הלכות מאכלות אסורות - פרק ששי א-יב - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק ששי א-יב - היד החזקה לרמב"ם

א הָאוֹכֵל כְּזַיִת מִן הַדָּם בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וְדָבָר מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דַּם בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף בִּלְבַד בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-כו) 'וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה'. וְחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-ד) 'זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ שׁוֹר' וְגוֹ' (דברים יד-ה) 'אַיָּל וּצְבִי' וְגוֹ'. אֲבָל דַּם * דָּגִים וַחֲגָבִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְדַם הָאָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם דָּם. לְפִיכָךְ דַּם דָּגִים וַחֲגָבִים טְהוֹרִים מֻתָּר לְאָכְלוֹ וַאֲפִלּוּ כְּנָסוֹ בִּכְלִי וְשָׁתָהוּ מֻתָּר. וְדַם חֲגָבִים וְדָגִים טְמֵאִים אָסוּר מִשּׁוּם שֶׁהוּא תַּמְצִית גּוּפָן כַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה. וְדַם שְׁקָצִים כִּבְשָׂרָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

ההראב"ד דגים וחגבים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אלא שאסרוהו במכונס מפני מראית העין אא''כ יש בו קשקשים עכ''ל:

מגיד משנה האוכל כזית מן הדם וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות שיש על הדם חיוב כרת במזיד וחטאת קבועה בשוגג ומהם פ''ק דכריתות (ד' ב') במשנה: אבל דם דגים וכו'. מפורש בספרא ובכריתות פרק דם שחיטה (דף צ"ג) שהוא [כ''א] ברייתא אוציא דם מהלכי שתים וכו' אוציא דם שרצים וכו' אוציא דם ביצים שאינן מין בשר אוציא דם דגים דם חגבים שכולו היתר. עוד שם ונזכר בהלכות פרק כל הבשר אמר רב דם דגים שכנס אסור מיתיבי דם דגים וחגבים מותר לכתחלה ותירצו ההיא בשלא כנסו כי קאמר רב בשכנסו והקשו דכוותה גבי מהלכי שתים בשלא כנסו מי אסור והתניא דם שעל גבי הככר גורדו ואוכלו ושל בין השינים מוצצו ובולעו ואינו חושש. פירוש ובודאי ברייתא מאי דאסור במהלכי שתים קא שריא בדגים דאי לא ה''ל למכלל מהלכי שתים עמהן. וכן נמי משמע בברייתא דקתני דם דגים וחגבים שכולו היתר אלמא משמע דליכא באינך חד דדמי ליה ותירצו אלא כי תניא מתניתא דאית ביה קשקשין וכי קאמר רב אסור דלית ביה קשקשים ונראה פירוש לדעת רבינו ההיא מתניתא בדגים טהורים דאית בהו קשקשים ודרב בדגים טמאים דלית בהו קשקשים ואף על פי שאין בו חיוב דם אסור הוא והרי הוא כחלב בהמה טמאה ואין לוקין עליו כנזכר פ''ב. ובאמת שאין הלשון נאות לזה דה''ל למימר מתניתא בטהורים ודרב בטמאים. ושאר המפרשים פירשו בתרווייהו בטהורים ומתניתא בשיש קשקשין בכלי המוכיחין שהוא דם דגים הא לאו הכי אסור משום מראית העין וההיא דרב היא בשאין קשקשין בכלי ואסורין משום מראית העין וזה דעת הר''א ז''ל שכתב בהשגות א''א אלא שאסרוהו במכונס וכו'. וכן פסק הרשב''א ז''ל בספרו וכתב יראה לו שמכאן אנו למידין שאין דמי אלו אוסרין תערובתן שהרי הן עצמן מותרין כשיש בהן הוכחה כל שכן תערובתן ופשוט הוא: ודם שקצים וכו'. כבר נתבאר זה פרק שני:

לחם משנה לפיכך דם דגים וחגבים טהורים וכו'. קשה לפי מה שפירש ה''ה בדברי רבינו א''כ דם חגבים טמאים אינו אסור אלא בכנסו דהא בגמרא (דף צ"ג) שהוא [כ''א ב'] אוקמוה מילתיה דרב בדם דגים טמאים ורב כנסו קאמר דמשמע דוקא כנסו. וי''ל דכד מוקמינן מילתא דרב בדגים טמאים ודאי דכנסו לאו דוקא דכיון דטעמא הוי משום דהוי תמצית שבגופן מה לי כנסו מה לי לא כנסו א''ו מאי דנקט כנסו אורחא דמילתא נקט דדרך לכנסו כדי לשתותו ותדע לך דלאו דווקא דבפ''ב מהלכות אלו כתב רבינו דם שרצים שפירש וכנסו ואכלו לוקה עליו בכזית והתם ודאי כיון דטעמא משום שרץ ודאי דלא איכפת לן כנסו ואם כן אמאי קאמר הרב שם כנסו א''ו דכנסו לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט. וגלה לנו הרב לפי זה דמאי דנקט בגמרא כנסו גבי דם חגבים טמאים לא הוי אלא אורחא דמילתא כמו ששנה הוא בלשונו כנסו משום אורחא דמילתא. ומ''מ קשה למה לא פירש בדם האדם דהיכא דלא כנסו מותר דהכי משמע בגמ' בפ' דם שחיטה דתמהו ואמרו דכוותיה גבי מהלכי שתים כשלא כנסו מי אסור משמע דפשיטא ליה דמותר וכ''ת דסמך על מ''ש הרי שנשך בפת וכו' גורד את הדם דמכאן הוא דהכריחו בגמרא דהיכא דלא כנסו מותר וכיון שכתב דין זה ממילא ידעינן דבר הלמד שלמדו בגמרא מכאן זה אינו כלומר דלפי פירוש רש''י ז''ל אדרבא משם נראה דאסור דאמר גורדו ואוכלו והרי התם לא כנסו ואעפ''כ אסור אלא שכתב רש''י ז''ל שכח הקושיא משום דבברייתא לא קאמרה אלא דאיכא ביה מצות פרוש לבד בדם שעל גבי ככר דהוי לא כנסו אבל איסורא ודאי ליכא וקשיא לרב דאמר אסור בדם מהלכי שתים היכא דלא כנסו וא''כ היה לו לרבינו לפרש זה ואולי לא הוצרך לפרש דכיון דמ''מ איכא איסורא משום מצות פרוש היכא דלא כנסו כדאמר דם שעל גבי ככר גורדו מאי איכפת לן שלא יהא איסורא מן הדין סוף סוף איכא איסורא דרבנן. או אפשר דמפרש כפירוש רבינו ברוך שפירש שם התוספות דלא פריך אלא מסיפא דדם שבין השינים מוצצו וכו' וה''ק כשלא כנסו מי אסור כלומר ליכא שום צד היתר והא איכא שום צד היתר היכא דלא פירש שהוא בין השינים ואם כן אמאי לא שנאו בברייתא וכבר הצריכו שם התוספות לישב פירוש זה, ולפי שכיון ששנה רבינו הצד של היתר דם השינים בולע ואינו נמנע אין עליו תפיסה כלל. ומ''מ קשה לי בלשון ה''ה שכתב וכן נמי משמע בברייתא דקתני דם דגים וחגבים שכולו היתר דמה ראיה היא זאת הא פירוש שכולו היתר אמרו בגמ' דלא הוי פירושו אלא דלא בעי שחיטה ולא דברה הברייתא כלל לענין הדם דאם הכונה היתה לומר שהדם כולו היתר הוה קשה טובא דהיינו דבעינן למילף שיהא הדם מותר דס''ד אמינא דהדם אסור וכמ''ש בברייתא ברישא הכל בכלל ואם כן היכי אפשר לפרש שהדם כולו היתר ולכך הוה ממועט עדיין נאמר לו מי אמר לנו דבר זה אלא ודאי שכולו היתר ר''ל דלא בעי שחיטה וכמו שפירשו בהדיא בגמרא וא''כ אין כאן מקום להכרח ה''ה כלל וצ''ע. וא''ת לדעת רבינו דם דגים אין חייבין עליו דקתני במתניתין במאי איירי אי בטהורים היכי קתני אין חייבין דמשמע דאיסורא מיהא איכא הא לדעת רבינו מותר בכל גוונא בין כנסו בין לא כנסו. ויש לומר דאיירי בטמאים ומאי דקאמר אין חייבין עליו משום דם אבל משום לאו דטמאים חייב דהוי תמצית שבגופן:

ב דַּם הָאָדָם אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אִם פֵּרַשׁ. וּמַכִּין עָלָיו מַכַּת מַרְדּוּת. אֲבָל דַּם הַשִּׁנַּיִם בּוֹלְעוֹ וְאֵינוֹ נִמְנַע. הֲרֵי שֶׁנָּשַׁךְ בְּפַת וּמָצָא עָלֶיהָ דָּם גּוֹרֵר אֶת הַדָּם וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל שֶׁהֲרֵי פֵּרַשׁ:

מגיד משנה דם האדם אסור וכו'. כבר נתבאר זה במה שהזכרתי בסמוך וידוע מכת מרדות בכל איסור של דבריהם:

ג אֵין חַיָּבִין כָּרֵת אֶלָּא עַל דָּם הַיּוֹצֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּנְחִירָה אוֹ הַתָּזַת הָרֹאשׁ כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַדְמוּמִית. וְעַל הַדָּם הַכָּנוּס בְּתוֹךְ הַלֵּב. וְעַל דַּם הַקָּזָה כָּל זְמַן שֶׁהוּא מְקַלֵּחַ וְיוֹצֵא. אֲבָל הַדָּם הַשּׁוֹתֵת בִּתְחִלַּת הַקָּזָה קֹדֶם שֶׁיַּתְחִיל לְקַלֵּחַ וְדָם הַשּׁוֹתֵת בְּסוֹף הַקָּזָה כְּשֶׁיַּתְחִיל הַדָּם לִפְסֹק אֵין חַיָּבִין עָלָיו וַהֲרֵי הוּא כְּדַם הָאֵיבָרִים. שֶׁדַּם הַקִּלּוּחַ הוּא הַדָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ:

מגיד משנה אין חייבים כרת וכו'. שם משנה (דף כ') דם שחיטה בבהמה בחיה ובעוף בין טמאה בין טהורין דם נחירה דם עיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה בו חייבים עליו ובגמרא (דף כ"ב) אי זהו דם הקזה שהנשמה תלויה בו רבי יוחנן אמר כל זמן שמקלח לאפוקי דם ראשון ואחרון שהוא שותת ודם הלב אמר רב בגמרא שחייבין עליו כרת והקשו מדתני דם הטחול דם הלב (דם הכבד) דם כליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה ואין חייבין עליו ותירצו התם בדם דאתי מעלמא כי קאמר רב בדם דיליה והיכי אתיא מעלמא בשעה שהנשמה יוצאה בו וכך היא הנוסחא בהלכות בפ' כל הבשר ומצאתי בקצת ספרים בגמ' נוסחא מוחלפת לחייב בדם הבא מעלמא כרת ובדם שלו לאו וכן דעת קצת מפרשים ז''ל:

לחם משנה אין חייבין כרת אלא על דם היוצא בשעת שחיטה. במשנה (דף צ"ב:) שהוא [דף כ'] אמר דם נחירה דם העיקור דם הקזה שהנשמה יוצאה בו כתבו התוספות וה''ה דבדם נחירה ושחיטה ועיקור בעינן דהנשמה יוצאה בו אלא לא איצטריך למימר רק גבי דם הקזה דאין רגילות שיקיז דם לבהמתו עד שיצא לה דם הנפש ע''כ. ורבינו לא משמע דאית ליה הכי שכתב שבכל דם שחיטה והקזה חייב כל זמן שיש בו אדמימות דסובר דכיון שהוא ממקום שהנשמה יוצאת שהוא הסימנים דתלי בהו חיותא כל דם היוצא הוי דם הנפש: או התזת הראש כל זמן שיש בו אדמימות וכו'. אע''ג שלא הוזכר במשנה פשוט הוא:

ד דַּם הַתַּמְצִית וְדַם הָאֵיבָרִין כְּגוֹן דַּם הַטְּחוֹל וְדַם הַכְּלָיוֹת וְדַם בֵּיצִים וְדָם הַמִּתְכַּנֵּס לַלֵּב בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְדָם הַנִּמְצָא בַּכָּבֵד אֵין חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. אֲבָל הָאוֹכֵל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ג-יז) (ויקרא ז-כו) 'וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ'. וּבְחִיּוּב כָּרֵת הוּא אוֹמֵר (ויקרא יז-יא) 'כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא' אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא עַל הַדָּם שֶׁהַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה בּוֹ:

מגיד משנה דם התמצית ודם האיברים וכו'. דם ביצים שהזכיר כאן רבינו הוא דם ביצי זכר שהרי כתב דם האיברים כגון דם הטחול ודם הכליות ודם הביצים ודם שמתכנס ללב וכו'. ואילו היתה כוונתו בביצי נקבה של עוף טהור אין זה דם האיברים. ופשוט הוא והדין מבואר שם בגמרא דכל דם האיברים הוא בלא תעשה:

לחם משנה דם ביצים וכו' אין חייבין עליהן כרת וכו'. כתב ה''ה דם ביצים שהזכיר כאן רבינו הוא דם ביצי זכר וכו'. אפשר לומר דדעת ה''ה היא דרבינו מפרש דדם ביצים דמתניתין דפרק דם שחיטה הוי ביצי נקבה ולא ביצי זכר משום דאם נפרש דהם ביצי זכר יקשה מה שהקשו היכי קאמר בגמרא אוציא דם ביצים שאין מין בשר הא ביצי זכר מין בשר הם א''ו פירושה דמתניתין הוי ביצי נקבה והא ודאי הוי מדרבנן בעלמא ולא כתבו רבינו כאן משום דסמך על מ''ש לעיל בפרק ג' נמצא עליה קורט דם וכו' אבל מ''ש בכאן לא נפקא ליה אלא מדם האיברים דקאמר בגמרא דעובר בלא תעשה מהכא נפקא ליה. זה נראה כוונת ה''ה ז''ל דאם כוונתו לומר דרבנו מפרש ביצים דמתניתין דהם ביצי זכר היה לו לומר כן דרבינו מפרש מתניתין כן:

ה הַשָּׁלִיל הַנִּמְצָא בִּמְעֵי הַבְּהֵמָה הֲרֵי דָּמוֹ כְּדַם הַיָּלוּד. לְפִיכָךְ הַדָּם הַנִּמְצָא כָּנוּס בְּתוֹךְ לִבּוֹ חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת אֲבָל שְׁאָר דָּמוֹ הֲרֵי הוּא כְּדַם הָאֵיבָרִין:

מגיד משנה השליל הנמצא במעי בהמה וכו'. במשנה בפ' בהמה המקשה (דף ע"ד) קורעו ומוציא את דמו ובגמרא א''ר יוחנן שאף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו ור''ל אמר שהמתיר בחלבו מתיר בדמו ופירשו שם מאי מתיר לומר שאין עליו עונש כרת אלמא לרבי יוחנן דפליג עליה ענוש הוא כרת. ופירש רבינו דדוקא בדם הלב הוא שענוש כרת אבל שאר דמו הרי הוא כדם האיברים שהרי אינו טעון שחיטה ומסתמא הוא כאחד מאיברי אמו. ובהשגות א''א אבל שאר דמו הרי הוא כדם האיברים. וכן הדם היוצא מבית שחיטתו שהוא מן הריאה ומן הכבד עכ''ל. ודבריו סתומים ואפשר שהוא סובר שבדם היוצא מבית השחיטה חייב עליו כרת אע''פ שהוא מן הריאה ומן הכבד ויהיה כדין דם שחיטה של בהמה אחרת. או אפשר שבא לבאר שאפילו דם שחיטתו הוא כדם איברים שהרי בא מן הריאה ומן הכבד וכל איבריו הם כשחוטין וכדעת רבינו:

לחם משנה השליל הנמצא במעי בהמה וכו'. כתב ה''ה אלמא לרבי יוחנן דפליג עליה ענוש הוא כרת. וא''ת ל''ל הכי הא אפילו ר''ל מודה דלדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו וחייב כרת עליו וכיון דרבינו לקמן בפ''ז פסק אסור חלבו שכן כתב דבן ט' חי חלבו אסור א''כ אפילו לר''ל על דמו חייב כרת. וי''ל דהוצרך ה''ה לומר משום דרבינו איירי כאן אפילו בבן שמונה וקאמר דחייב כרת על דם הכנוס בלב והתם כ''ע מודו דחלבו מותר וכדכתב רבינו לקמן ולר''ל לא היה ראוי לחייבו כרת אלא לר''י דאית ליה חיובא דכרת אפילו היכא שחלבו מותר. וכן הקשה לר''ל ממתני' (דף ע"ד) דקורעו ומוציא את דמו ופירש''י אלמא אפילו בן שמונה דלכ''ע חלבו מותר קתני מתני' קורעו וכו' א''כ משמע דלר''י אפילו בבן ח' בדמו חייב כרת וא''ת מאי מקשה ר''י בגמרא לר''ל נימא דמאי דהתיר ר''ל הוי דם האיברים ומאי דקאמרה מתניתין קורעו ומוציא את דמו הוי משום דם הכנוס בלב. וי''ל דדמו כל דמו במשמע. ועוד מה לי דם האיברים לענין חיוב לאו מדם לב לענין חיוב כרת דאי מקרי דם בלב לחיוב כרת ודאי דמקרי דם באיברים לחיוב לאו אבל השתא דתריץ דלא הוי דם לענין חיוב כרת אפילו בלב לר''ל א''ש דיש בו טעם נכון לפוטרו משום דכיון דאין בו שחיטה אין בו דם הנפש ואינו חייב כרת אלא על דם הנפש. ומצאתי כתוב בתשובת הר''ש בר צמח תשובת מהר''ר יוסף ז''ל ששפורט''ש ששאלו ממנו למה בדם השליל כתב רבינו דאפילו לא שלמו לו חדשיו אסור ובחלב כתב דאם לא שלמו לו חדשיו מותר. והשיב דשאני איסור דם מאיסור חלב דבחלב פרט לך הכתוב חלב שור או כשב או עז וחלב השליל אינו חלב שור וכשב ועז אלא חלב אבר שהתירתו תורה מכל דבהמה ופטרתו התורה בשחיטת אמו אפילו בן ט' חי כו' והאריך בזה מאד ומחסרון השואל בסוגית הגמרא שאל על זה דשם בפרק בהמה מבואר דיש חילוק בין חלב לדם מטעמא דקראי: השליל הנמצא במעי הבהמה וכו'. כתב ה''ה ובהשגות א''א אבל שאר דמו הרי הוא כדם האיברים וכו' אם הגירסא בדברי הראב''ד כמו שהביאה ה''ה אין כאן מקום לספק במה שנסתפק בדברי הר''א ז''ל אם בא לסייע לרבינו או לחלוק עליו דודאי לבאר דבריו בא כיון שכתב לשון אבל שאר דמו הרי הוא כדם האיברים ואח''כ כתב וכן דם היוצא וכו' משמע דהוא כדם האיברים. אבל נ''ל שהגירסא הנכונה בדברי הראב''ד הוא כמו שהביאה בעל מ''ע וכן דם היוצא מבית שחיטתו שהוא מן הריאה ומן הכבד ע''כ. ולא הוזכר בדברי הראב''ד לשון אבל שאר דמו הרי הוא כדם האיברים כמ''ש בספרים והשתא א''ש שנסתפק ה''ה אם הראב''ד תופס עליו במ''ש אבל שאר דמו כדם האיברים וכו' ורצה לבאר דבריו והשיג עליו דהיה לו לפרש, או אם תופס במ''ש חייבין עליו כרת ועל זה כתב וכן דם היוצא וכו' וכונתו לחלוק עליו ולומר דבדם השחיטה חייב כרת. ועל מ''ש הרב או אפשר שבא לבאר וכו' יש לדקדק שגם כן דם שחיטה של כל בהמה אמאי חייב כרת כיון דהוא בא מן הריאה ומן הכבד, אלא שי''ל דאע''פ כן הוא חייב מפני שיוצא מבית השחיטה אבל בשליל אין לפוסלו מטעם שחיטה דאין צריך שחיטה דכל איבריו הם כשחוטים מאי אמרת משום דאתי מן הלב ליתא דאינו בא אלא מן הריאה ומן הכבד וז''ש שהרי בא מן הריאה וכו':

ו * הַלֵּב בֵּין לְצָלִי בֵּין לִקְדֵרָה קוֹרְעוֹ וּמוֹצִיא אֶת דָּמוֹ וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחוֹ. וְאִם בִּשֵּׁל הַלֵּב וְלֹא קְרָעוֹ [א] קוֹרְעוֹ אַחַר שֶׁבִּשְּׁלוֹ וּמֻתָּר. וְאִם לֹא קְרָעוֹ וַאֲכָלוֹ אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו כָּרֵת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּלֵב הָעוֹף שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת דָּם. אֲבָל אִם הָיָה לֵב בְּהֵמָה חַיָּב כָּרֵת שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת מִדָּם שֶׁבְּתוֹךְ הַלֵּב שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:

ההראב"ד הלב בין לצלי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לא נאמר אלא בצלי דכבולעו כך פולטו. עכ''ל:

מגיד משנה הלב בין לצלי וכו'. משנה בפ' כל הבשר (דף ק"ט) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו ובגמרא לא קרעו קורעו אחר בשולו ומותר. ופירש רבינו שזהו בין לצלי בין לקדרה דהא סתם בשול בקדרה משמע ואע''פ כן קתני קורעו לאחר בשולו ומותר. ובהשגות א''א (זה) לא נאמר אלא בצלי דכבולעו כך פולטו. וכן דעת קצת מפרשים ז''ל. ויש מהן סבורים כדעת רבינו וטעמא משום דלב שיע ומתוך חלקותו אינו בולע הדם דדם משרק שריק. וכן הכריע הרשב''א ז''ל וכתב דדוקא הוא עצמו אינו נאסר אבל מה שנתבשל עמו נאסר שהדם יוצא ממנו ואוסר ומשערין בכל הלב שמה שיצא ממנו אין אנו יודעים כמה הוא עכ''ד. ומ''ש רבינו ואח''כ מולחו. משמע דלקדירה הוא דקאמר דוקא ואפשר שהוא סבור שהצלי צריך מליחה ויתבאר לפנינו: אבל אם היה לב בהמה וכו'. בפרק דם שחיטה כריתות (דף צ"ה) שהוא [כ''ב] הובא בהלכות ויש מי שכתב שכשאמרו שבלב בהמה חייב כרת דוקא אכלו קודם בשול אבל אחר בשול לא דדם שבשלו אינו חייב עליו כדאיתא במנחות בפרק הקומץ רבה (דף כ"א) ולא נתבאר זה בדברי רבינו:

לחם משנה הלב בין לצלי בין לקדרה וכו'. מ''ש רבינו אינו חייב עליו כרת ה''ה דאפילו מלקות ליכא כיון דאין בו כזית אלא משום דבבהמה צריך לומר שחייב כרת נקט נמי הכא הכי. והרב מהר''ר לוי ן' חביב בתשובותיו דף קפ''א תירץ כן וכתב עוד או שנאמר והוא הנכון דמשום דבלב יש שני מיני דם דם שבתוך הלב עצמו ועל זה חייב כרת לדעת הרב ודם שמתכנס אליו בשעת שחיטה ועל זה אינו חייב כרת אלא מלקות לדעתו כאשר אמר הוא למעלה שלא כדברי האומרים בהפך ובודאי שבלב העוף אין בו כזית דם אבל אפשר שיהיה בו כזית דם מדם שבתוכו ומהמתכנס אליו בשעת שחיטה ולכך פסק הרב דאינו חייב כרת עליו לעולם ודוקא כרת אינו חייב אבל מלקות אפשר שיהיה חייב איזה פעם אם יהיה כזית בין הכל ע''כ דפח''ח. עוד כתב שם במ''ש ה''ה בדין דם מבושל שלא נתבאר בדברי רבינו. דלשון רבינו משמע הפך יש מי שכתב דאפילו על דם בישול חייב מדלא כתב רבינו אבל אם היה לב בהמה חייב כרת אם אכלו קודם בישול והעד שלא כתב בשום מקום בספרו המימרא של פרק הקומץ רבה דם שבישלו שאינו חייב כרת משמע דס''ל דאינה הלכה. ותמה על ה''ה איך כתב שלא נתבאר בדברי רבינו:

ז הַכָּבֵד אִם חֲתָכָהּ וְהִשְׁלִיכָהּ לְתוֹךְ הַחֹמֶץ אוֹ לְתוֹךְ מַיִם רוֹתְחִין עַד שֶׁתִּתְלַבֵּן הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת לְבַשֵּׁל אוֹתָהּ אַחַר כֵּן. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְהַבְהֲבָהּ עַל הָאוּר וְאַחַר כָּךְ [ב] מְבַשְּׁלִין אוֹתָהּ בֵּין שֶׁבִּשְּׁלָהּ לְבַדָּהּ בֵּין שֶׁבִּשְּׁלָהּ עִם בָּשָׂר אַחֵר. וְכֵן מִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁאֵין מְבַשְּׁלִין הַמֹּחַ שֶׁל רֹאשׁ וְלֹא קוֹלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁמְּהַבְהֲבִין אוֹתוֹ בָּאוּר:

מגיד משנה הכבד אם חתכה וכו'. נראה מדברי רבינו שהוא סבור דלצלי הרי דין הכבד כדין בשר וזה דעת הרבה מן המפרשים ז''ל שכל מה שנזכר בגמרא הוא לקדרה ויש מי שכתב שאפילו לצלי צריך חתיכה. וכתב הרשב''א ז''ל וראוי לחוש לדבריו וכ''נ מדברי רבינו ולקדרה לא סגי בחתיכה ומליחה אלא צריך חתיכה וחליטה וכי אמרינן בגמרא (חולין דף קי"א) דאמר להו רבה בר רב הונא קרעיה שתי וערב וחתוכיה לתחת היא דוקא כשחולטין אותו אחר כך דאי בחתיכה ומליחה סגי רב הונא דחליט ליה בחלא ורב נחמן דחליט ליה ברותחין אמאי לחתכיה ולמלחיה ויש הרבה מן המפרשים ז''ל סבורים דבדין הגמרא אם קרעו שתי וערב וחתוכו למטה ומלחו הרי הוא מותר בקדרה. ואין נראה כן דעת הגאונים ז''ל שאם היה הדין כן לא היו מתקנים שלא לאוכלו בקדרה אלא אחר צליה מטעם שאין אנו בקיאין בחליטה שהרי כבר היתה לו תקנה אחרת שהכל בקיאין בה: וכבר נהגו כל ישראל כו'. בהלכות וסוגיא דשמעתא דאי חלטיה בחלא או ברותחין שרי ואפילו קופיה לבר אלא מיהו שדרו ממתיבתא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסורא לחומרא ולא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוי ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכי אבל אי שלקי ליה מעיקרא אסור וכן המנהג בכל ישראל עכ''ל: וכן מנהג פשוט שאין מבשלין וכו'. המנהג הזה לא פשט בכל ישראל ובמקומותינו מוציאין המוח מקדרת הראש שהוא נתון בו ואח''כ קורע הקרום שעליו ומולחו והרי הוא מותר אפילו לקדרה וזהו דין הגמרא:

כסף משנה הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' וכבר נהגו כל ישראל וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'. הר''ן תמה על דברי הרי''ף נהי דלא בקיאינן בחליטה בקריעה ומליחה ודאי בקיאינן דהא אומצא דאסמיק בחתיכה ומליחה שרי ולא מצינו שאסרוהו הגאונים ואף בכבד נמי לא שדרו ממתיבתא אלא דלא בקיאינן בחליטה וא''כ למה כתב הרי''ף דלא למיכל כבידא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא וכו'. לפיכך נ''ל דמעיקרא הכי קא מיבעיא ליה כבדא מה אתון ביה וכו' ועדיין אין דעתי מתיישבת וכו' ועוד שהרמב''ם כתב בפ''ו מהמ''א כלשון הזה הכבד אם חתכה והשליכה לתוך החומץ וכו' הכבד שבשלה ולא הבהבה על האור וכו'. והרי אתה רואה מפורש שהוא אוסר לבשל כבד בפני עצמו מן הדין ולא מן התקנה ולא החמירו הראשונים בכבד אלא שלא לסמוך על חליטתו אבל שלא לבשלו בפני עצמו מן הדין הוא אסור ועיינתי בפירוש המשנה לרבינו ז''ל על משנה זו דהכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת וכו' אבל רבנן פליגי עליה התם וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבישול אפילו בפני עצמה אלא בחליטה ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי. ונראה ג''כ שהם סוברים דהא דאמר ליה קרעיה שתי וערב וחתוכיה לתחת היינו בשעת מליחה ולהתירה בקדרה ואליבא דר''י בן נורי וכו' אבל לדידן דלא קי''ל כוותיה דלא שריא אלא לצלי אינה צריכה קריעה שתי וערב דהא באומצא ביעי ומוזריקי אמרי' לעיל תליא בשיפודא מידב דייב אלמא לצלי לא בעי חתיכה כלל. זה נ''ל בדרכם אבל פליאה דעתם ממני מה ראו לדחות דריב''נ כיון דרבי זריקא אמר אנא שליקי ליה לרבי אמי ואכל ואביי נמי אהדר לרב ספרא למיסר נפשה לא קמיבעיא ליה ורב נחמן נמי אמר אפילו בשלוקה גמורה שרייה ורבה בר רב הונא נמי אמר קרעיה שתי וערב וחיתוכיה לתחת והיאך אפשר לדחות כל האמוראים הללו דמינייהו נמי עבדו עובדא עכ''ל. ול''נ שרבינו סובר דהא דא''ל רבה בר רב הונא קרעיה וחיתוכיה לתחת לא לקדרה ולא לצלי היא דלקדרה לא מהניא ליה חתיכה ולצלי אינו צריך חתיכה כמו שיתבאר דנורא מישאב שייב אפילו דם שבסמפונות אלא לחליטה קאמר וכו'. וכ''נ ממ''ש הכבד שחתכה והשליכה לתוך החומץ (או לתוך מים רותחים) וכן פירש ה''ה וטעמא משום דהחליטה אינה מועלת אלא להצמית דם שבכבד עצמה דלהוי כדם האיברים שלא פירש אבל לדם שבסמפונות דהוי ככנוס בכלי לא מהני מידי ולפיכך צריך לחתוך הכבד כדי שיצא אותו הדם. ומשמע ליה דחתיכה שתי וערב לאו דוקא דהוא הדין דסגי בשתי בלא ערב או בערב בלא שתי דבאי זה מהם יוצא כל דם שבסמפונות אלא דבעי למימר שהחתך יהיה בכל האורך או בכל הרוחב כעין חתך שתי וערב שהוא מעבר לעבר שאם אין החתך בענין זה ישארו קצת סמפונות בלא חתך. ומפני כך כתב סתם אם חתכה ולא כתב אם חתכה שתי וערב. ולא הוצרך לפרש שיהא החתך בכל האורך או בכל הרוחב דכיון דאין צריך לחתכה אלא מפני דם שבסמפונות ממילא משמע שצריך שיהיה על פני כל האורך או על פני כל הרוחב דאל''כ איכא למיחש שישארו קצת סמפונות ומטעם זה לא הוצרך שיהא חיתוכיה לתחת שמאחר שאין צריך לחתכה אלא מפני דם הכנוס בסמפונות פשיטא שבעת חיתוכה ישים החתך לצד מטה עד שיזוב הדם דאל''כ מה הועיל בחיתוכו ולקדרה ס''ל דלא קי''ל כריב''נ אלא כרבי ישמעאל בנו של ר''י בן ברוקא דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת וכדאמרינן בגמרא וטעמא משום דמשמע ליה ז''ל דנהי דאביי כי איבעיא ליה מה אתון ביה היינו לומר אי סגי ליה לקדרה בקריעה ומליחה או לא מ''מ בהא דאמר ר' זריקא אנא שלקי לרבי אמי ואכל איכא לספוקי דילמא ע''י חליטה קאמר ורב ספרא הוא דלא דק במילתא כדאשכחן דבמאי דאהדר וא''ל דאנא וינאי בריה דר' אמי איקלען לבי יהודה דר''ש בן פזי קריבו ליה קניא בקופא ואכלנא למאי דאתקיף רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה א''נ מיחלט הוו חלטי ליה מעיקרא כדאיתא בגמרא ע''כ רב ספרא לא דק במילתא או מספקא לן דילמא לא דק במילתא וכיון שכן ליכא למפשט מדרב ספרא מידי וכיון דאשכחן דרב הונא ורב נחמן חלטי להו משמע דלא מהניא ליה קריעה ומליחה לקדרה כלל דכל שלא חלטו אפילו בשלו לבדו אסור כר''י בנו של ריב''ב דאמר שלוקה אוסרת ונאסרת לפי שאחר פליטתה חוזרת ובולעת והא דאמר בגמרא רב בר שבא איקלע לבי רב נחמן אייתו ליה כבדא שליקא ולא אכל חלוט היה ור''נ לטעמיה דחלטי ליה ואכל ורב בר שבא סבר דלא מהניא ביה חליטה משום דמרובה בדמים הוא ותרוייהו סברי דהלכה כר''י בנו של ריב''ב דהא כבידא שליקא לחודיה משמע ואפ''ה אסר ליה רב בר שבא ור''נ נמי לא שרייה אלא משום דחלוט הוה אבל אם לא היה חלוט הוה אסר ליה משום דס''ל כבד אוסרת ונאסרת והא דקאמר בגמ' כתנאי ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר''י בנו של ריב''ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת לא ארב נחמן ורב בר שבא קאי כמו שפירשו המפרשים דלדידיה תרוייהו ס''ל כר''י בנו של ריב''ב אלא אאביי ורב הונא ורב נחמן קאי דאביי שרי כבדא שליקא לחודיה ואפי' עם בשרא שרי לכבדא גופיה ולא איבעיא ליה אלא בבישרא דאישליק עם כבדא אי איתסר אי לא דפשיטא ליה דכבד אינה נאסרת ומספקא ליה אי אוסרת משום דמא דנפיק מיניה או לא דכיון דחזינן דכוליה דמא ורחמנא שרייה איכא למימר דאפילו דמא דפריש מיניה שרי ורב הונא ור''נ דהוו חלטי ליה אפילו לבשוליה בלחודיה ע''כ סברי כר''י בנו של ריב''ב דאמר אוסרת ונאסרת כלומר דאם בשלה עם דברים אחרים אוסרתן והיא עצמה אסורה בין שבשלה עם דברים אחרים בין שבשלה בפני עצמה משום דבתר דגמרה לפלוט הדרא ובלעה מדם שפלטה ואביי הא קאמר דסבר כמ''ד אינה נאסרת אלא במאי דאמר אוסרת מספקא ליה אי דוקא בכבדא דאיסורא אבל לא בכבדא דהיתרא או דילמא אפילו בכבדא דהיתרא קאמר דאוסרת והשתא כיון דרב הונא ורב נחמן חלטי ליה כוותייהו קי''ל ולא כאביי דמספקא ליה דלא שבקינן מאי דפשיטא להו לרב הונא ורב נחמן משום מאי דמספקא לאביי. ועוד דה''ל חד לגבי תרי ומה''ט לא קי''ל כרב בר שבא דאסר ליה בחליטה דה''ל חד לגבי תרי הילכך נקטינן דכבד לקדרה אסור ואם בשלו עם בשר אחר אוסר אא''כ חלטו אבל מליחה לא מהניא ביה מידי ולצליה לא צריך קריעה דנורא מישאב שייב דלחליטה הוא דאמרינן בגמרא דבעי קריעה כדפרישית ובזה נתיישבו דברי רבינו שאסור לבשל כבד בפני עצמו מן הדין דכרב הונא ורב נחמן קי''ל דס''ל דאסור לבשל כבד אפי' בפני עצמו אלא ע''י חליטה. וכ''נ שהוא דעת הרי''ף שכתב וסוגיא דשמעתא דאי חלטי ליה בחלא או ברותחין שרי דמשמע דאי לא חלטי ליה אסור בכל גוונא ואפילו לבשלו בפני עצמו ובאו הגאונים ותיקנו דלא מהני חליטה. וא''ש נמי שהרי''ף ורבינו לא הזכירו דלצליה בעי קריעה שתי וערב וחיתוכיה לתתא דלאו לענין צליה אתמר אלא לענין חליטה. ורבינו כבר הזכיר חתיכה לענין חליטה וכמו שכתבתי והרי''ף שלא הזכירו איכא למימר שסמך על מ''ש בפרק גיד הנשה גבי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ש''ד דאלמא חתיכה בעי להוציא דם שבו וכ''ש בכבד שהדם כנוס בסמפונות דהוי ככנוס בכלי ופשיטא דצריך להוציאו: וכן מנהג פשוט שאין מבשלין המוח של ראש וכו'. כתב ה''ה המנהג הזה לא פשט בכל ישראל וכו' והרשב''ץ תמה על דברי רבינו בזה:

לחם משנה הכבד אם חתכה וכו'. מה שכתב ה''ה וכ''נ מדברי רבינו ולקדרה לא סגי וכו'. נראה דיש ט''ס וצ''ל דלקדרה בדלי''ת. ושיעור לשונו כן תחלה כתב שנראה מדברי רבינו דלצלי דין הכבד כדין הבשר ואח''כ כתב שנראה עוד דין אחר מדברי רבינו דלקדרה לא סגי בחתיכה ומליחה. דאין לומר דקאי אדברי הרשב''א שכתב וראוי לחוש לדבריו דדברי הרשב''א הם הפך מדברי רבינו. ויש מי שרצה להעמיד גירסת הספרים ופירש הוא וכ''נ מדברי רבינו הם דברי הרשב''א ז''ל שכ''כ על רבו הרמב''ן ז''ל ודוחק והראשון עיקר. עוד ק''ק דלפי הנראה מכאן מה''ה ז''ל דחליטה עדיפא ממליחה ולקמן אמרינן השובר מפרקתה של בהמה דבחליטה לא סגי אלא במליחה משמע דמליחה עדיף מחליטה. וי''ל דהתם כיון ששבר המפרקת ופרש דם האברים שהיה הדם יוצא ולא הניחוהו וחזר להיות נבלע מפני כן בחליטה לא סגי דהחליטה מכניס ואינו מוציא והוי דם האברים שפירש ואסור ולהכי בעי התם מליחה אבל הכא לא פירש עדיין הדם ובחליטה מהני דמכניס ולא במליחה. ועל מה שתמה הר''ן על דברי רבינו ראיתי מה שרצה הרב בעל כסף משנה לישב דברי רבינו וקשה לי על דבריו במה שכתב להביא ראיה ממאי דאתקיף רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה דודאי רב ספרא לא דק התם במילתיה ה''נ אית ליה לומר דכשאמר רבי זריקא אנא שלקי ליה ואכיל דילמא על ידי חליטה קאמר ורב ספרא לא דק במלתיה. ול''נ דאין הנדון דומה לראיה דודאי רב ספרא שאל לרבי זריקא מה שאמר לו אביי שישאל דהיינו אי מהני לקדרה בקריעה ומליחה בלא חליטה וכיון שעל זה השיב לו רבי זריקא אנא שלקי ליה ואכיל ודאי דאיהו דהוה מאריה דעובדא דהוא בעצמו שלקו ודאי דידע דהוה בלא חליטה דאם לא כן לא היה משיב כלל לרב ספרא לשאלתו. אבל מאי דמקשה רב אשי ודילמא פי קנה וכו' לאו לרב ספרא מקשה הגמרא אלא לר' זריקא גופיה מקשה מה היא הראיה שהביא דקריבו לן קניא מקיפיה הא איהו לא ידע היאך נתבשל דלא היה הוא מריה דעובדא שבשלו נמי אמר דלא הוה פי קנה חוץ לקדרה או דילמא חלטוהו ועל דא שייך הך קושיא שפיר כיון דרבי זריקה לא הוה התם בעל הבישול. וכן קשה לי על מ''ש הרב בעל כ''מ דקי''ל כרב נחמן ורב הונא ולא כאביי דמספקא ליה דלא שבקינן מאי דפשיטא וכו' דזה אינו דהוא ר''ל לרבינו אמאי פסק רבינו דאוסרת ונאסרת ונתן טעם משום דרצה לפסוק כרב נחמן ורב הונא ובהא דאינה נאסרת לא מספקא ליה לאביי כלל דפשיטא לאביי דאינה נאסרת וא''כ איך כתב דלמה שבק פשיטותא דרב נחמן ורב הונא משום ספיקא דאביי הא בהא לא נסתפק וכדאמר למיסר נפשה לא קא מבעיא לי:

ח הַכָּבֵד שֶׁבִּשְּׁלָהּ וְלֹא הִבְהֲבָהּ עַל הָאוּר וְלֹא חֲלָטָהּ [ג] בְּחֹמֶץ אוֹ בְּרוֹתְחִין הֲרֵי הַקְּדֵרָה כֻּלָּהּ אֲסוּרָה הַכָּבֵד וְכָל שֶׁנִתְבַּשֵּׁל עִמָּהּ. וּמֻתָּר לִצְלוֹת כָּבֵד עִם הַבָּשָׂר בְּשִׁפּוּד [ד] אֶחָד וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה הַכָּבֵד לְמַטָּה. וְאִם עָבַר וּצְלָאָהּ לְמַעְלָה מִבָּשָׂר הֲרֵי זֶה אוֹכְלוֹ:

מגיד משנה הכבד שבשלה וכו'. מדברי רבינו אתה לומד שהוא ז''ל סבור שמה שתקנו הגאונים והמנהג הנהוג שלא לבשל כבד אלא אחר צליה אינו אלא דוקא לכתחלה אבל דיעבד כל שהוכשר לפי דין הגמרא אינו אוסר ואינו נאסר וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל. וכבר כתבתי למעלה מחלוקת המפרשים ז''ל בדין הגמרא אם חיתוך ומליחה מכשירו אם לאו ודעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל שהוא נכשר בכך. ומ''ש רבינו שאם לא הוכשר לפי דין הגמרא שאוסרת ונאסרת אפשר שהוא סבור כההוא תנא דאמר התם שליקה אוסרת ונאסרת. ופשוט הוא שאינה אוסרת ביתר מששים לא יהא חמור מדם עצמו ואם יש בו ששים ודאי שכל השאר מותר. והרשב''א ז''ל נחלק על רבינו באיסור הכבד עצמו ופסק כדברי האומר אוסרת ואינה נאסרת: ומותר לצלות כבד וכו'. שם בגמ' (דף קי"א) ופירוש והוא שתהיה הכבד למטה שדרכן היה שהיו מניחין השפוד בתנור ראשו למטה וזנבו למעלה אבל אם מניח השפוד כולו על גב האש אין כאן מעלה ומטה ובכל גוונא אסור לכתחלה ומותר דיעבד. וכתב הרשב''א ז''ל שיראה לו שהוא הדין שאסור למולחו לכתחלה על הבשר. ויש חולקין:

ט הַטְּחוֹל מֻתָּר [ה] לְבַשְּׁלוֹ אֲפִלּוּ עִם הַבָּשָׂר שֶׁאֵינוֹ דָּם אֶלָּא בָּשָׂר הַדּוֹמֶה לְדָם. הַשּׁוֹבֵר מִפְרֶקֶת בְּהֵמָה קֹדֶם שֶׁתֵּצֵא נַפְשָׁהּ הֲרֵי הַדָּם נִבְלַע בָּאֵיבָרִים וְאָסוּר לֶאֱכל מִמֶּנָּה בָּשָׂר [ו] חַי וַאֲפִלּוּ חֲלָטוֹ. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. יַחְתֹּךְ הַחֲתִיכָה וְיִמְלַח יָפֶה יָפֶה וְאַחַר כָּךְ יְבַשֵּׁל אוֹ יִצְלֶה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה חַיָּה וְעוֹף וְלֹא יָצָא מֵהֶן דָּם שֶׁהֵן מֻתָּרִין:

מגיד משנה הטחול מותר לבשלו וכו'. שם מפורש בגמרא וה''מ כבדא אבל טחלא שומנא בעלמא הוא ומכל מקום צריך מליחה כשאר בשר וכן דעת המפרשים וכן מורה לשון רבינו ובפירוש אמר למעלה בדם האיברים כגון הטחול: השובר מפרקת בהמה וכו'. שם (דף קי"ג) השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים x ואיבעיא להו הואיל ואיבלע דם באיברים אי שרי למיכל מיניה באומצא או לא וסלקא להו בתיקו. ובהלכות וקי''ל דתיקו דאיסורא לחומרא ע''כ. ויש מן המפרשים ז''ל שדקדקו מכאן דדם האיברים שלא פירש מותר דהא הכא דוקא מפני ששבר מפרקתה קודם יציאת נפש הא לאו הכי מותר לאכול ממנה באומצא דהיינו בשר חי והביאו ראיות לזה ועיקר. ורבינו כתב ואפי' חלטו לפי שהוא אינו סובר כן אלא כל בשר חי אסור מדבריהם בלא חליטה או מליחה כמ''ש למטה וזה ששבר מפרקתה קודם יציאת נפש אפילו בחליטה אסור. והרשב''א ס''ל כדעת הראשונים וכתב שאם היו חוטי דם בבשר צריך ליטלן שדם העומד בחוטין הרי הוא כפירש ועומד בכלי ע''כ: אלא כיצד יעשה. זה מבואר לפי הגירסא שכתבתי למעלה שלא שאלו אלא לאכול באומצא אבל במליחה אפילו לקדירה מותר. ויש גירסא אחרת וזו עיקר. ומתבאר בכיוצא בזה בפ' השוחט (דף ל"ג) גבי החותך בשר מן הבהמה קודם יציאת נשמה: וכבר ביארנו שהשוחט וכו'. פ''ד נתבאר זה:

כסף משנה השובר מפרקת בהמה וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי"ג) השובר מפרקת של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר ומבליע דם באיברים איבעיא להו מי שרי למיכל מיניה באומצא או לא תיקו. ומדאיבעיא לן בשובר מפרקתה אי שרי למיכל מיניה באומצא למדו המפרשים דכל שלא שיבר מפרקתה שרי למיכל מיניה באומצא בלא מליחה. ורבינו אינו סובר היתר זה כמו שיתבאר ולפיכך פירש דהא דאיבעיא לן אי שרי למיכל מיניה באומצא ע''י חליטה בחומץ הוא דאיבעיא לן דכל שלא שיבר מפרקתה מישרא שרי ע''י חליטה אבל שלא ע''י חליטה לא איבעיא לן כלל דאפי' לא שיבר מפרקתה אסור בלא מליחה:

לחם משנה השובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה וכו'. נראה מדברי ה''ה דסובר דכאן במליחה לחודיה סגי אבל בחליטה קאמר רבינו דלא מהני משום דבחליטה מכניס הדם בפנים וזה הדם הוי כאילו פירש ואם יכניסוהו בפנים אסור אבל במליחה יוצא ולכך מותר והביא ראיה מפרק השוחט דאמר דחותך בשר בהמה קודם יציאת נשמה ומולחו ואוכלו כשהוא חי והרי שם דכיון דלא יצא נפשה הוי כאילו דם הוא רוצה לצאת לחוץ ומחמת הצער שחותך ממנה מבליע לדם בפנים ומ''מ קאמר יוצא ע''י מליחה אע''פ שיש לחלק דשאני שבירת מפרקת דהיא מתאנחת טפי ומכח האנחה גדולה מכניס בפנים הדם לכך כתב ה''ה ויתבאר בכיוצא בזה כלומר אע''פ שאינה ראיה ברורה הוא דמיון לה. ול''נ לומר דמדהזכיר רבינו יחתוך החתיכה וימלח יפה יפה נראה דסובר דבעינן כאן חתיכה ומליחה כמו אומצא דאסמיק וכמ''ש רבינו לקמן ובשר שהאדים וכו' אם חתכן ומלחן כדת וכו' דבעי התם חתיכה ומליחה. ורבינו דימה הא לההיא דהתם ולכך קאמר דבעי חתיכה וחליטה וא''ש לפי זה שהזכיר כאן חתיכה דלפירוש ה''ה חתיכה דנקט כאן כדי נסבה דלא תלי מילתא אלא במליחה ולפי זה שכתבתי האי או יצלה דקאמר רבינו הוי בלא חתיכה ומליחה וה''ק יחתוך וימלח ויבשל או אם לא ירצה לעשות כן יצלה דבאומצא דאסמיק כתב לקמן דבלא חתיכה ומליחה בצליה לחוד סגי: השובר מפרקתה של בהמה וכו'. מ''ש ה''ה בשם המפרשים דסבירא להו דבשר חי מותר לאוכלו וכתב ורבינו שכתב וכו'. נראה מריהוט הלשון דמשום דלרבינו בבשר חי בעינן חליטה הכא בעי מדרגה אחרת כיון ששבר מפרקתה וצריכה מליחה אבל למפרשים דס''ל דבבשר חי לא בעי כלל הכא סגי בחליטה. ובאמת שאין זה ודאי הכונה דכיון דבשובר מפרקתה איקרי דם האיברים שפירש שהיה הדם יוצא לחוץ בדין הוא דאפילו למפרשים לא סגי בחליטה כיון שהחליטה מכניס. ומ''ש הרב ורבינו כתב ואפילו חילטו לפי שהוא אינו סובר כן וכו' ר''ל דצריך להזכיר כאן ואפילו חלטו משום דאי לאו הכי אפילו אומצא צריך חליטה ולא אשמעינן רבותא אבל למפרשים אין צורך לזה דבלא חליטה אשמעינן רבותא דבחי אפילו בלא חליטה סגי אבל מ''מ אפילו למפרשים לא סגי כאן בחליטה: וכבר ביארנו שהשוחט בהמה וחיה ולא יצא מהן דם מותרים וכו'. כלומר ואע''פ שתאמר שע''י כל זה כיון ששבר מפרקתו לא יצא הדם יפה ונשאר שם מכל מקום כיון שאין שם הדם עתיד לפרוש לא איכפת לן דכבר ביארנו היכא דלא יצא דם מותר משום דהוי דם האיברים שלא פירש וכי אית ליה לרבינו דדם האיברים שלא פירש אסור היינו דם שעתיד לפרוש וכמו שתירץ הכ''מ ולא כמו שתירץ מהר''י ן' חביב ז''ל דלפי הנראה מדברי ה''ה סובר רבינו דדם האיברים שלא פירש נמי אסור מדכתב ויש מן המפרשים שדקדקו מכאן דדם האיברים וכו' וכתב שרבינו אינו סבור כן משמע שאית ליה דדם האיברים שלא פירוש אסור אלא שצריך לחלק דדוקא בשעתיד לפרוש וכמו שכתב הרב בעל כסף משנה:

י אֵין הַבָּשָׂר יוֹצֵא מִידֵי דָּמוֹ אֶלָּא אִם כֵּן [ז] מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ [ח] יָפֶה יָפֶה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה. מֵדִיחַ הַבָּשָׂר תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מוֹלְחוֹ יָפֶה [ט] יָפֶה וּמַנִּיחוֹ בְּמִלְחוֹ כְּדֵי הִלּוּךְ מִיל. וְאַחַר כָּךְ מְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה עַד שֶׁיֵּצְאוּ הַמַּיִם זַכִּים וּמַשְׁלִיכוֹ מִיָּד לְתוֹךְ מַיִם רוֹתְחִין אֲבָל לֹא לְפוֹשְׁרִין * כְּדֵי שֶׁיִּתְלַבֵּן מִיָּד וְלֹא יֵצֵא דָּם:

ההראב"ד כדי שיתלבן וכו'. כתב הראב''ד ז''ל (זה) לא שמענו ולא ראינו מימינו וכל האדמימות שיצא אחר מליחה ממנו אינו אלא חמר בשר והמחמיר יותר מכן עליו להביא ראיה עכ''ל:

מגיד משנה אין הבשר יוצא מידי דמו וכו'. שם אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, איתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא ע''כ. ומה שכתב רבינו ומניחו במלחו כדי הילוך מיל ובה''ג כתבו ושיעור מליחה כשיעור צליה. ונראה שיש סמך לשיעורו של רבינו ממ''ש גבי עיבוד העור וכמה כדי עבוד כדי הילוך מיל ופרק כלל גדול יש מי שסבור שהמולח את הבשר בשבת חייב משום מעבד ואע''ג דקי''ל דאין עיבוד באוכלין לחיוב שבת מ''מ ילפינן מהתם דמליחה היינו עבוד וכיון שלא פירשו לנו חכמים שיעורה נראה שהוא שיעור עיבוד, אח''כ מצאתי לרמב''ן ז''ל שכתב ושיעור צליה פירשו הגאונים כדי הילוך מיל. ומ''ש רבינו ומשליכו מיד לתוך המים הרותחין, נחלקו עליו ז''ל ואמרו שאחר מליחה א''צ דבר אחר. וכן כתוב בהשגות א''א זה לא שמענו וכו' וזה דעת כל האחרונים ז''ל ואיני מוצא בזה סמך ברור לדברי רבינו:

לחם משנה אין הבשר יוצא מידי וכו'. כתב ה''ה ובפרק כלל גדול יש מי שסובר שהמולח את הבשר בשבת וכו' ואע''ג דקי''ל דאין עיבוד באוכלין לחיוב שבת מ''מ ילפינן מהתם דמליחה היינו עיבוד. ויש מי שהקשה דהא בפרק כלל גדול (דף ע"ה:) אמרו אמר רב אשי ואפילו רבה בר רב הונא לא אמר אלא דקא בעי ליה לאורחא אבל לביתא לא משוי איניש מכליה עץ ע''כ. משמע דמליחה דאמרינן התם הוי במלח הרבה דהוא דקא בעי ליה לאורחא ועל הא הוא דאמר דאין עיבוד באוכלין והא הוא דמקריא עיבוד אבל מליחה דביתא לא מיקרי עיבוד וא''כ איך למד ה''ה דמליחה כי האי הוי עיבוד. ול''נ דאין כאן קושיא כלל דמאי דקאמר התם הוא דעל דא אמר רבה דיש עיבוד באוכלין אבל מליחה דביתא לא הוה אמר רבה דהוי עיבוד בהא דהוי אוכל אבל במידי דלא הוי אוכל ודאי דהוי עיבוד דאי לא מיקרי הא עיבוד אפילו במידי דלאו אוכל מאי אשמעינן רב אשי דבהא לא אמר רבה יש עיבוד דפשיטא אי אפילו דשאינו אוכל לא הוי עיבוד כל שכן באוכל א''ו מאי דאשמעינן רב אשי הוא דמליחה דלביתא אע''ג דבשאינו אוכל הוי עיבוד לא תימא דמליחה כי האי אית ליה לרבה דבאוכל הוי עיבוד דאינו כן אבל מכל מקום למדנו דמיקרי עיבוד במידי דלאו אוכל וכיון שכן הרי למדנו השיעור דכיון דמיקרי עיבוד הרי ידענו דשיעור עיבוד הוי מיל. ועוד י''ל דלא אמרו שם דלא הוי מליחה לביתא אלא משום דבביתא אינם מולחים במלח הרבה ולאורחא מולחים במלח הרבה אבל לענין השיעור אחת הן המליחות וכיון דלאורחא מקרי עיבוד הוי שיעור מיל אם כן הך נמי דלביתא הוי שיעור מיל:

יא כְּשֶׁמּוֹלְחִין הַבָּשָׂר אֵין מוֹלְחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּכְלִי מְנֻקָּב [י]. וְאֵין מוֹלְחִין אֶלָּא בְּמֶלַח עָבֶה כְּחוֹל הַגַּס. [כ] שֶׁהַמֶּלַח דַּק כְּקֶמַח יִבָּלַע בַּבָּשָׂר וְלֹא יוֹצִיא דָּם. [ל] וְצָרִיךְ לְנַפֵּץ הַבָּשָׂר מִן הַמֶּלַח וְאַחַר כָּךְ יְדִיחֶנּוּ:

מגיד משנה כשמולחין הבשר אין מולחין אלא וכו'. שם אמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב. ופירוש בעוד שהוא מלוח אין מניחין אותו בכלי שאינו מנוקב, ופשוט הוא שאם העביר ממנו אחר שיעור מליחה המלח הראשון וחזר ומלחו שמניחו באי זה כלי שירצה וכי קאמר אין מניחין בשר מליח בעודו במלחו הראשון קאמר. ולזה כתב רבינו כשמולחין וכו' ונתבאר בגמרא שאם עבר ומלח הבשר בכלי שאינו מנוקב שהוא נאסר ע''י כן גבי ההיא דדגים ועופות שמלחן זה עם זה שאזכיר למטה. והרשב''א ז''ל כתב מלח בכלי שאינו מנוקב אם נמלח במלח כ''כ שפוגם את הבשר מלאכול עמו הרי זה כרותח והדם מתקבץ בכלי והבשר נכבש בתוכו והכבוש הוא כמבושל ואסור אפילו בצלי ודוקא כל מה שנכנס בתוך הדם והציר אבל השאר שאינו עומד בתוך הציר מותר בנטילת מקום ואפילו היה מה שבתוך הציר שמן לפי שאינו מפעפע הדם ואין השומן מוליך את הדם במקום שאינו יכול לילך מחמת עצמו ע''כ דבריו ז''ל: ואין מולחין אלא במלח עבה וכו'. שם רב דימי מלח במלח גללניתא ומנפיץ ליה פירוש מלח גסה. ודעת רבינו שהכל צריכין לעשות כן ורב דימי להורות וללמד בא וזה דעת קצת מפרשים ז''ל. ואפשר שהוא סבור שמן הדין הכל צריכים מלח גס כחול גס ומן הטעם שכתב שהמלח הדקה נבלעת ואינה מוציאה דם ורב דימי היה מולח ביותר גסה ובערוך פירוש גלגלנית חזק כאבן. ומ''ש רבינו וצריך לנפץ הבשר וכו'. זה פשוט. ומ''ש ומנפיץ ליה. וכ''כ הרבה מפרשים ז''ל שהדבר שמלחו בו נאסר לפי שהוא נבלע מהדם וכן עיקר. ובדין באי זה מלח מולחין יש מי שפירש שבכל מלח יכול למלוח אלא שאם מלח במלח דקה צריך לשפשף היטב הבשר קודם שישים אותו בכלי כדי להדיחו שאם ישימהו עם קצת מן המלח בכלי שאינו מנוקב להדיחו נמצאו המים שוברין פליטת כח הבשר ונמצא הדם שעל פני הבשר ושעם (הבשר) [המלח] חוזר ונבלע בתוכו לפיכך תקנה גדולה היא למלוח במלח גסה שבמעט שהוא מנפץ אותו ננערת ורשאי להדיח הבשר באי זה כלי שירצה וזהו שהיה רב דימי עושה כן, אלו הן דברי הראב''ד ז''ל. וכן הסכים הרשב''א ז''ל ואינם דברים מוכרחים. ומ''ש רבינו ואח''כ ידיחנו. כן הוא דעת הרבה מפרשים ז''ל דרב דימי אחר נפוץ היה מדיח וכן עיקר. וכתב הרשב''א ז''ל שמצות מליחה היא משני צדדין ואם לא מלח אלא מצד אחד הכשיר בדיעבד עכ''ד:

לחם משנה כשמולחין הבשר אין מולחין וכו'. פירש הרב המגיד דהיינו המליחה ראשונה אבל אם העביר המלח ראשון אין חשש בזה ואף על גב דלדעת רבינו אחר מליחה צריך להשליכו במים רותחין משום דעדיין נשאר בו הדם מכל מקום כבר יצא רוב הדם ואין כאן חשש להניחו בכלי מנוקב אבל במליחה ראשונה נתבשל בדם ואיקרי מבושל. ומה שכתב רבינו להשליכו אחר המליחה במים רותחים אף על גב דעכשיו אין אנו בקיאים בחליטה וכמ''ש הוא ז''ל לעיל וכבר נהגו כל ישראל וכו' אלא כיון שמלחוהו בכל דהו סגי דלא נשאר אלא מעט דם ואף על גב דאין אנו בקיאין בחליטה אין חשש בזה:

יב כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ לְבָשָׂר שֶׁצָּרִיךְ לְבַשְּׁלוֹ אֲבָל לְצָלִי מוֹלֵחַ וְצוֹלֶה מִיָּד. * וְהָרוֹצֶה לֶאֱכל בָּשָׂר חַי מוֹלְחוֹ יָפֶה יָפֶה וּמְדִיחוֹ יָפֶה יָפֶה וְאַחַר כָּךְ יֹאכַל. וְאִם חֲלָטוֹ בְּחֹמֶץ מֻתָּר לְאָכְלוֹ כְּשֶׁהוּא חַי. וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת הַחֹמֶץ שֶׁחֲלָטוֹ בּוֹ שֶׁאֵין הַחֹמֶץ מוֹצִיא הַדָּם:

ההראב"ד והרוצה לאכול בשר חי וכו'. כתב הראב''ד ז''ל לבשר חי אינו צריך מליחה דדם האברים דלא פירש מותר וכן כתב רב אחאי ז''ל. עכ''ל:

מגיד משנה כל הדברים האלו וכו'. נראה מדברי רבינו שאף הצלי צריך מליחה אלא שא''צ לשהות במלחו והביאו לזה מה שאמרו במנחות פרק הקומץ רבה (דף צ"א) גבי קדשים שאין צריך שיתן בו טעם הרבה כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח וחוזרו והופכו ונותן עליו ומעלהו אמר אביי וכן לצלי פירוש וכן לצלי מולחו וצולהו מיד, וזה דעת הראב''ד ז''ל. אבל יש מי שגורס וכן לקדרה אינו צריך מלח הרבה ואף לגירסא אחרת פירשו הרבה מפרשים ז''ל דהכי קתני וכן לצלי אם רצה למלוח ולאכול בצלי בלא הדחה רשאי, והרשב''א ז''ל כתב בספרו הקצר במה דברים אמורים במולחו ומעלהו לצלי אבל אם שהה במלחו המלח בולע הדם ונאסר לפיכך מדיחו יפה וצולה ואוכל ע''כ. ודברי תימה הם שאם דוקא בשמעלהו מיד הוא שמותר ואם לאו נאסר היה להם לחכמים לגזור בזה אלא נראה שאפילו אם בלע המלח מן הדם הכל יוצא על ידי העור, עוד חלק בזה בין נשחטו הוורידין ללא נשחטו ויתבאר פרק ז': והרוצה לאכול וכו'. כבר כתבתי למעלה שיש מן המפרשים ז''ל חלוקים בזה ואומרים שדם האברים כל שלא פירש מותר וזה דעת הר''א ז''ל שכתב בהשגות א''א לבשר חי אין צריך מליחה וכו'. וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל שכל שלא שבר מפרקת הבהמה קודם יציאת נפש שאם חתך ממנה אחר כך מותר לאכלו חי בלא מליחה כנזכר למעלה: ואם חלטו בחומץ וכו'. בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ד:) נזכר, ובהלכות פרק גיד הנשה האי אומצא דאסמיק x הוא וחליה אסור לא אסמיק הוא וחליה שרי, ונראה שרבינו מפרש אומצא בשר חי וצריך לחלטו בחומץ אם רוצה לאכלו בעינו ובדלא אסמיק הוא וחומצו מותרין ומכאן הוציא זה ויתבאר לפנינו פירוש אסמיק:

כסף משנה כל הדברים האלו לבשר שצריך לבשלו אבל לצלי מולח וצולה מיד. כתב ה''ה נראה מדברי רבינו שאף הצלי צריך מליחה וכו'. והרשב''א כתב בספרו הקצר וכו' ודברי תימה הם שאם דוקא כשמעלהו מיד הוא מותר ואם לאו הוא נאסר ה''ל לחכמים לגזור בזה עכ''ל. ואני אומר שאין כאן מקום תימה דכיון דדם שמלחו אינו עובר עליו לא חשו לגזור בו: והרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה וכו' ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי. כתב הרב מהר''י ן' חביב ז''ל שנראה שדברי רבינו סותרים זה את זה דמשמע דטעמא דכשחלטו בחומץ לאוכלו כשהוא חי הוא משום דסבר דדם האיברים שלא פירש מותר וזה הפך ממ''ש תחלה הרוצה לאכול בשר חי מולחו יפה יפה והאריך בישוב הדבר. והעולה מדבריו הוא שסובר רבינו דם האיברים שלא פירש מותר כדמוכח ההיא דחליטה ואפ''ה הצריך בבשר (חי) מליחה משום דבכל בשר שיחתך יש לחוש שמא התחיל להתפרד קצת דם מהאיברים ולכך צריך מליחה ומיהו א''צ לשהות במלחו כמו לקדרה אלא מליחה דרך עראי כמו לצלי אלא שבבשר החי צריך הדחה יפה אח''כ ולצלי א''צ הדחה משום דנורא מישאב שייב ע''כ. וק''ל על דבריו שרבינו כתב מולחו יפה יפה ופשט לשון זה משמע דמליחה יפה בעיא כמו לקדרה ולא סגי במליחה דרך עראי כמו לצלי. וליישב דברי רבינו נ''ל שהוא סובר שדם האברים אע''פ שלא פירש אסור אם הוא ראוי לפרוש אבל כשחלטו בחומץ מיצמת צמית ושוב אינו ראוי לפרוש ומש''ה שרי:

לחם משנה אבל לצלי מולח וצולה מיד וכו'. (כתב ה"ה נראה) מדברי רבינו דאף הצלי צריך מליחה כו' אלא שאין צריך להשהות השיעור דלקדרה אבל מ''מ אין זה מוכרח דאפשר דמאי דקאמר רבינו ר''ל דאם רצה למלוח ולצלות מיד בלא הדחה הרשות בידו. וכמו שפירשו המפרשים שכתב ה''ה בגמרא גבי וכן לקדרה אבל אם ירצה לאכול צלי בלא מליחה הרשות בידו ומפני שאין הדבר מוכרח בלשון רבינו כתב ה''ה לעיל בראש הפרק ז''ל ואפשר שהצלי צריך מליחה, כלומר אין הדבר מוכרח כדבריו ליש לדחות כדכתיבנא: ואם חלטו בחומץ מותר לאכלו כשהוא חי וכו'. ממ''ש רבינו כשהוא חי משמע דדוקא חי יכול לאוכלו בחליטה אבל לא מבושל ונראה טעמו משום דאפי' בחליטת בשר לא בקיאינן כי היכי דלא בקיאינן בחליטת כבד ולא נימא דבחליטת בשר בקיאינן ובחליטת כבד לא וכדכתב הרב ב''י בטור י''ד סי' ע''ג יע''ש. כתב הרב''י בטי''ד סימן ס''ז על לשון זה של רבינו דסובר דמאי דאמרינן דכי אסמיק אסור היינו לומר דאסור לקדרה ואע''פ שמלחו אבל לצלי מותר והוא שימלחנו מליחה יפה כמו לקדרה וידיחנו ע''כ. וקשה לי מניין לו לרבינו דצריך מליחה גמורה כיון דבגמרא אמרו דתליא בשפודא ש''ד א''כ נימא דהוי מליחה ככל צלי בעלמא ומניין לו לרבינו שתהיה כצלי זה מעולה שצריך שתהיה במליחה לקדרה. לכך נ''ל לומר דהאי מולחו יפה יפה דקאמר רבינו כאן לא הוי מליחה דקדרה אלא כדרך כל מליחה דצלי ואע''ג דכתב יפה יפה מ''מ למליחה דצלי קרי יפה יפה משום שצריך מליחה מכל הצדדים וכמ''ש רבינו פרק ה' מהלכות איסורי מזבח ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי שהוא מהפך את האבר ומולח ע''כ. הרי מיקרי יפה יפה לצלי בערך שמהפך מכל צד. ובכי האי ניחא דלא שני הך מליחה דצלי משאר מליחות דצלי. גם עם זה נוכל להליץ בעד הרב מוהר''י ן' חביב ז''ל לעיל גבי הרוצה לאכול בשר חי שכתב דאותה מליחה לא הוי כמו לקדרה והוקשה עליו מלשון יפה יפה. ואפשר לומר לדעתו ז''ל דרבינו קורא יפה יפה משום דצריך להפך מכל הצדדין. ויש הוכחה לפירוש זה שפירשתי בדברי רבינו שכתב למטה אם חתכן ומלחן כדת מותר לבשלן ושם כתב להורות שאין אותה המליחה היא הראשונה שהזכיר שהמליחה הראשונה הוי מליחה דצלי ומ''מ אע''פ שפירשתי כן ראוי להחמיר כפירוש הרב כ''מ הואיל ונפק מפומיה דמר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן