הלכות מגילה וחנוכה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מגילה וחנוכה - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

א קְרִיאַת הַמְּגִלָּה בִּזְמַנָּהּ מִצְוַת עֲשֵׂה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְהַדְּבָרִים יְדוּעִים שֶׁהִיא תַּקָּנַת הַנְּבִיאִים. וְהַכּל חַיָּבִים בִּקְרִיאָתָהּ אֲנָשִׁים וְנָשִׁים [א] וְגֵרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים. וּמְחַנְּכִין אֶת הַקְּטַנִּים לִקְרוֹתָהּ. וַאֲפִלּוּ [ב] כֹּהֲנִים בַּעֲבוֹדָתָן מְבַטְּלִין עֲבוֹדָתָן וּבָאִין לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה. וְכֵן מְבַטְּלִים תַּלְמוּד תּוֹרָה לִשְׁמֹעַ מִקְרָא מְגִלָּה קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר מִצְוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁכֻּלָּן נִדְחִין מִפְּנֵי מִקְרָא מְגִלָּה. וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁנִּדְחֶה מִקְרָא מְגִלָּה מִפָּנָיו חוּץ מִמֵּת מִצְוָה [ג] שֶׁאֵין לוֹ קוֹבְרִין שֶׁהַפּוֹגֵעַ בּוֹ קוֹבְרוֹ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא:

מגיד משנה קריאת המגילה בזמנה וכו' והכל חייבין בקריאת מגילה וכו'. משנה פירקא קמא דערכין (דף ב':) הכל חייבים במגילה ואמרינן לאתויי נשים וכדרבי יהושע בן לוי דאמר נשים חייבות במקרא מגילה שאף הן היו באותו הנס והא דריב''ל פ''ק דמגילה (דף ד') ודין הקטנים שמחנכין אותן מפורש בסוגיא פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י"ט:) אבל חרש ושוטה פטורים הם לגמרי כמו שיתבאר: ואפילו כהנים בעבודתן מבטלין וכו'. מימרא פ''ק (דף ג') וכן מבואר שם שמבטלין תלמוד תורה ושם מוכיח בביאור שכל המצות נדחות מפניה חוץ ממת מצוה:

לחם משנה הכל חייבין בקריאתה אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים וכו'. אפשר דרבינו ז''ל סבור כדכתב הרב''י בסי' תרפ''ט דעבדים שמלו וטבלו לשם עבדות אינם חייבים ולהכי מפרש הוא ז''ל דדוקא עבדים משוחררים ואין לדמותם לנשים דשאני נשים שע''י אשה נעשה הנס וכמ''ש שם הרב''י ז''ל אבל אין לומר דרבינו ז''ל מפרש דעבדים דברייתא הם משוחררים משום דאם הם עבדים ממש נלמד מדין נשים דא''כ איך פירש דהם עבדים משוחררים דהשתא נמי קשה דבכלל גרים הם א''ו דהעיקר כמו שפירשתי: וכן מבטלין תלמוד תורה. בפ''ק (דף ג') אמרו שמבטלין ת''ת ק''ו מעבודה ומה עבודה שהיא חמורה מבטלין ת''ת לא כ''ש ובגמ' הקשו דאדרבא ת''ת חמירא ואמר שם דת''ת דרבים חמירא מעבודה וא''כ נראה לכאורה דת''ת דרבים לא מבטלינן מקמי מגילה כיון דלא ילפינן לה מעבודה וא''כ קשה על רבינו ז''ל למה אמר סתם מבטלין ת''ת ולא חילק בין יחיד לרבים. ונראה ודאי דאפילו ת''ת דרבים מבטלינן והראיה דבגמרא שאלו שם מקרא מגילה ומת מצוה הי מנייהו עדיף ואנן קיי''ל דמת מצוה דוחה אפילו תלמוד תורה דרבים וא''כ אי תלמוד תורה דרבים דוחה מקרא מגילה מאי קמבעיא ליה השתא תלמוד תורה דרבים דדוחה מקרא מגילה מת מצוה דוחה אותה כל שכן מקרא מגילה שנדחית מפני מת מצוה אלא ודאי דאפילו תלמוד תורה דרבים נדחה מפני מקרא מגילה ולהכי קמבעיא ליה:

ב אֶחָד הַקּוֹרֵא וְאֶחָד הַשּׁוֹמֵעַ מִן הַקּוֹרֵא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְהוּא שֶׁיִּשְׁמַע מִפִּי מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּקְרִיאָתָהּ. לְפִיכָךְ אִם הָיָה הַקּוֹרֵא קָטָן אוֹ שׁוֹטֶה הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ לֹא יָצָא:

מגיד משנה אחד הקורא וכו'. משנה פרק הקורא את המגילה למפרע (י"ט:) הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש''ו ור' יהודה מכשיר בקטן והלכה כסתם משנה אבל אשה נראה מדברי רבינו שהיא מוציאה את אחרים וכן עיקר:

כסף משנה אחד הקורא ואחד השומע וכו' לפיכך אם היה הקורא חש''ו השומע ממנו לא יצא. בפ''ב דמגילה (דף י"ט:) תנן הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחש''ו פי' האי חרש היינו שהוא מדבר ואינו שומע ואמרינן בגמרא מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר''י אומר לא יצא, ולפי זה לא קי''ל כי הא מתני' דהא בפרק היה קורא (ברכות ט"ו:) איפסיקא הלכתא דלא כר''י ולפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק שאם היה הקורא חרש השומע ממנו לא יצא. ולכך צ''ל שאין בנוסחת ספרי רבינו אלא שוטה וקטן בלבד לא חרש וכן נמצא בספר א''ח שכך היתה נוסחתו בספרי רבינו וכך אמרו בירושלמי לית כאן חרש באשגרות לישן היא מתני'. ואם נפשך לקיים נוסחת ספרינו כדברי רבינו שכתוב בה חרש אפשר לדחוק ולומר שסובר רבינו דאע''ג דגמרא מוקי מתניתין כר''י היינו אי אמרינן דכי היכי דפליגי בק''ש פליגי במגילה אבל כיון דחזינן דרבי גבי ק''ש שנה הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא דמשמע דסבר דהלכה כת''ק דיצא וגבי מגילה שנה סתם דלא יצא אית לן למימרא דסבר דמגילה שאני דבעינן בה פרסומי ניסא וכל שלא השמיע לאזנו ליכא פרסומי ניסא. ודרך זה צריך לומר לדעת רי''ף והרא''ש שכתבו גבי מגילה סתם מתניתין דלא יצא וגבי ק''ש פסקו דיצא:

לחם משנה אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא ידי חובתו. פרק הקורא למפרע (דף י"ט:) משנה הכל כשרים וכו' חוץ מחש''ו ר' יהודה מכשיר בקטן ובגמ' אמרו מאן תנא חרש דיעבד נמי לא א''ר מתנה ר' יוסי היא דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא וממאי דר' יוסי וכו' עוד אמרו במאי אוקימתה כר' יהודה וכו' אלא הא דתני יהודה בריה דר''ש בן פזי וכו' ואלא מאי ר' יהודה ואפי' לכתחלה וכו' אלא הא דתניא וכו' לעולם ר' יהודה ואפילו לכתחלה ולא קשיא הא דידיה והא דרביה וכו' השתא דאתית להכי אפילו תימא ר' יהודה וכו' והא דתני ר''י בריה דר''ש בן פזי ר''מ היא וכי הך סוגיא איתא בברכות פ' היה קורא (דף ט"ו). והרב''י נר''ו תמה על רבינו ז''ל תימה גדולה בסי' תרפ''ט דהוא ז''ל פסק דשומע מן החרש לא יצא ובגמ' אמרו דהך אתיא כר' יוסי ובגמרא פ' היה קורא איפסיקא הלכתא דלא כר' יוסי וכן רבינו ז''ל עצמו בפ''ב מהל' ק''ש כתב ואם לא השמיע לאזנו יצא (וכן בהלכות קריאת התורה גבי חרש שאינו שומע הברכה פסק דיצא דהיינו כר' יהודה). ועוד נ''ל לדקדק דכיון דבגמרא אמרו במסקנא השתא דאתית להכי אפילו תימא וכו' משמע דבמסקנא עדיפא ליה לגמ' לאוקמי מתני' כר' יהודה משום דהוי הלכתא כוותיה וכדכתבו התוס' ז''ל א''כ נראה דבמסקנא מתני' ר' יהודה היא וליכא בה פלוגתא כלל ובקטן שהגיע לחינוך מכשיר אבל בקטן שלא הגיע לחינוך לא וא''כ קשה דהיה לו לרבינו ז''ל לפסוק כמסקנא והיה לומר דבקטן שהגיע לחינוך כשר אבל בקטן שלא הגיע לא. וי''ל ולתרץ הכל דרבינו ז''ל הוקשה לו בהלכה קושיא והוא דכשאמר בגמרא לעולם ר' יהודה ואפילו לכתחלה דהיכי אפשר לומר דאם היה ר' יהודה מכשיר בחרש ואפילו לכתחלה היל''ל במתניתין ר' יהודה מכשיר בקטן ובחרש ומדקאמר בקטן מכלל דבשאר מודה דבשלמא למאי דס''ד מעיקרא דר''י מכשיר בחרש בדיעבד אבל לכתחלה לא אתי שפיר דלא אמר ר''י מכשיר בקטן ובחרש משום דבקטן מכשיר לכתחלה ובחרש אינו כן דלכתחלה אינו כשר אלא דוקא בדיעבד אבל השתא דאמרינן דאפילו לכתחלה מכשיר בחרש קשה, לכך מפרש הוא ז''ל הסוגיא דכשאמרו בגמרא לעולם ר''י ואפילו לכתחילה ר''ל דר' יהודה לכתחלה קאמר ומתני' דמגילה וההיא דשמע לא דמיין אהדדי דבמגילה דהוי פרסומי בעינן טפי שמיעת אזן ור' יהודה דאמר התם יצא הכא מודה דלא יצא וא''כ מתני' דחרש נמי אתיא כר''י ומש''ה אמר מכשיר בקטן דבהחרש מודה דלא יצא וטעמא דפרסומי ניסא כדכתב הרב ב''י. והשתא אתי שפיר נמי דסתמיות דרבי לא קשו אהדדי דבמגילה סתם לן לא יצא משום פרסומי ניסא אבל בשמע דליכא פרסומי סתם לן דיצא ועל זה אמרו בגמרא השתא דאתית להכי כלומר השתא דאשמעת לן פלוגתא דר''מ לא צריך לן לדחוקי ולומר דלית ליה דרביה אלא דרביה אית ליה וברייתא דבן פזי הוא ר''מ וברייתא דברכת המזון הוא ר' יהודה אבל מתני' דחרש אתי ככ''ע מטעמא דפרישית משום פרסומי ניסא ודלא כרש''י ז''ל דקאמר ולפי המסקנא אתי מתני' כר' יהודה וחסורי מחסרא וכו' וכן מה שאמרו בגמ' בפ' היה קורא השתא דאתית להכי וכו' הא ר''מ הא ר''י פירוש בכה''ג הברייתא דתורם ר''מ ודברכת המזון ר' יהודה אבל מתני' אתי ככ''ע ולהכי פסק רבינו ז''ל בחרש דלא יצא דכ''ע מודו אבל בשמע ותורם פסק דיצא משום דליכא טעמא דפרסומי ניסא כדפרישית. וא''ת כשהקשו בגמרא ואמרו ואלא מאי ר' יהודה ואפילו לכתחלה אלא הא דתניא וכו' אמאי לא הקשו ממתני' דא''כ דר' יהודה הוא לכתחלה לא משיירא מתניתין כלל דהל''ל ר''י מכשיר בקטן ובחרש כדאקשינן. וי''ל דהוא הדין דהמקשה הוה מצי לאקשויי אלא רוצה להקשות לו מהברייתא דקאמרה בפירוש דלכתחלה לא וע''כ אתי כר' יהודה דאל''כ אתיא דלא כמאן:

ג מִצְוָה לִקְרוֹת אֶת [ד] כֻּלָּהּ. וּמִצְוָה לִקְרוֹתָהּ בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם. וְכָל הַלַּיְלָה כָּשֵׁר לִקְרִיאַת הַלַּיְלָה. וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִקְרִיאַת הַיּוֹם. [ה] וּמְבָרֵךְ קֹדֶם קְרִיאָתָהּ בַּלַּיְלָה שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת וְאֵלּוּ הֵן. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִקְרָא מְגִלָּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם וּבַזְּמַן הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה. וּבַיּוֹם אֵינוֹ [ו] חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ שֶׁהֶחֱיָנוּ. וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ אַחֲרֶיהָ מְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הָאֵל הָרָב אֶת רִיבֵנוּ וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵינוּ וְהַמְשַׁלֵּם גְּמוּל לְכָל אֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַנִּפְרָע לְיִשְׂרָאֵל מִכָּל צָרֵיהֶם הָאֵל הַמּוֹשִׁיעַ [ז]:

מגיד משנה מצוה לקרות את כולה וכו'. פסק הלכה בגמרא שם (דף י"ט) הלכה כדברי האומר כולה: ומצוה לקרותה וכו'. פ''ק מימרא חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום ובמשנה פרק הקורא את המגילה למפרע (דף כ':) כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ביום כשר כל היום: ומברך קודם קריאתה בלילה וכו' על מקרא מגילה וכו'. פרק הקורא את המגילה עומד ויושב (דף כ"א) מקום שנהגו לברך יברך שלא לברך לא יברך ובגמרא לא שנו אלא לאחריה אבל לפניה חייב לברך ואמרו מאי מברך מקרא מגילה ושעשה נסים ושהחיינו. וכתב רבינו שכיון שבירך בלילה שהחיינו אינו חוזר ומברך ביום והרי זה כסוכה שכיון שבירך זמן בלילה אינו מברך ביום. אבל יש מן המפרשים שכתבו שעיקר הקריאה היא ביום ואע''פ שבירך זמן בלילה חוזר ומברכו ביום וכן נהגו בארצותינו: ומקום שנהגו לברך אחריה מברך וכו'. שם בגמרא (דף כ"א:) באתרא דנהיגי מאי מברך אמר ר' יוחנן הרב את ריבנו:

לחם משנה וכל הלילה כשר לקריאת הלילה וכו'. כתב ה''ה ז''ל דנלמד זה מדאמר במשנה (כ':) כל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה. וקשה דשם ס''פ הקורא את המגילה למפרע (כ"א) אמרו זה הכלל לאתויי מאי ואמר דדבר שמצותו ביום אתי לאתויי סידור בזיכים ודבר שמצותו בלילה אתי לאתויי אכילת פסחים ודלא כר' אליעזר וא''כ זה הכלל הוא אינו שהוא דלא כהלכתא שהרי רבינו ז''ל בהלכות קרבן פסח פסק כר''א וכן בסידור בזיכין פסק בהל' תמידין דלא כר' יוסי וא''כ איך נלמוד מכלל זה. ועוד קשה דאמאי אמר בגמ' דדבר שמצותו בלילה וכו' אתי לאתויי דלא כר''א דזה הכלל אינו משום דהלכתא כר''א דסתם מתני' אתי כוותיה והוי דוחק דקשיא סתמא אסתמא נימא דאתי לאתויי מקרא מגילה בלילה דכשר כל הלילה כדכתב רבינו ז''ל. וי''ל לקושיא האחת ואע''ג דכלל זה אינו מ''מ מתני' כללא כייל בכל הדברים ואע''ג דבההיא דאכילת פסחים פליג ר''א מ''מ היכא דלא אשכחינן פלוגתא ודאי דאמרינן דהדרינן לכללין דמתני' והיכא דאתכחיש כללין אתכחיש והיכא דלא אתכחיש לא אתכחיש. ולשניה יש לומר דגמרא לא שני הכי משום דלא אשכחן במשנה דקאמרה דחייב אדם לשנות את המגילה בלילה אלא ריב''ל אמרה ואם כן טפי מסתבר לאוקמי כללא לאתויי דבר המפורש במשנה יותר מדבר שאינו מפורש במשנה:

ד אֵיזֶהוּ זְמַן קְרִיאָתָהּ. זְמַנִּים הַרְבֵּה תִּקְּנוּ לָהּ חֲכָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט-לא) 'בִּזְמַנֵּיהֶם' [ח]. וְאֵלּוּ הֵן זְמַנֵּי קְרִיאָתָהּ. כָּל מְדִינָה שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה מִימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהּ עַכְשָׁו חוֹמָה קוֹרִין בְּט''ו בַּאֲדָר. וּמְדִינָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת כְּרַךְ. וְכָל מְדִינָה שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בִּימוֹת יְהוֹשֻׁעַ וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת עַתָּה קוֹרְאִין בְּי''ד. וּמְדִינָה זוֹ הִיא הַנִּקְרֵאת עִיר:

מגיד משנה איזהו זמן וכו'. (דף ב'.) ראש פ' מגילה נקראת בי''א בי''ב בי''ג בי''ד בט''ו ובגמרא זמנים הרבה תקנו חכמים להם ובמשנה כרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון קורין בט''ו. וכתב רבינו בין בארץ בין בח''ל וכן כתב הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל והביאו ראיות לזה ועיקר. ומפרש בגמרא שאע''פ שאין לו חומה עכשיו קוראין בט''ו:

ה שׁוּשַׁן הַבִּירָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן קוֹרְאִין בְּט''ו שֶׁבָּהּ הָיָה הַנֵּס שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט-יח) 'וְנוֹחַ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ'. וְלָמָּה תָּלוּ הַדָּבָר בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ כְּדֵי לַחֲלֹק כָּבוֹד לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיְתָה חֲרֵבָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ קוֹרְאִין כִּבְנֵי שׁוּשָׁן וְיֵחָשְׁבוּ כְּאִלּוּ הֵן כְּרַכִּין הַמֻּקָּפִין חוֹמָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עַתָּה חֲרֵבִין הוֹאִיל וְהָיוּ מֻקָּפִין בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ קוֹרִין בְּט''ו וְיִהְיֶה זִכָּרוֹן לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּנֵס זֶה:

מגיד משנה שושן הבירה וכו'. מפורש בסוגיא שם (דף ב':) דלדברי הכל בשושן קוראין בט''ו ומפני הטעם שכתב רבינו הואיל ונעשה בה נס ומבואר בהלכות: ולמה תלו הדבר וכו'. ירושלמי שם:

ו בְּנֵי [ט] הַכְּפָרִים שֶׁאֵינָם מִתְקַבְּצִים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת אֶלָּא בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי תִּקְּנוּ לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִים בְּיוֹם הַכְּנִיסָה. כֵּיצַד. אִם חָל יוֹם י''ד לִהְיוֹת בְּשֵׁנִי אוֹ בַּחֲמִישִׁי קוֹרְאִין בּוֹ בַּיּוֹם. וְאִם חָל בְּיוֹם אַחֵר חוּץ מִשֵּׁנִי וַחֲמִישִׁי מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּשֵׁנִי אוֹ בַּחֲמִישִׁי הַסָּמוּךְ לְי''ד:

מגיד משנה בני הכפרים וכו'. במשנה (דף ב') הכפרים מקדימין ליום הכניסה ופירשו בירושלמי שהוא מפני קריאת התורה וכ''כ בתוספות:

לחם משנה בני הכפרים וכו'. נראה שרבינו מפרש ביום הכניסה שקורין הכפרים הוא בכפר שלהם דשם מתכנסים בבתי כנסיות ואינן מתקבצים אלא בשני ובחמישי בבתי כנסיות שלהם וכן כתבו התוס' ז''ל בפ''ק דיבמות (דף י"ד) בשם הרב רבי חיים ותירץ קושיא חזקה שיש שם בגמרא וכן מורה לשון רבינו ז''ל שכתב שאינן מתקבצים בבתי כנסיות וכו' משמע דהוא בבתי כנסיות שלהם וכן מורה הלשון שכתב לקמן כפר שמקדימין וקורין וכן בזמן שאין נכנסין בו ואם הוא מפרש שבאים לעיר לקרות לא היל''ל אלא בזמן שאין נכנסין לעיר מאי בו אלא הכונה היא שבו בכפר עצמו היו מתכנסין בבית הכנסת ולהכי אמר דאם אין נכנסים בכפר בשני ובחמישי להתאסף שם אין קורין אותה אלא בי''ד:

ז כֵּיצַד. חָל י''ד לִהְיוֹת בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בַּחֲמִישִׁי שֶׁהוּא יוֹם י''א. חָל לִהְיוֹת בִּשְׁלִישִׁי קוֹרְאִין בְּשֵׁנִי שֶׁהוּא יוֹם י''ג. חָל לִהְיוֹת בִּרְבִיעִי קוֹרְאִין בְּשֵׁנִי שֶׁהוּא יוֹם י''ב. * וְכָל אֵלּוּ שֶׁמַּקְדִּימִין וְקוֹרְאִין קֹדֶם י''ד אֵין קוֹרְאִין אוֹתָהּ [י] בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה:

ההראב"ד וכל אלו שמקדימין וכו'. א''א ואף בי''ד עצמו מצוה בעשרה כרב אסי דהא רב גופיה דפליג עליה חש להא דרב אסי ומאי דכתב הרב ז''ל בהלכות ודחה לרב אסי לאו מילתא היא דהיכא דאפשר למיהוי בעשרה מצוה למהדר עלייהו והיכא דלא אפשר ודאי קרי ביחיד, עכ''ל:

מגיד משנה כיצד אם חל י''ד וכו'. מפורש במשנה בארוכה: וכל אלו שמקדימין וקוראין וכו'. בגמרא (דף ה'.) אמר רב מגילה בזמנה קוראין אותה ביחיד שלא בזמנה בעשרה ורב אסי אמר בין בזמנה בין שלא בזמנה קורין אותה בעשרה הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי. ובהלכות ואע''ג דחש לה רב להא דרב אסי קי''ל כרב. וכן העלה הרשב''א ז''ל מתוך הירושלמי שאמרו כל שאמרו ידחה ליום הכניסה ובלבד בעשרה ושם מוכיח דלדעת הירושלמי לא צריך בזמנה עשרה. ופי' זמנה בי''ד או ט''ו לבני כרכין. שלא בזמנה קודם לכן מחמת אי זו סבה שיהיה. ובהשגות א''א ואף בי''ד עצמו מצוה בעשרה וכו' והיכא דלא אפשר קרי ביחיד עכ''ל. וזה דעת רב אסי ממש דודאי אפילו רב אסי לא אמר אין קורין אלא בעשרה ולישתמע עכובא אלא קורין אותה בי' קאמר היכא דאפשר וכבר כתבתי שהרשב''א ז''ל הכריע כדברי ההלכות ומ''מ אי איכא עשרה טפי עדיף ברב עם הדרת מלך אבל א''צ לחזור אחריהם:

לחם משנה כיצד חל י''ד להיות באחד בשבת וכו' וכל אלו שמקדימין וכו'. כתב ה''ה שלא בזמנה קודם לכן מחמת איזו סיבה שיהיה וכו' כלומר לא תימא יום הכניסה דכפרים כדפרישית דא''כ קשה דבזמן רב אסי ורב כבר נתבטל יום הכניסה וכדהקשו עליו אלא אימא מחמת איזו סיבה אחרת כמו מפרש בים ויוצא בשיירא וכדכתב הר''ן ז''ל. ובהשגות א''א וכו'. כוונת ההשגה במ''ש ומאי דכתב הרב ז''ל ודחה להא דרב אסי (דף ה') לאו מילתא היא לפי הנראה דהכונה להקשות עליו מה שהקשה על הרי''ף ז''ל הר''ז הלוי ז''ל דהוא דחה להא דרב אסי משום דאמר ר' יוחנן לקמן דבין הכתובים לא יצא ה''מ בציבור (אבל ביחיד) דמשמע דביחיד יצא ועל זה הקשה דמ''מ נימא דהלכתא כרב אסי דעד כאן לא קאמר רב אסי אלא דמצוה לאהדורי היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר יצא וא''כ ר''י דאמר לקמן יצא הוא היכא דלא אפשר זו נראה כוונתו ז''ל. ואם כן הבין ה''ה ז''ל בדבריו אלו לכאורה קשה מאי דקאמר וזה דעת רב אסי ממש דאדרבא נראה זה כסיוע לדברי הראב''ד ז''ל אא''כ נאמר דמתחלה רצה להודות לו ואמר כלומר ודאי דהדין עמו דדעת רב אסי כך הוא אבל מ''מ הרשב''א ז''ל הכריח כדברי ההלכות ז''ל מכח ההיא דירושלמי. ואפשר לומר דהוא הבין בדברי הראב''ד ז''ל שהקשה להרי''ף ז''ל דאמאי דחה לדרב אסי לגמרי נהי דלית הלכתא כוותיה מכח ההיא דר' יוחנן ועוד דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכדכתבו התוספות מ''מ מיחש מיהו חיישינן כי היכי דחייש רב גופיה והיכא דאפשר למיהדר בתר עשרה מצוה למיהדר ולכך השיג עליו ה''ה ז''ל דהיכי קאמר הכי דאם כן פירש היינו דעת רב אסי ממש וכיון דהוא מודה דלית הלכתא כרב אסי משום דאין הלכה כתלמיד במקום הרב א''כ ודאי דלא חיישינן לדרב אסי כלל. וכתב עוד ומ''מ וכו', הרגיש לפי פירושו שפירשו דפלוגתא דרב ורב אסי הוא אי מצוה למיהדר או לא א''כ רב דס''ל דאינו אפילו מצוה אם כן תקשי ליה מההיא דסמכו של בית רבי שמבטלין ת''ת שלהם לקרותה וכדהקשה הר''ן ז''ל ותירצו הוא בעצמו דמ''מ אע''פ שאין צריך לחזר אחריהם ברוב עם הדרת מלך. ומ''ש דודאי אפילו רב אסי וכו' משמע דדקדק מלשון רב אסי מדלא קאמר אין קורין אלא בעשרה דהוה משמע עיכובא ומדקאמר קורין אותה בי' משמע דלכתחלה קאמר. ויש לדקדק דהרי אמר קורין שלא בזמנה בעשרה והאי קורין משמע עיכובא וכדמשמע מדברי רבינו ז''ל שכתב וכל אלו שמקדימין וכו' אין קורין אותה בפחות מעשרה דמשמע דהוא עיכובא. ויש לומר דמאי דקאמר קורין הוא משום בזמנה ביחיד והתם לא שייך לומר אין קורין אלא ביחיד אבל רב אסי היל''ל בין בזמנה בין שלא בזמנה אין קורין אותה אלא בעשרה:

ח כְּפָר שֶׁמַּקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּיוֹם הַכְּנִיסָה בִּזְמַן שֶׁאֵין נִכְנָסִין בּוֹ בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי אֵין קוֹרְאִין אוֹתָהּ אֶלָּא בְּי''ד. וְכָל עִיר שֶׁאֵין בָּהּ עֲשָׂרָה בַּטְלָנִין קְבוּעִין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת לְצָרְכֵי הַצִּבּוּר הֲרֵי הִיא כִּכְפָר וּמַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּיוֹם הַכְּנִיסָה. וְאִם אֵין שָׁם עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם * תַּקָּנָתוֹ קַלְקָלָתוֹ וַהֲרֵי הֵם כְּאַנְשֵׁי עִיר גְּדוֹלָה וְאֵין קוֹרְאִין אֶלָּא בְּי''ד:

ההראב"ד תקנתו קלקלתו וכו'. א''א כתב אותו ואין לו טעם ואולי מפני שאינו לא כפר ולא כלום וכן אמרו כפרים מקדימין וכן אמר מאימתי נעשית עיר הנדחת משהיו בה מעשרה עד מאה ופירש בירושלמי עיר לא כפר עיר לא כרך יותר ממאה כרך הוא עשרה כפר פחות מעשרה לא עיר ולא כפר, וכל זה אינו מספיק דלעולם אימא לך עשרה ופחות מעשרה כפר הוא עכ''ל:

מגיד משנה כפר שאין נכנסין וכו'. במשנה (דף ה'.) א''ר יהודה אימתי מקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל מקום שאין נכנסין לא בשני ולא בחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה ע''כ. וידוע כ''מ שאמר ר''י אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים: ועיר שאין בה וכו'. במשנה אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכן הרי היא ככפר ובגמרא תנא עשרה בטלנין של בית הכנסת. ומדברי רבינו נראה דדוקא לעיר בעינן עשרה בטלנין אבל לכרך המוקף חומה לא בעינן וזהו שאמרו איזו היא עיר ולא הזכירו כרך וזה דעת התוספות. והם פירשו מה שאמרו בגמרא (דף ג':) אמר ריב''ל כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר דלאו כרך המוקף חומה מימות יהושע קאמר אלא בסתם כרך המוזכרים בגמרא שהם מקומות גדולים. ונראה שיש לזה הפירוש סעד ממה שהקשו עליו בגמרא מאי קמ''ל תנינא אי זו היא עיר וכו' ותירץ כרך איצטריכא ליה ואע''ג דמקלעי ליה מעלמא. ואם דברי ריב''ל בכרך המוקף חומה מימות יהושע בן נון שזמנן בט''ו מאי קושיא ממתניתין והא טובא אשמעינן דאי ממתניתין לא שמעינן דינא אלא בעיירות ואיהו אשמעינן בכרכין המוקפין. ומכל מקום שיטה אחרת יש בזה דאפילו בכרך המוקף מימות יהושע בעינן עשרה בטלנין ואם לאו ה''ז כעיר וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל: ואם אין בעיר וכו'. בירושלמי הוא זה לפי גרסת רבינו. ובהשגות א''א כתב אותו ואין לו טעם ואולי מפני שאינו לא כפר וכו'. ועוד האריך ואין להאריך בזה שאין לנו קריאה קודם י''ד בזמן הזה כמו שיתבאר בסמוך:

כסף משנה וכל עיר (שיש) [שאין] בה עשרה בטלנין וכו' ואם אין שם עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הם כאנשי עיר גדולה ואין קורין [אלא] בי''ד. פירוש שכשבני העיר מקדימין ליום הכניסה קלקלה הוא להם לפי שהם נדונים ככפר וכשאין קורין אלא בי''ד תקנה הוא להם לפי שהם נדונים כאנשי עיר ולא כבני כפר, ושיעור הלשון כאילו אמר קלקלתו תקנתו וכך הוא פירושו קלקלתו שאין שם י' תקנתו להיות נדונין כאנשי עיר גדולה לקרות בי''ד. וכבר היה אפשר לפרש דאדרבה כשזמנם ארוך יותר כלומר שמקדימין תקנה הוא להם וכשזמנם קצר כלומר שיש להם יום מיוחד ולא יותר קלקלה הוא להם ולפי זה יתיישב הלשון כפשוטו שלפי שאמר למעלה שאם יש שם עשרה בטלנין הרי הם ככפר אמר לא יעלה על דעתך לומר כ''ש כשאין שם עשרה בני אדם שתהיה נדונת ככפר אלא אדרבה מה שתחשוב שמתקן אותה לשתדון ככפר שהוא שאין שם עשרה בני אדם הוא סבה לשיתקלקל ולא יקראו אלא ביום מיוחד כאנשי עיר גדולה. אלא שבספ''ב דסנהדרין (דף כ"ב:) ורפ''ב דתעניות (דף י"ז.) איתא שתקנתו קלקלתו ומתפרש כפירוש הראשון:

לחם משנה וכל עיר שאין בה עשרה בטלנין וכו' תקנתו קלקלתו וכו' ואין קורין אלא בי''ד. ר''ל הקלקול שלו הוא מתקן דהקלקול שלו הוא דאין בו עשרה בני אדם דרים שם ומפני כך הוא מתוקן דהוא כעיר גדולה ובגמרא (דף ג':) איכא מימרא דריב''ל כרך שישב ולבסוף הוקף וכו' ולא הזכירה כאן רבינו ז''ל ונראה שהוא סבור כפירוש רש''י ז''ל דלא נאמרה לענין מקרא מגילה אלא לענין בתי ערי חומה. עוד שם כרך שחרב ולבסוף ישב ואוקמוה בגמרא כרך שחרב מעשרה בטלנין והיינו ודאי שלא הוקף מימות יהושע שאם הוקף מימות יהושע אפילו אין בו י' בטלנים נדון ככרך, ולא הזכיר רבינו ז''ל מכל דבר זה כלל:

ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּיוֹם הַכְּנִיסָה בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מַלְכוּת. [כ] אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין קוֹרְאִין אוֹתָהּ אֶלָּא בִּזְמַנָּהּ שֶׁהוּא יוֹם י''ד וְיוֹם ט''ו. בְּנֵי הַכְּפָרִים וּבְנֵי עֲיָרוֹת קוֹרְאִין בְּי''ד. וּבְנֵי כְּרַכִּין קוֹרְאִין בְּט''ו:

מגיד משנה במה דברים אמורים שמקדימין וקורין וכו'. בגמרא (דף ב'.) אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהשנים כתקנן וישראל שרויין על אדמתם אבל בזמן הזה אין קוראין אותה אלא בזמנה והוא כדברי חכמים כמבואר שם:

לחם משנה בד''א שמקדימין וכו'. שם (דף ב':) אמר ר' יהודה וכו' והוא כדברי חכמים. ובגמרא הקשו מינה לההיא דאימתי במקום שנכנסין בשני ובחמישי וכו' ואוקימו חד כר' יהודה וחד כר' יוסי ב''ר יהודה ורבינו ז''ל פסקה לתרתי משום דבגמ' לא הקשו אלא דמשמע להו כר''י שאמר אימתי וכו' בזמן שאין מלכות קאמרה דהוא בזמנו אבל רבינו ז''ל ביאר הדבר כבר שלא דבר אלא בזמן שנוהג הכניסה:

י בֶּן עִיר שֶׁהָלַךְ לַכְּרַךְ אוֹ בֶּן כְּרַךְ שֶׁהָלַךְ לָעִיר אִם הָיָה דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ בִּזְמַן קְרִיאָה וְנִתְעַכֵּב וְלֹא חָזַר קוֹרֵא כִּמְקוֹמוֹ. וְאִם לֹא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לַחֲזֹר אֶלָּא לְאַחַר זְמַן הַקְּרִיאָה קוֹרֵא עִם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא שָׁם. וּכְרַךְ וְכָל הַסָּמוּךְ [ל] לוֹ וְכָל הַנִּרְאֶה עִמּוֹ אִם אֵין בֵּינֵיהֶם יֶתֶר עַל אַלְפַּיִם אַמָּה הֲרֵי זֶה כִּכְרַךְ וְקוֹרְאִין בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר:

מגיד משנה בן עיר שהלך לכרך וכו'. פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י"ט.) בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו ואם לאו קורא עמהן. ובגמרא אמר רבא לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י''ד ונתעכב ולא חזר אבל אין דעתו לחזור בליל י''ד קורא עמהן דכתיב על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות מכדי כתיב הפרזים למה לי למכתב היושבים בערי הפרזות הא קמ''ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז ומדפרוז בן יומו נקרא פרוז מוקף בן יומו נקרא מוקף ע''כ לשון הגמרא. ופירש''י ז''ל והרבה מן המפרשים דהא דרבא אבן כרך שהלך לעיר קאי דלא תימה בשעתיד לחזור במקומו בזמן חיובו של כרך דהיינו בליל ט''ו אלא בשעתיד לחזור בליל י''ד ואינו מתעכב שם ביום י''ד קצת אבל אם אין דעתו לחזור למקומו בליל י''ד אלא שנתעכב שם אותו הלילה וקצת מן היום שהוא עיקר הקריאה אפילו יצא שם קודם ט''ו וחוזר למקומו קורא כעיר וה''ה לבן עיר הלך לכרך ואין דעתו לחזור בליל ט''ו. ולפי פירוש זה כשכתב רבינו אם דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ר''ל בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה לא זמן המקום שיצא משם וכן עיקר: וכרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו אם אין ביניהם יותר מאלפים אמה הרי זה ככרך וקוראין בט''ו. כך מצאתי הנוסחא בספרי רבינו ונראה ממנה דאפילו נראה עמו אם רחוק יותר מאלפים אמה אינו ככרך, ואני תמה בזה שהרי שנינו פ''ק (דף ב':) אריב''ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך ועד כמה אמר ר' ירמיה כמחמתן לטבריא מיל ואחר מכן (דף ג':) אמרו גופא אמר ר' יהושע כרך וכל הסמוך לו וכו' תנא סמוך אע''פ שאינו נראה נראה אע''פ שאינו סמוך ופירשו נראה אע''פ שאינו סמוך דיתבא בראש ההר, סמוך ואינו נראה ביושבת בנחל ע''כ בגמרא. וכיון שכן דבר פשוט הוא שאין שיעור מיל לנראה שא''כ היינו סמוך והכרח גמור הוא לפרש האי ועד כמה אסמוך בלחוד אבל אנראה כל זמן שהוא נראה וכן פירש''י ז''ל ופשוט הוא. ואני תמה לפי לשון רבינו למה הוזכר נראה שהרי אם אין ביניהם יותר ממיל שהוא אלפים אמה הרי הוא סמוך ואפילו אין נראה עמו דינו כמוהו ואם רחוק יותר אפילו נראה עמו אין נדון כמוהו, ובאמת שגם בהלכות היה להם לבאר זה ולא הביאו אלא מימרא שהזכרתי ראשונה אלא שסמכו להם על מ''ש דהכרח הוא לפרש דעד כמה אסמוך לו בלבד קאי דאי לא למה הוזכר נראה עמו. ונ''ל שעיקר הנוסחא בדברי רבינו כרך וכל הנראה עמו וכל הסמוך לו אם אין ביניהם וכו', ואם אין ביניהם לא קאי אלא אסמוך בלבד וזה דבר מוכרח בגמרא:

כסף משנה בן עיר שהלך לכרך וכו'. פרק הקורא את המגילה למפרע (דף י"ט.) תנן בן עיר שהלך לכרך וכו' (עיין במ"מ). וכפי טבע החלוקה מאמר רבא יסבול אחד מג' פירושים, אם שנאמר שחוזר לבן עיר שהלך לכרך ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר, או שנאמר דקאי לבן כרך שהלך לעיר ומשם נלמוד לבן עיר שהלך לכרך, או נאמר דקאי אתרוייהו בין לב''ע שהלך לכרך בין לבן כרך שהלך לעיר. והיותר נראה מהפירושים הוא הפירוש הראשון דרבא ארישא קאי שעיקר הדבר אם דעתו שלא להמצא במקום ההוא ביום קריאת מקומו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב כאן קצת יום קריאת מקומו דהיינו י''ד לב''ע שהלך לכרך נעקר מלהיות כבן עירו וקורא עמהם ומשם נלמוד לבן כרך שהלך לעיר שאם דעתו לחזור יום קריאת מקומו דהיינו ט''ו אף אם נתעכב קורא כמקומו ואם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקומו דהיינו ט''ו בטל מעליו שם אנשי מקומו וחל עליו שם אנשי העיר הזאת ופרוז בן יומו פי' שיומו שהוא יום קריאת אנשי מקומו שהם מוקפים ודעתו להתעכב כאן קצתו מקרי פרוז וכן פי' מוקף בן יומו מיקרי מוקף. אבל לא יתכן פי' זה לפי שהוא בנוי על שרבא קאי ארישא ומשם אנו לומדים לסיפא ובגמרא אמרינן איפכא דמדפרוז בן יומו מיקרי פרוז מוקף בן יומו וכו' הרי שמבן כרך שהלך לעיר אנו לומדים לב''ע שהלך לכרך. והטור כתב ב''ע שהלך לכרך וכו' ויש לדקדק בלשונו מה הוסיף באומרו כיצד ממה שאמר קודם. ב' למה למעלה תפס ב''ע שהלך לכרך בתחלה ובכיצד תפסם בהפך. ג' למה בב''כ שהלך לעיר אמר חל עליו ובב''ע שהלך לכרך אמר נסתלק מעליו וכו'. ולזה נאמר שבלי ספק הר''י לא תפס פי' שני משום דהיכי נימא דרבא לא קאי אלא אסיפא ומינה ילפינן לרישא ואורחא דגמרא איפכא הוי גם הפירוש הא' לא יישר בעיניו מהטעם שאמרנו למעלה ולכן תפס לו הפי' הג' דרבא קאי בין ארישא בין אסיפא וה''פ דמשום דאין מעבירין על המצות היום הראשון שהוא י''ד ראוי לישא וליתן בו אם יתחייב אם לאו וב''ע שקריאת מקומו בי''ד אם כשהלך לכרך לא היה דעתו להמצא באותו מקום ביום ההוא אף אם נתעכב עדיין הוא כאנשי מקומו וקורא בי''ד אם דעתו שלא להמצא במקום הזה ביום קריאתה אף אם נתעכב לא חל עליו חובת קריאת מקום זה אבל אם דעתו להתעכב קצת יום קריאת מקום זה הרי חל עליו חובת זמן קריאתן וקורא עמהם. ועם הפי' הזה מתיישב לשונו כהוגן שתחלה אמר בן עיר וכו' ואחר כך חזר ואמר כיצד וכו' לפי שבתחלה אמר הדין דרך כלל שאם דעתו לחזור בליל י''ד חוזר לשתי החלוקות ואח''כ פירש כיצד חוזר לכל אחד ואחד וטעם אומרו בבן כרך חל עליו ובבן עיר נסתלק מעליו. הנה מתוך מה שפירשנו יתבאר שלפי שבן כרך עדיין לא הגיע זמן מקומו ואנו מחייבים אותו בזמן זה קודם זמנו לפי שהיה דעתו להתעכב שייך שפיר למימר חל עליו אבל בב''ע שהגיע זמן מקומו ואנו פוטרים אותו מטעם שהיה להתעכב שייך שפיר למימר נסתלק מעליו, והטעם שלמעלה תפס ב''ע בתחלה לפי שתפס לשון המשנה אבל בכיצד תפסם בהפך להודיענו חולשת הפירוש הא' דרבא קאי ארישא ומשם נלמד לסיפא ורמז לנו דא''א משום דמבן כרך וכו' ילפינן לב''ע וכו' כמ''ש למעלה. א''נ לפי שחלוקת בן כרך וכו' מוסכמת מרוב הפוסקים לכן תפסה ראשונה ובזה נתיישב לשון הר''י. אבל נשאר קצת דוחק והוא שלזה הפי' מוקף בן יומו וכו' ה''פ מוקף בן יומו שאיבד יום עירו דהיינו שהיה דעתו להתעכב מיקרי מוקף ונסתלק מעליו חובת אנשי מקומו ופרוז בן יומו היינו שנתעכב בעיר יום י''ד שהוא יום קריאתם חל עליו חובת בני מקום זה. ולכן פירש''י הפירוש השני דהיינו דרבא קאי אב''כ שהלך לעיר שקריאתם בי''ד אם היה דעתו להמצא עמהם ביום קריאתם אף אם נתעכב אינו נחשב רק כאנשי מקומו ואם דעתו להתעכב הרי הוא נחשב עמהם וקורא עמהם דה''ל פרוז בן יומו ומיקרי פרוז ומינה לב''ע שהלך לכרך שקריאתן בט''ו אם דעתו שלא להמצא שם יום קריאתם לא הוי מוקף ליומו וקורא כמקומו בי''ד אבל אם עתיד להתעכב יום קריאתם דהיינו ט''ו אין צריך לקרותה בי''ד אלא ממתין וקורא עמהם אע''פ שסופו לחזור לאחר זמן משום דהוי מוקף ליומיה ומיקרי מוקף. ורבינו סתם דבריו שכתב בזמן הקריאה ולא משתמע אם פי' בזמן קריאת המקום שיצא משם או בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל כבר הוכחנו מכח הגמרא שא''א לפרש בזמן קריאת המקום שיצא וא''כ ע''כ יש לנו לפרש דברי רבינו שכוונת דבריו באומרו בזמן הקריאה בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה כפירש''י וכ''כ ה''ה שזה דעת רבינו גם הר''ן פירש על הרי''ף הפירוש הזה ויש לנו לומר שרבינו מסכים עם רבו הרי''ף ז''ל: וכרך וכל הסמוך לו וכו'. כתב הרב המגיד ז''ל שבנוסחת הספרים כ''כ וכתב שהנוסחא האמיתית כרך וכל הנראה עמו וכל הסמוך לו וכו' ואם אין ביניהם לא קאי אלא אסמוך בלבד וכתב שזה דבר מוכרח בגמרא. ואני אומר הרי תקננו דברי רבינו בשבוש הנוסחא אבל מה נעשה והטור כתב ז''ל וכן הכפרים הסמוכים להם אפילו אינם נראים עמהם כגון שהם בעמק או שנראים עמהם אפילו אינם סמוכים כגון שהם בהר ובלבד שלא יהיו רחוקים יותר ממיל, ואם באנו לומר שגם נוסחת ספרי הטור נתקן כאשר תקננו נוסחת רבינו מה נעשה להר''ן שכתב על מימרת ריב''ל דכרך וכל הסמוך וכו' דאפשר דכי אמרינן ועד כמה וכו' אכולה מילתא מהדר בין לנראה עמו בין לסמוך ועלינו ליישב לשון הגאונים האלה אשר מפיהם אנו חיים. ואמת הדבר שמה שספק הרב המגיד ראוי לספקו כל מעיין והוא שא''כ למה הוזכר נראה שהרי אם אין ביניהם יותר ממיל הרי הוא סמוך ואפילו אין נראה עמו דינו כמוהו ואם רחוק יותר אינו נדון כמוהו. וליישב זאת הקושיא ראיתי להביא לשון הגמרא ולפרש הפירושים אשר בטבע החלוקה אפשרית. בפ''ק דמגילה (דף ב':) אמר ריב''ל כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך ועד כמה א''ר ירמיה כמחמתן לטבריא מיל ואחר מכאן אמרו (דף ג':) גופא אריב''ל וכו' תנא סמוך אע''פ שאינו נראה נראה אע''פ שאינו סמוך ופי' נראה אע''פ שאינו סמוך דיתבא בראש ההר סמוך אע''פ שאינו נראה ביושבת בנחל ע''כ בגמרא. והנה אפשר לנו לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי רק אסמוך דאנראה לא בעי מידי דאפילו רחוק כמה כיון דרואין אותו מן הכרך נדון כמותו. ונראה שזה דעת ה''ה ואפשר היה לנו לומר שגם דעת רבינו והטור זה הוא וכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה ארישא קאי דהיינו אסמוך לו דאילו לנראה לא בעינן האי שיעורא כדאמרן אלא שזה דוחק, א''נ אפשר לפרש דכי בעי ועד כמה לא בעי אסמוך דסמוך משתמע סמוך ממש דהיינו בעיבורה של עיר אלא אנראה בעי דאין סברא לומר שאפילו רחוק כמה פרסאות לפי שהוא נראה מן הכרך יהיה נדון כמוהו וזה נראה דעת רבינו והטור שכשכתבו אם אין ביניהם אלפים אמה וכו' אסיפא דהיינו נראה אע''פ שאינו סמוך קאי. ועוד אפשר לפרש בדרך אחרת דכי קאמר אם אין ביניהם אלפים ה''פ בשתתן חבל מעיר לעיר באויר לא מדה בקרקע ונכון הוא לדעת הר''ן:

לחם משנה בן עיר שהלך לכרך וכו'. עיין בהרב''י ז''ל כי הוא האריך לבאר זה יפה. ומה שאמר רבינו ז''ל ונתעכב וכו' הוא משום דסובר דהכל תלוי במחשבה ואין תלוי הדבר במעשה אבל מלשון ה''ה ז''ל נראה שהדבר תלוי במעשה שכתב אלא כשעתיד לחזור וכו' ואין מתעכב שם ביום י''ד וכו' משמע דהדבר תלוי במעשה, ואע''פ שנראה שבא לפרש דברי רבינו ז''ל לא בא לפרש אלא ענין זמן הקריאה דקאמר רבינו ז''ל דאיירי בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה אבל בהא לא קא מיירי דודאי פליג רבינו ז''ל עליה. ומ''ש אלא כשעתיד לחזור ואינו מתעכב דמשמע דתרתי בעינן מחשבה ומעשה אבל בחד מנייהו קורא כאנשי המקום ולבסוף נראה דכתב איפכא דקאמר אין דעתו לחזור אלא שנתעכב וכו' דמשמע דתרתי בעינן לקרות כאנשי המקום אשר שם מחשבה ומעשה וא''כ נראה דקשיא דיוקא אדיוקא. הא לאו מילתא היא דודאי הכל תלוי במעשה ופי' דעתו ואין דעתו ר''ל המעשה אבל אינה תלויה במחשבה כלל. עוד איכא (בגמרא דף י"ט) אמר רבא בן כפר שהלך לעיר בין כך ובין כך קורא עמהן ולא הביאה רבינו ז''ל משום דלדידן הכפרים והעיירות שוים דליכא יום הכניסה וכמ''ש ה''ה ז''ל לקמן גבי חל יום חמשה עשר וכו' שאמר ודברי רבינו ז''ל הם בזמן הזה שאין לנו יום הכניסה אע''ג דזה ודאי דוחק דכיון דהזכיר הדינים שהוא בזמן הכניסה היה לו להזכיר הכל ולא להזכיר מקצת ולהניח מקצת:

יא עִיר שֶׁהִיא [מ] סָפֵק וְאֵין יָדוּעַ אִם הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בִּימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אוֹ אַחַר כֵּן הֻקְּפָה קוֹרְאִין בִּשְׁנֵי הַיָּמִים שֶׁהֵן י''ד וְט''ו וּבְלֵילֵיהֶם. וּמְבָרְכִין עַל קְרִיאָתָהּ בְּי''ד בִּלְבַד הוֹאִיל וְהוּא זְמַן קְרִיאָתָהּ לְרֹב הָעוֹלָם:

מגיד משנה עיר שהיא ספק וכו'. שם (דף ה':) רב אסי קרא מגילה בהוצל בי''ד ובט''ו אלמא מספקא ליה חזקיה קרא בטבריא בי''ד ובט''ו משום דמספקא ליה. וכתב רבינו שמברך בראשון ולא בשני וכן כתבו ז''ל, ומ''מ י''מ שכתבו דמדת חסידות היה להם אבל מדין גמור אזלינן בתר רובא דעלמא ולאו מוקפין נינהו. ויש מי שכתב שלא חשו לספק זה אלא בא''י שהיו עריהם ידועות בשעת התקנה מחמת דין בית בבתי ערי חומה אבל בח''ל מעיקרא כך התקינו שכל שהוא ספק לא יקראו אלא בי''ד. וי''מ שהיו סוברים ונוהגין כדברי רבינו וכן ראוי לעשות:

יב קָרְאוּ אֶת הַמְּגִלָּה בַּאֲדָר רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ עִבְּרוּ בֵּית דִּין אֶת הַשָּׁנָה חוֹזְרִים וְקוֹרְאִים אוֹתָהּ בָּאֲדָר הַשֵּׁנִי בִּזְמַנָּהּ:

מגיד משנה קראו את המגילה באדר וכו'. משנה שם (ו':) קרוב ללשון רבינו:

לחם משנה קראו את המגילה באדר ראשון ואחר כך עיברו בית דין וכו'. הוא הדין למתנות לאביונים שאם נתנו בראשון צריך לתת בשני דכן אמרו שם במשנה (דף ו':) אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים ורבינו ז''ל כיון דכתב דלא יצא מידי מקרא מגילה הוא הדין ממתנות דכולה חדא מילתא היא:

יג אֵין קוֹרְאִין אֶת הַמְּגִלָּה בְּשַׁבָּת גְּזֵרָה [נ] שֶׁמָּא יִטּל אוֹתָהּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל מִי שֶׁהוּא בָּקִי לִקְרוֹתָהּ וְיַעֲבִירֶנָּה אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. שֶׁהַכּל חַיָּבִים בִּקְרִיאָתָהּ וְאֵין הַכּל בְּקִיאִין בִּקְרִיאָתָהּ. לְפִיכָךְ אִם חָל זְמַן קְרִיאָתָהּ בְּשַׁבָּת מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין אוֹתָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת. וְשׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בְּהִלְכוֹת פּוּרִים בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת כְּדֵי לְהַזְכִּיר שֶׁהוּא פּוּרִים:

מגיד משנה אין קוראין את וכו'. שם (דף ב' ודף ד':) במשנה ומבואר בגמ' הדין והטעם: לפיכך אם חל וכו'. במשנה שם (דף ב' ודף ד'.) ובגמ' פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום ובהלכות פירשו ט''ו לבני הכרכים ע''כ. והוא הדין לי''ד לבני עיירות אבל תפסו להם ההלכות לשון זה לפי שבזמננו שאין מקדשין על פי הראיה לעולם אין י''ד חל בשבת כדי שלא יבא יוה''כ בערב שבת וזה ברור בדרכי הקביעות וכל מה שהזכירו חל י''ד בשבת הוא בזמן הראיה:

לחם משנה ושואלין ודורשין בהלכות פורים וכו'. מלשון רבינו ז''ל משמע דמשום דהוא נדחה וקראו המגילה אתמול וישכחו שהיום הוא פורים לכך הצריכו לדרוש בעניינו של יום אבל אם לא היה נדחה שקראו המגילה היום לא היה צריך ובגמרא לא מוכח הכי דאמרו שם בפירקא קמא (דף ד') על מימרא דרבי יהושע בן לוי פורים שחל וכו' והקשו שם מאי איריא פורים אפילו יום טוב נמי דתניא משה תקן להם לישראל וכו' מהו דתימא נגזור משום דרבה קמ''ל משמע דרבותא הוא לאשמועינן דמזכירין כאן וכל שכן כשלא היה נדחה וא''כ למה כתב רבינו ז''ל טעם זה שיוכל האדם לטעות. ונראה לומר דרבינו ז''ל רצה לומר דאף על גב דאיכא למגזר משום דרבה וא''כ לא היה ראוי לקרות בשבת זו כדאמרו בגמ' אע''ג דבשאר פורים קורין מ''מ קורין בשבת זו כדי להזכיר שהוא פורים והשתא ודאי פשיטא דקורין בשאר פורים מכ''ש ולא צריכנא להאי טעמא הכא אלא משום דאיכא למגזר משום הכי:

יד * כֵּיצַד. יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בְּנֵי עֲיָרוֹת מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת וּבְנֵי כְּרַכִּים קוֹרְאִים בִּזְמַנָּם בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת. חָל יוֹם ט''ו לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בְּנֵי כְּרַכִּים מַקְדִּימִין וְקוֹרְאִין בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וּבְנֵי עֲיָרוֹת קוֹרְאִין בּוֹ בַּיּוֹם שֶׁהוּא זְמַנָּם וְנִמְצְאוּ הַכּל קוֹרְאִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר:

ההראב"ד כיצד יום ארבעה עשר וכו'. א''א כל זו הפסקא בשיבוש והרי היא מסודרת במשנה, עכ''ל:

מגיד משנה כיצד יום י''ד שחל וכו'. במשנה (דף ב'.) חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה ומוקפין חומה למחר ואין הלכה כמשנה זו דאתיא כרבי דאמר (דף ד' ה'.) הואיל ונדחו עיירות ממקומן ידחו ליום הכניסה ואנן קי''ל כת''ק דברייתא וכרב דאמר הכין פורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנן לאפוקי מדרבי וכ''ש לדידן דאין לנו עכשיו יום הכניסה שקורין בערב שבת וזה ברור וכבר כתבתי שאין יום י''ד חל בשבת בזמן הזה. ובהשגות א''א כל זו הפסקא בשבוש והרי היא מסודרת במשנה ע''כ. וכבר כתבתי שאין הלכה בזו כאותה המשנה והוא פשוט ואולי נוסחא משובשת בדברי רבינו נזדמנה לו לר''א ז''ל, ואם היתה כונתו לפסוק כסתם משנה לא יפה כיון: חל יום חמשה עשר וכו'. זה מבואר במשנה (דף ב'.) אלא ששם אמרו כפרים מקדימין ליום הכניסה ודברי רבינו הם בזמן הזה שאין לנו יום הכניסה כמו שנתבאר וזה פשוט ומבואר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן