א''א אין הכל מודים בקניין עכ''ל:

מגיד משנה זה הקניין א''צ להיות בפני עדים וכו'. זה נלמד מההוא עובדא דפרק האומר דקדושין (דף ס"ה:) מר זוטרא ורב אחא וכו' ואמרינן התם לא איברו סהדי אלא לשקרי וכ''כ שם בהלכות דמהתם שמעינן הכי וכ''כ רבינו חננאל ז''ל. ובהשגות א''א אין הכל מודים בקניין ע''כ. נתלו באותה סוגיא שאמרו פרק חזקת הבתים (דף מ') קניין בפני שנים וא''צ לומר כתובו אלמא דשנים בעינן וליתא דהתם ה''ק כל זמן שהיא בפני שנים השנים כותבין ואין צריכין לשאול ולומר דלא בעינן תלתא כמעשה ב''ד אבל כל זמן שהם מודים בלא עדים סגי וראיה מפרק הזהב (דף מ"ה מ"ו) דאקשינן גבי עומד בגורן ולקניה אגב סודרא ותירצו דלית ליה ולקניה אגב קרקע ותירצו דלית ליה ואקשינן איכפל תנא לאשמועינן גברא [ערטילאי] דלית ליה ולא כלום ואם איתא לישני ליה כגון דליכא סהדי כשמקנים זה לזה והא מילתא שייכא טובא בגורן אלא ש''מ דלא בעינן סהדי אלו דברי העיטור והרשב''א ז''ל:

י הַמּוֹכֵר אוֹ הַנּוֹתֵן שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶן לַחְזֹר בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין [ח] בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַקִּנְיָן בִּפְנֵי עֵדִים. וְאִם הִפְסִיק הָעִנְיָן אֵין אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לַחְזֹר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶן עֵדִים. וּכְשֵׁם שֶׁחוֹזֵר הַמּוֹכֵר וְהַנּוֹתֵן כָּךְ חוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְהַמְקַבֵּל כָּל זְמַן שֶׁעֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיַן מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּשְׁאָר דַּרְכֵי הַקְּנִיָּה:

מגיד משנה המוכר או הנותן שקנו מידם וכו'. כרב יוסף דאמר הכין בבבא בתרא פרק יש נוחלין (דף קי"ד) והכין איפסיקא הלכתא בגמרא. ויש מפרשים אותה דוקא במתנת שכיב מרע במקצת דבעינן קניין אבל בבריא אינו יכול לחזור ואינו דסתם אמרו בכל קניין וזה דעת בעל העיטור והרמב''ן והרשב''א זצ''ל: מה שאין כן בשאר דרכי הקנייה וכו'. זה מבואר דבחזקה ובמשיכה אינו חוזר דלא אמרו אלא קניין והראיה ממה שנתבאר פ''ד כור בשלשים סאה בסלע ראשון ראשון קנה אע''ג דעסוקין באותו ענין וזה דעת המפרשים ז''ל:

יא יֵשׁ דְּבָרִים הַרְבֵּה שֶׁאֵינָן צְרִיכִין קִנְיָן וְאֵין לְקִנְיָן בָּהֶם טַעַם. כְּגוֹן הַמְשַׁחְרֵר אֶת עַבְדּוֹ. וְהַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ. אוֹ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. אוֹ הַמּוֹסֵר מוֹדָעָה. אוֹ הַמְבַטֵּל מוֹדָעָה. אוֹ [ט] הַמּוֹחֵל לַחֲבֵרוֹ חוֹב אוֹ [י] פִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ:

מגיד משנה יש דברים הרבה שאינן צריכין קניין וכו'. אלו דברים פשוטים שלא מצינו בהם קניין בשום מקום ולא יאות בו דבאמירה הם גמר הדברים. ודין המחילה שאינה צריכה קניין יש ראיה לדבר מדאמרי' פ''ק דקידושין (דף ט"ז) זאת אומרת עבד עברי גופו קנוי דאי לא לימא ליה באפי תרי זיל אלמא דמתחילת השעבוד אם לא היה גופו קנוי באמירה בפני שנים סגי:

כסף משנה יש דברים הרבה שאינן צריכין קניין וכו'. בפ''ז מהל' שכירות כתב רבינו שכל תנאי שבממון או בתביעות של ממון קיים ואין צריך עדים. ומ''ש או המוחל לחבירו. בפי''ז מהל' אישות כתב רבינו המוחלת כתובתה אינה צריכה קניין ולא עדים אלא בדברים בלבד והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהן ולא יהיה דברי שחוק והתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה עכ''ל:

יב נָהֲגוּ רֹב הַמְּקוֹמוֹת לְהַקְנוֹת לְמִקְצָת אֵלּוּ הַדְּבָרִים אוֹ כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וְאוֹמְרִים וְקָנִינוּ מִפְּלוֹנִי שֶׁעָשָׂה פְּלוֹנִי שָׁלִיחַ. אוֹ שֶׁמָּחַל לִפְלוֹנִי חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ. אוֹ שֶׁבִּטֵּל הַמּוֹדָעָה שֶׁמָּסַר עַל גֵּט זֶה וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ:

מגיד משנה נהגו רוב המקומות וכו' ואע''פ שאינו צריך קניין. זה נמשך אחר מה שנזכר למעלה וכן דעת הגאונים ז''ל:

יג קִנְיָן זֶה שֶׁנָּהֲגוּ לְהַקְנוֹת בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם. אֶלָּא לְהוֹדִיעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר דְּבָרִים אֵלּוּ כִּמְשַׂחֵק וּמְהַתֵּל אֶלָּא שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ וְאַחַר כָּךְ אָמַר. לְפִיכָךְ אִם אָמַר בְּלֵב שָׁלֵם אֲנִי אָמַרְתִּי וְגָמַרְתִּי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה אֵין צָרִיךְ דָּבָר אַחֵר כְּלָל:

יד * הַדְּבָרִים שֶׁאֵין [כ] בָּהֶן מַמָּשׁ אֵין הַקִּנְיָן מוֹעִיל בָּהֶן. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁכָּתַב בִּשְׁטָר וְקָנִינוּ מִפְּלוֹנִי שֶׁיֵּלֵךְ בִּסְחוֹרָה עִם פְּלוֹנִי. אוֹ שֶׁיַּחְלְקוּ הַשָּׂדֶה שֶׁבֵּינֵיהֶם. אוֹ שֶׁיִּשְׁתַּתְּפוּ שְׁנֵיהֶם בְּאֻמָּנוּת. וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ כֻּלָּן. הֲרֵי זֶה קִנְיַן דְּבָרִים וְאֵינוֹ מוֹעִיל כְּלוּם. שֶׁהֲרֵי לֹא הִקְנָה לַחֲבֵרוֹ דָּבָר מְסֻיָּם וְיָדוּעַ. לֹא עִקָּר וְלֹא פֵּרוֹת עִקָּר הַיָּדוּעַ:

ההראב"ד הדברים שאין בהם וכו'. א''א אבל השתוף עצמו נקנה בקנין. עכ''ל:

מגיד משנה הדברים שאין בהם ממש וכו'. זה מוסכם ונלמד מהסוגיא דרפ''ק דב''ב (דף ג') וכי קנו מידן מאי הוי קניין דברים בעלמא הוא גבי חלוקת חצר וה''ה לכל כיוצא בזה: או שישתתפו שניהם באומנות וכו'. בהשגות א''א אבל שתוף עצמו נקנה בקניין ע''כ. נראה דדעתו שאם השתתפו שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם שזה קניין גמור. ופ''ד מהל' שלוחין ושותפין ביאר המחבר דין זה בארוכה:

כסף משנה כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו וכו' או שישתתפו. כתב ה''ה בהשגות אבל שיתוף עצמו נקנה בקניין נראה דעתו שאם נשתתפו וכו'. ויש לתמוה על מ''ש שהטילו שניהם ממון שיתופם לכיס אחד וקנו מידם דבמעות מה מועיל קניין הא קי''ל דמטבע אינו נקנה בחליפין. ומ''ש שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע, פירוש שאנחנו לא נחוש שיהיה הדבר הנקנה עיקר או פירות אבל עיקר הדבר שיהיה הדבר הנקנה ידוע. ועם כל זה נראה שט''ס יש כאן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן