הלכות מגילה וחנוכה - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מגילה וחנוכה - פרק רביעי - היד החזקה לרמב"ם

א כַּמָּה [א] נֵרוֹת הוּא מַדְלִיק בַּחֲנֻכָּה. מִצְוָתָהּ שֶׁיִּהְיֶה כָּל בַּיִת וּבַיִת מַדְלִיק נֵר אֶחָד בֵּין שֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי הַבַּיִת מְרֻבִּין בֵּין שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ אֶלָּא אָדָם אֶחָד. וְהַמְהַדֵּר אֶת הַמִּצְוָה מַדְלִיק נֵרוֹת כְּמִנְיַן אַנְשֵׁי הַבַּיִת נֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בֵּין אֲנָשִׁים בֵּין נָשִׁים. וְהַמְהַדֵּר יוֹתֵר עַל זֶה וְעוֹשֶׂה מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר מַדְלִיק נֵר לְכָל אֶחָד בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן וּמוֹסִיף וְהוֹלֵךְ בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה נֵר אֶחָד:

מגיד משנה כמה נרות הוא מדליק וכו'. פרק במה מדליקין (שבת דף כ"א:) תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב''ה אומרים יום ראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך. ופי' רבינו שמהדרין מן המהדרין עושין מה שמהדרין עושין להדליק נר אחד לכל אחד ואחד מבני הבית ועושין יותר מהן שמוסיפין בכל לילה ולילה כמנין נרות של ליל ראשון ופי' מדליק נר אחד לכל אחד ואחד, זה פירוש רבינו ונכון הוא:

ב כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי הַבַּיִת עֲשָׂרָה. בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן מַדְלִיק עֲשָׂרָה נֵרוֹת וּבְלֵיל שֵׁנִי עֶשְׂרִים וּבְלֵיל שְׁלִישִׁי שְׁלֹשִׁים עַד שֶׁנִּמְצָא מַדְלִיק בְּלֵיל שְׁמִינִי שְׁמוֹנִים נֵרוֹת:

ג מִנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל עָרֵינוּ בִּסְפָרַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל אַנְשֵׁי הַבַּיִת מַדְלִיקִין נֵר אֶחָד בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן וּמוֹסִיפִין וְהוֹלְכִין נֵר בְּכָל לַיְלָה עַד שֶׁנִּמְצָא מַדְלִיק בְּלֵיל שְׁמִינִי שְׁמוֹנָה נֵרוֹת בֵּין שֶׁהָיוּ אַנְשֵׁי הַבַּיִת מְרֻבִּים בֵּין שֶׁהָיָה אָדָם אֶחָד:

מגיד משנה מנהג פשוט בכל ערינו וכו'. ג''כ הוא מנהגנו:

לחם משנה מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בכל לילה. וא''ת לדעת רבינו ז''ל שמפרש שמהדרין מן המהדרין עושין מה שמהדרין עושין א''כ הך מנהג כמאן דמהדרין מדליקין נרות כמנין אנשי הבית בכל לילה ולילה בלי הוספה ואם כן אנן דמדליקין נר אחד בלילה הראשון ואנו הולכים ומוסיפין לא אתיא כוותייהו וכמהדרין מן המהדרין נמי לא אתיא ואי מדינא לא בעינן אלא אחד בלילה הראשון וכן בכל לילה ולילה בלי הוספה כלל ואם כן מנהג דידן לפי דעת רבינו ז''ל לכאורה נראה מנהג בטעות בשלמא לפירוש המפרשים דמפרשין דמהדרין מן המהדרין אין מדליקין אלא נר אחד בלילה הראשונה והולכים ומוסיפין ניחא. וי''ל דמכל מקום לא הוי מנהג בטעות כיון דעבדינן כדין ואף על גב דמדינא לא בעי הוספה אנן נראה לנו למיעבד האי פשרה ולעשות ההוספה בכהאי גוונא:

ד נֵר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי פִּיּוֹת עוֹלֶה לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם. מִלֵּא קְעָרָה שֶׁמֶן וְהִקִּיפָהּ פְּתִילוֹת. אִם כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי כָּל פְּתִילָה וּפְתִילָה נֶחְשֶׁבֶת כְּנֵר אֶחָד. לֹא כָּפָה עָלֶיהָ כְּלִי נַעֲשֵׂית כִּמְדוּרָה וַאֲפִלּוּ כְּנֵר אֶחָד אֵינָהּ נֶחְשֶׁבֶת:

מגיד משנה נר שיש לה שתי פיות וכו'. מימרא שם (כ"ג:) כלשונו ופירש''י ז''ל לשני בני אדם למהדרין שעושין נר לכל אחד ואחד וכן פירשו בעיטור. ולי נראה אפילו לשאינן מהדרין כגון שפתחי בתי שני בני אדם סמוכין זה לזה בכדי שהנר הוא לכל פתח בטפח הסמוך לו אי נמי כגון שני בני אדם הנכנסין בפתח אחד והם חלוקים בעיסתן ואינן סמוכין על שלחן אחד שכל אחד צריך להדליק, כך נ''ל: מלא קערה וכו'. גם זה שם:

לחם משנה נר שיש לו שתי פיות עולה לשני בני אדם. כתב הה''מ ז''ל כגון שני פתחי בתי בני אדם וכו'. ואע''ג דבעינן מזוזה מימין וחנוכה משמאל וכי ה''ג לא מצי למיהוי הכי וכדהקשו התוס' אפשר דסובר הה''מ ז''ל דלא בעינן הכי אלא לכתחלה אבל לעיכובא לא ובדיעבד עולה:

ה אֵין מַדְלִיקִין נֵרוֹת חֲנֻכָּה קֹדֶם שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה אֶלָּא עִם שְׁקִיעָתָהּ לֹא מְאַחֲרִין וְלֹא מַקְדִּימִין. שָׁכַח אוֹ הֵזִיד וְלֹא הִדְלִיק עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה מַדְלִיק וְהוֹלֵךְ עַד [ב] שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק. וְכַמָּה הוּא זְמַן זֶה כְּמוֹ [ג] חֲצִי שָׁעָה אוֹ יֶתֶר. עָבַר זְמַן זֶה אֵינוֹ מַדְלִיק. וְצָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן שֶׁמֶן בַּנֵּר כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁתִּכְלֶה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק. הִדְלִיקָהּ וְכָבְתָה אֵינוֹ זָקוּק לְהַדְלִיקָהּ [ד] פַּעַם אַחֶרֶת. נִשְׁאֲרָה דּוֹלֶקֶת אַחַר שֶׁכָּלְתָה רֶגֶל מִן הַשּׁוּק אִם רָצָה לְכַבּוֹתָהּ אוֹ לְסַלְּקָהּ עוֹשֶׂה:

מגיד משנה אין וכו'. שם (דף כ"א:) מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק ופירשו בגמרא דאי לא אדליק מדליק אי נמי לשיעורו. ובהלכות שני פירושין היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה הרשות בידו. והשני שצריך ליתן לתוכן שמן כדי שיהא דולק והולך עד השיעור הזה ושניהם כתבן רבינו ושם נתבאר בהלכות ששעורו עד שתכלה רגל מן השוק כמו חצי שעה אחר שקיעת החמה. וכתב רבינו עבר זמן זה אינו מדליק וכן לשון הגמרא מוכיח דקאמר אי לא אדליק מדליק אלמא אחר זמן זה אינו מדליק דאי לא שיעור זה מה הועיל לנו. ויש מן המפרשים נדחקין ואומרים דודאי אם לא הדליק בתוך שיעור זה מדליק כל הלילה דהא תנן (מגילה כ') כל שמצותו בלילה כשר כל הלילה אלא שלא עשה מצוה כתקנה אבל תוך זמן זה עשה מצותה כתקנה אלו דבריהם ז''ל. ולשון דאי לא אדליק קשה לפירוש זה דמצוה כתקנה אינו כל הזמן הזה דא''כ הוה להו למימר לאדלוקי. ומ''ש רבינו ולא מקדימין ולא מאחרין יצא לו ממה שאמרו שם (שבת דף כ"ג:) תנא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר והוא מפרשה בנר חנוכה: הדליקה וכבתה וכו'. שם (דף כ"א.) כבתה אין זקוק לה וכן העלו בהלכות: נשארה דולקת וכו'. זהו הפירוש הראשון שכתבתי למעלה בשם ההלכות ומכאן למד הרמב''ן ז''ל שדעת ההלכות שמותר השמן שבנר חנוכה מותר לכל צרכי חול. ונראה לי אפילו כבה תוך זמנו שלא כדברי קצת הגאונים שמותר השמן שביום ראשון מוסיף עליו ביום שני ומדליקו וכן בשאר הימים והנותר ביום שמיני עושה לו מדורה ושורפו לפי שהוקצה למצותו. ודעת רבינו וההלכות לדמותן לעצי סוכה ונוייה שמותרים לאחר החג וכל שכן כאן שאפילו בעודו דולק תוך שיעורו לא נאסר להשתמש ממנו אלא משום בזוי מצוה וכן עיקר:

לחם משנה נשארה דולקת וכו'. כתב הה''מ ז''ל ודעת רבינו ז''ל וההלכות ז''ל לדמותה וכו' וכמ''ש כאן שאפילו באותו נר דולק וכו' אלא משום ביזוי מצוה. וא''ת בעצי סוכה ונוייה נמי הוי טעמא משום בזוי מצוה וכמו שאמרו שם בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ב) בעו מיניה מריב''ל מהו להסתפק מנויי סוכה וכו' ואמרו שם במסקנא אבוהון דכולהו דם כלומר כסוי הדם דנפקא לן מקרא שלא יכסנו ברגל מפני שלא יהו מצות בזויות עליו. וי''ל דמכל מקום איכא טעמא אחרינא בסוכה לימים טובים והא מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא וכמו שכתבו שם התוספות ז''ל:

ו כָּל [ה] הַשְּׁמָנִים וְכָל הַפְּתִילוֹת כְּשֵׁרוֹת לְנֵר חֲנֻכָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַשְּׁמָנִים נִמְשָׁכִים אַחַר הַפְּתִילָה וְאֵין הָאוּר נִתְלֵית יָפֶה בְּאוֹתָן הַפְּתִילוֹת. וַאֲפִלּוּ בְּלֵילֵי [ו] שַׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ יְמֵי חֲנֻכָּה מֻתָּר לְהַדְלִיק הַשְּׁמָנִים וְהַפְּתִילוֹת שֶׁאָסוּר לְהַדְלִיק בָּהֶן נֵר שַׁבָּת. לְפִי שֶׁאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְנֵר חֲנֻכָּה בֵּין בְּשַׁבָּת בֵּין בְּחל וַאֲפִלּוּ לִבְדֹּק [ז] מָעוֹת אוֹ לִמְנוֹתָן לְאוֹרָהּ אָסוּר:

מגיד משנה כל השמנים וכו'. כן פסקו בהלכות כרב (דף כ"א:) דאמר פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בשבת בין בחול ואמרו מ''ט דרב קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה וכן פסקו רוב הפוסקים ז''ל: ואפילו למנות מעות וכו'. שם (דף כ"ב) מבואר אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ופסקו בהלכות וכן הסכימו הרמב''ן והרשב''א ז''ל לאסור כל תשמישים ועיקר:

ז נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה לְהַנִּיחוֹ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ מִבַּחוּץ בַּטֶּפַח הַסָּמוּךְ לַפֶּתַח עַל שְׂמֹאל הַנִּכְנָס לַבַּיִת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מְזוּזָה מִיָּמִין וְנֵר חֲנֻכָּה [ח] מִשְּׂמֹאל. וְאִם הָיָה דָּר בַּעֲלִיָּה מַנִּיחוֹ בַּחַלּוֹן הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וְנֵר חֲנֻכָּה שֶׁהִנִּיחוֹ [ט] לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה לֹא עָשָׂה כְּלוּם לְפִי שֶׁאֵינוֹ נִכָּר:

מגיד משנה נר חנוכה וכו'. מימרא שם: ואם היה דר וכו'. ברייתא שם (דף כ"א:): ונר חנוכה וכו'. שם (דף כ"ב) נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי, עוד אמרו שם (דף כ"א:) זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה תוך עשרה טפחים ודחו שם הראיה ולפיכך לא נכתב בהלכות. ועוד נראה לי ראיה לדחות זה מהמימרא הראשונה דאמר למעלה מעשרים פסולה משמע דתוך עשרים אמה באי זה מקום שירצה כשרה אלא שיש לתרץ דלא פליגן ואע''פ שבתוך כ' אמה אין שם פסול מצוה מן המובחר היא בתוך עשרה טפחים. ויש שפסקו כן שמצוה להניחה בתוך עשרה ומדברי בעל העיטור נראה כדעת רבינו וההלכות:

ח בִּימֵי הַסַּכָּנָה מַנִּיחַ אָדָם נֵר חֲנֻכָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ מִבִּפְנִים וַאֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ עַל שֻׁלְחָנוֹ דַּיּוֹ. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת בְּתוֹךְ הַבַּיִת נֵר אַחֵר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרוֹ. וְאִם הָיְתָה שָׁם מְדוּרָה אֵינוֹ צָרִיךְ נֵר אַחֵר. וְאִם אָדָם חָשׁוּב הוּא שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לִמְדוּרָה צָרִיךְ נֵר אַחֵר:

מגיד משנה בימי הסכנה וכו'. שם ברייתא ופי' סכנת עכו''ם שיקפידו על הדבר: וצריך להיות וכו'. מימרא שם אמר רבא וצריך נר אחר להשתמש לאורה ואי איכא מדורה לא צריך ואי אדם חשוב אף על גב דאיכא מדורה צריך:

ט נֵר חֲנֻכָּה שֶׁהִדְלִיקוֹ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן [י] אוֹ עַכּוּ''ם לֹא עָשָׂה כְּלוּם עַד שֶׁיַּדְלִיקֶנּוּ מִי שֶׁהוּא חַיָּב בַּהַדְלָקָה. הִדְלִיקוֹ מִבִּפְנִים וְהוֹצִיאוֹ דָּלוּק וְהִנִּיחוֹ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ לֹא עָשָׂה כְּלוּם עַד שֶׁיַּדְלִיקֶנּוּ בִּמְקוֹמוֹ. אָחַז הַנֵּר בְּיָדוֹ וְעָמַד לֹא עָשָׂה כְּלוּם שֶׁהָרוֹאֶה אוֹמֵר לְצָרְכּוֹ הוּא עוֹמֵד. עֲשָׁשִׁית שֶׁהָיְתָה דּוֹלֶקֶת כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְכַבֶּה וּמְבָרֵךְ וּמַדְלִיקָהּ שֶׁהַהַדְלָקָה הִיא הַמִּצְוָה וְלֹא הַהַנָּחָה. וּמֻתָּר לְהַדְלִיק [כ] נֵר חֲנֻכָּה * מִנֵּר חֲנֻכָּה:

ההראב"ד מנר חנוכה לנר חנוכה וכו'. אמר אברהם על ידי קינסא:

מגיד משנה נר חנוכה וכו'. שם (דף כ"ג) והשתא דאמרת הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה כלום אשה ודאי מדליקה: הדליקו מבפנים והוציאו דלוק וכו'. שם (דף כ"ב:) אמר רבא הדליק מבפנים והוציאה לחוץ לא עשה כלום: אחז הנר בידו וכו'. שם מימרא הדין והטעם: עששית שהיתה דולקת וכו'. מימרא שם (דף כ"ג:): ומותר להדליק נר של חנוכה וכו'. שם (דף כ"ב) אמר שמואל מדליקין מנר לנר ורבה עבד כותיה ומשום הכי הלכתא כותיה דשמואל אף על גב דרב פליג עליה וכן פסקו בהלכות ושאר הפוסקים. ובהשגות א''א ועל ידי קינסא ע''כ. רצה לומר שאפילו ע''י קינסא מותר וכבר הכריחו הרמב''ן והרשב''א ז''ל דעל ידי קינסא ודאי אסור כיון שבשעה שמדליק אינו עושה המצוה ולא אמרו אלא במדליק מנר לנר ממש וכגון בפתילות ארוכות וזה נראה דעת רבינו:

לחם משנה ומותר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה וכו'. שם רב אמר אין מדליקין מנר לנר ושמואל אמר מדליקין ואמרו שם יתיב ההוא דרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר טעמא דרב משום ביזוי מצוה (הוא) אמר להו לא תציתו ליה טעמא דרב משום דקא מכחיש מצוה מאי בינייהו איכא בינייהו דקא מדליק משרגא לשרגא מאן דאמר משום בזוי מצוה משרגא לשרגא מדליק מאן דאמר משום אכחושי מצוה משרגא לשרגא נמי אסור. והקשו שם בגמרא למאן דאמר טעמא דרב משום אכחושי מצוה ואסיקו בקשיא. וסובר הראב''ד ז''ל דכיון דאסיק בקשיא אית לן למפסק כמאן דאמר טעמא דרב משום בזוי מצוה וכיון דכן פליגי רב ושמואל ואנן קיימא לן כשמואל דשרי משום דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב בר מהני תלת ואם כן על ידי קינסא שרי כשמואל ומפני כן כתב בהשגות ועל ידי קינסא. אבל רבינו ז''ל סובר דאית לן למפסק כמאן דאמר טעמא דרב משום אכחושי מצוה משום דרב אדא אמר לא תציתו לההוא דרבנן דאמר משום בזוי מצוה ואית לן למפסק כרב אדא דההוא מריה דגמרא טפי מההוא דרבנן דקאמר משום בזוי מצוה ואף על גב דמאן דאמר אכחושי מצוה אסיק בקשיא אפשר דסובר רבינו ז''ל דמאי דאמר שם בגמ' מאי הוי עלה פי' הוא דהוי תיובתא גמורה הך דאקשינן למאן דאמר אכחושי מצוה או לא הוי תיובתא ואסיק דלא הוי תיובתא גמורה וכדפי' הרא''ש ז''ל ולהכי פסקינן לחומרא כמאן דאמר טעמא דרב משום אכחושי מצוה ובהא פליג שמואל אבל בבזוי מצוה כמו קינסא מודה שמואל דאסור וכן פסק רבינו ז''ל בפרק שלישי מהלכות תמידין ומוספין דעל ידי קינסא אסור משום בזוי מצוה שכתב שם נר מערבי שכבה אין מדליקין אותו אחר דישונו כו' כיצד מדליקו כו' ואינו יכול להדליקו בנר אחר משום בזיון ע''כ. וכי תימא אמאי לא קאמר הרב המגיד ז''ל דפסק כרב דהלכתא כותיה באיסורי וכמאן דאמר דטעמא משום בזוי מצוה משום דלא אסיק בקשיא. וי''ל דודאי דכמאן דאמר משום אכחושי מצוה עיקר כדפרישית דאית לן למפסק כרב אדא ועוד דאית לן למפסק בהא כשמואל משום הא דאמר אביי כל מילי וכו'. וא''ת כיון שרבינו ז''ל פסק כמאן דאמר אכחושי מצוה ובהא פליגי ומודה שמואל בבזוי מצוה דאסור א''כ אמאי כתב בהלכות מעשר שני פרק ג' דטעמא דמעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב לחלל עליהם מעשר הוא משום שמא יכוין ממנו משקלות וכו' היה לו לומר דהוי טעמא משום בזיון ואף על גב דהוי לחלל עליהם מעשר אחר מכל מקום דמי לקינסא וכמו שאמרו בגמרא פרק במה מדליקין מתיב רב אויא סלע של מעשר שני וכו' אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר אבל בקינסא אסר שמואל כלומר והיינו כמאן דאמר משום אכחושי מצוה הא לא תהוי תיובתא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי הא תהוי תיובתא אמר רבה גזירה שמא לא יכוין משקלותיו וקא מפיק להו לחולין ע''כ. משמע דלא נאמר טעם זה אלא למאן דאמר משום בזוי מצוה אבל למאן דאמר משום אכחושי מצוה לא אמרן טעם זה אלא משום דדמי לקינסא. ויש לומר דסובר רבינו ז''ל דאפילו למ''ד משום אכחושי צריך להאי טעמא מפני שיש לדקדק בלשון המקשה דאמר אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר אבל בקינסא אסר שמואל הא לא תהוי תיובתא דהיל''ל אי אמרת בשלמא כו' ניחא כי כן הדרך בכל המקומות ומאי האי לישנא דקאמר הא לא תהוי תיובתא, ונראה דכונתו היא דאע''ג דהאי לא דמי לגמרי לקינסא דאע''ג דבקינסא איכא בזוי הכא ליכא בזוי דבקינסא זה דאנו מדליקין אינה היא עצמה המצוה אלא שאנו מדליקין בו הנר מצוה וא''כ ודאי דהתם איכא בזיון אבל הכא אלו המעות הם עצמם הם המצוה שהרי עליהם מחללין המעשר וזה נרמז בלשון רש''י ז''ל שכתב ואע''ג דלמצוה קא בעי להו לקינסא דמי כלומר אע''ג דהם עצמם המצוה מ''מ דמי קצת לקינסא ומשום הכי אמרו בגמ' הא לא תהוי תיובתא כלומר ניחותא ודאי ליכא דמ''מ לא שייך כאן בזיון אבל מ''מ לא הוי תיובתא גמורה אלא בדרך קשיא שיש בה קושיא מעט אלא למ''ד משום בזוי מצוה איכא תיובתא גמורה ובא רבה ותירץ אין זה טעם המשנה דלעולם לא למ''ד משום בזוי איכא תיובתא ולא למ''ד משום אכחושי איכא קשיא קצת דטעמא דמתני' לא משום הכי הוה אלא טעמא הוא שמא יכוין משקלותיו בין למ''ד אכחושי בין למ''ד משום בזוי מצוה ופירש רבינו ז''ל גזירה שמא יכוין משקלותיו שלא כפירוש רש''י ז''ל דלרש''י ז''ל קשה היכי קאמר ומפיק להו לחולין הא אין כאן הוצאה לחולין אלא הרי הן כמו שהיו וכבר הוקשה לרש''י ז''ל זה ואמר כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן. ורבינו ז''ל מפרש כך דטעמא דאין שוקלין כנגד מעשר שני מעות מפני שהפירות דרכן לחסר ואע''פ ששקל אתמול ליטרא של פירות אפשר שזו הליטרא של פירות היא חסרה מעט והוא חושב שהיא שלמה וישקול כנגדם כסף ויחשוב שהכסף הוא ליטרא ג''כ ואינו כן אלא הוא פחות מעט מפני שפירות מעשר שני אשר שקל כנגדם חסרו מעט ונמצא שהמעשר שמחלל על ליטרא זו של כסף הוא מוציאן לחולין בפחות מדמיו. ובזה יובן כוונת רבינו ז''ל במה שאמר שם גזירה שמא יכוין ממנו משקלות ונמצאו הפירות חסרים והוא שוקל בהן מעות לחלל עליהם מעשר נמצא מוציא מעשר שני לחולין בפחות מדמיו ע''כ. ומ''ש גזירה שמא יכוין וכו' אפשר שהוא גורס בגמ' אמר רבה גזירה שמא יכוין משקלותיו ופירושו כך אם כשהיה זה שוקל היה משער בדעתו החסרון שהיו יכולין לחסר אלו הפירות של מעשר מעת ששקלן ועד עתה ודאי דהיה יכול לשקול כנגדה אבל אין זה משעת החסרון שחסרו אלא הוא יכוין המשקל כמו שהיה בתחלה ויחשוב שיש כאן באלו הפירות ליטרא כמו שהיה בתחלה ואינו כן אלא נמצאו הפירות וכו'. ואפילו שנאמר שגורס בגמרא כגרסתנו גזירה שמא לא יכוין משקלותיו אפשר ליישב בלשון פירוש רבינו ז''ל ולומר דה''ק שמא לא יכוין המשקל ששוקל הליטרא של כסף כנגדו של מעשר שני לא יהיה ליטרא אחת בכיון אלא הוא פחות מליטרא מפני שהפירות של מעשר שני חסרו וזה פירוש רבינו ז''ל. וא''ת א''כ מה לי מעות של מעשר שני מה לי מעות אחרים שאינן של מעשר שני היל''ל שאין לשקול כסף שמחללין מעשר שני כנגד פירות דעלמא משום דאפשר דהפירות חסרו. ויש לומר דאין הכי נמי אלא לא נקט מעשר שני אלא משום מה שאמר ראשונה אין שוקלין כנגדו, ופירוש דינר זהב בכאן לא הוי טעמא אלא משום בזיון ולא שייך דין זה אלא במעשר שני אבל מ''ש ואפילו לחלל עליהם וכו' ודאי דדין זה בכל פירות איתיה דזיל בתר טעמא דגזירה כדפרישית. ונראה לפי פירוש זה שודאי סלע של מעשר שני יכול לשקול כנגדו סלע של מעשר אחר מפני דלא שייך כאן טעמא דהוא חסר דבפירות שייך האי טעמא שדרכן לחסר וא''כ לפי זה ודאי לא גריס בברייתא סלע של מעשר שני אין שוקלין כנגדו דינרי זהב אלא מעשר שני אין שוקלין כנגדו דר''ל הפירות של מעשר שני וכו'. וכן מצאתי הגירסא בגמ' דכתיבת יד:

י חָצֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים בִּשְׁתֵּי רוּחוֹת צְרִיכָה שְׁתֵּי [ל] נֵרוֹת. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ הָעוֹבְרִים בְּרוּחַ זוֹ לֹא הִנִּיחַ נֵר חֲנֻכָּה. אֲבָל אִם הָיוּ [מ] בְּרוּחַ אַחַת מַדְלִיק בְּאֶחָד מֵהֶן:

מגיד משנה חצר שיש לה שני פתחים וכו'. שם (דף כ"ג) מבואר הדין והטעם:

יא אוֹרֵחַ שֶׁמַּדְלִיקִין עָלָיו בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַדְלִיק עָלָיו בְּמָקוֹם שֶׁנִּתְאָרֵחַ בּוֹ. אֵין לוֹ בַּיִת לְהַדְלִיק עָלָיו בּוֹ צָרִיךְ לְהַדְלִיק בַּמָּקוֹם שֶׁנִּתְאָרֵחַ בּוֹ. [נ] וּמִשְׁתַּתֵּף עִמָּהֶן בַּשֶּׁמֶן. וְאִם הָיָה לוֹ בַּיִת בִּפְנֵי עַצְמוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמַּדְלִיקִין עָלָיו בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ צָרִיךְ לְהַדְלִיק בַּבַּיִת שֶׁהוּא בּוֹ מִפְּנֵי הָעוֹבְרִין:

מגיד משנה אורח שמדליקין עליו בתוך ביתו וכו'. שם מפורש אכסנאי חייב בנר חנוכה א''ר זירא מריש כי הואי בי רב הוה משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזי בתר דנסיבנא אמינא השתא ודאי לא צריכנא דקא מדלקי עלאי בביתאי: ואם היתה וכו'. בהלכות אי פתח בבא לנפשיה מיחייב לאדלוקי משום חשדא ופי' רבינו אפילו מדליקין עליו בתוך ביתו וכן עיקר דודאי בכה''ג כיון דפתח בבא לנפשיה אי לא מדליק איכא חשדא וגדולה מזו אמרו למעלה בחצר שיש לה ב' פתחים בשתי רוחות שצריכה להדליק מפני החשד ופי' בגמ' חשדא דבני מתא דזמנין דחלפי בהא ולא חלפי בהא ואמרי כי היכי דבהאי פתחא לא אדליק בהאי פתחא נמי לא אדליק ע''כ בגמרא שם:

לחם משנה ואם היה לו בית בפני עצמו וכו' צריך להדליק בבית שהוא בו מפני העוברין וכו'. כתב הה''מ ז''ל ופירש רבינו אפילו מדליקין וכו'. נראה שכתב כן מפני שיש לפרש פירוש אחר בהלכות דהכי קאמר אי פתח בבא לא מהני ליה בשיתוף דפריטי אלא שעל כל פנים צריך להדליק משום חשדא והיינו דוקא למי שאין מדליקין בתוך ביתו, לזה אמר שרבינו ז''ל מפרש דאפילו מדליקין עליו וכו' דכיון דטעמא משום שלא יחשדוהו שאינו מדליק מה לי מדליקין עליו מה לי אין מדליקין:

יב מִצְוַת נֵר חֲנֻכָּה מִצְוָה חֲבִיבָה הִיא עַד מְאֹד וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בָּהּ כְּדֵי לְהוֹדִיעַ הַנֵּס וּלְהוֹסִיף בְּשֶׁבַח הָאֵל וְהוֹדָיָה לוֹ עַל הַנִּסִּים שֶׁעָשָׂה לָנוּ. אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל אֶלָּא מִן הַצְּדָקָה שׁוֹאֵל אוֹ מוֹכֵר כְּסוּתוֹ וְלוֹקֵחַ שֶׁמֶן וְנֵרוֹת וּמַדְלִיק:

מגיד משנה מצות חנוכה וכו'. שם (דף כ"ג:) א''ר הונא הרגיל בנ''ח הויין לו בנים ת''ח: ומ''ש רבינו אפילו אין לו מה יאכל וכו'. נראה שלמדו ממה שנתבאר פ''ז מהל' חמץ ומצה שאפילו עני שבישראל לא יפחות מד' כוסות והטעם משום פרסומי ניסא וכ''ש בנ''ח דעדיף מקדוש היום כמו שיתבאר בסמוך:

לחם משנה מצות נר חנוכה וכו'. כתב הרב המגיד וכל שכן בנר חנוכה דעדיף מקדוש היום. וקשה דמאי כל שכן הוא זה אי אמרינן חנוכה עדיף מקדוש היום היינו דחנוכה הוי פרסומי ניסא כדאמרינן בגמרא מה שאין כן בקדוש היום אבל ארבע כוסות דאיכא בהו פרסומי ניסא כדכתב הרב המגיד ז''ל ודאי דהוי כמו חנוכה ואם כן לא היה לו להרב המגיד ללמוד הדין מכל שכן אלא מהוא הדין וצ''ע: סליקו להו הלכות מגילה וחנוכה בס''ד:

יג הֲרֵי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא פְּרוּטָה אַחַת וּלְפָנָיו קִדּוּשׁ הַיּוֹם וְהַדְלָקַת נֵר חֲנֻכָּה מַקְדִּים לִקְנוֹת שֶׁמֶן לְהַדְלִיק נֵר חֲנֻכָּה עַל הַיַּיִן לְקִדּוּשׁ הַיּוֹם. הוֹאִיל וּשְׁנֵיהֶם מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מוּטָב לְהַקְדִּים נֵר חֲנֻכָּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ זִכְרוֹן הַנֵּס:

מגיד משנה הרי שאין לו וכו'. שם נ''ח וקדוש היום נ''ח עדיף משום פרסומי ניסא. וכתוב בה''ג אם רוצה להדליק נ''ח ונר שבת מתחלה מדליק של חנוכה ואח''כ של שבת שאם הדליק של שבת תחלה כבר קבל שבת עליו ונאסר להדליק של חנוכה. וכבר השיבו עליו הרמב''ן והרשב''א ז''ל ואמרו שאין הדלקת הנר קבלה האוסרת והביאו ראיות לזה ואדרבה מדליק של שבת תחלה דתדיר ועדיף טפי משום דהוא נר ביתו. ולא מצאתי בדברי רבינו קבלה אוסרת בע''ש ואף לא תוספת כמ''ש פ''א מהלכות יוה''כ. ומ''ש רבינו הואיל ושניהם מד''ס הכונה שהקידוש אע''פ שהוא מן התורה אפשר בלא יין כמבואר בפרק כ''ט מהל' שבת וכן נתנו טעם זה קצת מפרשים ז''ל:

יד הָיָה לְפָנָיו נֵר בֵּיתוֹ וְנֵר חֲנֻכָּה אוֹ נֵר בֵּיתוֹ וְקִדּוּשׁ הַיּוֹם נֵר בֵּיתוֹ קוֹדֵם מִשּׁוּם שְׁלוֹם בֵּיתוֹ שֶׁהֲרֵי הַשֵּׁם נִמְחָק לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁכָּל הַתּוֹרָה נִתְּנָה לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג-יז) 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם':

מגיד משנה היה לפניו וכו'. שם מבואר נ''ח ונר ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו: גדול השלום וכו'. בספרי. ושם אמרו גדול השלום שחותמיהן של כל הברכות שלום שנאמר ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום:

סָלִיק הִלְכוֹת מְגִלָה וַחֲנֻכָּה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן