הלכות מאכלות אסורות - פרק תשיעי יג-כח - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק תשיעי יג-כח - היד החזקה לרמב"ם

יג כֵּיצַד. אִם הָיָה הַכּל עִם הַכְּחַל כְּמוֹ שִׁשִּׁים בַּכְּחַל הַכְּחַל אָסוּר וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. וְאִם הָיָה בְּפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים הַכּל אָסוּר. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אִם נָפַל [ט] לִקְדֵרָה אַחֶרֶת אוֹסֵר אוֹתָהּ וּמְשַׁעֲרִין בּוֹ בְּשִׁשִּׁים כְּבָרִאשׁוֹנָה. שֶׁהַכְּחַל עַצְמוֹ שֶׁנִתְבַּשֵּׁל נַעֲשָׂה כַּחֲתִיכָה הָאֲסוּרָה וְאֵין מְשַׁעֲרִין בּוֹ אֶלָּא כְּמוֹת שֶׁהוּא בְּעֵת שֶׁנִתְבַּשֵּׁל לֹא כְּמוֹת שֶׁהָיָה בְּשָׁעָה שֶׁנָּפַל:

מגיד משנה כיצד אם היה הכל עם הכחל וכו'. בפרק גיד הנשה (חולין דף צ"ז:) כחל בששים וכחל מן המנין אמר רב יצחק וכו' וכחל עצמו אסור אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפיק מיניה משערינן פשיטא דבדידיה משערינן דאי במאי דנפיק מיניה משערינן מנא ידעינן והקשו אלא מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסר ותירצו כיון דאמר ר' יצחק וכו' כחל עצמו אסור שויוה רבנן כחתיכה דנבלה ע''כ בגמרא. וכתב רבינו פרק ט''ו שמה שהקלו בכחל ולהצטרף הוא עצמו למנין ששים הוא מפני שהוא של דבריהם. וי''ח עליו בזה הטעם שמפרש דטעמא הכא משום שהוא עצמו בשר הוא וי''א מפני שהוא מותר בפ''ע. ודע שאם נתבשל ביורה של חלב צריך ששים חוץ ממנו שהרי הוא כשאר האיסורין דהא ודאי בדין תורה בשר גמור וזהו דעת רבינו וכן כתב הרשב''א ז''ל. ומה שכתב רבינו בין כך ובין כך. ר''ל בין נפל לפחות מששים שהכל אסור בין לששים שהכל מותר אם נפל לקדרה אחרת של בשר אוסרה וצריך ששים כדין הראשונה. אבל הרשב''א ז''ל כתב יראה לי שאם נפל ראשונה בפחות מששים עמו חזר כחתיכת נבלה כדרך שביארנו בבשר בחלב לפיכך אם נפל לקדרה אחרת צריך ששים חוץ ממנו. והרא''ה הסכים לדעת רבינו דבכל גוונא כחל מן המנין. ומה שכתב רבינו ואין משערין בו אלא כמות שהוא וכו'. נראה שהוא פירוש למ''ש בגמרא בדידיה משערינן או במאי דנפק מיניה. ויפרש רבינו או אף במאי דנפק מיניה: לא נמצא מגיד משנה יותר מזה. ומכאן ואילך מפירוש הרדב''ז מכתב יד.

לחם משנה כיצד אם היה וכו' משערין אותו וכו'. כתב ה''ה שהוא פירוש למה שאמר בגמ' בדידיה וכו' והקשה עליו הרב''י ז''ל בסימן צ' תרתי, חדא דאיך יתיישב על זה מ''ש בגמרא (דף צ"ו) מעתה נפל לקדרה אחרת לא יאסור, שנית דאם פירש במאי דנפק מיניה ר''ל אף במאי דנפק מאי ק''ל מנא ידע הא אנו יכולים לידע כמה היה בשעה שנפל ע''כ. ולקושיא ראשונה יש ליישב דודאי בגמרא לא מקשה על מאי דאמר פשיטא דבדידיה משערין דאדרבא טפי הוה קשה ליה על מאי דאמר אף במאי דנפק מיניה כו' והוא לא מפרש כפירוש רש''י ז''ל אלא כפירוש התוספות שפירשו דפריך אמאי דאמר וכחל מן המנין אלמא לא חשבינן ליה חתיכה דאיסורא ולא אסור אלא משום חלב הכנוס בגומות שבתוכו. ולקושיא שניה לדידי לא קשיא ואי קשיא אם כן תיקשי ליה אפילו לפירוש רש''י ז''ל כיון שראינו בעת שנפל אם כן יכול הוא לשער מאי דנפק מיניה דאם מתחילה היה כשני זיתים ואחר כך כזית אחד אמרינן ודאי דנפק מיניה זית אחד. והתימה מהרב הנזכר איך הקשה הקושיא לסברת רבינו וכבר י''ל דהשתא קאי על ר' ע''כ הקשה עליו וקשה אף לרש''י אלא וי''ל דאי אפשר לעמוד על הדבר בצמצום אלא באומד הדעת דפעמים רבים יטעו ולכך מקשה מנא ידעינן אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דלקמן בפרק ט''ו כתב משערין במרק ובתבלין וכו' ובמה שבלעה הקדרה מאחר שנפל האיסור לפי אומדן הדעת שהרי אי אפשר לעמוד על הדבר בצמצום ע''כ. וא''כ כיון שאנו משערים הכל מה שבלעה הקדרה אחר שנפל האיסור באומד הדעת גם אנו יכולים לשער באומד הדעת מה שנתמעט ואפילו שאינו בצמצום. וי''ל דמה שבלע הקדרה יותר נקל יש לשער שהרי נשים קדרה מלאה מים על האור ונראה בשעה מועטת כזו כמה בלעה אף על פי שאין אנו יכולים לשער בצמצום מכל מקום קרוב הדבר אבל הכא אי אפשר לנו באומד הדעת לשערו כיון שאינו עתה בפנינו ואולי עתה נראה שהיה גדול כב' זיתים ואינן כל כך ולכך קאמר מנא ידעינן. והרב בית יוסף ז''ל כתב שהוציא זה מההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא וכו' וקשה דהא ודאי הוא פסק לקמן דלא כוותיה דהא קאמר במה שבלעה קדרה דמשערין והוא דלא כוותיה כמו שנתבאר לקמן בהלכות והוא מבואר בעצמו. אלא ע''כ דברי ה''ה הם עיקר:

יד אֵין צוֹלִין אֶת הַכְּחַל שֶׁחֲתָכוֹ [לְמַעְלָה] מִן הַבָּשָׂר בְּשִׁפּוּד. וְאִם צָלָהוּ [י] [כ] הַכּל מֻתָּר:

כסף משנה אין צולין את הכחל. הוא בפ' כל הבשר (דף קי"א) דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחלה לא. וכתבו התוספות והרא''ש וא''ת כחל היאך שרי תותי בישרא והלא שמנונית הבשר נוטף על הכחל ואי בקרעו שתי וערב וטחו בכותל א''כ עילוי בישרא נמי לישתרי דהא מותר לבשלו עם הבשר בקדרה. וי''ל דהכא גרע טפי דאע''פ שקרעו עדיין נוטף החלב מן הכחל על הבשר וניכר שהוא בעין. אבל הרשב''א בחידושיו סובר דבלא קרעו מיירי שאילו קרעו כהלכתו עילוי בישרא נמי שרי. ורבינו שכתב הכחל שחתכו משמע שחתכו בלבד כדין חתיכתו לצלי בלבד שאילו חתכו ש''ו וטחו בכותל עילוי בישרא נמי שריא וכדעת הרשב''א. ודע דהא דמרימר דוקא כשחודו של שפוד למטה בתנור וזנבו למעלה אבל שפודים שאינם תלויים אלא שוכבים ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חבירו עליון הלכך בכל גוונא אסור לכתחלה כן דעת רש''י והרא''ש והרשב''א והר''ן:

לחם משנה אין צולין את הכחל וכו'. פ' כל הבשר (דף קי"א) דרש מרימר בין כחלא בין כבדא תותי בשרא שרי עילוי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא ע''כ. ורבינו הוסיף ואמר כחל שחתכו ואולי שכיון בזה למ''ש התוספות דהכא איירי דקרעו שתי וערב וטחי בכותל ומ''מ עילוי בשרא אסיר דהחלב נוטף מן הכחל על הבשר וניכר שהיה בעין ועיין בכ''מ:

טו קֵבָה שֶׁבִּשְּׁלָהּ בֶּחָלָב שֶׁבָּהּ מֻתֶּרֶת שֶׁאֵינוֹ חָלָב אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּטִנֹּפֶת שֶׁהֲרֵי יִשְׁתַּנֶּה בַּמֵּעַיִם:

כסף משנה קיבה שבשלה בחלב שבה מותרת וכו'. בסוף פרק כל הבשר לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותם לעולם כדי שלא יפרוצו כ''כ הר''ן בפ''ב דע''ז בשמו. ואני אומר שאע''פ שאפשר לומר כטעמו של הראב''ד מ''מ האי טעמא דהר''י ן' מיגש איתיה בגבינה אפילו אי לא הוה ההוא טעמא דהראב''ד:

לחם משנה קיבה שבשלה בחלב וכו'. לגירסת הרי''ף ורבינו קשה דכיון דלדידהו ההיא דכשירה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה הוי קודם חזרה וסיפא דקאמר טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת איירי אחר חזרה א''כ אמאי אמר אחר חזרה טריפה שינקה מן הכשירה לישמעינן רבותא דאפילו כשירה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת דהכא הוי לאחר חזרה ואפשר דקושיא זו היא נכללת במה שתמהו עליו הרא''ש והרשב''א והר''י ז''ל דמשמע דהנהו תרי בבי דמתניתין משמע שנשנו כאחת והטעם משום דסמיכי להדדי ועוד דבסיפא לא קאמר אלא טריפה שינקה מן הכשירה ולא הזכירו יותר דאפילו כשירה שינקה מן הטריפה מותרת:

טז אָסוּר לְהַעֲמִיד הַגְּבִינָה בְּעוֹר הַקֵּבָה שֶׁל [ל] שְׁחוּטָה. וְאִם הֶעֱמִיד טוֹעֵם אֶת הַגְּבִינָה אִם יֵשׁ בָּהּ טַעַם בָּשָׂר אֲסוּרָה וְאִם לָאו מֻתֶּרֶת. מִפְּנֵי שֶׁהַמַּעֲמִיד דָּבָר הַמֻּתָּר הוּא. שֶׁקֵּיבַת שְׁחוּטָה הִיא. וְאֵין כָּאן אֶלָּא אִסּוּר בָּשָׂר בְּחָלָב שֶׁשִּׁעוּרוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם [מ]. אֲבָל הַמַּעֲמִיד בְּעוֹר קֵיבַת נְבֵלָה וּטְרֵפָה וּבְהֵמָה טְמֵאָה הוֹאִיל וְהַמַּעֲמִיד דָּבָר הָאָסוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ נֶאֶסְרָה הַגְּבִינָה מִשּׁוּם נְבֵלָה לֹא מִשּׁוּם בָּשָׂר בְּחָלָב. * וּמִפְּנֵי חֲשָׁשׁ זֶה אָסְרוּ גְּבִינַת עַכּוּ''ם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ההראב"ד ומפני חשש זה אסרו גבינת עכו''ם כמו שביארנו. א''א דברי רבינו אבן מגש ז''ל הם אבל אנו אין צריכין לכך שאין הקושיא צריכה תירוץ:

לחם משנה אסור להעמיד הגבינה בעור וכו'. שם במשנה (דף קט"ז) המעמיד בעור של קיבה כשירה אם יש בו בנותן טעם הרי זו אסורה ע''כ. והוקשה ליה לרבינו אפי' ליכא נ''ט נמי ליתסר משום דדבר המעמיד לא בטיל כדכתב הוא למעלה בפ' שלישי גבי גבינות העכו''ם דאסור משום דמעמידין אותן בעור קיבת נבילה פירשו שם דטעמא דלא בטיל משום דהוי דבר המעמיד ותירץ דהכא גבי בשר וחלב אין האיסור אלא עירוב הבשר והחלב וכל זמן שלא נתן טעם אין כאן איסור ובשר באנפיה קאי וחלב באנפיה קאי ולא נתערב אבל גבי גבינות העכו''ם דהאיסור הוא דהוא קיבת נבלה דבר המעמיד לא בטיל. ובהכי מתרצא קושיא אחרת שהקשו התוספות דלמה לא אמרו שם הטעם מפני שמעמידין אותה בעור קיבת שחוטה ולמה לי נבילה אפילו כשרה נמי תיפוק ליה משום בב''ח, דלהכי לא אמר משום בשר בחלב דאי משום הא נטעמיה את הגבינה ואם אין בו טעם בשר כשרה ולכך אמרו הטעם משום דבר המעמיד דאפילו דאין שם טעם בשר אסורה. ובהשגות כתב א''א דברי רבינו אבן מיגש ז''ל הם אבל אנו אין צריכין לכך שאין הקושיא תירוץ ע''כ. וביאור דבריו דהוא ז''ל תירץ למעלה בפרק שלישי בהשגות על קושיא שהקשה שם רבינו דלמא לא בטיל דאין הולכין באיסורין של עכו''ם אחר הביטולים ובאיסורין של עכו''ם החמירו דלא מהניא בהו ביטול כלל כדי שנרחיק ממאכליהם. ולתירוץ זה אין קושיא ממעמיד בעור קיבה של שחוטה דדין זה לא נאמר אלא בישראל המעמיד בעור קיבת שחוטה אבל גבינות העכו''ם אע''פ שמן הדין היה בנותן טעם ראוי להרחיק ממאכליהם ולא בטלו כלל וכ''ת א''כ אמאי לא אמרו הטעם משום שמעמידין בעור קיבת שחוטה ולא בטיל משום שהם איסורי עכו''ם ותירץ הר''א ז''ל כתירוץ התוספות דקיבת נבילה הוי איסור מן התורה ולכך אסרי מספק אבל משום בשר בחלב שאין איסור אלא מדרבנן דדרך בישול אסרה תורה אין לנו לאסור מספק זהו דעת הר''א ז''ל במ''ש אנו [אין] צריכים לכך כלומר במה שאמרנו למעלה. ואמר עוד שאין הקושיא תירוץ כלומר שלדעתו עשה מהתירוץ שתירץ למעלה דדבר המעמיד לא בטיל קושיא גבי מעמיד בשר בחלב אבל לדידי ליכא למיעבד קושיא מהתירוץ שתירצתי למעלה כן נראה ליישב לשונו, ואם הנוסחא בדברי הר''א ז''ל שאין הקושיא צריכה תירוץ אתי שפיר טפי שר''ל שאין הקושיא שהקשה למעלה דתיבטל צריכה התירוץ שתירץ הוא דדבר המעמיד לא בטיל:

יז הַבָּשָׂר לְבַדּוֹ מֻתָּר וְהֶחָלָב לְבַדּוֹ מֻתָּר וּבְהִתְעָרֵב שְׁנֵיהֶן עַל יְדֵי בִּשּׁוּל יֵאָסְרוּ שְׁנֵיהֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ שְׁנֵיהֶם בְּיַחַד אוֹ שֶׁנָּפַל חַם לְתוֹךְ חַם אוֹ צוֹנֵן לְתוֹךְ חַם. אֲבָל אִם נָפַל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם וְהוּא חַם לְתוֹךְ הַשֵּׁנִי וְהוּא צוֹנֵן [נ] קוֹלֵף הַבָּשָׂר כֻּלּוֹ שֶׁנָּגַע בּוֹ הֶחָלָב וְאוֹכֵל הַשְּׁאָר. וְאִם נָפַל צוֹנֵן לְתוֹךְ צוֹנֵן מֵדִיחַ הַחֲתִיכָה וְאוֹכְלָהּ. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִצְרֹר בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת וְהוּא שֶׁלֹּא יִגְּעוּ זֶה בָּזֶה. וְאִם נָגְעוּ מֵדִיחַ הַבָּשָׂר וּמֵדִיחַ הַגְּבִינָה וְאוֹכֵל:

כסף משנה הבשר לבדו מותר וכו'. פשוט הוא דלא אסרה תורה בשר בחלב אלא ע''י בישול. ומ''ש במה דברים אמורים שנתבשלו שניהם ביחד או שנפל חם לתוך חם וכו'. בפ' כיצד צולין (פסחים דף ע"ה ע"ו) אתמר חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן ד''ה מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר וכו' תניא כוותיה דשמואל חם לתוך חם אסור וכן צונן שנתן לתוך חם אסור חם לתוך צונן [וצונן לתוך צונן מדיח חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא וכו' אלא אימא חם לתוך צונן] קולף (משום דאדמיקר ליה בלע) צונן לתוך צונן מדיח. ומ''ש לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת והוא שלא יגעו זה בזה. משנה פרק כל הבשר (דף ק"ז:). וטעם תיבת לפיכך קשה בעיני דאין לומר דקאי ארישא דקתני הבשר לבדו מותר וכו' דהא אפי' איסור והיתר לא מצינו שיהא אסור לצררן במטפחת אחת אם אינם נוגעים זה בזה. ואפשר שטעמו לומר דכיון דצונן בצונן מדיח לפיכך היכא דקשרן במטפחת אחת אם נגעו זה בזה מדיח הבשר ומדיח הגבינה ואוכל ואינו מיושב דמאי לפיכך היא היא:

לחם משנה הבשר לבדו מותר וכו'. כל זה מבואר בפ' כיצד צולין (דף ע"ה ע"ו) ופסק כשמואל דתניא כוותיה: בד''א שנתבשלו שניהם יחד וכו'. קשה על רבינו דפסק כשמואל דאמר בפ' כיצד צולין (דף ע"ו) דתתאה גבר דהא אמרינן לדידיה דמתניתין דהתם דתני גבי פסח נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו איירי בחרס רותח וכן מ''ש שם נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו איירי בסולת רותחת. ורבינו בפרק ח' מהלכות קרבן פסח כתב חרס סתם גבי דינים אלו וסולת סתם וכיון דכאן פסק כשמואל הי''ל לבאר שם דהוי חרס רותח וסולת רותח כדאוקים הגמרא אליביה וצ''ע: לפיכך מותר לצרור בשר וגבינה וכו' ואוכל. נ''ל ליישב תיבת לפיכך שהוקשה בעיני הרב כ''מ בכי האי גוונא כיון דצונן בצונן בהדחה סגי לפיכך מותר לאדם לצרור בשר וגבינה במטפחת משום דאפילו אם יגעו בהדחה סגי להו אבל אם הוה צריך קליפה כמו ברותח כשיגע זה בזה אז ודאי לא היינו מתירים לצרור במטפחת דחיישינן דילמא יגעו זה בזה ויבלעו זה מזה. והא נפקא ליה לרבינו ממאי דקאמר צורר אדם בשר וגבינה דהיינו צונן בצונן כמו שאמר שם בגמרא דמשמע דדוקא צונן צורר אבל לא רותח. לפיכך מותר לצרור וכו'. כלומר דכיון דבעי הדחה צריך שיזהר בצרור שלא יגעו שאם יגעו זה בזה צריך הדחה, והדין מבואר במשנה פ' כל הבשר (דף ק"ט):

יח מָלִיחַ שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל מֵחֲמַת מִלְחוֹ הֲרֵי הוּא [ס] כְּרוֹתֵחַ. * וְאִם נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא כְּמוֹ הַכּוּתָח אֵינוֹ [ע] כְּרוֹתֵחַ:

ההראב"ד ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח. א''א לא כיון יפה שלא נאמר בגמרא נאכל מחמת מלחו על הכותח אלא בר יונה שנפל לתוך הכותח ואף לא ירד לפרש אינו נאכל מחמת מלחו. וכך אנו מפרשים הבשר מליח כל כך שאינו נאכל בעינו מחמת מלחו אלא עם לפתן והרי לפירושו אין כותח נאכל בעינו כדאיתא בפסחים:

כסף משנה מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי"ג) ובפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ו) אמרינן דכי אמר שמואל הרי הוא כרותח ה''מ בשאינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא:

לחם משנה מליח שאינו נאכל מחמת מלחו הרי הוא כרותח. מה שאמר הרב כ''מ ואני אומר שא''א שרבינו יפרש כן דא''כ כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח איירי במליח שאינו נאכל מחמת מלחו וכו'. אני תמיה עליו דהרי כתב הטור בסימן א' בשם רש''י דלא מיקרי הכי אלא מליחת בשר להצניע שאינו נאכל עד שישרוהו במים וי''א דלא מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו אלא כגון עיבוד שמולחין אותו לקדרה וכו' וא''כ למה לא נאמר דרבינו יפרש כאחד מהני: מליח שאינו נאכל וכו'. שם (דף קי"ב) ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא וכו' קסבר כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ה''מ מליח דאינו נאכל מחמת מלחו אבל האי כותחא נאכל מחמת מלחו והני מילי וכו' ע''כ. ומפרש רבינו דנאכל מחמת מלחו אכותח קאי שמחמת מלחו הוא נאכל ואין בו כל כך מלח וכן מוכיח הלשון דקאמר אבל האי כותחא נאכל וכו' והר''א ז''ל בהשגות סבר דכותח אינו נאכל מחמת מלחו הוא מפני שאין דרך לאכול בעינו אלא עם דבר אחר ומ''ש בגמרא אבל האי כותחא ר''ל האי גוזלא דנפל בכותחא נאכל מחמת מלחו הוא ולדידיה צ''ל דגירסא בגמרא הכי אבל האי גוזלא נאכל מחמת מלחו הוא או דדוחק הלשון ומפרש אבל האי כותחא שר''ל אבל האי גוזלא שנפל בו כותחא הך כותחא שעליו נאכל הגוזל מחמת מלחו ועיקר הדבר משום גוזל הוא והוא הבין בדברי רבינו שמפרש אינו נאכל מחמת מלחו שר''ל איננו אוכל בשום צד לא לבדו ולא עם דבר אחר ולכך הוא מפרש דכותח הוא נאכל מחמת מלחו שהכותח אע''פ שאינו נאכל בעינו ר''ל לבדו מ''מ נאכל עם דבר אחר והוא ז''ל השיג עליו שאין פירוש אינו נאכל מחמת מלחו כך אלא ר''ל שאינו נאכל לבדו מחמת מלחו אע''פ שהוא נאכל בצירוף דבר אחר ולכך הכותח כיון שאינו נאכל לבדו אינו נאכל מחמת מלחו מקרי ולא אמרו בגמרא נאכל אלא הגוזל כדפרישית, זהו כלל דבריו בהשגות. ואפילו נאמר שרבינו מפרש אינו נאכל מחמת מלחו כמו שמפרש הוא שר''ל אינו נאכל לבדו מחמת מלחו מ''מ אין כאן השגה דהכותח נאכל מחמת מלחו מיקרי ואע''פ שאינו נאכל בעינו היינו משום דאין דרך בני אדם לאכלו כדאמרו בפסחים (דף מ"ד) אי משטר קא שטר ואכיל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם אבל מ''מ האדם יכול לאכלו ואין המלח מונעו מלאכלו:

יט עוֹף שָׁחוּט שֶׁנָּפַל לְחָלָב אוֹ לְכוּתָח שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חָלָב. אִם חַי הוּא מְדִיחוֹ וּמֻתָּר. וְאִם צָלִי קוֹלְפוֹ. וְאִם הָיוּ בּוֹ פְּלָחִים פְּלָחִים אוֹ שֶׁהָיָה מְתֻבָּל בְּתַבְלִין וְנָפַל לְחָלָב אוֹ לְכוּתָח הֲרֵי זֶה אָסוּר:

כסף משנה ומ''ש עוף שחוט שנפל לחלב וכו'. שם ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא שרייה רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא אמר רבא מאן חכים למישרי כי הא אי לאו רב חיננא וכו' דגברא רבה הוא אמר לך כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח (ה"מ מליח) דאינו נאכל מחמת מלחו (אבל) האי (הרי) הוא נאכל מחמת מלחו וה''מ חי אבל צלי בעי קליפה ולא אמרן אלא דלית ביה פילי אבל אית ביה פילי (כוליה) אסור ואי מתבל בתבלין (כוליה) אסור. וכתב הראב''ד ואם נאכל כמות שהוא כמו הכותח אינו כרותח א''א לא כיון יפה וכו'. וי''ל לדעת רבינו דבלשון הגמרא אין הכרח במאי דאמר האי הרי נאכל מחמת מלחו דקאי אבר יונה דהא אפשר דקאי אכותח. ומ''ש עוד הראב''ד ואף לא ירד לפרש אינו נאכל מחמת מלחו כו' טעמו שמאחר שרבינו מפרש דכותח הוא נאכל מחמת מלחו וכותח אינו נאכל בעינו וכדאמרינן בר''פ אלו עוברין (דף מ"ד) כותח הבבלי אי אכל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם, על כרחנו לומר שהוא מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו היינו לומר דאפילו ע''י ליפתן אינו נאכל מחמת מלחו: ואני אומר שא''א לומר שרבינו יפרש כן דא''כ כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח איירי במליח שאינו נאכל מחמת מלחו אפי' עם ליפתן וזה דבר שאינו ראוי לאכילה ולא עלה על דעת ששמואל איירי בדבר שאינו נמצא אלא ודאי שרבינו מפרש דאינו נאכל מחמת מלחו דאמר שמואל היינו שאינו נאכל בעינו מחמת מלחו וכותח נאכל בעינו מחמת מלחו. ומה שאמרו בריש פרק אלו עוברין דכותח אי אכיל ליה בעיניה בטלה דעתו אצל כל אדם אפשר שאינו מחמת מלחו אלא מחמת עיפוש הפת שבו:

כ אָסוּר לְהַעֲלוֹת הָעוֹף עִם הַגְּבִינָה עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁהוּא אוֹכֵל עָלָיו גְּזֵרָה [פ] מִשּׁוּם הֶרְגֵּל עֲבֵרָה שֶׁמָּא יֹאכַל זֶה עִם זֶה. אַף עַל פִּי שֶׁהָעוֹף בְּחָלָב אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

כסף משנה אסור להעלות העוף עם הגבינה וכו'. משנה (דף ק"ג:) ר''פ כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן וכו' ובאיזה שולחן אמרו בשולחן שהוא אוכל עליו אבל בשולחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש:

לחם משנה אסור להעלות העוף על השלחן עם הגבינה וכו' משום הרגל עבירה שמא יאכל זה עם זה וכו'. ק''ק דבפ' כל הבשר (דף ק"ד:) אמרו אבל הכא אי שרית ליה לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה ומיכל בשר בחלב דאורייתא ופירש''י אבל הכא אע''ג דלא איבעי לן למיגזר העלאתו אטו אכילתו איכא למיגזר העלאתו אטו העלאה ואכילת בשר בהמה דכי מסיק להו היינו אכילה דאתי למיכלינהו בהדי הדדי ע''כ, משמע דאין לגזור העלאה דעוף אטו אכילתו אלא אטו העלאה ואכילה דבהמה, ודוחק לומר דמ''ש רבינו שמא יאכל זה עם זה קאי אאכילת בשר בהמה בגבינה ורבינו לא חש לפרש אלא סוף הגזירה דלשון זה עם זה משמע דקאי אעוף וגבינה שהזכיר. לכך נראה דרבינו אינו מפרש כפירוש רש''י ז''ל אלא תירוץ הגמרא הוא דלא דמי לחלה דהתם לא גזרינן ח''ל אטו בארץ דהם שני מקומות אבל בחד מקום גזרינן דהיינו עוף וגבינה אטו העלאה דבשר בהמה, וה''ה דהוה מצי גמרא למימר העלאה דעוף אטו אכילתו ואכילתו אטו אכילת בהמה אלא דחדא מנייהו נקט ולהכי רבינו נקט גזרה דשמא יאכל זה עם זה להודיענו דלאו דוקא נקט גמרא העלאה אטו העלאה דבהמה דהוא הדין העלאה אטו אכילה דעוף ועוף אטו בהמה כדכתיבנא:

כא שְׁנֵי אַכְסַנָּאִין שֶׁאֵינָם מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד זֶה בְּשַׂר בְּהֵמָה וְזֶה גְּבִינָה מִפְּנֵי שֶׁאֵין זֶה גַּס לִבּוֹ בָּזֶה כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל עִמּוֹ:

כסף משנה שני אכסנאין וכו'. שם (דף ק"ז:) במשנה רבן שמעון בן גמליאל אומר (אף) שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואינם חוששין. ובגמרא לא שאנו אלא שאינם מכירים זה את זה אבל מכירים זה את זה אסור. וכתב הטור אורח חיים סימן קע''ג וביורה דעה סימן פ''ח שאפילו מכירין זה את זה מותרים עד שיפסיקו ביניהם בקנקן או בלחם או שיאכל כל אחד על מפה שלו לבדו ושם כתבתי מאי זה טעם והרי''ף ורבינו חלוקים בזה:

לחם משנה שני אכסנאים כו'. שם (דף ק"ז:) ואמרו שם ולא אסרו אלא בתפיסה אחת תפיסה אחת ס''ד אלא אימא כעין תפיסה אחת, ופירשו שם התוס' ב' פירושים ולפירוש קמא בהפסק מפה סגי לשני אכסנאין, ולפירוש בתרא לא הוזכר בגמרא הפסק מפה כלל דתפיסה אחת ר''ל הוצאה אחת ופריך מה לי בהוצאה אחת מה לי בשתי הוצאות כיון שהם מכירים זה את זה, ותירץ כעין תפיסה כלומר שמכירים וכו', ונראה שזה הוא דעת רבינו שלא הזכיר הפסק מפה כלל. עוד אמרו שם שני אחין ומקפידין זה על זה מהו ופשטוה לאיסורא משום דיאמרו כל הסריקין כו' ורבינו סתם ולא הביאו משום דממילא שמעת מינה וכיון שכתב ב' אכסנאין שאינן מכירין משמע דהאחין שמכירין זה את זה אע''פ שמקפידין אסורין:

כב אֵין לָשִׁין הָעִסָּה בְּחָלָב וְאִם לָשׁ כָּל הַפַּת אֲסוּרָה מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה. שֶׁמָּא יֹאכַל בָּהּ בָּשָׂר. וְאֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה. וְאִם טָשׁ כָּל הַפַּת אֲסוּרָה עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר שֶׁמָּא יֹאכַל בָּהּ חֵלֶב. וְאִם שִׁנָּה בְּצוּרַת הַפַּת עַד שֶׁתִּהְיֶה [צ] נִכֶּרֶת כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכַל בָּהּ לֹא בָּשָׂר וְלֹא חָלָב הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

כסף משנה אין לשין את העיסה בחלב וכו' עד אסורה עד שיסיק התנור. ברייתא פרק כל שעה (דף ל"ו) ואסיקנא ואי עבדינהו כעין תורא שפיר דמי. וכתב הרי''ף בפרק כל הבשר ומסקנא דאי שני בהו ועבדינהו כעין תורא שרי וכך הם דברי רבינו וכ''כ הרשב''א וז''ל ואם שינה בצורת הפת ועשאה כעכין קטנים כעין השור מותר שהרואה יודע שלא שינו צורתן אלא להיכר בעלמא וישאל ויאמרו לו:

לחם משנה שלא יאכל בה לא בשר ולא חלב וכו'. כלומר לא בשר קאי אחלוקה דלש את העיסה בחלב ולא חלב קאי אחלוקה דאין טשין את התנור באליה, ואם שנה בצורת הפת וכו' זהו פירוש למ''ש אי עבדינהו כעין תורא ורש''י ז''ל לא פירש כן:

כג פַּת שֶׁאֲפָאָהּ עִם הַצָּלִי [ק] וְדָגִים שֶׁצְּלָאָן עִם הַבָּשָׂר אָסוּר לְאָכְלָן בְּחָלָב. קְעָרָה שֶׁאָכְלוּ בָּהּ בָּשָׂר וּבִשְּׁלוּ בָּהּ דָּגִים אוֹתָן הַדָּגִים מֻתָּר [ר] לְאָכְלָן בְּכוּתָח:

כסף משנה פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בכותח. בפרק כיצד צולין (דף ע"ו) תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאכלה בכותחא ההיא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכלה בכותחא וכתב הרי''ף דאפילו למ''ד ריחא לאו מילתא היא אסור ופרש''י בהדי בישרא בתנור אחד. ודבר פשוט הוא שכן פירוש דברי רבינו ולא כדברי טי''ד סימן צ''ה שעלה על דעתו שפירוש דברי רבינו שצלאן עם הבשר מחוברין לו ממש ומפני כך כתב עליו שאינו מבין דבריו: קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים וכו'. מסקנא דגמרא פ' כל הבשר (דף קי"א:) דגים שעלו בקערה מותר לאכלם בכותח משום דהוי נ''ט בר נ''ט הבשר בקערה והקערה בדגים ואיכא תרי נותני טעם קודם שיבא לכלל איסור:

לחם משנה פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאכלן בחלב וכו'. אע''ג דרבינו פסק בפ' ט''ו דריחא לאו מילתא היא מ''מ כתב דין זה דאפילו למ''ד הכי איתיה להאי דינא כדכתב הרי''ף ז''ל, וא''ת כיון דרבינו פסק כן איך פסק בפט''ו מהלכות תרומות גבי רודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה כר' יוסי דמתיר בחיטין ואוסר בשל שעורים הא ר' יוסי אית ליה דריחא מילתא דכן פירש רש''י בפרק כיצד צולין וז''ל ללוי דאמר ריחא לאו מילתא היא ודאי מילתיה כתנאי אמרה דעל כרחין ר''מ אית ליה ריחא מילתא היא וכן ר''י ואי איכא דקאי כוותיה רבי יהודה הוא דקאי כוותיה ע''כ. וי''ל דרבינו אינו מפרש כן אלא דרבי יוסי מצי סבר ריחא לאו מילתא וטעמא דשעורים הוי משום דשואבות הרבה והוי טפי מריחא, וז''ש מפני שהם שואבות כלומר הא ודאי אפילו דבעלמא ריחא לאו מילתא היא הכא שואבות טפי ולכך אסור: קערה שאכלו בה בשר וכו'. פרק כל הבשר (דף קי"א:) אמר חזקיה משום אביי (הלכתא) דגים שעלו בקערה (של בשר) מותר לאוכלן בכותח צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח וה''מ צנון וכו' ורש''י ז''ל פירש דדוקא עלו בקערה כלומר ששמו אותם בקדרת רותחים אבל לא נתבשלו ולכך כתב רבינו דאפילו בשלו וכ''ש עלו וכתב קערה שאכלו בה בשר כלומר אף על פי שלא בישלו בה בשר אלא אכלו לבד משום דסתם קערה כך היא שאוכלים בה בשר. עוד שם קלחי דליפתא כו' ותמה הרשב''א למה לא הוזכר בדברי רבינו ובדברי הרי''ף, והרב''י ז''ל מיישבו עיין שם:

כד סַכִּין שֶׁחָתַךְ בָּהּ בָּשָׂר צָלִי וְחָזַר וְחָתַךְ בָּהּ צְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִדְּבָרִים [ש] חֲרִיפִין אָסוּר לְאָכְלָן בְּכוּתָח. אֲבָל אִם חָתַךְ בָּהּ בָּשָׂר וְחָזַר וְחָתַךְ בָּהּ קִישׁוּת אוֹ אֲבַטִּיחַ גּוֹרֵד מְקוֹם הַחֲתָךְ וְאוֹכֵל הַשְּׁאָר בְּחָלָב:

כסף משנה סכין שחתך בה בשר צלי וכו'. בפרק כל הבשר (דף קי"ב) אמר חזקיה משום אביי וכו' צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח וה''מ צנון דאגב חורפיה בלע אבל קישות גריר לבי פיסקיה ואכיל קילחי דליפתא שרי דסילקא אסירי ואי פתך בהו דליפתא שפיר דמי. ופירש''י x ואע''ג דקי''ל דנ''ט בר נ''ט מותר שאני סכין דפעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נ''ט הבא מן הממש. ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון. וכתב הרשב''א הרי''ף לא כתב בהלכות הא דקילחי דליפתא ולא הא דסילקא ולא הא דאמרי' ואי פתיך בהו ליפתא שרי וגם הרמב''ם השמיטה ולא ידעתי למה השמיטום עכ''ל. ואני אומר שרבינו אע''פ שלא כתבם בהדיא מ''מ בכלל דבריו הם לפי פירושו בגמרא שהרי כתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפים אסור לאוכלם בכותח אבל אם חתך בה קישות או אבטיח גורד מקום החתך ואוכל השאר בחלב עכ''ל. נראה שהוא ז''ל מפרש דצנון לאו דוקא אלא דה''ה לכל הדברים החריפים וגם נראה שהוא מפרש דפתיך בהו ליפתא לאו דוקא אלא דה''ה לחתך בו לחם או ירק או פרי אחר שהטעם שאסור לחתוך בו צנון אינו אלא מפני השומן הנקרש על פניו שהוא נדבק ביותר בדבר החריף וכשהוא חותך בו לחם או איזה דבר הרי הסכין מתקנח בו ולא נשאר שום שומן על פניו ולפיכך מותר לחתוך בו צנון. והשתא הכל מבואר בדבריו ז''ל דמדכתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון משמע אחר שחתך בה הבשר חזר וחתך בה הצנון בלי הפסק חתיכת דבר אחר בינתים ומש''ה הוא דאסור הא אם הפסיק חתיכת שום דבר אחר בינתים שרי ולא הוצרך שוב לכתוב דאי פתיך בהו ליפתא ש''ד. ומ''ש שחתך בשר צלי לאו דוקא צלי דה''ה למבושל והוא רותח והא דלא נקט בשר סתם לאשמועינן דבחתך בשר רותח הוא דאמרינן הכי אבל בבשר צונן אין השומן נקרש על פניו כ''כ שיאסר לחתוך בו צנון ולא הוצרך לכתוב הא דסילקא דבכלל מ''ש וכיוצא בו מדברים החריפים הוא ומטעם זה לא הוצרך לכתוב דקילחי ליפתא שרי דדבר ברור הוא דלפת לאו מדברים החריפים הוא. ועל דרך זו יש ליישב דברי הרי''ף. כך נ''ל לדחוק ליישב דבריהם אם היתה גירסתם בגמרא כגירסא דידן אבל כבר אפשר שלא היו כתובים דברים הללו בגירסתם בגמרא:

לחם משנה סכין שחתך בה בשר צלי וכו'. הטור כתב דבצנון אם יטעמנו וליכא ביה טעמא סגי. וכדאמרינן התם (דף קי"א:) גבי צנון שחתכו בסכין מותר לאכלן בכותח ופירש התם אביי משום דהיתרא בלע ואמר רבא במסקנא דאפשר למטעמיה ורבינו סובר כדכתבו התוספות שם דאביי אליבא דרב כהנא אמר כן וליה לא ס''ל אלא דאסור בצנון לאכלו בכותח:

כה אֵין מַנִּיחִין כַּד שֶׁל מֶלַח בְּצַד כַּד שֶׁל כְּמָךְ מִפְּנֵי [ת] שֶׁשּׁוֹאֵב מִמֶּנּוּ וְנִמְצָא מְבַשֵּׁל הַבָּשָׂר בְּמֶלַח זֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טַעַם הֶחָלָב. * אֲבָל מַנִּיחַ כַּד הַחֹמֶץ בְּצַד כַּד הַכְּמָךְ שֶׁאֵין הַחֹמֶץ שׁוֹאֵב מִמֶּנּוּ:

ההראב"ד אבל מניח כד החומץ בצד כד הכמך. א''א גירסא אחרת יש אצלנו:

כסף משנה אין מניחין כד של מלח וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי"ב) בעא מיניה רב דימי מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמילחא גבי כדא דכמכא א''ל אסור דחלא מאי א''ל שרי ומ''ש וכו' האי איתיה לאיסוריה בעיניה והאי ליתיה לאיסוריה בעיניה ופירש רש''י דמבעיא ליה מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלח ממנו בשר (או יתן ממנו לתוך הקדרה) האי כותח הנופל במלח נראה וניכר מפני שהוא עב ולא בטיל אבל כותח הנופל בחומץ ליתיה בעיניה ובטל בששים. אבל רבינו מפרש דלאנוחי כדא דכמכא גבי כדא דמילחא בסמוך ממש קאמר משום דמשאב שאיב ליה מילחא לכותחא אבל חלא שרי משום דלא שאיב. וכתב הר''ן שכן פי' ר''ח ולהאי פירושא לא שייך מאי דאמרינן האי איתיה לאיסוריה בעיניה וצריך לומר שגירסא אחרת היתה להם ולכך נתכוון הראב''ד שכתב על דברי רבינו א''א גירסא אחרת יש אצלנו:

לחם משנה אין מניחין כד של מלח וכו'. שם (דף קי"ב) מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא א''ל אסור דחלא מאי א''ל שרי וכו' מ''ט האי איתא לאיסורא בעיניה והאי ליתיה לאיסורא בעיניה ע''כ, ופרש''י דכמכא (כותח) מי חיישינן שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלחו ממנו קדרת בשר ע''כ, ובזה נתיישב מ''ש בגמרא האי איתיה איסורא כדפרש''י שם, ורבינו שמפרש דהטעם הוא מפני ששואב צ''ל דגירסתו בגמ' האי שאיב והאי לא שאיב ולכך כתוב בהשגות א''א גירסא אחרת יש אצלנו ע''כ. כלומר שהוא מפרש כפירוש רש''י ז''ל וגירסתו:

כו מִי שֶׁאָכַל גְּבִינָה אוֹ חָלָב תְּחִלָּה מֻתָּר [א] לֶאֱכל אַחֲרָיו בָּשָׂר מִיָּד. וְצָרִיךְ שֶׁיָּדִיחַ יָדָיו [ב] וִיקַנֵּחַ פִּיו בֵּין הַגְּבִינָה וּבֵין הַבָּשָׂר. וּבְמַה מְקַנֵּחַ פִּיו בְּפַת אוֹ בְּפֵרוֹת שֶׁלּוֹעֲסָן וּבוֹלְעָן אוֹ פּוֹלְטָן. וּבַכּל מְקַנְּחִין אֶת הַפֶּה חוּץ מִתְּמָרִים אוֹ קֶמַח אוֹ יְרָקוֹת שֶׁאֵין אֵלּוּ מְקַנְּחִין יָפֶה:

כסף משנה מי שאכל גבינה או חלב וכו'. בר''פ כל הבשר (דף ק"ה) בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה א''ל ולא כלום איני והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר א''ל ולא כלום. ומ''ש צריך שידיח ידיו תחלה ויקנח פיו. שם (דף ק"ד ק"ה) תניא ב''ש אומרים מקנח וב''ה אומרים מדיח ואסיקנא דב''ש אומר מקנח וה''ה למדיח וב''ה אומרים מדיח וה''ה למקנח מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ופירש''י דתרווייהו בעינן וכן כתב הרי''ף וכתבו התוס' שכן פר''ח ואסיקנא דבכל מידי הוי קנוח לבר מקימחא תמרי וירקא. ופירש''י דמדיח דקתני היינו הדחת פה וכ''נ מדברי התוס' והרא''ש. אבל רבינו מפרש דמדיח דקתני היינו הדחת ידיו ויש סמך לפירוש זה מדאמרינן גבי עוף שנאכל בלא נט''י ובלא קינוח הפה ולא הזכירו הדחת פה ועוד דגרסינן בגמרא (דף ק"ד:) רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בישרא אכל ולא משא ידיה אמרי ליה והא תני אגרא חמוה (בריה) דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא א''ל ה''מ בליליא אבל ביממא הא חזינא. והעולם נהגו כדברי כלם להדיח הפה וגם הידים:

לחם משנה מי שאכל גבינה וכו'. התוס' כתבו בפרק כל הבשר (דף ק"ה) דר''ת והה''ג אית להו שיטה אחרת ולדידהו אכל גבינה תחלה מותר לאכול בשר אחריו בלא נטילה וקינוח אבל אכל בשר תחלה צריך נטילה וקינוח לאכול אחריו גבינה ובהא סגי ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי אפשר דמחמיר על עצמו היה וברייתא דב''ש וב''ה דמדיח ומקנח ומפרשים בגמרא דלא פליגי אלא תרוייהו בעינן קינוח והדחה מיפרשה אליבא דידהו היכא דאכל בשר תחלה ואחריו גבינה, ולרבינו מיפרשה ההיא ברייתא באכל גבינה תחלה ואח''כ אכל בשר אבל באכל בשר תחלה לא סגי בנטילה וקינוח אלא בשש שעות כמר עוקבא דלא אכיל אלא עד סעודה אחריתי וס''ל לרבינו דהוי מדינא ולא מחומרא. וא''ת לדעת ר''ת מי דחקו לגמרא לאוקומי ברייתא דב''ש וב''ה באוכל בשר תחלה ואחריו גבינה עד שהוצרך לדחוק ולומר דב''ש וב''ה לא פליגי אהדדי נימא דברייתא איירי באכל גבינה תחלה ולהכי קאמרי חד דסגי בהדחה וחד בקינוח ופליגי אהדדי אבל באכל בשר תחלה לכ''ע בעינן הדחה וקינוח. וכן לרבינו קשה דלוקמא ברייתא דאכל גבינה תחלה ופליגי אבל באכל בשר כ''ע מודו דבעינן הדחה וקינוח ובהא סגי. וי''ל דלדעת ר''ת לא מסתבר ליה לגמרא לומר דבאכל גבינה תחלה צריך הדחה או קינוח דמשמע דאפילו בלא קינוח ולא הדחה סגי, ולדעת רבינו גם כן לא משמע ליה לגמרא לומר דבאוכל בשר תחלה סגי בהדחה וקינוח דודאי לא סגי בהכי, וא''ת לדעת רבינו רב יצחק בריה דרב משרשיא ודאי דעבד קינוח דאי לא הא לדעת רבינו בעי דאכל גבינה תחלה קינוח והדחה ואע''ג דהוי יממא וסגי ליה בלא הדחה מ''מ קינוח בעי אלא ודאי דעבד קינוח וכיון שכן מה הקשו לו מההיא דעוף נאכל באפיקורן בלא נטילה וקינוח דמשמע הא בשר וגבינה לא נימא דהתם בעינן קינוח לחוד, וי''ל דמ''מ כיון דאמר דהכא לא בעי לא נטילה ולא קינוח משמע דהתם בעי תרוייהו דאי לא בעי התם נטילה למה הזכירם כאן. כתב הרב כ''מ ועוד דגרסינן בגמ' וכו'. קשה מה ראיה היא זאת לומר דפירוש הדחה הוי נט''י הא אפילו מ''ד דפירוש הדחה הוי הדחת פה מ''מ נט''י ג''כ בעי דקאמר עוף מאכל בלא נט''י ובלא קינוח אבל בשר וגבינה בעי קינוח ונט''י. וגם קשה לשונו מ''ש והעולם נהגו כדברי כולם להדיח הפה וגם הידים והלא לא נהגו אלא כדברי המפרשים דפירוש הדחה הוי הדחת פה ולדידהו בעינן ג''כ נט''י ומדברי הרב כ''מ משמע דאית ליה דמ''ד הדחת פה לית ליה נט''י ולכך כתב דהעולם נהגו כדברי כולם ואינו כן דמ''ד הדחת פה אית ליה נט''י כדכתיבנא אע''ג דרבינו דאית ליה הדחת ידים לית ליה הדחת פה: מי שאכל גבינה או חלב וכו'. שם ריש פרק כל הבשר אמרו עוף וגבינה נאכלין באפיקורן כלומר בלא קינוח הפה ובלא נט''י עוד שם רב יצחק בריה דרב משרשיא אילקע לבי רב אשי אייתו ליה גבינה אכל אייתו ליה בשרא אכל כי לא משא ידיה אמר ליה והא תני אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא א''ל ה''מ בליליא אבל ביממא לא הא חזינא ע''כ. ויש לתמוה על רבינו למה כתב דעוף אחר גבינה הוי בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים הא בגמרא משמע דאפילו גבינה אחר עוף שכן אמרו עוף וגבינה נאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחלה וכדכתבו שם התוס'. וי''ל דמשמע ליה דמאי דאמר בגמרא עוף וגבינה לאו דוקא אלא ר''ל עוף אחר גבינה דאם לא תימא הכי מאי מקשה ליה לרב יצחק דאכל בשרא אחר גבינה בלא קינוח הפה ובלא נט''י מדיוקא דעוף וגבינה אין בשרא וגבינה לא הא הכא הוי בשר אחר גבינה והתם הוי בשרא ואח''כ גבינה כדהקשו התוספות אלא ודאי דמשמע ליה לגמרא דעוף וגבינה דקאמר ר''ל גבינה קודם והטעם דקאמר בגמרא הכי משום דשם אמרו אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר ומשמע ליה לבעל הגמרא דבשר סתמא הוי בין של עוף בין של בהמה ולכך ודאי מאי דקאמר אסור לאכול אחריו גבינה בכל בשר איירי וכן מ''ש אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר בכל בשר איירי ובשר עוף מותר בלא קינוח ובשר בהמה מותר בקינוח ונט''י. וא''ת למה לא הזכיר רבינו דביממא מותר בלא נטילה. וי''ל דחייש לסברת ר' פרץ שכתב הטור בסימן פ''ט דאמר יש לרחוצי אף ביום לפי שפעמים שהגבינה שמנה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתיה. ובברייתא אמרו שם בית הלל אומרים מדיח ופירשו שם דה''ה למקנח ופירשו המפרשים הדחת פה וקינוח הפה ורבינו לא כתב הדחת פה ונראה שהוא מפרש הדחת ידים דהיינו נט''י וכ''נ מלשונו שכתב שידיח ידיו ויקנח פיו: ובכל מקנחין. שם והלכתא בכל מילי וכו':

כז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּבְשַׂר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה. אֲבָל אִם אָכַל בְּשַׂר עוֹף אַחַר שֶׁאָכַל הַגְּבִינָה אוֹ הֶחָלָב אֵינוֹ צָרִיךְ לֹא קִנּוּחַ הַפֶּה וְלֹא נְטִילַת יָדַיִם:

כסף משנה ומה שכתב במה דברים אמורים בבשר בהמה וכו' אבל אם אכל בשר עוף וכו'. שם תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא תני לה והוא אמר לה בלא נטילת ידים ובלא קינוח פה. וכתב הר''ן דמשמע ליה דהוא הדין לחיה וגבינה דקי''ל חיה נמי אינה מן התורה ורבינו כתב דחיה כבהמה לענין זה אף על פי שהוא עצמו פסק דחיה נמי אינה מן התורה ואפשר שטעמו לומר לפי שבשר החיה דומה לבהמה ע''כ. ודעת רבינו דהא דתני אגרא עוף וגבינה היינו דוקא גבינה ואחר כך עוף אבל עוף ואחר כך גבינה דינו כבהמה וגבינה וכן דעת הרשב''א וגם הר''ן כתב דהכי מוכח עובדא דרב יצחק בריה דרב משרשיא. ואיני יודע למה השמיט רבינו הא דאמר רב יצחק בריה דרב משרשיא דביממא אין צריך להדיח ידיו בין גבינה אפילו לבשר בהמה:

לחם משנה במה דברים אמורים בבשר בהמה או חיה וכו'. וא''ת מאי שנא חיה מעוף דהא חיה נמי מדרבנן כדכתב רבינו למעלה. כבר תירץ הר''ן ז''ל משום דבשרה דמי לבשר בהמה:

כח מִי שֶׁאָכַל בָּשָׂר בַּתְּחִלָּה בֵּין בְּשַׂר בְּהֵמָה בֵּין בְּשַׂר עוֹף לֹא יֹאכַל אַחֲרָיו חָלָב עַד שֶׁיִּהְיֶה בֵּינֵיהֶן כְּדֵי שִׁעוּר [ג] סְעֵדָּה אַחֶרֶת וְהוּא כְּמוֹ שֵׁשׁ שָׁעוֹת מִפְּנֵי הַבָּשָׂר שֶׁל בֵּין הַשִּׁנַּיִם שֶׁאֵינוֹ סָר בְּקִנּוּחַ:

כסף משנה מי שאכל בשר בתחלה וכו'. שם (דף ק"ה) אמר מר עוקבא אנא בהא מלתא חלא בר חמרא (לגבי אבא) דאילו אבא כד הוה אכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואנא בהא סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. וכתב הרי''ף ושמעינן מהא דהא דאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלא שרי למיכל גבינה בתר בישרא בפחות מהאי שיעורא דהא מר עוקבא אף על גב דשהי ליה כי האי שיעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא. ודעת רבינו ששיעור זה צריך להמתין אפילו לאחר בשר עוף וכן דעת הרשב''א: ומה שכתב רבינו מפני הבשר שבין השינים וכו', כתב טור יורה דעה סימן פ''ט דלפי טעם זה לאחר ששהא כשיעור זה מותר אפילו נשאר בשר בין השינים ואפילו לא אכל הבשר אלא שלעסו לתינוק צריך להמתין. וי''א שטעם שהיית שיעור זה מפני שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפי זה הטעם אם לא אכלו אלא לעסו לתינוק אין צריך להמתין ואפי' שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו ובתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור וטוב לאחוז בחומרי שני הטעמים עכ''ל:

לחם משנה כדי שיעור סעודה אחרת וכו'. שם (דף ק"ה) ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא וכו' ומפרש רבינו שבין סעודה לסעודה ו' שעות שכן סעודת תלמידי חכמים בשעה ששית ומר עוקבא תלמיד חכם הוה ואם כן משם עד שש שעות הוי סעודה אחרת:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן