הלכות מגילה וחנוכה - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מגילה וחנוכה - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א בְבַיִת שֵׁנִי כְּשֶׁמַּלְכֵי יָוָן גָּזְרוּ גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל וּבִטְּלוּ דָּתָם וְלֹא הֵנִיחוּ אוֹתָם לַעֲסֹק בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת. וּפָשְׁטוּ יָדָם בְּמָמוֹנָם וּבִבְנוֹתֵיהֶם וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל וּפָרְצוּ בּוֹ פְּרָצוֹת וְטִמְּאוּ הַטָּהֳרוֹת. וְצָר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵיהֶם וּלְחָצוּם לַחַץ גָּדוֹל עַד שֶׁרִחֵם עֲלֵיהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְהוֹשִׁיעָם מִיָּדָם וְהִצִּילָם וְגָבְרוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים וַהֲרָגוּם וְהוֹשִׁיעוּ יִשְׂרָאֵל מִיָּדָם וְהֶעֱמִידוּ מֶלֶךְ מִן הַכֹּהֲנִים וְחָזְרָה מַלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל יֶתֶר עַל מָאתַיִם שָׁנָה עַד הַחֻרְבָּן הַשֵּׁנִי:

לחם משנה בבית שני וכו'. כתב ה''ה וכשאמרו בפ''ק דר''ה לא בטלה מגילת תענית לענין חנוכה ופורים וכו'. פ''ק דר''ה (דף י"ט:) אמרו והלכתא בטלה והלכתא לא בטלה קשיא הלכתא אהלכתא ל''ק כאן בחנוכה ופורים כאן בשאר יומי. וא''ת לפי דעת רבינו ז''ל דלא בטלה בחנוכה ופורים ר''ל ביומייהו דוקא א''כ לימא אידי ואידי בחנוכה ופורים ומאי דקאמר בטלה הוא לפניהם ולאחריהם ודקאמר לא בטלה היינו ביומייהו. וי''ל דעדיפא מינה משני דבטלה הוי לגמרי בין ביומייהו בין לפניהם ולאחריהם ועוד דסתמא דגמרא הוא דמתרץ קושטא דמילתא דקים לה לגמרא דבחנוכה ופורים לא בטלה ובשאר יומי בטלה:

ב וּכְשֶׁגָּבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל אוֹיְבֵיהֶם וְאִבְּדוּם בְּכ''ה בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו הָיָה וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל וְלֹא מָצְאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר בַּמִּקְדָּשׁ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד וְלֹא הָיָה בּוֹ לְהַדְלִיק אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ נֵרוֹת הַמַּעֲרָכָה שְׁמוֹנָה יָמִים עַד שֶׁכָּתְשׁוּ זֵיתִים וְהוֹצִיאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר:

ג וּמִפְּנֵי זֶה הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנַת הַיָּמִים הָאֵלּוּ שֶׁתְּחִלָּתָן כ''ה בְּכִסְלֵו יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל וּמַדְלִיקִין בָּהֶן הַנֵּרוֹת בָּעֶרֶב עַל פִּתְחֵי הַבָּתִּים בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה מִשְּׁמוֹנַת הַלֵּילוֹת לְהַרְאוֹת וּלְגַלּוֹת הַנֵּס. וְיָמִים אֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין חֲנֻכָּה וְהֵן אֲסוּרִין בְּהֶסְפֵּד וְתַעֲנִית כִּימֵי הַפּוּרִים. וְהַדְלָקַת הַנֵּרוֹת בָּהֶן מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כִּקְרִיאַת הַמְּגִלָּה:

מגיד משנה (א-ג) בבית שני כשמלכי וכו'. ספור המאורע הזה פשוט וידוע בפ' במה מדליקין בשבת (דף כ"א:) ת''ר בכ''ה בכסליו יומי חנוכה דלא למספד בהון שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו בו שמנה לילות לשנה אחרת קבעום ימים טובים ושם אמרו נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו. ודע שדעת רבינו כדעת האומר שחנוכה ופורים אינן אסורים בהספד ותענית אלא הן עצמן אבל לפניהם ולאחריהם מותרין וכשאמרו פ''ק דר''ה (דף י"ט:) לא בטלה מגילת תענית לענין חנוכה ופורים דוקא ביומן אבל לפניהם ולאחריהם בטלה וזהו שאנו מתענין בי''ג באדר:

ד כָּל שֶׁחַיָּב בִּקְרִיאַת הַמְּגִלָּה חַיָּב בְּהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה וְהַמַּדְלִיק אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן מְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת וְאֵלּוּ הֵן. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה וְשֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ וְכוּ'. וְשֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְכוּ'. וְכָל הָרוֹאֶה [א] אוֹתָהּ וְלֹא בֵּרֵךְ מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם. שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ [ב] וְשֶׁהֶחֱיָנוּ. וּבִשְׁאָר הַלֵּילוֹת הַמַּדְלִיק מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם וְהָרוֹאֶה מְבָרֵךְ אַחַת שֶׁאֵין מְבָרְכִין שֶׁהֶחֱיָנוּ אֶלָּא בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן:

מגיד משנה כל שחייב בקריאת וכו'. שם (שבת דף כ"ג.) אמר ריב''ל נשים חייבות בנר חנוכה שאף הם היו באותו הנס והשאר פשוט הוא שהן חייבין ושם מפורש שחש''ו פטורין א''כ הרי היא כמגילה: והמדליק אותה וכו'. שם מימרא מבוארת ואמרו בה הרואה מברך שתים. ופירש רבינו הרואה אותו ולא בירך דעתו ז''ל שאע''פ שיצא מן המצוה כגון שהדליקו עליו בתוך ביתו מברך וזה דעת קצת הגאונים ז''ל. והרשב''א ז''ל כתב מסתברא בשלא הדליק ולא הדליקו עליו בתוך ביתו ואינו עתיד להדליק הלילה הא לא''ה אינו צריך לברך דלא מצינו יוצא מן המצוה וחוזר ומברך על הראיה. ויש מרבוותא דפירשו אע''פ שמדליקין עליו בתוך הבית צריך לברך על הראיה ואין להם על מה שיסמוכו עכ''ל. וכן ראיתי לבעל העיטור שכתב ורואה דוקא שעומד בקרון או בספינה שלא הדליק בביתו וכן פירשו מפרשים אחרים ולשון הגמרא שהזכירו רואה סתם יותר נאות לדעת רבינו:

לחם משנה והמדליק אותה בלילה הראשון מברך ג' ברכות כו' וכל הרואה אותה ולא בירך מברך שתים. כתב ה''ה ז''ל מימרא מבוארת ואמרו בה הרואה אותה ולא בירך x. ונראה לי שיש ט''ס בדבריו וכן צריך להגיה ואמרו בה וכל הרואה אותה מברך כלומר דייק לשון רבינו ז''ל שהוסיף על לשון המימרא מלת כל שאמר כל הרואה מברך וקאמר דמ''ש רבינו ז''ל וכל הרואה אותה כוונתו לומר דבכל אופן שיראה אותה אפילו שהדליקו עליו בתוך ביתו ולכך קאמר כל. וז''ש ואמרו בה הרואה אותה וכו' דעתו ז''ל על מה שכתב כל הרואה הוא מפני שדעתו ז''ל וכו':

ה בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשְּׁמוֹנַת הַיָּמִים אֵלּוּ גּוֹמְרִין אֶת הַהַלֵּל וּמְבָרֵךְ לְפָנָיו אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִגְמֹר [ג] אֶת הַהַלֵּל בֵּין יָחִיד בֵּין צִבּוּר. אַף עַל פִּי שֶׁקְּרִיאַת הַהַלֵּל מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְבָרֵךְ עָלָיו אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַמְּגִלָּה וְעַל הָעֵרוּב. שֶׁכָּל וַדַּאי שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מְבָרְכִין עָלָיו. אֲבָל דָּבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם וְעִקַּר עֲשִׂיָּתָן לוֹ מִפְּנֵי הַסָּפֵק כְּגוֹן מַעֲשֵׂר דְּמַאי אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. * וְלָמָּה מְבָרְכִין עַל יוֹם טוֹב שֵׁנִי וְהֵם לֹא תִּקְּנוּהוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַסָּפֵק כְּדֵי שֶׁלֹּא יְזַלְזְלוּ בּוֹ:

ההראב"ד ולמה מברכין על יו''ט שני וכו'. א''א זה הטעם לאביי אבל רבא חלק עליו ואמר שאין הטעם לדמאי אלא מפני שרוב ע''ה מעשרין הם אבל ספק אחר אפילו בדרבנן מברכין:

מגיד משנה בכל יום ויום וכו'. פ''ב ממס' ערכין (י'.) ארשב''י ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל אלו הן ח' ימי חנוכה. וכתבוה כאן בהלכות: אע''פ שקריאת וכו'. זה ידוע שמברכין על ההלל ובפ' במה מדליקין (כ"ג.) שאלו גבי ברכת חנוכה היכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רנב''י אמר שאל אביך ויגדך והקשה רב עמרם על מה שאמרו שמברכים על של דבריהם מדתנן הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו ומפרישין אותו ערום ובין השמשות ואי אמרת בדרבנן בעי ברכה היכי מברך והא בעינא והיה מחניך קדוש וליכא ותירץ אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דבריהם לא בעי ברכה והקשו על תירוץ זה והא יו''ט שני דספק דדבריהם וקא מברכינן ותירצו התם כי היכי דלא ליזלזלו ביה ורבא תירץ על קושית הדמאי ואמר רבא רוב ע''ה מעשרים הן. ודעת רבינו והגאונים ז''ל לפרש דרבא לא פליג אהאי טעמא דאביי דהא בהדיא אמרינן בברכות (כ"א.) ספק קרא ק''ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ק''ש מאי טעמא ק''ש דרבנן אלמא כל ספק דדבריהם לא בעי מיהדר וברוכי אלא טעמא דרבא כיון דתקינו רבנן וגזרו על הדמאי כמצוה של דבריהם ממש הוו להו לתקוני בברכה אלא משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן עבוד רבנן היכרא דלא לימרו כדאורייתא דמי להו לרבנן. ומכאן למדו הגאונים ז''ל לספק מילה שאין מברכין עליה וזה כדעת הרמב''ן ז''ל אבל הר''א ז''ל סבור דרבא פליג אדאביי ולרבא כל ספק אפילו בדרבנן בעי ברכה וכן כתוב בהשגות וקבלת הגאונים תכריע:

לחם משנה אע''פ שקריאת הלל מצוה מד''ס מברך עליו. ה''ה ז''ל האריך בלשון זה לפרש הסוגיא לדעת רבינו ז''ל וצריך אני לבאר דעתו בפירוש הסוגיא שנראה מחולף ממה שכתב רבינו ז''ל בתשובותיו לחכמי לוניל הביאה מ''ע בסוף הלכות מילה דשם כתב רבינו ז''ל וז''ל וכן האנדרוגינוס אין מברכין על מילתו (מפני שהוא אינו זכר ודאי) ושאלו ממנו חכמי לוני''ל ז''ל וז''ל והלא ספק תורה הוא ועל ספק דרבנן הוא דלא מברכינן (עליו) אבל ספק דאורייתא מברכינן (עליו) חוץ מן הדמאי מפני שרוב ע''ה מעשרין הן כדאיתא בפרק במה מדליקין וכו' ושם השיב רבינו ז''ל כמבואר באותה תשובה ואיני חש להעתיקה שהספר מצוי ביד כל אדם. ונראה דדעת חכמי לוניל הוא לפרש הסוגיא דפרק במה מדליקין כך דהקשו שם (דף כ"ג) דהיכי מברכינן בחנוכה משום דהיא מצוה דדבריהם הא בדמאי אין מברכין עליו אע''פ שמצותו מצוה מדבריהם ותירץ אביי ואמר ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה פי' כל דבר שהוא ודאי מדבריהם כלומר בכל המצות בין שיהיו מדרבנן כגון נר חנוכה ועירוב בין שיהיו מדאורייתא כגון מעשר וכיוצא בו כיון שהם מצות בודאי הנה הברכות אשר תקנו בהם חכמים נקראו מצוה מדבריהם ודאית ולכך בעי ברכה אבל ספק דדבריהם כלומר כל דבר שהמצוה אינה ודאית אלא ספק בין שנפל לי הספק אם עשיתי המצוה או לא בין שהמצוה עצמה תקנוה חכמים מפני הספק בכל איזה אופן שיהיה הנה הברכה נקרא בהן ספק דדבריהם ולכך לא בעי ברכה והקשו מיו''ט שהוא ספק מדבריהם ותירצו דטעמא דיו''ט כי היכי דלא לזלזלו ביה ובא רבא ונחלק על אביי ואמר דודאי ספק דבריהם בעי ברכה וטעמא דדמאי הוא מפני שרוב ע''ה מעשרין הן וכו' ואע''ג דאמרינן בפרק מי שמתו (דף כ"א) דספק קרא ק''ש לא בעי ברכה מפני שק''ש הוי דרבנן היינו דוקא היכא דהמצוה עצמה היא מדרבנן אבל ברכת המצוה שעיקר המצוה מן התורה כגון דמאי שעיקר המעשר מן התורה ודאי דמברכינן אי לאו טעמא דרוב ע''ה מעשרין וכדכתב הר''ן ז''ל בפ' במה מדליקין חילוק זה לדעת המפרשים, נמצינו למדין לפי דעת זה דבכל ספק דאורייתא כלומר שהמצוה היא של תורה מברכינן אבל היכא דהמצוה מדרבנן כגון ספק בירך בק''ש וידוע לו שקרא ק''ש ודאי דלא מברכינן. זו היא דעתם של חכמי לוניל. ומפני כן השיגו על דברי רבינו ז''ל דעל ספק דרבנן הוא דלא מברכינן אבל על ספק דאורייתא מברכינן דקי''ל כרבא וזו היא דעת הראב''ד ז''ל בהשגות. וה''ה ז''ל הבין כאן שפירוש הסוגיא הוא כן לדעת רבינו ז''ל בחילוף קצת שסובר הוא שדעתו ז''ל הוא דרבא לא פליג אאביי כלומר דס''ל ודאי דכל ספק דדבריהם לא בעי ברכה מכח ההיא דמי שמתו דספק קרא ק''ש וכו' דלא מסתבר ליה לחלק כחילוק המפרשים ז''ל בין היכא שהמצוה היא מדבריהם להיכא דהמצוה היא מדאורייתא דמשמע ליה דהכל שוה ובכל ענין מודה רבא לאביי דלא בעי ברכה ומה שהוצרך לתרץ בדמאי רוב ע''ה מעשרין וכו' הוא משום דדמאי הוי עיקר תקנתו על הספק כלומר שרבנן מתחילה תקנוהו על הספק וכיון דכן הוי כודאי דדבריהם והוא מצוה מהם ולכך ראוי לברך עליו אי לאו טעמא משום דרוב ע''ה מעשרין וכו'. נמצא לפי דעת זה שבכל ספק שנסתפק לי אין מברכין עליו אבל בדבר שעיקר תקנתו על הספק כלומר שחכמים תקנו עליו מן הספק כמו דמאי ודאי דמברכין זולת דמאי מטעמא דרוב ע''ה מעשרין הן וא''כ לפי זה לא צריכנא ביו''ט טעמא דלא ליזלזלו ביה דהרי יו''ט עיקר תקנתו על הספק הוא, וא''כ יש לתמוה טובא כפי פירוש זה שמפרש ה''ה ז''ל בדעת רבינו ז''ל דא''כ איך כתב רבינו ז''ל טעמא ביו''ט משום דלא ליזלזלו ביה והא קי''ל כרבא לגבי דאביי ולדידיה לא צריכא לטעמא דאתי לזלזולי וטעמא דיו''ט לאו מש''ה הוא אלא משום דעיקר תקנתו על הספק. וע''ק דאיך כתב ועיקר עשייתן לא מן הספק כגון דמאי וכו' דלדברי רבא אינו כן דכל דבר שיהיה כמו דמאי שעיקר תקנתו על הספק ודאי דמברכינן עליה ובדמאי שאני שרוב ע''ה מעשרין הן וא''כ איך כתב דכל ספק שיהיה כמו דמאי שאין מברכין עליו. ורבינו ז''ל באותה תשובה נראה שמפרש הסוגיא באופן אחר וה''פ ודאי דדבריהם כגון נר חנוכה ועירוב בעי ברכה אבל דבר שעיקר תקנתו על הספק כגון דמאי לא בעי ברכה והקשו על זה מיו''ט שעיקר תקנתו על הספק והיכי בעי ברכה ותירצו משום דלא ליזלזלו ביה ובא רבא ותירץ דכל דבר שעיקר תקנתו על הספק מברכין דלא כאביי שהרי ביו''ט מברכין וטעמא דלא מברכינן בדמאי מפני שרוב ע''ה מעשרין הן אבל לענין ספק שנסתפק לנו אי מברכינן אי לא בהא לא איירי סוגיין כלל דכ''ע מודו דלא מברכינן וראיה ממה שאמרו בשמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן זהו מה שביאר שם רבינו ז''ל באותה תשובה. ולפי זה ג''כ קשה הקושיא שהקשיתי דכיון דקי''ל כרבא לא היה לו להזכיר כאן בהל' חנוכה טעמא דלא יזלזלו. ועוד איך כתב כגון מעשר דמאי כמו שהקשינו למעלה. ומ''מ עכ''פ צ''ל שה''ה ז''ל לא ראה אותה תשובה של רבינו ז''ל ולא הבין בדבריו שהוא מפרש הסוגייא כך דאלת''ה איך כתב דרבא לא פליג אאביי דהא בהדיא אמרינן בברכות כו' דעכ''פ צריך אתה לומר דפליג אאביי כיון דמאי דקאמר אביי הוא דדבר שעיקר תקנתו על הספק מברכינן א''כ ודאי דרבא פליג אהא כמו שאמר ה''ה ז''ל לבסוף דאי לאו טעמא דרוב ע''ה מעשרין הוה קאמר בדמאי דמברכינן משום דעיקר תקנתו על הספק כדכתיבנא ובשלמא אי ה''ה ז''ל הבין בדברי רבינו ז''ל דמפרש דמאי דקאמר אביי ספק דדבריהם לא בעי ברכה איירי בכל ספק דדבריהם בין שעיקר תקנתו על הספק בין ספק שנסתפק לנו ניחא דקאמר דלא פליג אאביי אמאי דקאמר דספק שנסתפק לנו דלא מברכינן אלא אמאי דקאמר דהיכא דעיקר תקנתו על הספק אין מברכין אהא לחודיה פליג עליה אבל אי מפרש כפירוש רבינו ז''ל דסוגיין לא איירי אלא כשעיקר תקנתו על הספק לחודיה ועל דא קאמר אביי ספק דדבריהם לא בעי ברכה א''כ היכי קאמר דלא פליג רבא עליה א''ו כדאמרנו. ותו איכא לאקשויי קושיא חזקה בדברי רבינו ז''ל דס''ל דכל ספק אפילו של תורה אין מברכין עליו כגון ספק מילה כדכתב בהדיא בהלכות מילה דא''כ איך כתב בהל' ק''ש פרק שני ספק קרא ק''ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה הא הוי ספיקא בדבר דרבנן והיה לו לעשות המצוה בלא ברכה וכמו דבמילה עושה המצוה בלא ברכה ה''נ היה לו לקרות ק''ש בלא ברכה והרב''י בטא''ח סי' ס''ז כתב שדעתו של רבינו ז''ל כדעת ה''ר יונה שכל דבר שהוא ספק של תורה מברכים עליו ולאפוקי מדברי האומרים דכיון דהברכות דרבנן נינהו משום ספיקא דרבנן אינו חוזר ומברך ע''כ. ואצלי לענ''ד נראה ממ''ש שרבינו ז''ל דעתו הפוך מדעת ה''ר יונה שהרי במילה פסק שאין מברכין עליו מספיקא ואצלי שהרב''י ז''ל עצמו פליג דידיה אדידיה שהרב ז''ל בטי''ד סימן כ''ח גבי כיסוי הדם דכוי שכתב הטור שאין לברך עליו הביא לשון הרא''ש ז''ל שכתב בשם ה''ר יונה ז''ל שצריך לברך על כיסוי הדם בכוי והוא חלק עליו ואמר דאפילו דהמצוה מדאורייתא אין מברכים עליו מספיקא וכתב הוא ז''ל שכן הוא דעת הרמב''ם ז''ל שלא כדעת ה''ר יונה ז''ל. והרב''י כתב שם שדעת הראב''ד ז''ל בהשגות כדעת ה''ר יונה א''כ קשיא דידיה אדידיה. ונ''ל לתרץ הקושיא ולומר שמה שאמר שם ספק קרא אינו ר''ל שיש לו ג''כ ספק בברכות דאז אינו חוזר ומברך אלא ר''ל שבברכות אין לו ספק שודאי לו שלא אמרן והוא דומה לחלוקה שלאחריה שכתב אבל אם יודע שקרא ונסתפק לו אם בירך וכי היכי דהתם פשיטא ליה בחדא ומספקא ליה בחדא בחלוקה קמייתא נמי פשוט לו בברכות שלא אמרן ואין לו ספק אלא בקריאה ולהכי חוזר ומברך כיון שפשוט לו שלא אמרן ומיהו אם היה פשוט לו שקרא ק''ש אע''פ שקראה בלא ברכותיה לא יחזור ויקראנה בברכותיה דאפשר דהרב''י ז''ל סבור כדעת הרא''ה כתבו הרב''י ז''ל בסימן מ''ו דסובר דהיכא שקראה מתחילה בלא ברכות אינו יכול לחזור ולקרותה בברכות דכבר יצא י''ח ולהכי כתב רבינו ז''ל ספק אם קרא כלומר דוקא ספק אבל בודאי קרא אע''פ שלא קרא הברכות כבר יצא ואין לו לחזור ולברך אבל גבי מילה שכתב שיעשה מילה בלא ברכה הוא מפני שהוא ספק אם הוא זכר וחייב במילה או אם היא נקבה ופטור ואם נסתפק לו אם חל עליו חיוב ברכה או לא חל אז ודאי אזלינן לקולא אבל הכא כבר ידע שיש עליו חיוב ברכה ולא אמרה ולהכי יחזור ויברך. ולקושיא הראשונה שהקשיתי על מה שהבין ה''ה ז''ל בדברי רבינו ז''ל עלה בדעתי לומר דרבא ג''כ צריך לטעמא דלא לזלזלו ביה דאל''כ תקשי ליה היכי מברכינן על יו''ט שני הא הוא מנהג ואין מברכין על המנהג לדעת רבינו ז''ל כמו שכתב גבי קריאת ההלל וכן הקשה ר''ת ז''ל לדעת מי שסובר שאין מברכין על מנהג בפרק היה קורא בד''ה ימים שהיחיד גומר בהם וכו' ולהכי ודאי דלדעת רבינו ז''ל צריך רבא לטעמא דלא ליזלזלו ביה ומפני כן מברכים אע''פ שהוא מנהג ומה שחולק על אביי הוא דסבור דכל דבר שעיקר תקנתו על הספק מברכינן חוץ מהדמאי מפני שרוב ע''ה מעשרין הן. ומ''ש רבינו ז''ל אבל דבר שהוא מדבריהם ועיקר עשייתן וכו' אין מברכין ר''ל דבר שעיקר תקנתו על הספק והוא ספק דומה לדמאי שבדמאי יותר נוטה אחד מצדדי הספק מהצד האחר דודאי נוטה [שלא] לברך מפני שרוב ע''ה מעשרין הן ולזה כתב רבינו ז''ל כגון מעשר דמאי כלומר שהוא נוטה יותר לצד שאין ראוי לברך מצד שראוי לברך. כל זה עלה בדעתי לדחוק ולפרש אבל מה אעשה שלשונו אומר ולמה מברכין וכו' והם לא תקנוהו אלא מפני הספק דמשמע שמה שהוקשה לו הוא מפני שיו''ט שני הוא על הספק ולפי מה שפירש אין הקושיא אלא מפני שלדידן הוא מנהג, ועוד שלפי מה שמפרש רבינו באותה תשובה אין התירוץ הזה עולה כלל שנראה שרבא לית ליה טעמא דלזלזלו וכו' שכן כתב שם ובא רבא ופריק וכו' אל תאמר דכל דבר שעיקר תקנתו על הספק לא תקנו עליו ברכה שהרי יו''ט שני מפני הספק הוא משמע דלית ליה טעמא דלא ליתו לזלזולי ביה דאל''כ היכי קאמר שהרי יו''ט שני מפני הספק הוא וכו' הא איכא טעמא דלא ליתו לזלזולי ביה על כן דברי רבינו ז''ל צל''ע. ומ''מ למדנו דעת רבינו ז''ל ממה שכתב באותה תשובה דכל דבר שנסתפק לנו בברכות בין שהמצוה מן התורה בין שהיא מדרבנן אין מברכים והביא ראיה ממה שאמרו בסוכה מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן דאינו סובר הוא ז''ל דטעמא דלא מברכינן משום דסתרי אהדדי כדכתב הרב האלפסי במסכת סוכה אלא סובר דטעמא משום דהוי ספק ולכך לא מברכינן מספיקא דלא שייך טעמא דלא ליזלזולי ביה ואע''ג דמזלזלי ולא יתבי בסוכה מ''מ אין זה זלזול כזלזול יו''ט דאתי לחלל יו''ט ובכל דבר שעיקר תקנתו על הספק כלומר שחכמים גזרו ותקנו עליו ביחוד ולא הניחוהו בכלל שאר הספקות כמו דמאי דחכמים נמנו לגזור עליו ביחוד וכן יו''ט שני אז ודאי מברכינן משום דהוי מצוה מדבריהם אי לאו דאיכא טעמא כמו בדמאי דרוב ע''ה מעשרין הן אבל כל דבר שלא נמנו עליו חכמים לתקן בו ביחוד אלא הניחו לנו הדבר שנדון בו ככל הספקות שבתורה אז ודאי עושין המצוה ולא מברכין. וה''ר יונה בפרק מי שמתו כתב דכל דבר שהוא ספק של תורה מברכין עליו והביא ראיה מדאמרינן בשבת פרק במה מדליקין דאין מברכין על הדמאי בשעה שמפרישין ממנו מעשר ואמרינן התם טעמא מפני שהוא ספק של דבריהם דמשמע דוקא מפני שהוא ספק של דבריהם אין מברכין עליו הא אם היה ספק דאורייתא מברכין עליו ע''כ. וכיוצא בזה כתב הרא''ש ז''ל בשמו בריש פרק כסוי הדם גבי כוי דמברכים עליו מפני שספק דאורייתא הוא. ויש לתמוה עליו דהא דמאי ספק של תורה הוא דהוא ספק אם הוציא מעשר או לא הפריש מעשר וחייב להפרישו מן התורה והרי הוא דומה לכוי דשמא חיה היא וחייב לכסות מדאורייתא או בהמה הוא ופטור דכותה נמי הא ואיך חילק מדמאי לכוי. וחכמי לוני''ל בשאלתם לרבינו ז''ל והראב''ד ז''ל בהשגות משמע דס''ל דדמאי הוא דאורייתא שכן כתבו בשאלתם על ספק דאורייתא מברכין חוץ מן הדמאי מפני שרוב ע''ה מעשרין ע''כ, משמע דדמאי ספק דאורייתא קרי להו ולא נקרא ספק דדבריהם אלא מפני שהברכה היא מדבריהם. ואולי יש לדחוק ולפרש דברי הר' יהודה ז''ל דהכי קאמר דוקא דמאי מפני דהוי ספק דבריהם כלומר דמן התורה אזלינן בתר רובא דרוב ע''ה מעשרין הם וכתירוצא דרבה אלא דרבנן חששו חששא זו ולכך לא בעי ברכה אבל ודאי היכא דהוי ספק של תורה בעי ברכה ומאי דקראו ספק של דבריהם משום דרוב ע''ה מעשרין הם ודוחק. וא''ת לדעת רבינו דסובר אביי דדבר שעיקר תקנתו על הספק אין מברכין עליו והא בדיקת חמץ בתחילתה נעשתה על הספק וכדכתב ה''ה ז''ל בהל' חמץ ומצה וא''כ איך מברכינן. וי''ל דמ''מ מצות הביטול הוא מן התורה ואביטול הוא דמברכינן ואע''ג דלא מברכינן אביטול חמץ כבר נתן טעם שם הר''ן ז''ל:

ו וְלֹא הַלֵּל שֶׁל חֲנֻכָּה בִּלְבַד הוּא שֶׁמִּדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֶלָּא קְרִיאַת הַהַלֵּל * לְעוֹלָם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים בְּכָל הַיָּמִים שֶׁגּוֹמְרִין בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל. וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה מִצְוָה לִגְמֹר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל. וְאִלּוּ הֵן. שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה. וְרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח וְיוֹם עֲצֶרֶת. אֲבָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֵין בָּהֶן הַלֵּל לְפִי שֶׁהֵן יְמֵי תְּשׁוּבָה וְיִרְאָה וָפַחַד לֹא יְמֵי שִׂמְחָה יְתֵרָה. וְלֹא תִּקְּנוּ הַלֵּל בְּפוּרִים שֶׁקְּרִיאַת הַמְּגִלָּה הִיא הַהַלֵּל:

ההראב"ד לעולם מדברי סופרים וכו'. א''א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם:

מגיד משנה ולא הלל של חנוכה וכו'. בפירוש אמרו פרק היה קורא (ברכות דף י"ד.) אמרינן ק''ו קריאת שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא אלמא הלל דרבנן ושם בסתם הזכירו אלמא בכל זמן הוא דרבנן ויש מפקפקין בזה ואומרין שיש ממנו מן התורה. והר''א ז''ל כתב בהשגות א''א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ע''כ. ובאמת שבפרק ערבי פסחים (דף קי"ז) אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלין ממנה אבל לאמרו בימים קבועין מדבריהם הוא ואע''פ שהביאו בערכין (דף י':) אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון, זה דעת רבינו והוא הנראה: ושמנה עשר יום וכו'. מימרא פ''ב בערכין (דף י':) ושם ביארו הטעם שהזכיר רבינו למה אין קורים בראש השנה ויום הכפורים ולא בפורים:

כסף משנה ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמד''ס אלא קריאת ההלל לעולם מד''ס. וכתוב בהשגות א''א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ע''כ וכתב עליו ה' המגיד ובאמת שבפרק ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלים ממנה אבל לאומרו בימים קבועים מדבריהם הוא ואע''פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון זה דעת רבינו והוא הנראה עכ''ל. וק''ל על דבריהם, אם על הראב''ד שכתב שיש בו עשה מדברי קבלה כמשיג על רבינו שכתב שהוא מד''ס והלא אף אם נודה שכן הוא שיש בו עשה מדברי קבלה שפיר דמי למקרייה ד''ס וא''כ מה רצה להשיג או להוסיף על דברי רבינו, גם ה''ה שכתב שאע''פ שהביאו בערכין אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון נראה מדבריו שאילו הובא לראיה ממש מודה הוא להראב''ד שלא היה ראוי לומר שהוא מד''ס וכתב בסוף דבריו זה דעת רבינו והרי רבינו להדיא בסה''מ אשר לו בשרש הא' חולק על בה''ג שמנה קריאת ההלל ומקרא מגילה מצות עשה והשיג עליו רבינו שאין ראוי למנות בכלל תרי''ג מצות שהם מדרבנן והרי מקרא מגילה דברי קבלה מפורשים הם לא הביאום לסמך ולדמיון ואפ''ה קורא אותם רבינו מצות דרבנן. ואין לומר שה''ה יודה להראב''ד שאילו הובא לראיה לא היה ראוי לקרותו ד''ס גם לא ד''ת אבל דברי קבלה. ומ''ש רבינו בס' המצות על מקרא מגילה מצות דרבנן איידי דנקט הנך אחריני נקט נמי מקרא מגילה וקושטא דמלתא דלאו דברי תורה היא אבל דברי קבלה מקריא שהרי רבינו בתחלת הלכות מגילה וחנוכה כתב יש בכללן שתי מצות עשה מד''ס והיה לו לומר אחת מד''ס ואחת מדברי קבלה והכא דוקא נקט אלא ודאי דאף מצות דברי קבלה ד''ס מיקריא בין הובא לסמך בין הובא לראיה. והרמב''ן ז''ל בספר השגותיו כתב ובמס' ערכין דרשו בו השיר וכו' ואע''פ שזה מדברי קבלה הוא אבל יאמר הנביא שישירו לשם המושיעם כמו שמשוררים בליל אכילת הפסח הרי שאמר שאילו מן הכתוב היתה הראיה לא היה נמנה בתרי''ג מצות אבל במצות דרבנן. ועוד קשה על ה''ה שכתב ואמת שבפ' ערבי פסחים אמרו שנביאים תקנו הלל וכו', שנראה שאילו תקנו גם הימים הקבועים לא היה מד''ס וזה אינו דאטו מי נימא דקריאת התורה בשבת ובשני וחמישי שחרית דתקנת משה היא שאינה מד''ס וטובא נמי כהאי גונא כשניות ועירובין דתקנת שלמה היא ונביא הוה וכלהו מד''ס מיקרו. ועוד שנראה מדבריו ז''ל שמצות עשה לגמור את הכל על כל צרה שנגאלין כיון שנביאים שביניהם תקנוהו לכך אבל לאומרו בי''ח ימים הוא דרבנן. ולשון רבינו סותר זה שכתב ולא הלל של חנוכה וכו' אלא קריאת הלל לעולם מד''ס וכיון שמצינו לו ז''ל בספר המצות שכתב שמצות הלל דרבנן היא גם לשונו כאן מוכיח כן כך יש לנו לפרשו ודברי הראב''ד והה''מ צריכין עיון:

לחם משנה ולא הלל של חנוכה בלבד וכו'. כתב הה''מ ז''ל ויש מפקפקים בזה ואומרים שיש ממנו מן התורה כלומר ההלל של חנוכה הוא ודאי מדרבנן מפני דלא מפקינן ליה מהשיר יהיה לכם וכו' כדאמר בערכין (דף י':) אבל השאר דמפקינן להו מהאי קרא הוא מן התורה וז''א ממנו מן התורה ודעת רבינו ז''ל דהכל מדרבנן. וא''ת קשה לכולהו דאיך אמרו בפ''ד דתעניות (דף כ"ח:) אמר רבא זאת אומרת הלילא דריש ירחא לאו דאורייתא משמע דבחנוכה ובכל השאר הוי מן התורה כיון דדחי מעמד. ויש לומר דמאי דקאמר [לאו] דאורייתא ר''ל אין לו סמך כלל בתורה אבל כל השאר מה''ת לדעת רבינו ז''ל משום דיש להם סמך מדברי קבלה בפסוק השיר יהיה לכם כליל התקדש חג, וחנוכה אף על גב דלית ליה סמך מכל מקום נביאים תקנו לומר הלל בכל צרה והוי קצת סמך וכדכתב שם רש''י ז''ל:

ז מְקוֹמוֹת שֶׁעוֹשִׂין יוֹם טוֹב שְׁנֵי יָמִים גּוֹמְרִין אֶת הַהַלֵּל עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם. תִּשְׁעָה יְמֵי הֶחָג. וּשְׁמוֹנָה יְמֵי חֲנֻכָּה. וּשְׁנֵי יָמִים שֶׁל פֶּסַח. וּשְׁנֵי יָמִים שֶׁל עֲצֶרֶת. אֲבָל בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים קְרִיאַת הַהַלֵּל מִנְהָג וְאֵינוֹ מִצְוָה. * וּמִנְהָג זֶה בְּצִבּוּר לְפִיכָךְ קוֹרְאִין בְּדִלּוּג. [ד] וְאֵין מְבָרְכִין עָלָיו שֶׁאֵין מְבָרְכִין עַל הַמִּנְהָג [ה]. וְיָחִיד לֹא יִקְרָא כְּלָל. וְאִם הִתְחִיל יַשְׁלִים וְיִקְרָא בְּדִלּוּג כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹרְאִין הַצִּבּוּר. וְכֵן בִּשְׁאָר יְמֵי הַפֶּסַח קוֹרְאִין בְּדִלּוּג כְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:

ההראב"ד ומנהג זה בצבור וכו'. א''א זה אינו כלום וכבר כתבנו עליו. ומה שכתב ליחיד שהתחיל לקרוא בדילוג לא אמר כלום אלא יקרא כמו שירצה וחותם כחתימת הצבור, עכ''ל:

מגיד משנה מקומות שעושין שם שני ימים וכו'. גם זה במימרא ההיא שם (דף י') ובגולה כ''א יום: אבל בר''ח וכו'. שם בערכין (י':) שאלו ר''ח דאיקרי מועד לימא ותירצו לא איקדיש בעשיית מלאכה ופרק בג' פרקים (תענית דף כ"ח:) רב איקלע לבבל בר''ח חזנהו דהוו קרו הלילא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי אמר מנהג אבותיהם בידיהם ואמרו שם תנא יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר ע''כ. והמעשה של רב מוכיח בבאור שאפילו מנהג פשוט בכל ישראל לא היתה קריאתו ואפילו בדלוג לא היו קורין בא''י שבא ממנה רב לבבל שאם היה מנהג פשוט בכל מקום לא לימרו סבר לאפסוקינהו דהא מנהג היה לקרותו בדלוג בכל מקום. ומפני שקריאתו תלויה במנהג כתב רבינו שאין מברכין עליו וכן אמרו קצת מפרשים והביאו ראיה ממה שאמרו בפ' לולב וערבה (מ"ד:) גבי ערבה ביום ז' חביט חביט ולא בריך אלמא קסבר מנהג נביאים הוא ומכאן שאין מברכין על המנהג ויש מן הגאונים כדעת זו ויש בזה הרבה סברות ומנהגנו שצבור מברכין עליו ויחיד אומרו בלא ברכה. ומ''ש רבינו ויחיד לא יקרא הוא פירוש למה שאמרו (תענית כ"ח:) תנא יחיד לא יתחיל וכו'. ויש בזה פירושים אחרים וכבר כתבתי מנהגנו: וכן בשאר ימי הפסח וכו'. דעת רבינו להשוות חולו של פסח לר''ח וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב''ן ז''ל שחלק ביניהם ואמר דבחולו של פסח אפי' יחיד מחוייב לקרותו בדלוג שעיקר תקנה כך היתה לאומרו בחול הפסח בדלוג ולברך עליו:

כסף משנה וכן בשאר ימי הפסח וכו'. כתב הרב המגיד דעת רבינו להשוות חולו של פסח לר''ח וזה נראה כדעת כל המפרשים חוץ מהרמב''ן ז''ל שחילק ביניהם ובסוף הל' ברכות כתב רבינו בפירוש שהלל של חוה''מ של פסח אין מברכין עליו: ובכאן נשלם החלק הראשון וספר זמנים. ההודאה למלך מלכי המלכים ואדוני האדונים:

ח כֵּיצַד מְדַלְּגִין. מַתְחִילִין מִתְּחִלַּת הַהַלֵּל עַד (תהילים קיד-ח) 'חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם' וּמְדַלֵּג וְאוֹמֵר (תהילים קטו-יב) 'ה' זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ' כוּ' עַד (תהילים קטו-יח) 'הַלְלוּיָהּ' וּמְדַלֵּג וְאוֹמֵר (תהילים קטז-יב) 'מָה אָשִׁיב לַה'' עַד (תהילים קטז-יט) 'הַלְלוּיָהּ' וּמְדַלֵּג וְאוֹמֵר (תהילים קיח-ה) 'מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ' עַד סוֹף הַהַלֵּל. זֶה הוּא הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט. וְיֵשׁ מְדַלְּגִין דִּלּוּג אַחֵר:

מגיד משנה כיצד מדלגין וכו'. זה המנהג גם כן בינינו:

ט כָּל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִקְרִיאַת הַהַלֵּל. וְהַקּוֹרֵא אֶת הַהַלֵּל לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא. קָרָא וְשָׁהָה וְחָזַר וְקָרָא אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלּוֹ יָצָא. יָמִים שֶׁגּוֹמְרִין בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל יֵשׁ לוֹ לְהַפְסִיק בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק אֲבָל בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק לֹא יַפְסִיק. וְיָמִים שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן בְּדִלּוּג אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק [ו] פּוֹסֵק:

מגיד משנה כל היום כשר לקריאת ההלל וכו'. משנה פרק הקורא את המגילה למפרע (מגילה כ':): הקורא את ההלל וכו'. שם (דף י"ז) הקורא את המגילה למפרע לא יצא ובגמרא תנא וכן בהלל: קרא ושהה וכו'. סוף ר''ה (דף ל"ד:) מוכיח דהלל ומגילה שוין בזה וכבר נתבאר הדין לענין מגילה פרק שני: ימים שגומרין וכו'. פ' היה קורא (ברכות י"ד) אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק. ומדברי רבינו נראה שהוא פוסק לכל דבר ואינו כדין ק''ש שאינו מפסיק אלא לדברים ידועים כמבואר פרק ב' מהלכות ק''ש, וכן בדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו ותלויה היא במנהג. אבל רוב המפרשים ז''ל ראיתי שפירשו שבימים שהיחיד גומר את ההלל הוא כק''ש ממש וימים שאין היחיד גומר הרי הוא באמצע הפרק בהן כבין פרק לפרק בימים שהיחיד גומר זהו דעתם ז''ל:

לחם משנה ימים שגומרים בהם ההלל וכו'. כתב הה''מ ז''ל וכן הדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו וכו'. קשה דמנין לו להה''מ ז''ל זה דהא בגמ' (דף י"ד) משמע דלא למדו אלא מק''ש מק''ו שכן אמרו שם בהלל ובמגילה מהו שיפסיק אמרינן ק''ו ק''ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן לא כ''ש וא''כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון והכי אמרת דפסיק טפי מק''ש. וי''ל דזה סברת הבעיין אבל התרצן חידש לו סברא אחרת דאמרינן פוסק ואין בכך כלום והיה די לומר פוסק לבד למה ליה למימר ואין בכך כלום אלא הכי קאמר לא כמו שאתה סובר דפסקינן בק''ש אלא אין בכך כלום ופוסק כמו שיראה מפני הסברא דאמר וכן בדין וכו', ומה שאמר בגמ' שאני רב בר שבא דלא חשיב וכו' אינו רוצה לומר לדעת רבינו ז''ל שאין בזה שאלה מפני הכבוד דלא חשיב ליה ולכך לא שאל דאפילו שלא מפני הכבוד רשאי לשאול לדעת רבינו ז''ל אלא הכוונה לומר דלא פסק מפני דלא חשבו כלל ולכך לא פסק לו מפני דהוי פסק שלא לצורך, ומה שאמר הה''מ פוסק לכל ר''ל לדבר שיש בו צורך קצת:

י כָּל יוֹם שֶׁגּוֹמְרִין בּוֹ אֶת הַהַלֵּל מְבָרֵךְ [ז] לְפָנָיו. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ אַחֲרָיו מְבָרֵךְ. כֵּיצַד מְבָרֵךְ. יְהַלְלוּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ וְצַדִּיקִים וַחֲסִידִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יוֹדוּ לְשִׁמְךָ כִּי אַתָּה ה' לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וְנָעִים לְשִׁמְךָ לְזַמֵּר וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה הָאֵל בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמֶּלֶךְ הַמְהֻלָּל הַמְשֻׁבָּח הַמְפֹאָר חַי וְקַיָּם תָּמִיד יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד:

מגיד משנה כל יום שגומרין בו את וכו'. בסוכה פרק לולב הגזול (דף ל"ח ול"ט) ומקום שנהגו לברך אחריו יברך. ובגמרא לא שנו פירוש שתלוי במנהג אלא לאחריו אבל לפניו מצוה לברך:

יא יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּל מֵ (תהילים קיח-כא) 'אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי' עַד סוֹף הַהַלֵּל כּוֹפְלִין כָּל דָּבָר וְדָבָר שְׁתֵּי פְּעָמִים. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּל יִכְפּל וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִכְפּל אֵין כּוֹפְלִין:

מגיד משנה יש מקומות שנהגו לכפול וכו'. שם במשנה ובגמרא מבוארין מנהגין אלו:

יב מִנְהַג קְרִיאַת הַהַלֵּל בִּימֵי חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים כָּךְ הָיָה. אַחַר שֶׁמְּבָרֵךְ הַגָּדוֹל שֶׁמַּקְרֵא אֶת הַהַלֵּל מַתְחִיל וְאוֹמֵר הַלְלוּיָהּ וְכָל הָעָם עוֹנִין הַלְלוּיָהּ וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר הַלְלוּ עַבְדֵי ה' וְכָל הָעָם עוֹנִין הַלְלוּיָהּ וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה' וְכָל הָעָם עוֹנִין הַלְלוּיָהּ וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם וְכָל הָעָם עוֹנִין הַלְלוּיָהּ וְכֵן עַל כָּל דָּבָר. עַד שֶׁנִּמְצְאוּ עוֹנִין בְּכָל הַהַלֵּל הַלְלוּיָהּ מֵאָה וְשָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים פְּעָמִים סִימָן לָהֶם שְׁנוֹתָיו שֶׁל אַהֲרֹן:

מגיד משנה מנהג קריאת ההלל בימי חכמים וכו'. המנהג הזה מבואר בגמ' (דף ל"ח:) שם. ומ''ש רבינו שהן קכ''ג פעמים הסימן שנתן להם הכל מבואר במדרש תהלים:

לחם משנה מנהג קריאת ההלל וכו'. בפרק לולב הגזול (דף ל"ח:) מבואר כל זה. ואמרו שם הוא אומר הודו לה' והם אומרים הודו לה' מכאן שמצוה לענות בראשי פרקים. וקשה דלמה לא הזכיר זה רבינו ז''ל שהוא אומר הודו והם אומרים הודו. וי''ל דסובר רבינו ז''ל דרבא כשאמר זה אינו אלא למנהג שהיה מנהג אחר אחר המנהג הראשון וכדמשמע התם ולכך הוצרכו לומר הודו והם יענו הודו כדי להודיענו שמצוה לענות וכו' כלומר מפני שבמנהג האחרון הזה לא היו עונין בראשי הפרקים כמו שהיו עושים במנהג הראשון לכך הוצרכו לעשות דוגמא לדבר כדי שלא תשתכח ועשו היכר זה אבל במנהג הראשון לא היינו צריכים להיכר זה שהרי היו עושים הפסקות בראשי הפרקים אבל כל שאר הדברים האמורים שם שהם ללמד לנו דינים סובר רבינו ז''ל דאפילו במנהג הראשון היה זה מפני שלמדנו דינים מהן שהם צריכים לזמן ההוא. זה נ''ל דעתו של רבינו ז''ל:

יג וְכֵן כְּשֶׁהַקּוֹרֵא מַגִּיעַ לְרֹאשׁ כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק הֵן חוֹזְרִין וְאוֹמְרִין מַה שֶּׁאָמַר. כֵּיצַד. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם כָּל הָעָם חוֹזְרִין וְאוֹמְרִין בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וְהַקּוֹרֵא אוֹמֵר בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז וְכָל הָעָם עוֹנִין הַלְלוּיָהּ עַד שֶׁיֹּאמַר אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי וְכָל הָעָם חוֹזְרִין וְאוֹמְרִין אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' וְכוּ'. וְכֵן כְּשֶׁיֹּאמַר הַקּוֹרֵא הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם כָּל הָעָם חוֹזְרִין וְאוֹמְרִין הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם:

מגיד משנה וכן כשהקורא מגיע לראש פרק וכו'. ג''ז שם מצוה לענות ראשי פרקים וכן מפורש שם שעונין אחריו אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא. והכל מבואר שם:

יד הַקּוֹרֵא אוֹמֵר אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא וְהֵם עוֹנִין אַחֲרָיו אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ [ח] רֹאשׁ פֶּרֶק. הוּא אוֹמֵר אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא וְהֵם עוֹנִים אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא. הוּא אוֹמֵר בָּרוּךְ הַבָּא וְכָל הָעָם אוֹמְרִים בָּרוּךְ הַבָּא. וְאִם הָיָה הַמַּקְרֵא אֶת הַהַלֵּל קָטָן אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה עוֹנָה אַחֲרֵיהֶם מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין מִלָּה מִלָּה בְּכָל הַהַלֵּל. זֶהוּ הַמִּנְהָג הָרִאשׁוֹן וּבוֹ רָאוּי לֵילֵךְ. אֲבָל בִּזְמַנִּים אֵלּוּ רָאִיתִי בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת מִנְהָגוֹת מְשֻׁנּוֹת בִּקְרִיאָתוֹ וּבַעֲנִיַּת הָעָם וְאֵין אֶחָד מֵהֶם דּוֹמֶה לְאֶחָד:

מגיד משנה ואם היה הקורא וכו'. שם במשנה ובגמ' (דף ל"ח):

לחם משנה הוא אומר ברוך הבא והם אומרים ברוך הבא וכו'. תימה דשם אמרו הוא אומר ברוך הבא והם אומרים בשם ה' מכאן לשומע כעונה ופירש''י ובברוך הבא היו סומכים עליו ואין עונין לא בתיבות עצמן ולא הללויה מכאן נלמוד לשאינו יודע לא לקרות וכו' אם שמע וכיון לבו וכו'. וכפי דעת רבינו ז''ל שאומר והם אומרים ברוך הבא אין ללמוד דין זה כלל וא''כ דבריו הם הפך הגמרא וצ''ע:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן