הלכות מכירה - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מכירה - פרק אחד עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַמַּקְנֶּה בֵּין קַרְקַע בִּין מִטַּלְטְלִין וְהִתְנָה תְּנָאִין שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמָן. בֵּין שֶׁהִתְנָה הַמַּקְנֶה בֵּין שֶׁהִתְנָה הַקּוֹנֶה. אִם נִתְקַיְּמוּ הַתְּנָאִין נִקְנָה הַדָּבָר שֶׁהֻקְנָה. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי לֹא קָנָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִים בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת:

מגיד משנה המקנה בין קרקע בין מטלטלין וכו'. זה פשוט בכמה מקומות. ומ''ש דוקא אפשר לקיימן. מפורש פרק השוכר את הפועלים (דף צ"ד) במשנה ובגמרא:

ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁקָּנָה בְּדֶרֶךְ מִן הַדְּרָכִים שֶׁקּוֹנִין בָּהֶן וַהֲרֵי יֵשׁ עָלָיו לְקַיֵּם אֶת הַתְּנַאי. אֲבָל אִם לֹא קָנָה עַתָּה וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁאִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי זֶה יִקְנֶה וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם לֹא יִקְנֶה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי לֹא קָנָה. [א] שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא. שֶׁהֲרֵי סָמַךְ קְנִיָּתוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ וְכָל אַסְמַכְתָּא אֵינָהּ קוֹנָה שֶׁהֲרֵי לֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לְהַקְנוֹתוֹ:

מגיד משנה בד''א בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהם וכו' אע''פ שנתקיים התנאי לא קנה. דע שזה שכתב המחבר שאין דין אסמכתא במה שמוחזק מעתה ביד הקונה הוא כדעת קצת המפרשים שהסכימו בכך. והרבה חולקים בזה ועיקר ראייתם מאותה דאיזהו נשך (דף ס"ו) הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ואוקימנא לה בגמרא אליבא דמ''ד אסמכתא לא קניא דדוקא בדאמר ליה מעכשיו הא לאו הכי לא קני. והלוהו על שדהו דהעמידו בשעת הלואתו ולוקח אוכל פירות משמע כך כתב הרשב''א ז''ל בהזהב. ואין זו ראיה גמורה דמאן לימא לן דהכי הוא. ועוד דאפילו תמצא לומר דהכי הוא נ''ל שאין מכאן ראיה דע''כ לא אמרינן דאין דין אסמכתא במה שביד הקונה אלא בשהחזיקו המקנה על דעת לקנות הדבר אם יתקיים התנאי שזה קניין חזק ואין זה דין אסמכתא אבל בהלוהו על שדהו בעל השדה לא החזיקו בדבר אם לא יתקיים מה שאמר שהרי הוא מוחזק כבר מחמת מעותיו שהלוהו ונמצא שלא נוסף בו דבר מחמת מה שהוא נודר לו. והרמב''ן ז''ל כתב פ' הזהב בדחיית ראיה זו לאו מילתא היא דהתם מוכר אוכל פירות. אבל מ''מ הוא ז''ל הורה הדין מכח התוספתא כדברי האומרים דאפילו במה שבידו שייך דין אסמכתא אלא שבמלוה על המשכון מטלטלין ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני הרי הוא שלך כתב שהרי הוא שלו. וכן הוא מפורש בתוספתא מ''מ מחלוקת המפרשים ז''ל תלוי בדין הערבון שיתבאר למטה:

כסף משנה בד''א בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהם וכו'. טעמו דכיון דאמרינן בפ' איזהו נשך (דף ס"ו) בהלוהו על שדהו וא''ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד ג' שנים הרי היא שלי שאם א''ל מעכשיו וקנו מידו על כך אע''פ שלא החזיק עדיין בקרקע קנה א''כ צריך לומר כל שהחזיק בדבר וקנה אותו באחד מהדברים שקונין בהם לא גרע מאומר לו קנה מעכשיו וכן משמע בפ' ארבעה נדרים (דף כ"ז) דאמר ההוא גברא דאתפיס זכוותיה וכו' ולרב הונא מכדי אסמכתא היא ולא קניא שאני הכא דמיתפסן זכוותיה והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וכו' שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה, ומפרש הוא ז''ל שאני הכא שהוא מוחל כל כח וזכות שיש לו באותם שטרות דכיון דמחילה היא לית בה אסמכתא דמיד זוכה בה חבירו ומינה משמע שהמוסר ביד חבירו וא''ל אם לא אעשה כך זכה במה שבידך קנה דליכא אסמכתא אלא באומר אתן או אשלם וכן כתב הר''ן שם שזהו טעם רבינו. ולפי זה כי אמרינן בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב''ד חשוב לאו אהיכא דאמר ליבטלן זכוותיה קאי דבההיא לא צריך ב''ד ולא קניין אלא היכא דאמר אתן הוא דאסיק דבעי קניין בבית דין חשוב ואע''פ שרבינו כתב כיצד המוכר בית לחבירו וכו' ע''מ שילך עמו לירושלים וכו' לאו דוקא דא''ל ע''מ דא''כ לא היה צריך להחזיק בבית דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ובמעכשיו סובר רבינו דאע''ג דלא החזיק קנה אלא אשגירת לישן הוא ולאו דוקא. ודעת רבינו דהא דאוקי בגמ' מתני' בהלוהו על שדהו בשלא החזיק בה הוא ומש''ה אוקמוה בדא''ל מעכשיו אין ה''נ דהו''מ לאוקומה בשהחזיק בקרקע אלא דעדיף ליה לאוקומה בין שהחזיק בה בין שלא החזיק בה. ואפשר דס''ל דההיא מתני' בשהחזיקו בו הוא ואפ''ה אצרכוה דלימא מעכשיו דשאני התם שלא מסרו בידו בתורת קנין אלא למשכון שאם לא יפרענו עד ג' שנים תהיה שלו ומש''ה בעינן דלימא קני מעכשיו כדי שתבא לידו בתורת קניין וכשהחזיקו בו בתורת קניין אלא שהתנה עמו שאם יעשה כך עד יום פלוני שיחזירנה לו קניין גמור הוא אלא שהתנה עמו כשיהיו לי מעות תחזירם לי דמכר קיים דאע''ג דלא א''ל מעכשיו הוי כאילו אמרו. וקרוב לזה כתב ה''ה בפרק זה אבל מ''ש הר''ן בפ' איזהו נשך דאיכא למימר דלרבינו קרקע שאני דבחזקת בעליה עומדת נ''ל שאי אפשר ליישבו לדעת רבינו שהרי רבינו בין בקרקע בין במטלטלין מיירי כמבואר בדבריו בריש פרק זה:

ג [ב] כֵּיצַד. הַמּוֹכֵר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ אוֹ נְתָנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנָת שֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לִירוּשָׁלַיִם בְּיוֹם פְּלוֹנִי. וְהֶחֱזִיק זֶה בַּבַּיִת. הֲרֵי זֶה קָנָה כְּשֶׁיֵּלֵךְ עִמּוֹ לִירוּשָׁלַיִם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וְאִם עָבַר אוֹתוֹ הַיּוֹם וְלֹא הָלַךְ לֹא קָנָה. אֲבָל אִם הִתְנָה וְאָמַר לוֹ אִם תֵּלֵךְ עִמִּי לִירוּשָׁלַיִם בְּיוֹם פְּלוֹנִי אוֹ אִם תָּבִיא לִי דָּבָר פְּלוֹנִי אֶתֵּן לְךָ בַּיִת זֶה אוֹ אֶמְכְּרֶנוּ לְךָ בְּכָךְ וְכָךְ. וְהָלַךְ עִמּוֹ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם אוֹ שֶׁהֵבִיא לוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁהֶחְזִיק בַּבַּיִת אַחַר שֶׁקִּיֵּם הַתְּנַאי לֹא קָנָה שֶׁזּוֹ הִיא אַסְמַכְתָּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה כיצד המוכר בית לחבירו וכו' ה''ז קנה. נראה סיוע לזה ממה שאמרו למטה דבמעכשיו קנה אפילו שאינו מוחזק בבית או בשדה אלא שקנו מידו במעכשיו ואם כן כשהוא מחזיקו מעתה למה לא יועיל יותר משאמר לו מעכשיו והלא חזקה זו מעכשיו הוא מחזיק בו: אבל אם התנה ואמר לו אם תלך וכו' לא קנה. בזה חילק הרמב''ן ז''ל ואומר בהלכות נדרים דכל היכא דתנאה לא הוי במלתא דעביד לה מקנה לאו אסמכתא היא דכיון שתלה תנאו בדעת הקונה ולא ידע אי עביד לה או לא לאו אסמכתא היא דגמר ומקנה, ודעת המחבר כדעת רבו אבן מיג''ש ז''ל פרק מי שמת:

ד לְפִיכָךְ הַנּוֹתֵן עֵרָבוֹן לַחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ אִם אֲנִי חוֹזֵר בִּי עֶרְבוֹנִי מָחוּל לְךָ וְהַלָּה אוֹמֵר וְאִם אֲנִי חוֹזֵר בִּי אֶכְפּל לְךָ עֶרְבוֹנְךָ. אִם חָזַר בּוֹ הַלּוֹקֵחַ קָנָה זֶה הָעֵרָבוֹן שֶׁהֲרֵי הוּא תַּחַת יָדוֹ. * וְאִם חָזַר בּוֹ הַמּוֹכֵר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִכְפּל הָעֵרָבוֹן שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא וְאַסְמַכְתָּא לֹא קָנָה:

ההראב"ד ואם חזר בו המוכר וכו'. א''א אין הכל מודים בזה שהרי הצריכו הגאון שיהא מבטל זכותו שהיא מחילה ושלא יהא אנוס והוא דקנו מיניה בב''ד חשוב אבל אם יאמר לו המוכר המעות שנתת לי לא יצאו מתחת ידי ואתה אם תרצה קח את מקחך או תניח אותו לעולם הדין עמו ובענין זה יכול להיות מ''ש עכ''ל:

מגיד משנה לפיכך הנותן ערבון וכו'. ברייתא פרק הזהב (דף מ"ח:) זה לשונה הנותן ערבון לחבירו וא''ל אם אני חוזר בי (הרי) ערבוני מחול לך והלה אומר לו אם אני חוזר בי אכפול ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אמר דיו שיקנה כנגד ערבונו ע''כ שם (דף ע"ו:) ובהשוכר את האומנין איתא ובהלכות. והוא ז''ל מפרש דע''כ לא נחלק ר' יהודה אלא באומר אכפול לך ערבונך אבל במחול לך ד''ה קנה. ולשון דיו שיקנה ערבונו מסייע לזה דמשמע דלא פליג ר''י אלא כשהמוכר חוזר בו בדוקא. ובהשגות א''א אין הכל מודים בזה כו'. והר''א ז''ל מפרשה כדברי יתר המפרשים דאפילו במחול לך פליגי, ומ''ש הר''א אבל אם יאמר לו המוכר הוא כשאמר כן בשעת נתינה:

כסף משנה ומ''ש רבינו לפיכך הנותן ערבון לחבירו וכו'. ברייתא פ' הזהב (דף מ"ח:) ובפ' האומנין (דף ע"ז:) הנותן ערבון לחבירו וא''ל אם אני חוזר בי מחול לך והלה אומר לו אם אני חוזר בי אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו. וסבר רבינו דע''כ לא פליג ר' יהודה אלא באומר אכפול לך ערבונך אבל במחול לך דברי הכל קנה ולשון דיו שיקנה הכי משמע דלא פליג אלא שלא יכפול לו ערבונו ודלא כרש''י שפירש דיו שיקנה כנגד ערבונו לא זה יכפול ולא זה ימחול. וכתב הר''ן בפ' הזהב דאיכא למידק על דברי רבינו מדתנן בפ' איזהו נשך (דף ס"ה:) הלוהו על שדהו וא''ל אם אין אתה נותן לי מכאן עד שלש שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ואוקימנא לה בדא''ל מעכשיו הא לא''ה לא אלמא אע''פ שהקרקע ביד המלוה אסמכתא היא. ולאו קושיא היא דממאי דמלוה אוכל פירות דילמא [לוה] אוכל פירות ועוד דקרקע שאני דבחזקת בעליה עומדת אלא אי קשיא הא קשיא דתנן בפ' גט פשוט (דף קס"ח) מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר לו אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תן לו שטרו הגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן והתם ודאי ליכא לפרושי תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב בדמי כל השטר אע''פ שפרעתי מקצתו דא''כ מה יתן דקאמר רבי יוסי והיאך הוא גובה בשטר זה והרי נמחל השעבוד מקצתו [אלא ודאי] הכי קאמר לא יהו מעות אלא מתנה וישאר שעבוד החוב כמו שהיה מתחלה ופליג ר' יהודה ואמר לא יתן אלמא במחילה נמי שייכא אסמכתא וה''נ משמע בתוספתא דתניא הנותן ערבון לחבירו על הבית ועל השדה וא''ל אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום והלה כותב לו אם אחזור בי אכפול לך ערבונך הגיע זמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו אלא נותן לו ערבון שלו, ומדקאמר הגיע זמן ולא נתן משמע ודאי דאלוקח קאי שנתן ערבון ואמר ר''י היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו כלומר המוכר אלא נותן לו מוכר ללוקח ערבון שלו אלמא אפילו במחילה איכא אסמכתא, וגרסינן תו בתוספתא המלוה את חבירו על המשכון אם א''ל אם לא נתתיו לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע זמן ולא נתן הגיעו משכון בין רע בין יפה וש''מ מדלא פליג בה ר' יהודה דאע''ג דכהאי גוונא במקרקעי הוי אסמכתא אלא כי א''ל מעכשיו במטלטלי לית בהו משום אסמכתא עכ''ל. והרשב''א בתשובה כתב בתוספתא אחרת לסתור דברי רבינו וזה לשונו בהדיא תנינן בתוספתא דמציעא משכן לו בית משכן לו שדה וא''ל אם לא נתתיו לך מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא נתן יתקיים התנאי דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר היאך זה זוכה בדבר שאינו שלו אלא ינתחנו מודה [ר' יהודה] בשנים שהיו מעוררים על הבית ועל השדה ואמר אחד מהם אם לא באתי מכאן עד יום פלוני אין לי בידך כלום הגיע הזמן ולא בא באמת שאיבד את זכותו מדקתני אין לי בידך כלום וכן נמי מדקאמר ר' יהודה ינתחנו על כרחך כשהיה נתון בידו משמע ואפ''ה לר' יהודה דאית ליה אסמכתא לא קנה עכ''ל. ואני אומר שתוספתא זו יש ליישבה לדעת רבינו דאין לי בידך כלום ה''ק אם לא נתתי לך מכאן ועד יום פלוני אז תוכל להחזיק בשדה או בבית ולא אוכל להוציאו מידך ויהיה כאילו אין לי בידך כלום יתקיים התנאי דר' יוסי סבר דאסמכתא קניא ור' יהודה פליג ואמר אסמכתא לא קניא וכיון שכן אפילו אם כשהגיע זמן החזיק בו ינתחנו ויוציאנו מתחת ידו, א''נ ה''ק אין לי בידך כלום כלומר הרי זכותי מסתלק ומסור לך מהיום ההוא והלאה להחזיק בו לעצמך יתקיים התנאי וילך ויחזיק בו דר' יוסי סבר דאסמכתא קניא ור' יהודה פליג ואמר דלא קניא ולא ילך להחזיק בו אלא ינתחנו כלומר יתפוס הקרקע בצווי ב''ד כדי להפרע מחובו אבל מכח התנאי לא דאסמכתא היא ולא קניא וכעין זה מצינו בסוף פ' המקבל שליח ב''ד מנתח נתוחי והא דלא תני בסיפא מודה ר' יהודה שאם החזיק מיד בקרקע שנתקיים התנאי משום דההוא לאו אסמכתא הוא ופשיטא דקנה. ועוד י''ל שהיה רבינו מפרש תוספתא זו כדברי הרשב''א וסובר דלית הלכתא כוותיה משום דפליגא אברייתא דמייתי בגמרא. ומה שהקשה הר''ן לרבינו מההיא דגט פשוט י''ל שמפרש רבינו דאומר לו תן לו שטרו שאני רוצה להתחייב לו בדמי כל השטר אע''פ שפרעתי מקצתו מתוקמא ואפ''ה א''ר יוסי יתן משום דאע''ג דקי''ל שטר שלוה בו אינו חוזר ולוה בו היינו דוקא כשאינו נותנו לו בעדי מסירה אבל כשנותנו לו בעדי מסירה חוזר ולוה בו וכמ''ש המרדכי בפ' הכותב ואע''ג דבמרדכי ביום החתימה איירי ומתני' אפילו תימא דלאו ביום החתימה איירי לא תקשי לרבינו דסבר דשטרי חוב המוקדמים גובים בהם מבני חורין וא''כ שייך למימר יתן בעדי מסירה כדי לגבות מבני חורין וסיפא דתוספתא דקתני הגיעו משכון בין רע בין יפה ולא פליג ר' יהודה א''ש לרבינו דאפילו לר''י כיון שנתן לו המשכון או החזיקו בקרקע זכה במה שבידו ולא שאני לן בין קרקע למטלטלי ורישא דקתני הגיע זמן נתן [וקתני עלה ר''י אומר היאך זוכה זה בדבר שאינו שלו וכו' י''ל דהגיע זמן ולא נתן] לאו דוקא אלא חדא מינייהו נקט וממילא משתמע אידך וה''ל כאילו אמר הגיע זמן ולא נתן או חזר בו [הלה] נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ור''י פליג אחזר בו מוכר וקאמר היאך יזכה זה בדבר שאינו שלו כלומר דאין אדם זוכה בדבר אלא באומר מחול לך דהיינו מוכר שנתן לו לוקח הערבון שיהיה שלו אותו הוא שזכה בו כיון שבא לידו אבל באתן לך דהיינו לוקח שלא בא לידו לא זכה. א''נ ה''ק הגיע הזמן והביא הלוקח מעותיו ולא רצה המוכר לתת לו הקרקע אלא שחזר בו ועוד י''ל שסובר רבינו דברייתא דגמרא דילן וההיא תוספתא פליגי בדברי ר''י תרי תנאי ואליבא דר''י וברייתא דאיתא בגמרא היא עיקר טפי מתוספתא וכיון דלישנא דברייתא דגמרא דילן משמע דר''י סבר שמי שהערבון בידו קנה כמו שהוכחנו מדקתני דיו הכי נקיטינן:

ה [ג] וְכֵן מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת הַשְּׁטָר וְאָמַר לוֹ אִם לֹא נָתַתִּי לְךָ עַד יוֹם פְּלוֹנִי תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ וְהִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן לוֹ. לֹא יִתֵּן הַשָּׁלִישׁ אֶת הַשְּׁטָר שֶׁזּוֹ אַסְמַכְתָּא הִיא:

מגיד משנה וכן מי שפרע מקצת חובו וכו'. זו משנה פרק גט פשוט (דף קס"ח) וקי''ל כר''י דאמר הכין ודלא כרבי יוסי כדאיפסיקא הלכתא בגמרא והטעם לפי שהוא תלה הדבר בחזרת השטר ואינה ביד המלוה אלא ביד השליש. ואפשר לדעת המחבר שאם השטר ביד המלוה ואמר לו אם לא פרעתיך הנשאר מכאן ועד יום פלוני גבה כולו ומה שנתתי מחול לך ה''ז גובה כיון שהשטר והמעות בידו וזהו ששנאוה במשליש דוקא:

ו וְכֵן כָּל תְּנָאִין שֶׁמַּתְנִין בְּנֵי אָדָם בֵּינֵיהֶן. אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בְּעֵדִים וּבִשְׁטָר. אִם יִהְיֶה כָּךְ אוֹ אִם תַּעֲשֶׂה כָּךְ אֶתֵּן לְךָ מָנֶה אוֹ אַקְנֶה לְךָ בַּיִת זֶה. וְאִם לֹא יִהְיֶה אוֹ לֹא תַּעֲשֶׂה לֹא אַקְנֶה לְךָ וְלֹא אֶתֵּן לְךָ. אַף עַל פִּי שֶׁעָשָׂה אוֹ שֶׁהָיָה הַדָּבָר לֹא קָנָה. שֶׁכָּל הָאוֹמֵר אִם יִהְיֶה אִם לֹא יִהְיֶה לֹא גָּמַר וְהִקְנָה. שֶׁהֲרֵי דַּעְתּוֹ עֲדַיִן סוֹמֶכֶת שֶׁמָּא יִהְיֶה אוֹ שֶׁמָּא לֹא יִהְיֶה:

מגיד משנה וכן כל התנאין וכו'. זה מאמר כולל ונלמד מהסוגיא דאיזהו נשך (דף ס"ז:) ממימרא דרבא דאמר כל דאי לא קני:

כסף משנה על מ''ש רבינו שכל האומר אם יהיה אם לא יהיה לא גמר והקנה וכו'. כתב הטור לא חילק בין היכא שהוא בידו אם לאו וזה תימה דבגמרא מחלק בזה [י''ל דהרמב''ם מפרש כפירוש רבינו האיי שכתבו הר''ן ותלמידי הרשב''א באיזהו נשך והרמב''ן] בפ' גט פשוט דכי אמרינן בגמרא התם בידו הכא לאו בידו לאו למימרא דמידי דלאו בידו הוי אסמכתא ומידי דבידו לא הוי אסמכתא דאדרבה פ' זה בורר משמע שכל שבידו הוי אסמכתא טפי הילכך הא מתני' דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא אסמכתא נמי היא ולאו מדינא מהני אלא מתקנתא דכיון דהאי גברא סמך עליה קנסוה לחיובי כנגד הפסדו של זה וכי אקשינן מאי שנא מהא דתנן אם אוביר וכו' היינו לומר דכי היכי דהתם תקנו רבנן שישלם כנגד הפסדו של חבירו כיון שהיה סומך עליו ה''נ הוה להו לתקוני דלישלם ומשני התם כיון דבידו ולא עבד קנסוהו רבנן אבל הכא כיון דלאו בידו לא חזו רבנן למקנסיה עכ''ל. ומאחר שרבינו היה מפרש כן לא שנא דבר שהוא בידו ל''ש דבר שאינו בידו ל''ש גזים ל''ש לא גזים הוי אסמכתא ולא קנה אלא דכל היכא דבידו ולא גזים קנסוהו רבנן ולפיכך בפרק זה שבו נתבארו דיני אסמכתא לא חילק בין אם הוי בידו ללא הוי בידו ובין גזים ללא גזים דבכולהו הוי אסמכתא ובפ''ה מהל' שכירות כתב דהיכא דבידו ולא גזים חייב לשלם ואע''פ שכתב שם ומפני מה נתחייב לשלם מפני שלא פסק על עצמו דבר קצוב כדי שנאמר הרי היא כאסמכתא אלא התנה שישלם במיטבא ולפיכך גמר ושיעבד עצמו משמע דס''ל כדברי התוס' דטעמא דמשלם לפי שאינה אסמכתא ודינא הוא ולא תקנתא, וכ''נ שפירשו דבריו בהגהות י''ל דה''ק אילו היה פוסק על עצמו דבר קצוב לא היו מתקנים לו שישלם שכבר אפשר שלא יבור אלא מקצתה שאין ההפסד שוה כנגד מה שקצב על עצמו וכיון שכן כך לי פוסק על עצמו י' זוזי כמו פוסק על עצמו אלפא זוזי משום דהוי אסמכתא גמורה שהיא בדרך גוזמא שאמר אם אוביר אתן כך וכך והוא בוטח בעצמו שלא יוביר ולא גמר ומקנה אבל כשאומר אשלם במיטבא אע''פ שהיא אסמכתא אינה כ''כ דרך גוזמא כמו האסמכתא הגמורה ודרך בני אדם הוא דכל כה''ג אע''פ שהיא אסמכתא גמר ומשעבד נפשיה ולפיכך תקנו שישלם. א''נ ה''ק דמחייב עצמו בדבר קצוב כיון שהיא אסמכתא גמורה אע''פ שהיו מתקנים שישלם לא הוה גמר ומשעבד נפשיה אבל באשלם במיטבא אע''פ שהיא אסמכתא כיון שאינה כ''כ גמורה אם יתקנו רבנן דלישלם גמר ומשעבד ולפיכך תקנו לו שישלם. כך נ''ל לדעת רבינו:

ז כָּל הָאוֹמֵר קְנֵה מֵעַכְשָׁו אֵין כָּאן [ד] אַסְמַכְתָּא כְּלָל וְקָנָה. שֶׁאִלּוּ לֹא גָּמַר לְהַקְנוֹתוֹ לֹא הִקְנָהוּ מֵעַכְשָׁו. כֵּיצַד. אִם בָּאתִי מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי קְנֵה בַּיִת זֶה מֵעַכְשָׁו וְקָנוּ מִיָּדוֹ עַל כָּךְ. הֲרֵי זֶה קָנָה אִם בָּא בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁקָּבַע. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה כל האומר קנה מעכשיו וכו'. זה מבואר שם באותה שהבאתי למעלה בדאמר ליה מעכשיו:

כסף משנה כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל וקנו וכו' קנה בית זה מעכשיו וקנה מידו על כך וכו'. כלומר דאי לא קנו מידו אע''ג דאמר מעכשיו לאו כלום הוא ומאחר דקי''ל שכל הדברים נקנין בקניין סודר וכמ''ש רבינו בפ''ה מהלכות אלו אפילו לא אמר מעכשיו קנה לדעת רבינו שכתב בפרק זה המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה וכו' בד''א שקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם ולא הזכיר שם מעכשיו וא''כ קשה למה הצריך שיאמר מעכשיו כדי שלא יהיה אסמכתא ואין לומר דקניין סודר גרוע משאר קניינין ומש''ה בעינן דלימא מעכשיו (דהא ליתא) דבשלמא חזקה עדיפא מיניה מפני שהיא בגופה של קרקע אבל כסף ושטר גם הם אינם בגופה של קרקע כמו קניין ועוד שרבינו כתב בד''א שקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם וקניין סודר בכלל דרכים שקונין בהם הוא. ואפשר לומר דכשלא אמר מעכשיו לא קנה אא''כ החזיק אבל ע''י כסף ושטר כיון שאינו מעשה בגוף הקרקע לא קנה וה''ה לקניין סודר: ומ''ש רבינו x בד''א בשקנה בדרך אחד מהדרכים שקונים בהם אין כוונתו לומר שקנה באי זה מהדרכים אלא דוקא שקנה בדרך מיוחד מהדרכים שקונה בהם דהיינו חזקה ותדע שאח''כ כתב כיצד המוכר ביתו וכו' והחזיק זה בבית ה''ז קנה. ועוד כתב אע''פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה ומדנקט לישנא דהחזיק ולא נקט לישנא דוקנה דפתח ביה משמע דבקניין חזקה דוקא עסיק כדפרישית. ועוד י''ל דקניין סתמא מהני להודיע שאינו אומר הדברים כמשחק וכמ''ש רבינו בפ''ה הילכך לא קנה בקניין לחודיה לפי שסובר שאינו נוטל קניין אלא להודיע שאינו מהתל ולא להקנות אבל שאר קנינין או כשאומר מעכשיו בקניין ידוע שהוא להקנות וגמר ומקני. ועוד י''ל שכתב רבינו בד''א בשקנה בדרך אחד מהדרכים שקונין בהם באיזה מהדרכים קאמר ובתר הכי מפרש ואזיל דבשאר קנינין א''צ מעכשיו אבל בקניין סודר צ''ל מעכשיו וטעמא דמילתא משום דכסף ושטר עדיפי מקניין סודר דכסף כיון שנתן דמי כל השדה קניין מעליא הוא ושטר נמי כיון שהוא בידו וכל שעה יכול להראותו קניין חשוב הוא אבל קנין סודר כיון שאינו שוה דמי כל הקרקע וגם אחר שנטל קניין אינו יכול להראותו כל שעה לא חשיב כולי האי ומש''ה אי לא א''ל מעכשיו לא קני. אבל קשה על פירוש זה דלא הול''ל כל האומר קנה מעכשיו אין כאן אסמכתא כלל אלא הכי הל''ל בד''א שאין צ''ל מעכשיו בשאר קניינים אבל בקניין סודר צ''ל מעכשיו. ודע דהא דמהני קניין במעכשיו ולא הוי אסמכתא לדעת רבינו היינו כשייחד לו קרקע או מטלטל ידוע אבל אם אמר לתת לו מטלטל או שאמר לתת לו מעות לאו כלום הוא דאין קניין קונה אלא דבר ידוע ואינו מטבע כמבואר בפרק ולכן כשכתב רבינו דכל האומר קני מעכשיו קנה כתב כיצד אם באתי מכאן ועד יום פלוני קנה בית זה וכו' ללמדנו דדבר ידוע ומסויים בעינן. לפי מ''ש רבינו דבאומר מעכשיו ליכא אסמכתא כלל נראה דה''ה באומר ע''מ דכל האומר ע''מ כאומר מעכשיו דמי וכמ''ש (בפ"ו) מהל' אישות: מיהו כתב הרשב''א בתשובה שלא אמרו דע''מ הוי כמעכשיו אלא בע''מ הבא על קיום מעשה וקיום התנאי כמו ה''ז גיטך ע''מ שתתני לי מאתים זוז ע''מ שתתני לי את הנייר ע''מ שאתן ליך מנה ע''מ שלא תלכי לבית אביך שכל כיוצא באלו הוא רוצה שיתקיים התנאי והיינו שתתן הנייר והמאתים זוז ושלא תלך לבית אביה ורוצה שיתקיים המעשה בכך כלומר שיהיה הגט גט והקדושין קדושין מעכשיו ע''מ שיתקיים התנאי אבל ע''מ הבא על מניעת מעשה כגון שהיה מתנה שלא תנשא ואומרת ע''מ אם אנשא בכיוצא בזה לא מצאנו דאדרבה אנו רואים אותה דמחייבת עצמה דרך קנס אם אנשא וכיון דאמר אם אנשא גם ע''מ זה אינו כאומר מעכשיו אלא באם כאילו אמרה ובתנאי זה אם אנשא וכיון שנתחייבה בלשון אם ואין כאן מעכשיו אינם קונים עכ''ל:

ח מִי שֶׁמָּכַר חֲצֵרוֹ אוֹ שָׂדֵהוּ. וּפֵרֵשׁ בִּשְׁעַת הַמְּכִירָה שֶׁהוּא מוֹכֵר כְּדֵי לֵילֵךְ לְמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ מִפְּנֵי הַמָּטָר שֶׁנִּמְנַע כְּדֵי לִקְנוֹת חִטִּים בִּדְמֵי חֲצֵרוֹ הֲרֵי זֶה כְּמוֹכֵר עַל תְּנַאי. לְפִיכָךְ אִם יָרַד הַמָּטָר אַחַר שֶׁמָּכַר. אוֹ בָּאוּ חִטִּין וְהוּזְלוּ. אוֹ נִמְנַע הַדֶּרֶךְ לֵילֵךְ לְאוֹתָהּ הָאָרֶץ. אוֹ שֶׁלֹּא נִסְתַּיֵּעַ לוֹ לַעֲלוֹת אוֹ לִקְנוֹת חִטִּים. הֲרֵי זֶה מַחְזִיר אוֹתָן הַדָּמִים וְתַחְזֹר לוֹ קַרְקַע. שֶׁהֲרֵי פֵּרֵשׁ שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר אֶלָּא לַעֲשׂוֹת דָּבָר [ה] פְּלוֹנִי וַהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן:

מגיד משנה מי שמכר חצירו וכו' כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר וכו'. דין ההליכה מפורש פ' האיש מקדש (מ"ט:) בעובדא דההוא גברא [דזבין לנכסיה] , ודבר המטר בכתובות פרק אלמנה ניזונת (דף צ"ז) בההוא בצורתא: לפיכך אם ירד וכו'. או נמנע הדרך. זהו דאתייליד אונסא באורחא דפ' האיש מקדש: או שלא נסתייע לו לעלות. זה נלמד שם מההוא דקדושין (דף נ') ולא איתדר ודוקא כשהמונעים אינם מחמת רצונו אבל לא היה שם מונע אלא שהוא אינו רוצה לעשות קנה הלה שאין זה כדין תנאי גמור כמי שאמר שדי מכורה לך אם אעלה לארץ ישראל או אלך למקום פלוני שאם אינו רוצה לעלות או לילך שהמכר בטל דהכא דוקא בשיש מונע ולזה נתכוון המחבר:

כסף משנה מי שמכר חצירו וכו' כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר וכו'. מלשון רבינו והמפרשים נראה שזה הדין דוקא בקרקעות אבל לא במטלטלין וכן כתב הרא''ש בקדושין פרק האומר וז''ל פירש''י לנכסי מקרקעי לפי שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אם לא היה בדעתו לעקור דירתו מכאן אבל אם מכר כל המטלטלין שלו אפילו אומר בשעת מכירה אדעתא למיסק המכר קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפילו דעתו לישאר בכאן עכ''ל:

ט אֲבָל הַמּוֹכֵר סְתָם אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּלִבּוֹ שֶׁמִּפְּנֵי כָּךְ וְכָךְ הוּא מוֹכֵר. וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּרְאִין הַדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ מוֹכֵר אֶלָּא לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ וְלֹא נַעֲשָׂה אֵינוֹ חוֹזֵר. שֶׁהֲרֵי לֹא פֵּרֵשׁ וּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָן דְּבָרִים:

מגיד משנה אבל המוכר סתם וכו' אע''פ שמראין הדברים. שם פ' האיש מקדש (דף מ"ט) ומבואר בהלכות פ' אלמנה ניזונת בכתובות (דף צ"ז) וביארו המפרשים ז''ל שאע''פ שקודם מכירה אמר שהוא רוצה למכור על דעת לעשות כך וכך כיון דבשעת מכירה לא אמר אינו חוזר וזה דעת המחבר ז''ל שכתב למעלה בשעת מכירה וכתב הרשב''א ז''ל דכל היכא דאין המכר קיים אין לוקח אוכל פירות עד שיגמר המכר שלא יוכל לחזור בו מוכר והוה ליה כאותה שנתבארה למטה מכר לו קרקע והתנה המוכר וכו' ואף כאן סתמו כפירושו אלא שכאן משלשין את הפירות כיון שיש זמן ידוע לדבריו:

י מִי שֶׁהִקְנָה לַחֲבֵרוֹ וְהִתְנָה עָלָיו עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן מִקָּח זֶה אוֹ תִּמְכְּרֶנוּ לִפְלוֹנִי. אִם נְתָנוֹ אוֹ מְכָרוֹ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי קָנָה. וְאִם לֹא קִיֵּם הַתְּנַאי וּמְכָרוֹ לְאַחֵר אוֹ שֶׁלֹּא מְכָרוֹ וְלֹא נְתָנוֹ בַּזְּמַן שֶׁקָּבַע לוֹ לֹא קָנָה. וְכֵן הַמּוֹכֵר אוֹ הַלּוֹקֵחַ שֶׁהִתְנוּ שֶׁיַּחְזִיר לוֹ הַמִּקָּח בִּזְמַן פְּלוֹנִי אוֹ כְּשֶׁיִּתֵּן לוֹ הַמָּעוֹת. הֲרֵי הַמֶּכֶר קַיָּם וְיַחְזִיר כְּשֶׁהִתְנָה:

מגיד משנה מי שהקנה לחבירו והתנה וכו'. זה פשוט דכל תנאי שבממון תנאו קיים ונלמד מהסוגיא שאמרו פ' המגרש (דף פ"ד) ה''ז גיטיך ע''מ שתנשאי לפלוני הרי זו לא תנשא לו ואמרינן מ''ט גזירה שמא יאמרו נשיהן נותנין במתנה (זה לזה) וגבי דיני ממונות ליכא למיחש להך גזרה וכיוצא בזה בהשותפין בנדרים (דף מ"ח). וכמה מקומות כיוצא בזה: וכן המוכר או הלוקח וכו'. ג''ז פשוט ומבואר פ' איזהו נשך כמה שיתבאר למטה:

יא מָכַר קַרְקַע לַחֲבֵרוֹ וְהִתְנָה הַמּוֹכֵר וְאָמַר לַלּוֹקֵחַ כְּשֶׁיִּהְיוּ לִי מָעוֹת תַּחְזִיר לִי הַקַּרְקַע זוֹ הֲרֵי הַפֵּרוֹת שֶׁל מוֹכֵר. מָכַר לוֹ סְתָם וְאָמַר לוֹ הַלּוֹקֵחַ מִדַּעְתּוֹ כְּשֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת תְּבִיאֵם לִי וַאֲנִי אַחְזִיר לְךָ קַרְקַע זוֹ. הֲרֵי הַתְּנַאי קַיָּם וְהַלּוֹקֵחַ אוֹכֵל פֵּרוֹת. וְאֵין בָּזֶה אֲבַק רִבִּית שֶׁהֲרֵי מִדַּעְתּוֹ חִיֵּב עַצְמוֹ בִּתְנַאי זֶה:

מגיד משנה מכר קרקע לחבירו והתנה וכו'. מימרא פ' אי זהו נשך (דף ס"ה:) ובהלכות והטעם שפירות של מוכר לפי שאנו חוששין שמא המוכר יביא המעות ונמצא שאכל לוקח שכר מעותיו לפיכך פירות של מוכר: מכר לו סתם ואמר לו הלוקח מדעתו וכו'. גם זה באותה ברייתא שם וזה לשונה שם (דף ס"ה:) כפי מה שבאה בהלכות מכר לו בית מכר לו שדה וא''ל לכשיהיו לי מעות תחזירם לי אסור לכשיהיו לך אחזירם לך מותר (ובגמרא) מ''ש רישא ומאי שנא סיפא אמר רבא [רישא דלא א''ל מדעתיה] סיפא דא''ל מדעתיה ודברי המחברים בה מבוארים:

כסף משנה מכר קרקע לחבירו והתנה המוכר וכו'. ברייתא פ' איזהו נשך (דף ס"ה:) וכמ''ש ה''ה ורש''י מפרש שברישא מכיון שהמוכר הוא שהתנה הלוקח ע''כ צריך לחזור אם כן מעיקרא לאו מכר הוא אבל סיפא שמדעתו א''ל אם ארצה אחזיר ולא שתתבעני בדין א''כ עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו. ואין כן דעת רבינו שכתב מכר לו סתם וכו' הרי התנאי קיים דמשמע דחייב להחזיר ואפילו הכי הלוקח אוכל פירות ונצטרך לדעתו ז''ל לפרש כך דבין אמר לוקח בין אמר מוכר בשעת המכר חייב להחזיר אלא שכשאמר מוכר ה''ז כמי שרצה ללוות ברבית שלא רצה למכור אלא על תנאי זה ובדידיה תליא מילתא כשירצה יביא המעות ויקח הקרקע וכל שלא יביא מעות יאכל הלה פירות בשכר המעות אבל כשהמוכר לא התנה אע''פ שאמר הלוקח ה''ז כאומר לו אל תצטער בעד שאתה מוכר שדך שכשתביא מעות אני אחזירנו לך הרי מוכר לא נתכוון להלוות ברבית שהרי לא התנה וגם הלוקח אע''פ שהתנה כדי שלא יצטער המוכר נתכוון ולא להלוות ברבית תדע שהרי ידו על התחתונה שאם יתייקר יביא המוכר מעות ויקחהו ואם יוזל יניחהו ביד הלוקח ופירוש יפה הוא לפיכך חזר המוכר ואמר בתנאי זה אני מוכר לך מותר כיון שהלוקח פתח בדבר תחלה והיינו דאמר רבא סיפא דא''ל מדעתיה שנראה שהדבר תלוי באם הלוקח אמר מדעתו אם לאו. ואילו לפירש''י כך היה לו לומר רישא כיון שאמר מוכר תנאו קיים סיפא דאמר לוקח אין תנאו קיים ועוד שאם כשאמר לוקח אין תנאו קיים פשיטא דלוקח אוכל פירות ולמה לה לברייתא להשמיענו כך ועוד שמה שאמר לוקח על כרחך אית לן למימר שאמרו בשעת המכר דומיא דמוכר וא''כ ודאי שהתנאי קיים ועוד יש לפרש בענין אחר כמו שאכתוב בסמוך: מכר לו סתם ואמר לו הלוקח כשיהיו לך מעות תביאם לי וכו'. כתב הטור ע''ז ואיני מבין דבריו כיון שמחשיב אותו תנאי וצריך הלוקח לקיימו א''כ היאך יאכל (הלוקח) פירות אלא ודאי אין כאן תנאי כלל עכ''ל. ובאמת שדבריו תמוהים והתימה מה''ה שלא ביארם ובפ''י מהלכות מלוה כתב ה''ה יש מי שפירש דוקא כשאמר הלוקח אחר שנגמר המכר ואם אמר קודם לכן אסור לפי שעל דרך כן י''ל שנגמר המכר ויש מי שפירש אפילו בין התחלה לגמר כגון שנתן מעות במקום שכותבין שטר והטעם שכיון שהמוכר היה מתרצה למכור בלא תנאי וגם כשאמר לו לוקח לא חיזק הדבר לומר שיגמר המכר ע''פ התנאי ה''ז מותר וכזה העלה הרשב''א עכ''ל. ובכל זה לא עלה תירוץ למה שהקשה הטור. ונ''ל שרבינו מפרש שמועה זו שלא כדברי רש''י והרא''ש אלא דס''ד דרב אשי דרבא דאמר סיפא דא''ל מדעתו ה''ק אם אמר לו לכשיהיו לך מעות אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין מותר כלומר דאין תנאי זה כלום ולפיכך מותר הלוקח לאכול פירות הא אם אמר לכשיהיו לך מעות אחזירם לך ולא אמר מדעתי תנאו קיים (ומש''ה אקשי לאמימר דכיון דבהאי עובדא לא אמר מדעתי תנאו קיים] לדעת רבא ואהדר ליה דהכי קאמר רבא אם אחר שנגמר המקח אמר הלוקח כשיהיו לך מעות אחזירם לך אע''פ שקנו מידו שתנאו קיים אפי' הכי מותר הלוקח לאכול פירות משום דכבר נגמר המקח ולענין אכילת הפירות הוי כאילו א''ל אחזירם לך מדעתי ולא שתתבעני בדין וכי היכי דהתם מותר הכא נמי מותר דכיון שכבר נגמר המקח הוי כאילו חוזר ומוכרו לו אבל בההיא עובדא כיון דלא התנה מוכר קודם שימכור אלא לוקח הוא שהתנה אחר גמר המקח ולא קנו מידו פטומי מילי בעלמא הוא. ומ''ש וא''ל הלוקח מדעתו. אורחא דמלתא נקט שאחר גמר המכר אין דרך המוכר להתנות כך שכבר נסתלקו ידיו מהקרקע ודרך הלוקח להתנות כן להראות טוב לבבו למוכר שאינו רוצה להחזיק בנכסיו אלא כשיביא לו מעותיו יחזירנו לו ובהגהות אשר''י מצאתי שפירש פירוש זה בשם ר''ח ונכון הוא לומר שרבינו מפרש כן ואע''פ שלא הזכיר שקנו מידו ממילא משמע דכיון שאחר גמר המכר התנה היאך יהיה התנאי קיים אם לא כשקנו מידו וכן משמע מסוף לשונו שכתב שהרי מדעתו חייב עצמו בתנאי זה ואם לא קנו מידו מהיכא תיתי ליה חיוב. ומ''ש שהרי מדעתו חייב עצמו היינו לומר שכיון שלא היה המכר בתנאי אלא אחרי שנגמר המכר הוא שהתנה כן ואילו לא רצה להתנות כן המכר היה קיים עכ''פ אלא מדעתו הוא שחייב עצמו בתנאי זה הוה כאילו היה שלו מעולם והתנה עם זה בקניין למכרו לו כשיביא מעות דתנאו קיים ומותר לאכול פירות עד שיביא הלה הדמים:

יב מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁשָּׁלְחָה רְאוּבֵן לִקְנוֹת לָהּ חָצֵר מִשִּׁמְעוֹן שֶׁהָיָה קְרוֹבוֹ וְאָמַר שִׁמְעוֹן הַמּוֹכֵר לִרְאוּבֵן הַשָּׁלִיחַ אִם יִהְיוּ לִי מָעוֹת תַּחְזִיר לִי פְּלוֹנִית קְרוֹבָתִי קַרְקַע זוֹ. וֶהֱשִׁיבוֹ רְאוּבֵן וְאָמַר לוֹ אַתָּה וּפְלוֹנִית [ו] קְרוֹבִים כְּמוֹ אַחִים. כְּלוֹמַר הַדָּבָר קָרוֹב שֶׁהִיא תַּחְזִיר לְךָ וְאֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עַל זוֹ. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְאָמְרוּ הֲרֵי זֶה הַשָּׁלִיחַ לֹא קָנָה כְּלוּם שֶׁהֲרֵי לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ שֶׁל קָרוֹב זֶה עַל דִּבְרֵי הַשָּׁלִיחַ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֱשִׁיבוֹ תְּשׁוּבָה בְּרוּרָה וְנִמְצָא שֶׁלֹּא גָּמַר וְלֹא הִקְנָה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

מגיד משנה מעשה באשה ששלחה ראובן לקנות לה חצר משמעון וכו'. מבואר שם (דף ס"ז) מעשה זו ובהלכות:

יג אַסְמַכְתָּא שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עָלֶיהָ בְּבֵית דִּין חָשׁוּב הֲרֵי זֶה קָנָה [ז]. וְהוּא שֶׁיִּתְפֹּס זְכֻיּוֹתָיו בְּבֵית דִּין. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה [ח] אָנוּס:

מגיד משנה אסמכתא שקנו מידו עליה בב''ד חשוב וכו'. דין זה פשוט הוא ומבואר בגמרא בפ' ד' נדרים (דף כ"ז:) ומ''מ קצת מן המפרשים תמהו ואמרו למה לנו ב''ד חשוב תיפוק לי דכל קניין הוא במעכשיו וכדמוכח פ' השותפין בנדרים (דף מ"ח:) ואי לא אינו קונה דה''ל כאומר משוך פרה זו דלא קנה אלא לאחר ל' יום שנתבאר פ''ב שאינו קונה וא''כ אחר שכל קניין הוא במעכשיו כבר נתבאר למעלה שאין דין אסמכתא במעכשיו וא''כ למה לי ב''ד חשוב. והעולה להם הוא שלא הצריכו ב''ד חשוב אלא במתפיס זכויותיו וכגון זה אינו מקנה אותן מדעתו אלא שהם קובעים לו זמן וכדי לכפותו דלא לשתמיט קונין מידו ובעינן ב''ד חשוב דהוי כעין הפקעת ממון וזהו שב''ד מכניסין עצמן בזה ולא יעשו כן בשאר עניינים. ומ''מ אפילו לא תהיה הקושיא קושיא ונאמר דקניין הוי בלא מעכשיו וכ''נ בדעת המחבר כמו שיתבאר מדבריו דדין אסמכתא שייך אפילו בקניין עם כל זה ודאי כך מוסכם מן הגאון וכן בהלכות שאין הדין אלא במתפיס זכיותיו בלחוד וזה לשונו בהלכות שם וקאמר גאון דהאי פיסקא ליתיה אלא במתפיס זכוותיה בלחוד ומסתברא כוותיה ע''כ שם פרק גט פשוט. וזה דעת הרשב''א ז''ל דבשאר דברים שאין מטכסיסי הדין x אין ב''ד חשוב מעלה ומוריד בהן. וב''ד חשוב פירש הרשב''א ז''ל אע''פ שאין סמוך אלא חשוב להפקיע ממון כגון מומחה לרבים:

כסף משנה אסמכתא שקנו מידו וכו' כיצד הרי שהתפיס שטרו או שוברו וכו'. נראה שרבינו מפרש כמו שפירשו הרמב''ן והרשב''א דבאסמכתא דנפשיה קניין מעכשיו סגי ולא הוזכר ב''ד חשוב אלא בדבר שב''ד מכריחין אותו על כך וזה שכתב התפיס שטרו או שוברו ולא כתב התפיס ממון שהוא אומר לתת לחבירו משום דכה''ג אין ב''ד חשוב מעלה ומוריד דאי אמר מעכשיו אפילו בלא ב''ד חשוב קנה ואם לא אמר מעכשיו אפילו בב''ד חשוב לא קנה וזה שאמרו בנדרים שאני התם דאמר ליבטלן זכוותיה כלומר שאני הכא דאמר בב''ד ליבטלן זכוותיה דכיון דאמר הכי בב''ד ע''י שהכריחוהו לכך אלימא מילתא ולא הוי אסמכתא והיינו דאסיק בתר הכי והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב''ד חשוב כלומר כעובדא דההיא דאתפיס זכוותיה ולזה נוטין דברי ה''ה בפ' זה דלא הוזכר ב''ד חשוב אלא בדברים שב''ד מכריחין אותו עליהם אבל בשאר אסמכתות אין ב''ד חשוב מעלה ומוריד. ואפשר לפרש בענין אחר דלדעת רבינו קניין בב''ד חשוב מהני לבטל כל מיני אסמכתות שבעולם והא דנקט התפיס שטרו או שוברו ולא נקט התפיס הערבון לישנא דגמרא נקט דאמר שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה ולישנא דליבטלן לא שייך אלא בשטרות ולא בערבון וכן משמע מלישנא דזכוותיה ומעשה שהיה כך היה אבל אין ה''נ דבהתפסת הערבון מהני אם קנו מידו בב''ד חשוב ולפי זה אפשר לומר דהיינו דבגמרא בתר דאמר דשאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה אמר והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו בבית דין חשוב והוה סגי ליה דבתר מאי דשני שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה לימא והכי הלכתא אלא משום דאי הוה אמר הכי הוה משמע דדוקא בהתפסת שטר הוא דמהני קניין בית דין חשוב אבל לא בהתפסת ערבון מש''ה אמר והלכתא אסמכתא קניא וכו' לכלול כל מיני אסמכתות דמהני בהו קניין ב''ד חשוב. וא''ת כיון דאיכא קניין על כרחך במעכשיו הוא דכל קניין כמעכשיו הוא כדמוכח בנדרים וכיון דאיכא מעכשיו ליכא אסמכתא ובית דין חשוב למה לי. יש לומר שיסבור כמו שכתבו תלמידי הרשב''א דאע''ג דבעלמא קניין בלא מעכשיו לא מהני היינו לקנות אבל הכא לאו גבי קנייה היא אלא לסלק אסמכתא בלחוד והילכך כיון דקנו מידן אע''ג דקנו לאחר זמן גמר בדעתיה ומהני והוא שיהיה בבית דין חשוב. ואי נמי יסבור כמ''ש הר''ן דאע''ג דמי שהקנה לחבירו סתם לא בעינן דלימא מעכשיו מיהו כי אתני באם לא באתי לא משמע דליקני מעכשיו. א''נ אע''ג דכל קניין כמעכשיו הוא מ''מ כולי עלמא לאו דינא גמירי וכל שקנו מידו סתם אמרינן דאסמכתא היא ולא גמר ומקני אבל כשהזכירו לו שיקנה מעכשיו [אם לא יהיה כך] אז ודאי גמר ומקני שאם לא היה גומר להקנותו לא היה מקנהו מעכשיו ואפי' במאן דבקיאי בדיני אסמכתא הוי דינא הכי דלא פלוג רבנן ולא עוד אלא דבקיאים שייך נמי למימר דלא מסקי אדעתייהו בשעת הקניין שהם מקנין במעכשיו והילכך לא גמרי ומקני עד שיאמרו מעכשיו בהדיא. א''נ שסובר כמו שכתב ה''ה לדעתו בפ' ראשון מהלכות אלו דיש קניין בלא מעכשיו הגם כי לדעתו זה צריך ליישב ההיא דנדרים:

יד כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהִתְפִּיס שְׁטָרוֹ אוֹ שׁוֹבְרוֹ בְּבֵית דִּין. וְקָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁאִם לֹא בָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי יִנָּתֵן שְׁטָר זֶה לְבַעַל דִּינוֹ וְהִגִּיעַ הַיּוֹם וְלֹא בָּא הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִים. וְאִם עִכְּבוֹ נָהָר אוֹ חֹלִי מִלָּבוֹא לֹא יִתְּנוּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בְּבֵית דִּין חָשׁוּב:

כסף משנה ואם עכבו נהר או חולי. נראה דחולי שם כולל בין לחולי גופו בין לחולי בנו וכטעמא דכתב הר''ן ואפשר דס''ל לרבינו דדוקא חולי גופו שאינו יכול לבא והוא חולה. והראשון נראה יותר:

טו הַמְחַיֵּב עַצְמוֹ בְּמָמוֹן לְאַחֵר בְּלֹא תְּנַאי כְּלָל. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה חַיָּב לוֹ כְּלוּם הֲרֵי זֶה חַיָּב. שֶׁדָּבָר זֶה מַתָּנָה הִיא וְאֵינָהּ אַסְמַכְתָּא. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לְעֵדִים הֱווּ עָלַי עֵדִים שֶׁאֲנִי חַיָּב לִפְלוֹנִי מָנֶה. אוֹ שֶׁכָּתַב לוֹ בִּשְׁטָר הֲרֵינִי חַיָּב לְךָ מָנֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים. אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים הֲרֵינִי חַיָּב לְךָ מָנֶה בִּשְׁטָר. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר אַתֶּם עֵדַי. הוֹאִיל וְאָמַר בִּשְׁטָר הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁאָמַר הֱווּ עָלַי עֵדִים וְחַיָּב לְשַׁלֵּם. אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוֹדִים וְהָעֵדִים יוֹדְעִים שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֶצְלוֹ כְּלוּם. שֶׁהֲרֵי חִיֵּב עַצְמוֹ. כְּמוֹ שֶׁיִּשְׁתַּעְבֵּד הֶעָרֵב. וְכָזֶה הוֹרוּ רֹב הַגְּאוֹנִים:

מגיד משנה המחייב עצמו בממון לאחר וכו'. בכתובות [פרק הנושא] (דף ק"א:) כמו שיתבאר: כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים וכו'. גרסינן בהנושא בכתובות אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב ור''ל אמר פטור והקשו ה''ד אי דאמר ליה אתם עדי מאי טעמא דר''ל דקא פטר ואי דלא אמר להו אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן דקא מחייב ותירץ (לא) לעולם דלא אמר להו אתם עדי והכא במאי עסקינן (כגון) שאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר ר''י אמר חייב אלימא מלתא דשטרא וכמאן דאמר להו אתם עדי דמי ור''ל אמר פטור לא אלימא מילתא דשטרא זה לשון הגמ'. וזה פירוש המחבר לפי הנראה האומר חייב אני לך וכו' פירוש שבא להתחייב בלא הלואה דאי בהלוואה ויהיה מחלוקתן בכופר אחר שהודה לו החוב היה לו לומר ואח''כ כפר שזהו עיקר המחלוקת אלא פשוט הוא שבבא להתחייב בלא הלואה הוא. והקשו אי דאמר להו אתם עדי מאי טעמא דר''ל פירוש פשיטא להו לבעלי הגמרא דכי היכי דאתם עדים מהני בהודאה ה''נ מהני בבא להתחייב. עוד הקשו אי דלא אמר להו אתם עדי מאי טעמא דר' יוחנן דמחייב דזה לאו כלום כיון דלא אמר אתם עדי ובהודאה נמי יכול לומר משטה הייתי בך ותירצו הב''ע כגון דאמר אני חייב לך בשטר בבא להתחייב הוא כדאמרן ואומר בפני עדים הריני חייב לזה בשטר מנה וכיון שהזכיר מלת שטר הרי זה כמי שבא להתחייב ואמר אתם עדי וזה לדעת ר' יוחנן. וממילא דאם כתב לו בשטר הריני חייב לך מנה ואע''פ שאין שם עדים בשטר ה''ז קנה וכל שכן הוא וזהו שכתב המחבר או שכתב לו שטר וכו' ומ''מ אין זה אלא במסרו לו בעדים וכמ''ד עדי מסירה קונים. א''נ כגון שהיה השטר בכתב ידי המתחייב ונתנו בינו לבינו ולגבות מנכסים בני חורין כמו שיתבאר בהלכות מלוה ולוה. אבל אם היה כתב ידי אחר ונתנו בינו לבינו ודאי לאו כלום הוא דלא עדיף זה המתחייב מלוה ממש. זו שיטת המחבר. אבל הרמב''ן והרשב''א ז''ל חלקו עליו ופירשו דרישא לאו במי שבא להתחייב בלא כלום היא. והכי פירושו קס''ד מעיקרא דפליגי במי שמודה שהוא חייב מחמת הלואה או מחמת טענה אחרת. וזהו שהקשה להדיא דאי אמר להו אתם עדי מ''ט דר''ל דפטר והלא נתברר פ' זה בורר שאינו יכול לחזור ולכפור. ואי דלא אמר להו מאי טעמא דר' יוחנן שהרי יכול לומר משטה אני בך כדאיתא התם. אבל במחייב עצמו בלא כלום לא היו מקשים מ''ט דר''ל ואדרבה היו תמהים על ר' יוחנן היאך מתחייב זה בדברים אפילו באתם עדי בלא קניין ובלא שטר בשום צד והביאו ז''ל ראיות לדין זה שאין אדם מתחייב בדברים אפילו באתם עדי בלא קניין ובלא שטר. ותירצו כגון דאמר חייב אני לך בשטר פירוש שאם כתב לו שטר ולאו במודה שהוא חייב מחמת הלואה כדס''ד עד השתא אלא שהוא מתחייב בלא כלום וכותב לו שטר חיוב על מנה ושטר זה כשאר שטרי חוב ופירשו כמאן דא''ל אתם עדי דמי כמאן דהודה שהוא חייב לו כבר ואמר אתם עדי כן הוא דינו של זה המתחייב בלא כלום בשטר. זו היא שיטתם ושיטת קצת מפרשים ז''ל ולפי שיטה זו אין שום צד שיהיה חייב אלא בשכתב לו שטר ונמצא שהן חלוקין על המחבר בב' חלקים מג' שכתב. ובאמת שאין לשון הגמרא נאות לפירושם ז''ל וכן כתב הרשב''א ז''ל עצמו. ודעת ההלכות נראה כדעת המחבר אע''פ שהרמב''ן ז''ל דחק לפרשה כפי שיטתו:

כסף משנה המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל וכו' כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו'. זה נלמד מדאמרינן בפרק מי שמת (דף קמ"ט) ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא:

טז חִיֵּב עַצְמוֹ * בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ קָצוּב. כְּגוֹן שֶׁאָמַר הֲרֵינִי חַיָּב לָזוּן [ט] אוֹתְךָ אוֹ לְכַסּוֹת חָמֵשׁ שָׁנִים. אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ לֹא נִשְׁתַּעְבֵּד. שֶׁזּוֹ כְּמוֹ מַתָּנָה הִיא וְאֵין כָּאן דָּבָר יָדוּעַ וּמָצוּי שֶׁנְּתָנוֹ בְּמַתָּנָה. וְכֵן הוֹרוּ רַבּוֹתַי:

ההראב"ד בדבר שאינו וכו'. א''א רבותיו הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמ' הקשו מאותה משנה לריש לקיש וסייעו לרבי יוחנן והיו סבורין שאינם כשטרי פסיקאתא ור''ל הוא שמעמיד אותה בכך וכשתעיין יפה הכל דרך אחד עכ''ל:

מגיד משנה חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו' וכן הורו רבותי. בהשגות א''א רבותיו הורו ולא ידעתי מאין הורו שהרי בגמרא (דף ק"ב) הקשו מאותה משנה לר''ל וסייעו לר' יוחנן והיו סבורין שאינם כשטרי פסיקאתא וריש לקיש הוא שמעמיד אותה בכך וכשתעיין יפה הכל דרך אחד ע''כ. ובאמת דהכי סוגיא דגמרא דמתניתין דהנושא אקשינן לריש לקיש דאמר פטור ומכל מקום אין זו ראיה שלא היה מקשה גם כן לר' יוחנן אחר שהוא דבר שאינו קצוב ולימא ריש לקיש ולטעמיך דבר שאינו קצוב היא אלא מאי אית לך למימר בשטרי פסיקאתא שהרי בכמה מקומות יכול להקשות ולטעמיך ואינו מקשה אבל לדין המחבר ורבותיו איני יודע ראיה, ודעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל בתשובותיהם כדברי הר''א:

כסף משנה חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו'. הר''א כתב שלא ידע מאין הורו כן גם ה''ה כתב שאינו יודע להם ראיה. ואני בעניי בינותי דנפקא לן מדאמרינן בפ' הנושא (דף ק"ב:) דכיון דבנות לא הוו בשעת קניין אע''פ שקנו מידו לא טרפי ממשעבדי ובעי לאשכוחי בנות בשעת קניין והיכי דמי כגון דגרשה ואהדרה כלומר דילדה לו בת וגרשה ואהדרה ופסק עמה לזון בתו ואם איתא דקניין מהני בדבר שאינו קצוב למה לי לאוקומה בגרשה לוקמה בילדה והתנה עמה לזונה וקנו מידו אלא ודאי משמע דקניין לא מהני שלא בשעת קידושין מפני שהוא דבר שאינו קצוב: חייב עצמו בדבר שאינו קצוב וכו'. הר''ן בפ' י' יוחסין כתב שהרב כתב בתשובה שלא כדעת רבינו מדאמרינן התם דבנכסים שיפלו לו לאחר מכאן אדם יכול ליתן במתנה לר''מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואע''ג דאינו יודע כמה יפול לו ומדר''מ נשמע לרבנן בדבר שלא בא לעולם וחיוב דבר שאינו קצוב וכתב שעוד הביא ראיות אחרות. ומראיה זו שכתב אין השגה לרבינו שסבר אפשר לו להודות שחייב לו אלף אלפי דינרי זהב ולשעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי שקנה ושעתיד לקנות ואין לומר שמא בשעת מיתתו יהיו לו נכסים יותר שא''כ אין לדבר סוף אלא כיון שיכול לשעבד עצמו לממון רב אמרינן מגו:

יז וּמִפְּנֵי מָה הַפּוֹסֵק עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁיִּהְיֶה זָן אֶת בִּתָּהּ חַיָּב לְזוּנָהּ. מִפְּנֵי שֶׁפָּסַק בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין וְהַדָּבָר דּוֹמֶה לִדְבָרִים הַנִּקְנִין בַּאֲמִירָה:

כסף משנה ומ''ש רבינו ומפני מה הפוסק דבר עם אשתו וכו' מפני שפסק בשעת נישואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה. בספר התרומות כתב שרבינו דבריו סותרים את דבריו שכתב בפכ''ג מהל' אישות כלשון הזה הנושא אשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותן שנים שקבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר עכ''ל, הרי אף שלא בשעת הקידושין אם קנו מידו חייב לזונם אע''פ שהוא דבר שאינו קצוב וזה סותר מ''ש כאן. וליישב בזה נ''ל לומר שרבינו דקדק בלשונו שכתב כאן מפני שפסק בשעת נישואין ולא כתב מפני שפסק בשעת קידושין כלומר שמ''ש שם אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו דמשמע דקניין מהני לחייבו בדבר שאינו קצוב אפי' שלא בשעת הקדושין התם שאני שהיה בשעת נישואין כלומר בין קדושין לנשואין ומפני שאינו בשעת קדושין אינו מתחייב בלא קניין ומפני שהוא בשעת נשואין מהני קניין וזהו שכתב והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה כלומר אילו היה בשעת קידושין היה נקנה באמירה לבד בלא קניין ומפני שהוא בשעת נשואין דומה לי קצת לבשעת קדושין ומהני ביה קניין. זהו אמיתת כוונת רבינו למבין הדברים על בוריין:

יח כְּשֶׁהָיוּ חַכְמֵי סְפָרַד רוֹצִים לְהַקְנוֹת בְּאַסְמַכְתָּא כָּךְ הָיוּ עוֹשִׂין. קוֹנִין מִזֶּה שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מֵאָה דִּינָרִין. וְאַחַר שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ קוֹנִין מִבַּעַל חוֹבוֹ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה כָּךְ אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ הֲרֵי הַחוֹב זֶה מָחוּל לוֹ מֵעַכְשָׁו. וְאִם לֹא יִהְיֶה אוֹ לֹא יַעֲשֶׂה הֲרֵינִי תּוֹבְעוֹ בְּמָמוֹן שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בּוֹ. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ הָיִינוּ עוֹשִׂין בְּכָל הַתְּנָאִין שֶׁבֵּין אָדָם לְאִשְׁתּוֹ בְּשִׁדּוּכִין וּבְכָל הַדְּבָרִים הַדּוֹמִין לָהֶם:

מגיד משנה כשהיו חכמי ספרד וכו' קונין מזה וכו'. מכאן אתה למד שדעת המחבר ודעת החכמים ההם דאפילו בקניין יש דין אסמכתא ולפיכך היה התנאי במחול לך וכמו שנתבאר בראש הפרק שאין אסמכתא במחול לך ודרך ישרה היתה לדעת רוב השיטות:

כסף משנה כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות באסמכתא וכו'. כתב הרב המגיד שדעת רבינו כדעת החכמים ההם שאפילו בקניין יש דין אסמכתא ולפיכך היה התנאי במחול לך וכו'. ואני תמה עליו שהרי כתב רבינו בפרק זה דקניין מעכשיו אין בו אסמכתא וכאן כתב שכל זמן שעשה וכו' מחול לו מעכשיו וכיון דאיכא מעכשיו למה להו התנאי במחול לך והא אפילו באתן לך קנה ואם כן אין מכאן ראיה שיש קניין בלא מעכשיו וכמו שכתב הרב המגיד בפרק זה גבי אסמכתא שקנו מידו עליה בבית דין חשוב ועוד שאם אינו קונה עד לאחר זמן הוה ליה משוך פרה זו ולא תקנה לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה אלא ודאי אין קניין בלא מעכשיו וחכמי ספרד שהיו עושין כן לא מפני מ''ש הרב המגיד היו עושין כן אלא לפי שהיו צריכין לייחד הדבר שיתן לו אם לא יהיה כך וכך שאין קניין חל אלא על דבר מיוחד ופעמים שאין מזדמן להם דבר שייחדוהו ועוד שלא היו יכולים להקנות מטבע דאין מטבע נקנה בחליפין ודרך רוב העולם לקנות בסך מעות לכך היו קונין מזה שהוא חייב לזה סך מעות ואחר כך היו קונין מחבירו שאם יעשה כך וכך שהוא מוחלם לו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן