הלכות מכירה - פרק ארבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק ארבעה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנּוֹשִׂא וְנוֹתִן בֶּאֱמוּנָה וְאָמַר כָּךְ וְכָךְ אֲנִי מִשְׂתַּכֵּר אֵין לוֹ הוֹנָיָה. וַאֲפִלּוּ אָמַר זֶה לָקַחְתִּי בְּסֶלַע וּבְעֶשֶׂר אֲנִי מוֹכֵר מֻתָּר. אֲבָל בֵּית דִּין חַיָּבִין לִפְסֹק הַשְּׁעָרִים וּלְהַעֲמִיד שׁוֹטְרִין לְכָךְ. וְלֹא יִהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִשְׂתַּכֵּר כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה אֶלָּא שְׁתוּת בִּלְבַד יִפְסְקוּ לָהֶם בִּשְׂכָרָם. וְלֹא יִשְׂתַּכֵּר הַמּוֹכֵר יֶתֶר עַל [א] שְׁתוּת:

מגיד משנה כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה ואומר כך וכך וכו'. פי' ואחר שאין בו אונאה אפילו מכר יותר מכדי דמיהן כ''ש שיכול להשתכר כמה ופשוט הוא: אבל ב''ד חייבין לפסוק וכו'. מחלוקת בגמ' פ' המוכר את הספינה (דף פ"ט) דחד אמר מעמידין אגרדמין (פי' ממונה) על המדות וחד אמר בין לשערים בין למדות ופסק כן דסוגיא דשמעתא הכי וכן מוכיח פ''ק דיומא (דף ט') מתוך שפרהדרין הללו חובטין אותו ואומרין לו מכרו בזול וכו'. וכן פסק הרב אבן מיגש ז''ל: ולא יהיה כל אחד משתכר אלא שתות בלבד ולא ישתכר וכו'. מימרא דשמואל שם (דף צ') אבל רש''י כתב אל ישתכר יותר משתות וכגון שלא הוקר השער אבל אם לקח בשעת הגורן ועכשיו הוקר ישתכר אפילו כפלים כפי שהשער הולך עכ''ל: יותר משתות והכא על חד תרין אלא משמע כי אמרה שמואל לשתות לא אמר אלא בדברים שיש בהם חיי נפש ומפני כן לא הוכיח ממנה כלום:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חַיֵּי נֶפֶשׁ כְּגוֹן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת. אֲבָל הָעִקָּרִין כְּגוֹן הַקֹּשְׁט וְהַלְּבוֹנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין פּוֹסְקִין לָהֶם שַׁעַר אֶלָּא יִשְׂתַּכֵּר כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה:

כסף משנה בד''א בדברים שיש בהם חיי נפש וכו'. כתב ה''ה זה אינו מבואר וכו'. נראה מדבריו דביצים לאו בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם. ואין דבריו נראים כלל שדבר פשוט הוא דביצים יותר חיי נפש הם מהשמנים ולא עוד אלא דמשמע שכל שהוא מאכל בכלל דברים שיש בהם חיי נפש והא דקתני בברייתא גבי דברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות לדוגמא נקטינהו [וה''ה לכל מאכל אדם] והכי דייק לישנא דרבינו שכתב אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה דמשמע בהדיא שלא מיעט אלא כגון הני שאינם מאכל אדם כלל [אבל כל שהם ראויים למאכל אדם בכלל דברים שיש בהן חיי נפש] והיינו דבברייתא דאין אוצרין פירות דברים שיש בהם חיי נפש קתני אבל כמון תבלין ופלפלין מותר דמשמע דלא נתמעטו אלא הני וכיוצא בהן אבל כל שאר דברים שהם מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם. ואפשר דמדנקט רבינו אבל העיקרים כגון הקשט והלבונה שהוא סובר דדוקא הני וכיוצא בהן דאינן ענין למאכל אדם כלל אבל תבלין וכמון ופלפלין שהם מכשירי מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם לענין שלא ישתכר בהם יותר משתות: ומה שרצה ה''ה להכריע מדלא אמר תסתיים אינו הכרע דאיכא למימר דמשום דמילתא דפשיטא הוא דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא מש''ה לא אמר תסתיים. ועוד י''ל דלא הוה מצי למימר תסתיים דהא אפשר דהא דאמר על חד תרין אתי שפיר בהדי ההיא דאל ישתכר יותר על שתות כמ''ש התוספות:

ג וְאֵין מִשְׂתַּכְּרִין פַּעֲמַיִם בְּבֵיצִים אֶלָּא הַתַּגָּר הָרִאשׁוֹן הוּא מוֹכְרָן בְּשָׂכָר וְהַלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ מוֹכְרָן בְּקֶרֶן בִּלְבַד:

מגיד משנה ואין משתכרין וכו'. כבר הבאתי זה למעלה:

ד אָסוּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ. אֶלָּא זֶה מֵבִיא מִגָּרְנוֹ וּמוֹכֵר וְזֶה מֵבִיא מִגָּרְנוֹ וּמוֹכֵר כְּדֵי שֶׁיִּמְכְּרֶנּוּ בְּזוֹל. וּבְמָקוֹם שֶׁהַשֶּׁמֶן מְרֻבֶּה מֻתָּר לְהִשְׂתַּכֵּר בְּשֶׁמֶן:

מגיד משנה אסור לעשות סחורה וכו'. ברייתא שם אין משתכרין בא''י וכו'. ובמקום שהשמן מרובה. באותה ברייתא שם שר' אלעזר (בן עזריה) היה משתכר בשמן ואמרו באתריה דר''א שכיח משחא:

ה אֵין אוֹצְרִין פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ בָּאָרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכֵן בְּכָל מָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֲרֵי מַגִּיעַ מִדָּבָר זֶה צַעַר לְיִשְׂרָאֵל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּלוֹקֵחַ מִן הַשּׁוּק. אֲבָל הַמַּכְנִיס מִשֶּׁלּוֹ מֻתָּר לַעֲשׂוֹת לוֹ קַבּוֹ אוֹצָר:

מגיד משנה אין אוצרין פירות בא''י וכו'. ברייתא שם ולמעלה הבאתיה. ומ''ש ובכ''מ שרובו ישראל. פשוט הוא ונלמד ג''כ מדאמר רב עושה אדם את קבו אוצר דוקא קבו ולא אמר דוקא בא''י ואע''פ כן אינו אוצר אלא קבו: בד''א בלוקח מן השוק וכו'. באותה ברייתא שם ומימרא ג''כ כתבתיה. ופירוש קבו מה שמלקט משדותיו ולישנא מעליא נקט כלומר אותו מעט שנתן לו הקב''ה, לשון רשב''ם ז''ל:

ו מֻתָּר לֶאֱצֹר פֵּרוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים עֶרֶב שְׁבִיעִית וּשְׁבִיעִית וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וּבִשְׁנֵי בַּצֹּרֶת אֲפִלּוּ קַב חָרוּבִין לֹא יֶאֱצֹר מִפְּנֵי שֶׁמַּכְנִיס מְאֵרָה בַּשְּׁעָרִים. וְכָל הַמַּפְקִיעַ שְׁעָרִים אוֹ שֶׁאָצַר פֵּרוֹת בָּאָרֶץ אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁרֻבּוֹ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה כְּמַלְוֶה בְּרִבִּית:

מגיד משנה מותר לאצור וכו'. ברייתא כלשונה ורשב''ם פירש לאצור פירות ג' שנים לקנות בששית לצורך ששית ושביעית ושמינית למכור לעולם פן ימותו בשביעית ושמינית ברעב דהא מפירות שמינית לא אכלי עד סוף השנה עכ''ל: ובשני בצורת אפילו קב חרובין לא וכו'. לשון הברייתא שם: וכל המפקיע שערים או שאצר פירות וכו' הרי זה כמלוה ברבית. ברייתא שם אוצרי פירות ומלוי ברבית ומפקיעי איפה ומפקיעי שערים עליהם הכתוב אומר מתי יעבור החדש וכו'. הרי שהשוו אותן בברייתא:

ז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּפֵרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ. אֲבָל הַתַּבְלִין כְּגוֹן כַּמּוֹן וּפִלְפְּלִין מֻתָּר לֶאֱצֹר אוֹתָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְהוֹצִיא אוֹתָן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כִּשְׁאָר הָעִקָּרִין:

מגיד משנה במה דברים אמורים בפירות שיש בהן חיי נפש וכו'. מבואר בברייתא שם. ומה שכתב כשאר עיקרין, לומר שאף על פי שהכמון והפלפלין אדם משתמש בהן יותר משאר תבלין מותר:

ח אֵין מוֹצִיאִין פֵּרוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ כְּגוֹן יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ לְסוּרְיָא. וְלֹא מֵרְשׁוּת מֶלֶךְ זֶה לִרְשׁוּת מֶלֶךְ אַחֵר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

מגיד משנה אין מוציאין פירות שיש בהן חיי נפש כגון וכו'. ברייתא שם. ומ''ש ולא מרשות מלך זה וכו'. דלא כרבי שהתיר מאפרכיא לאפרכיא וזה הלשון שבא בהלכות וכשם שאין מוציאין מארץ לחוצה לארץ כך אין מוציאין לסוריא ולא מאפרכיא לאפרכיא ע''כ וגרסת ספרינו כך אין מוציאין לסוריא ורבי מתיר מאפרכיא לאפרכיא ע''כ, ופרשב''ם ז''ל מהפרכיא אחרונה של ארץ ישראל להפרכיא ראשונה של סוריא דכיון דסמוכין כל כך מותר עכ''ל. ולפ''ז אין לנו איסור בארץ עצמה מרשות מלך לרשות מלך אחר כדברי המחבר ודברי ההלכות:

ט רַשָּׁאִין בְּנֵי הָעִיר לָקֹץ לָהֶם שַׁעַר לְכָל דָּבָר שֶׁיִּרְצוּ וַאֲפִלּוּ בָּשָׂר וְלֶחֶם וּלְהַתְנוֹת בֵּינֵיהֶם לְכָל מִי שֶׁיַּעֲבֹר יַעַנְשׁוּ אוֹתוֹ כָּךְ וְכָךְ [ב]:

מגיד משנה רשאין בני העיר לקוץ להם שער לכל וכו'. ברייתא פ''ק דב''ב רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכירות פועלים ולהסיע על קצתן, ופירוש להסיע להעניש למי שעובר על דבריהם:

י רַשָּׁאִין אַנְשֵׁי אֻמָּנֻיּוֹת לִפְסֹק בֵּינֵיהֶם שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד בְּיוֹם שֶׁיַּעֲשֶׂה חֲבֵרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה וְכָל מִי שֶׁיַּעֲבֹר עַל הַתְּנַאי יַעַנְשׁוּ אוֹתוֹ כָּךְ וְכָךְ:

מגיד משנה רשאין אנשי אומניות לפסוק ביניהם וכו'. בתוספתא רשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם פי' רגיעה חלוקת הרגעים לומר עשה אתה ברגע פלוני ואני ברגע פלוני כך פירושה. ולי נראה פירושה מלשון מרגוע שהוא ענין מנוחה לומר היה אתה נח יום פלוני ואני יום פלוני ומ''מ הכל עולה לדבר אחד ומתבאר ג''כ בגמ' בהנהו טבחי, וכתב הרמב''ן ז''ל בשם הרב אלברצלוני ז''ל דדוקא בתנאי כל האומנין שבאותו אומנות:

יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּמְדִינָה שֶׁאֵין בָּהּ [ג] חָכָם חָשׁוּב לְתַקֵּן מַעֲשֵׂה הַמְּדִינָה וּלְהַצְלִיחַ דַּרְכֵי יוֹשְׁבֶיהָ. אֲבָל אִם יֵשׁ בָּהּ אָדָם חָכָם חָשׁוּב אֵין הַתְּנַאי שֶׁלָּהֶן מוֹעִיל כְּלוּם וְאֵין יְכוֹלִין לַעֲנשׁ וּלְהַפְסִיד עַל מִי שֶׁלֹּא קִבֵּל הַתְּנַאי אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה עִמָּהֶם וְעָשׂוּ מִדַּעַת הֶחָכָם. וְכָל מִי שֶׁהִפְסִיד לְפִי הַתְּנַאי שֶׁאֵינוֹ מִדַּעַת הֶחָכָם מְשַׁלֵּם:

מגיד משנה בד''א במדינה וכו'. מפורש בגמרא (דף ט') בההוא עובדא דטבחי ולהסיע על קצותן ה''מ היכא דליכא אדם חשוב אבל איכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו, ופירש הרב אבן מיגש ז''ל אדם חשוב ממונה על הציבור וזהו שכתב המחבר לתקן מעשה המדינה כלומר שהוא ממונה על כך הא אם לא הי' ממונה אפי' זולתו תנאו קיים. ומ''ש וכל מי שהפסיד וכו'. מפורש באותו מעשה שם:

כסף משנה במה דברים אמורים במדינה שאין בה חכם חשוב וכו' ואין יכולין לענוש ולהפסיד למי שלא קבל התנאי. איכא למידק דמלשון זה משמע שאם קבל עליו התנאי אף על פי שלא היה בפני החכם החשוב חייב וזה הפך מאי דאתמר בגמ' בעובדא דהנהו תרי טבחי דאתנו בהדי הדדי ואסיקנא שמפני שלא היה בפני אדם חשוב לאו כלום הוא וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך. וצ''ל שמ''ש אין יכולין לענוש ולהפסיד על מי שלא קבל עליו התנאי פירושו על מי שעבר התנאי: כתב הריב''ש דבתקנות בני העיר אפי' בלא אדם חשוב נמי וכ''נ מדברי הרמב''ם שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב רק בבני אומניות והאריך בטעם הדבר:

יב כְּשֵׁם שֶׁהוֹנָיָה בְּמִקָּח וּמִמְכָּר כָּךְ יֵשׁ הוֹנָיָה בִּדְבָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-יז) 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה''. זֶה הוֹנָיַת דְּבָרִים:

מגיד משנה כשם שהונייה במקח וכו' כיצד היה בעל תשובה וכו'. ברייתא פ' הזהב במציעא (דף נ"ח:) וג''כ יש מזה שם במשנה:

יג כֵּיצַד. הָיָה בַּעַל תְּשׁוּבָה לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֶׂיךָ הָרִאשׁוֹנִים. וְאִם הָיָה בֶּן גֵּרִים לֹא יֹאמַר לוֹ זְכֹר מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֶיךָ. הָיָה גֵּר וּבָא לִלְמֹד תּוֹרָה לֹא יֹאמַר לוֹ פֶּה שֶׁאָכַל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת יָבוֹא וְיִלְמֹד תּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִפִּי הַגְּבוּרָה. הָיוּ חֳלָאִים וְיִסּוּרִים בָּאִין עָלָיו אוֹ שֶׁהָיָה מְקַבֵּר אֶת בָּנָיו. לֹא יֹאמַר לוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁאָמְרוּ חֲבֵרָיו לְאִיּוֹב (איוב ד-ו) 'הֲלֹא יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ' (איוב ד-ז) 'זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד':

מגיד משנה היה גר וכו'. באותה ברייתא: היו חלאים וכו'. באותה ברייתא שם:

יד הָיוּ חַמָּרִין מְבַקְּשִׁין תְּבוּאָה לֹא יֹאמַר לָהֶם לְכוּ אֵצֶל פְּלוֹנִי וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא מָכַר תְּבוּאָה מֵעוֹלָם. נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה עַל דְּבַר חָכְמָה לֹא יֹאמַר לְמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אוֹתָהּ חָכְמָה מַה תָּשִׁיב בְּדָבָר זֶה אוֹ מַה דַּעְתְּךָ בְּדָבָר זֶה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים [ד] הַלָּלוּ:

מגיד משנה היו חמרים וכו'. באותה ברייתא שם: נשאלה שאלה על וכו'. זה אינו מבואר אבל יש ללמוד דבר מדבר ופשוט הוא:

כסף משנה היו חמרים מבקשים תבואה וכו'. אפשר לפרש שנתכוון לבייש לבעל הבית ששלחם אצלו לומר שהוא מוכר תבואה והוא לא מכר מעולם וכ''נ מדברי רש''י בהזהב אי נמי שנתכוון לבייש לחמרים שישאלו תבואה מאותו בעל הבית והלה אומר להם וכי מוכר תבואה אני שבאתם אלי לשאול ונמצאו מתביישים:

טו כָּל הַמְאַנֶּה אֶת הַגֵּר בֵּין בְּמָמוֹן בֵּין בִּדְבָרִים עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-כ) 'וְגֵר לֹא תוֹנֶה' זֶה הוֹנָיַת דְּבָרִים. (שמות כב-כ) 'וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ' זֶה הוֹנָיַת מָמוֹן. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַמְּאַנֶּה אֶת הַגֵּר עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין. מִשּׁוּם (ויקרא כה-יז) 'לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ'. וּמִשּׁוּם (ויקרא כה-יד) 'אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו'. וּמִשּׁוּם וְגֵר לֹא תוֹנֶה:

מגיד משנה כל המאנה את הגר בין בממון בין בדברים כו' (עיין בפנים) וכפל הלאוין בשני דברים בפירוש לא תונה ולא תלחץ. זה נמצא בכל ספרי הרב ז''ל ובגמ' בפרק הזהב (דף נ"ט:) שנינו ת''ר המאנה את הגר עובר בג' לאוין והלוחצו עובר בשנים מאי שנא מאנה דכתיב ג' וכו' לוחצו נמי תלתא כתיב וכו' אלא אחד זה ואחד זה ג' ע''כ. והרב כתב אונאת ממון במקום הלוחצו לפי שבא במכילתא בזה הלשון לא תלחצנו בממון וכ''כ בספר המצות מצוה רמ''ח ומצינו בכתוב אלו הלאוין וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים וכתיב וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים וכתיב וכי יגור אתכם גר וגו' לא תונו אותו, ולא ידעתי למה נדחק הרב לומר מ''ש שעל הגר עוברין בהונאת דברים על לאו של אוניית ממון וכן בהפך שהרי יש כאן שני לאוין מיוחדין באונאת ממון שהיא לחיצה לדעתו ז''ל וב' לאוין באונאת דברים שזהו לא תונה ולא תונו אותו שהם באונאת דברים ולשון מכילתא וגר לא תונה בדברים ושני לאוין האמורים בישראל אחד באונאת ממון ואחד באונאת דברים שהגר נכלל עמהן הרי כאן ששה לאוין. ורש''י ז''ל כתב המאנה את הגר באונאת דברים. הלוחצו הדוחקו. לא תהיה לו כנושה לוחץ הוא שדוחק אותו לתבוע לו את חובו. ה''ג מאי שנא אונאה דכתיב ביה תלתא וגר לא תונה ולא תונו אותו ולא תונו איש את עמיתו וגר בכלל עמיתו לוחצו נמי תלתא כתיב ביה וגר לא תלחצנו וגר לא תלחץ ולא תהיה לו כנושה עכ''ל. אינו מפרש לחיצה אונאת ממון אלא דחיקת ממון כעין לא תהיה לו כנושה והוא הנכון בפשט הלשון. ובאמת דברי המחבר תמוהים בעיני וצ''ע:

טז וְכֵן אִם לְחָצוֹ וְהוֹנָהוּ בְּמָמוֹן עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין. מִשּׁוּם (ויקרא כה-יד) 'אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו'. וּמִשּׁוּם (ויקרא כה-יז) 'וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ'. וּמִשּׁוּם (שמות כב-כ) 'וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ':

יז וּמִפְּנֵי מָה עוֹבֵר בְּגֵר עַל לָאו שֶׁל הוֹנָיַת דְּבָרִים אַף בַּהֲנָיַת מָמוֹן. וְעַל לָאו שֶׁל הוֹנָיַת מָמוֹן אַף בְּהוֹנָאַת דְּבָרִים. מִפְּנֵי שֶׁהוֹצִיא הַכָּתוּב אֶת שְׁנֵיהֶם בִּלְשׁוֹן הוֹנָיָה סְתָם. וְכָפַל לָאוִין בְּגֵר בִּשְׁנֵי הַדְּבָרִים בְּפֵרוּשׁ. לֹא תוֹנוּ וְלֹא תִלְחָץ:

יח גְּדוֹלָה הוֹנָיַת דְּבָרִים מֵהוֹנָיַת מָמוֹן. שֶׁזֶּה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן. וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ וְזֶה בְּגוּפוֹ. וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּהוֹנָיַת דְּבָרִים (ויקרא כה-יז) 'וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ' לְפִי שֶׁהַדָּבָר מָסוּר לַלֵּב. הָא לָמַדְתָּ כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מָסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ. וְכָל הַצּוֹעֵק מֵהוֹנָיַת דְּבָרִים נַעֲנֶה מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה-יז) 'כִּי אֲנִי ה'':

מגיד משנה גדולה הוניית וכו'. מימרא שם בהזהב בב''מ (דף נ"ח:) כלשון המחבר. ומ''ש לפי שהדבר מסור ללב. פירוש לפי שהוא יכול לטעון ולומר לטובה נתכוונתי או כך הייתי סבור ולא עלה בדעתי רק טוב: וכל הצועק מהוניית דברים וכו'. מימרא שם בפרק הזהב (דף נ"ט) כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן