הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מטמאי משכב ומושב - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א הַזָּב וְהַזָּבָה וְהַנִּדָּה וְהַיּוֹלֶדֶת כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעְתָּן אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת. מְטַמְּאִין כֵּלִים בְּמַגָּע. וּמְטַמֵּא אָדָם בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא. וּמְטַמֵּא מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב וּמֶרְכָּב מִתַּחְתָּיו וְעוֹשֶׂה אוֹתָן אַב טֻמְאָה. וּמְטַמֵּא מַדָּף עַל גַּבּוֹ:

כסף משנה הזב והזבה והנדה והיולדת וכו'. בפירקא קמא דכלים מני להו באבות הטומאה: ומה שכתב מטמאים כלים במגע. דכתיב וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וכל כלי עץ ישטף במים. ומה שכתב ומטמא אדם במגע ובמשא. דכתיב הנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו ורחץ במים וכו' ובפרק חמישי דזבים תנן הנוגע בזב ובזבה בנדה וביולדת וכו' מטמא שנים ופוסל אחד וכו' אחד הנוגע ואחד המסיט אחד הנושא ואחד הנישא ותניא בתורת כהנים והדוה בנדתה והזב את זובו מה הזב מטמא במשא אף הזוב מטמא במשא לזכר לרבות את המצורע ולנקבה לרבות היולדת. ומה שכתב ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו. דכתיב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא וכל המרכב אשר ירכב עליו הזב יטמא. ומה שכתב ומטמא מדף על גבו. פרק ד' דזבים ופרק ו' דעדיות (משנה ב') ובתורת כהנים:

ב אֶחָד זָבָה קְטַנָּה וְאֶחָד זָבָה גְּדוֹלָה. וְאֶחָד זָבָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ אוֹ מֵחֲמַת אֹנֶס. וְאֶחָד זָב בַּעַל שְׁתֵּי רְאָיוֹת אוֹ בַּעַל שָׁלֹשׁ. טֻמְאַת כֻּלָּן שָׁוָה לְטַמֵּא אֲחֵרִים:

כסף משנה אחד זבה קטנה וכו'. בת''כ יליף לה מקרא. ומ''ש או מחמת אונס. בת''כ ובפרק בנות כותים (דף ל"ב ע"ב) יליף לה מקרא. ומ''ש ואחד בעל ב' ראיות וכו'. בפ''ק דמגילה (דף ח') משנה וגמרא:

ג קְטַנָּה בַּת יוֹם אֶחָד מְטַמָּא בְּנִדָּה. בַּת עֲשָׂרָה יָמִים בְּזִיבָה. בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

כסף משנה קטנה בת יום אחד וכו'. משנה פרק יוצא דופן (נדה דף מ"ג ע"ב ומ"ד ע"ב):

ד קָטָן בֶּן יוֹם אֶחָד מְטַמֵּא בְּזִיבָה. וְאֶחָד גֵּרִים וַעֲבָדִים וְאֶחָד יִשְׂרָאֵל מְטַמְּאִין בְּנִדָּה וּבְזִיבָה:

כסף משנה קטן בן יום אחד מטמא בזיבה. שם (דף מ"ג ע"ב) ובר''פ בנות כותים (דף ל"ג): ואחד גרים ועבדים. רפ''ב דזבים הכל מיטמאין בזיבה אף הגרים אף העבדים בין משוחררים בין שאינם משוחררים. ומ''ש שמטמאין בנדה:

ה סְרִיס אָדָם סְרִיס חַמָּה מְטַמְּאִין בְּזִיבָה כִּשְׁאָר הַבְּרִיאִין:

כסף משנה סריס אדם וסריס חמה מטמאין בזיבה וכו'. רפ''ב דזבים:

ו אֵין הָאִשָּׁה מִטַּמְּאָה בְּלֹבֶן וְלֹא הָאִישׁ בְּאֹדֶם אֶלָּא הָאִשָּׁה בְּאֹדֶם וְהָאִישׁ בְּלֹבֶן:

כסף משנה אין האשה מטמאה בלובן ולא האיש באודם וכו'. בריש פרק בנות כותים (דף ל"ב ע"ב) ובפרק כל היד:

ז טֻמְטוּם וְאַנְדְרוֹגִינוּס נוֹתְנִין עֲלֵיהֶם חֻמְרֵי הָאִישׁ וְחֻמְרֵי הָאִשָּׁה. מִטַּמְּאִין בְּלֹבֶן כְּאִישׁ וּבְאֹדֶם כְּאִשָּׁה. וְטֻמְאָתָן בְּסָפֵק לְפִיכָךְ אֵין שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן תְּרוּמָה וְקָדָשִׁים וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. רָאָה לֹבֶן וְאֹדֶם כְּאַחַד שׂוֹרְפִין עֲלֵיהֶן אֶת הַתְּרוּמָה וְאֶת הַקָּדָשִׁים אֲבָל אֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן עַל בִּיאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ג) 'מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ' עַד שֶׁיִּהְיֶה הַטֻּמְאָה טֻמְאַת זָכָר וַדַּאי אוֹ טֻמְאַת נְקֵבָה וַדָּאִית. וְכֵן הַנּוֹגֵעַ בַּלֹּבֶן וְאֹדֶם שֶׁלּוֹ כְּאַחַת אֵינוֹ חַיָּב עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. נָגַע הוּא בְּעַצְמוֹ * בְּלֹבֶן וְאֹדֶם שֶׁרָאָה הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ:

ההראב"ד בלובן ואודם שראה. א''א אולי טעה בלשון התוספתא וחילק בין אחרים שנגעו באודם ולובן של טומטום להוא עצמו שנגע בשלו ואם נתכוון לכך טעה טעות גדולה שלא אמרה התוספתא אלא שנגע הטומטום באודם ולובן של זכר ונקבה ודאית חייב על ביאת מקדש שלא תאמר לא חייבה תורה שילוח אלא לזכר ודאי ולנקבה ודאית לכך הוצרך לומר שהוא חייב:

כסף משנה טומטום ואנדרוגינוס וכו'. רפ''ב דזבים. ומ''ש לפיכך אין שורפין עליהם תרומה וקדשים ואין חייבים עליהם על טומאת המקדש. שם וטומאתן בספק ומבואר בתוספתא בפ''ב דזבים: ראה לובן ואודם כאחד וכו'. שם ובפרק המפלת עלה כ''ח ויליף לה מקרא. ומ''ש וכן הנוגע בלובן ואודם שלו כאחד וכו'. שם בתוספתא: ומ''ש הוא עצמו שנגע בלובן ואודם וכו'. שם הוא עצמו שנגע בלובן ואודם ונכנס למקדש פטור וגירסא משובשת היא וצריך להגיה חייב: וכתב הראב''ד בלובן ואודם שראה א''א אולי טעה בלשון התוספתא וחילק וכו'. ואין דברים אלו כדאי לכתוב שטעה טעות גדולה או קטנה שהרי אפשר לפרש התוספתא בנגע בשלו אבל אי קשיא הא קשיא מ''ש נגע הוא מנגעו אחרים דכיון דבנגעו אחרים אינם חייבים על ביאת המקדש משום דבעינן שתהא טומאת זכר ודאי או טומאת נקבה ודאית מאותו טעם בעצמו יש לפטור בשנגע הוא בעצמו ויש לדחוק ולפרש לשון רבינו כפירוש הראב''ד דבנגעו טומטום ואנדרוגינוס בשל אחרים מיירי אלא שלשון שראה שכתב רבינו קשה לזה:

ח דַּם הַנִּדָּה אוֹ דַּם הַזָּבָה אוֹ דַּם הַיּוֹלֶדֶת מְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-לג) 'וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב' מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁמַּדְוֶה כָּמוֹהָ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן אִסּוּר נִדָּה שֶׁחֲמִשָּׁה דָּמִים טְמֵאִים בָּאִשָּׁה אֲבָל אִם רָאֲתָה דָּם יָרֹק הֲרֵי הוּא טָהוֹר וְאֵינוֹ כְּמוֹ רֻקָּהּ וּשְׁאָר מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מִמֶּנָּה שֶׁהָרֹק מִתְעַגֵּל וְיוֹצֵא וְזֶה שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד:

כסף משנה דם הנדה או דם הזבה וכו'. משנה פרק יוצא דופן (דף מ"ג ע"ב). ומ''ש במגע ובמשא. בריש פרק דם הנדה (דף נ"ד ע"ב) מנא ה''מ דדם הנדה מטמא אמר חזקיה דאמר קרא והדוה בנדתה מדוה כמותה מה היא מטמאה אף מדוה מטמא: וכבר ביארנו בענין איסור נדה וכו'. בפ''ה מהא''ב. ומ''ש אבל אם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור וכו'. משנה פ' כל היד (דף י"ט) וכחכמים. ומ''ש שהרוק מתעגל ויוצא. שם בגמרא:

ט אִשָּׁה שֶׁיָּצָא הַוָּלָד מִדָּפְנָהּ וְיוֹצֵא עִמּוֹ דָּם מִן הַדֹּפֶן הֲרֵי אוֹתוֹ דָּם אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כְּדַם הַנִּדָּה וְהַלֵּדָה וְהַזִּיבָה שֶׁהַמָּקוֹר מְקוֹמוֹ טָמֵא. וְהָאִשָּׁה טְהוֹרָה עַד שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה דָּם דֶּרֶךְ הָרֶחֶם:

כסף משנה אשה שיצא הולד מדפנה וכו'. בר''פ יוצא דופן (דף מ"א:) אמרינן דביוצא ולד ודם דרך דופן ר''ש מטהר וחכמים מטמאים ובמקור מקומו טמא פליגי מר סבר מקור מקומו טמא ומר סבר מקור מקומו טהור ופירש''י רבנן סברי טיפה עצמה מטמא במגע משום דנגעה במקור ומקור מקומו טמא ואיתמר עלה אמר ריש לקיש לדברי המטמא בדם מטמא באשה לדברי המטהר בדם מטהר באשה רבי יוחנן אמר אף לדברי המטמא בדם מטהר באשה ויליף ר''י מקרא שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה וידוע דהלכה כר''י:

י מְקוֹר הָאִשָּׁה שֶׁנֶּעֱקַר וְנָפַל לָאָרֶץ הָאִשָּׁה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב וְכֵן מָקוֹר שֶׁהִזִּיעַ כִּשְׁנֵי טִפֵּי מַרְגָּלִיּוֹת הָאִשָּׁה טְמֵאָה טֻמְאַת עֶרֶב. אֲבָל אֵינָהּ נִדָּה עַד שֶׁתִּרְאֶה אֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דָּמִים הַמְטַמְּאִין אוֹתָהּ:

כסף משנה מקור האשה שנעקר וכו'. שם מקור שנעקר ונפל לארץ טמאה וכו' למאי אילימא לטומאת שבעה דם אמר רחמנא ולא חתיכה אלא לטומאת ערב ופירש''י שנעקר חתיכת בשר: וכן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות וכו'. שם אמר ר''י מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות טמאה למאי אילימא לטומאת שבעה ה' דמים טמאים באשה ותו לא אלא לטומאת ערב ודוקא תרתי אבל חדא אימא מעלמא אתיא. ופירש''י טיפי מרגליות דם לבן וצלול. לטומאת ערב מפני שנגע במקור ונוגע בה. מעלמא מן הצדדין:

יא הֵזִיעָה טִפָּה אַחַת הֲרֵי הָאִשָּׁה טְהוֹרָה שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא מִחוּץ לַמָּקוֹר:

יב זוֹבוֹ שֶׁל זָב אָב מֵאֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת כְּזָב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו-ב) 'זוֹבוֹ טָמֵא הוּא' וּמְטַמֵּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא בְּכָל שֶׁהוּא. רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל זָב אֵינָהּ מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא וַהֲרֵי הִיא כְּשִׁכְבַת זֶרַע * בֵּין מֵאִישׁ גָּדוֹל בֵּין מֵאִישׁ קָטָן וְכֵן הַמִּשְׁכָּבוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת שֶׁיָּשַׁב עֲלֵיהֶם מִשֶּׁרָאָה רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה עַד שֶׁרָאָה הַשְּׁנִיָּה טְהוֹרִים שֶׁאֵינוֹ קָרוּי זָב אֶלָּא אַחַר רְאִיָּה שְׁנִיָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מְחֻסְּרֵי כַּפָּרָה. רָאָה אַחַת מְרֻבָּה כִּשְׁתַּיִם אֵין טָמֵא אֶלָּא הַמֵּסִיט טִפָּה אַחֲרוֹנָה:

ההראב"ד בין מאיש גדול בין מאיש קטן (הרי הראייה). א''א אין לשונו מיושר שאילו היתה ראייתו של זב קטן כשכבת זרעו לא היתה טמאה כלל עד שיהיה בן ט' שנים ויום אחד אבל התורה הקישה קטן לגדול דכתיב זאת תורת הזב בין קטן בין גדול עשה קטן כגדול לכל זיבתו:

כסף משנה זובו של זב מאבות הטומאות וכו' ומטמא במגע ובמשא. פ''ק דכלים ובפרק דם הנדה (דף נ"ד ע"ב) יליף לה מקרא. ומ''ש בכל שהוא. משנה ר''פ יוצא דופן (דף מ'): ראיה ראשונה של זב וכו'. בריש זבים וכב''ה. ומ''ש בין מאיש קטן. בפרק בנות כותים (דף ל"ב ע"ב) בעיא דאיפשיטא והיינו למגע אבל למשא לא מטמא אלא בשתי ראיות דאז מקרי זב אבל בראיה אחת לא מיקרי זב כמו שלמדו שם מהכתובים. ועל מ''ש רבינו בין מאיש גדול בין מאיש קטן, כתב הראב''ד א''א אין לשונו מיושר. טעמו לומר שעל מ''ש והרי היא כש''ז לא יצדק לומר בין מאיש קטן אבל טומאת ראיה ראשונה של זב בקטן אינו אלא מטעם שהיא תחלת זוב והכתוב הקיש בזב קטן לגדול כמו שמפורש בפרק בנות כותים עלה ל''ד ורבינו גם כן לכך נתכוון. ומ''ש וכן המשכבות והמושבות וכו'. בסוף נדה (עב:) ובתוספתא דזבים פרק קמא וכבית הלל: ראה אחת מרובה כשתים וכו'. בתוספתא דזבים וכב''ה:

יג רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל מְצֹרָע מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה-ב) 'כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכל טָמֵא לָנָפֶשׁ' הֲרֵי הַצָּרוּעַ כְּזָב גָּמוּר מַה זָּב גָּמוּר זוֹבוֹ מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא אַף מְצֹרָע רְאִיָּתוֹ הָרִאשׁוֹנָה מְטַמֵּא בְּמַשָּׂא:

כסף משנה ראיה ראשונה של מצורע וכו'. בפרק בנות כותים עלה ל''ד ל''ה וכדאסיק אביי:

יד רֹק הַזָּב וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו כָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן אַב טֻמְאָה דִּין תּוֹרָה. וּמְטַמֵּא בְּכָל שֶׁהוּא בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא הֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּרֹק (ויקרא טו-ח) 'וְכִי יָרֹק הַזָּב בַּטָּהוֹר'. וּמֵימֵי רַגְלָיו וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיֶה בָּהֶם צִחְצוּחֵי זִיבָה כָּל שֶׁהוּא:

כסף משנה רוק הזב ושכבת וכו'. בפ''ק דכלים זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו וכו' מטמאים במגע ובמשא ובר''פ דם הנדה (דף נ"ה ע"ב) יליף רוקו מדכתיב וכי ירוק הזב בטהור ומרבי ליה בין לטומאת מגע בין לטומאת משא ומימי רגליו מייתי לה (דף נ"ו) מדתניא זובו טמא וזאת לרבות מימי רגליו ושכבת זרעו מייתי לה בס''פ כיצד הרגל (דף כ"ה) מק''ו ור' יהושע נתן טעם לש''ז דמטמא אף במשא משום דא''א בלא צחצוצי זיבה כל שהוא ומשמע לרבינו דה''ה למימי רגליו וכתב רבינו טעם זה שהוא יותר פשוט וקצר. ומ''כ מאי דמטמא מימי רגליו מהאי טעמא ק''ל דבנדה יליף מוזאת ואפשר לתרץ דגמרא יליף מוזאת לומר דאפילו ר''א דמטהר ממשא לש''ז דסבירא ליה כיון דכתיבא ביה ש''ז לא מטמאה הכא מודה מרבויא דוזאת אבל לדידן דקי''ל כר' יהושע דא''א וכו' ה''ה למימי רגליו וראיה לדבר דאמרינן בתורת כהנים זאת תורת הזב מה הזב וכו' ומייתי לה בנדה (דף כ"ב) ובתר הכי בת''כ יכול אף מימי רגלים יהו סותרים וכו' ומהי תיתי שיהו סותרים והא ש''ז גופא לא סתרא אלא משום צחצוחי זיבה אלא ודאי משום דמימי רגליו נמי אי אפשר בלא צחצוחי זיבה קאמר הכי. וממ''ש רבינו פ''ק דכלים נראה דתרוייהו נפקי מוזאת ויהיב רבינו טעמא מאי שנא דמרבינן הני טפי מאחריני משום דא''א להו בלא צחצוחי זיבה. ואפשר שלזה נתכוון רבינו כאן עכ''ל:

טו אֶחָד זָב וְאֶחָד נִדָּה וְיוֹלֶדֶת וְזָבָה כָּל אֶחָד מֵהֶן רֻקּוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו אַב טֻמְאָה כְּזָב. וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ הַזָּב אֶחָד הַזָּב וְאֶחָד שְׁאָר הָאַרְבָּעָה:

כסף משנה אחד זב ואחד נדה ויולדת וזבה וכו':

טז תִּשְׁעָה מַשְׁקִין בְּזָב שְׁלֹשָׁה מֵהֶן אָב טֻמְאָה וְהֵן רֻקּוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ מְטַמֵּא אָדָם וְכֵלִים בְּכָל שֶׁהוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. שְׁלֹשָׁה מֵהֶן כִּוְלַד הַטֻּמְאָה וְאֵלּוּ הֵן דִּמְעַת עֵינוֹ וְדַם מַגַּפְתּוֹ וַחֲלֵב הָאִשָּׁה. כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ * כְּמַשְׁקִין טְמֵאִין שֶׁאֵין מְטַמְּאִין אָדָם אֲבָל מְטַמְּאִין כֵּלִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּשְׁלֹשָׁה מֵהֶן טְהוֹרִין וְאֵלּוּ הֵן זֵעָתוֹ וְלֵחָה סְרוּחָה הַיּוֹצְאִים מִמֶּנּוּ וְהָרֵעִי. הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה מִן הַזָּב וַחֲבֵרָיו כְּמוֹתָן מִשְּׁאָר הָאָדָם. כִּיחוֹ וְנִיעוֹ וְרִירוֹ וּמֵי הָאַף שֶׁלּוֹ הֲרֵי הֵן כְּרֻקּוֹ לְכָל דָּבָר וּבִכְלַל הָרֹק הֵן חֲשׁוּבִין. דָּם הַיּוֹצֵא מִפִּי אַמָּה וְדָם הַשּׁוֹתֵת מִפִּיו הֲרֵי הֵן בִּכְלַל דָּם מַגַּפְתּוֹ. הָיָה מוֹצֵץ וְרוֹקֵק דָּם הֲרֵי זֶה מְטַמֵּא כְּרֹק. שֶׁהַדָּם שֶׁמּוֹצֵץ אִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא צִחְצוּחֵי רֹק:

ההראב"ד כמשקין טמאין שאין מטמאין. א''א אף בזה טעה שהרי הן מטמאין את הגוויה ברביעית על ידי שתייה אבל במגע ודאי אין מטמאין אלא הידים בלבד ואפילו במשהו והן מטמאין אף הכלים במשהו משמעתא קמייתא דאלו דברים:

כסף משנה תשעה משקין בזב וכו'. בריש פרק דם הנדה (דף נ"ה ע"ב) ובת''כ. ומה שכתוב בספרי רבינו כמותו טעות סופר הוא וצריך להגיה ולכתוב כמותן ובזה יבא לשונו דבור על אפניו הרי אלו שלשה מן הזב וחביריו כמותן משאר האדם כלומר כשם ששלשה אלו טהורים משאר האדם כך הם טהורים כשהם מהזב וחביריו הנזכר בראש הפרק. ועל מה שכתב רבינו כל אחד מאלו כמשקין טמאים שאין מטמאין אדם כתב הראב''ד א''א אף בזה טעה וכו'. מ''ש משמעתא קמייתא דאלו דברים דמסכת ברכות (דף נ"א ע"ב) היינו לומר דגבי מוזגין את הכוס ואחר כך נוטלין לידים משמע דבכל שהוא מטמו כלי וידים כי אין רגילות להיות נדבק רביעית בידים ולא בכלי ואני אומר שמאחר שדבריו יכולים להתפרש דלא מיירי אלא לענין מגע אין כאן טעות: כיחו וניעו ומי האף וכו'. בריש פרק דם הנדה (דף נ"ה ע"ב). ומ''ש ורירו. בתוספתא פרק בתרא דזבים. ומ''ש ובכלל הרוק הן חשובים, כלומר ומשום הכי לא מנה אלא ג' דאל''כ שבעה מיבעי ליה: דם היוצא מפי האמה וכו'. שם (בנדה דף נ"ו) זובו טמא הוא [הוא טמא] ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא ומשמע דהיינו ודאי לענין שלא יטמא כזב אבל מטמאין כמשקין טמאין וכן מפורש בתוספתא דזבים פרק אחרון: ומ''ש היה מוצץ ורוקק דם וכו'. בפרק מצות חליצה עלה ק''ה יבמה שרקקה [דם] תחלוץ לפי שא''א לדם בלא צחצוחי רוק מיתיבי יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא ת''ל זובו הוא זובו טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא ל''ק כאן במוצצת כאן בשותת:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן