הלכות מאכלות אסורות - פרק ששה עשר יד-לה - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק ששה עשר יד-לה - היד החזקה לרמב"ם

יד תַּבְלִין שֶׁהֵם שְׁנַיִם אוֹ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד אוֹ שְׁלֹשָׁה [ו] מִינִין מִשֵּׁם אֶחָד מִצְטָרְפִין לְתַבֵּל וְלֶאֱסֹר וְכֵן לְחַמֵּץ. כֵּיצַד. שְׂאוֹר שֶׁל חִטִּין וּשְׂאוֹר שֶׁל שְׂעוֹרִים הוֹאִיל וְשֵׁם שְׂאוֹר אֶחָד הוּא אֵינָן כְּמִין וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. אֶלָּא הֲרֵי הֵן כְּמִין אֶחָד וּמִצְטָרֵף לְשַׁעֵר בָּהֶן כְּדֵי לְחַמֵּץ בְּעִסָּה שֶׁל חִטִּין אִם הָיָה טַעַם שְׁנֵיהֶם טַעַם חִטִּין. אוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ בְּעִסָּה שֶׁל שְׂעוֹרִין אִם הָיָה טַעַם שְׁנֵיהֶם טַעַם שְׂעוֹרִים:

טו שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִמִּין אֶחָד כֵּיצַד. כְּגוֹן כַּרְפַּס שֶׁל נְהָרוֹת וְכַרְפַּס שֶׁל אֲפָר וְכַרְפַּס שֶׁל גִּנָּה * אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶן שֵׁם בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוֹאִיל וְהֵם מִין אֶחָד מִצְטָרְפִין לְתַבֵּל:

ההראב"ד אע''פ שכל אחד מהם וכו'. א''א זה אינו כלום שהרי כל אלה שם אחד הוא שהרי חמירא דחיטי וחמירא דשערי וחלא דחמרא וחלא דשכרא חד שמא חשיב להו בע''ז ועוד השמות הללו איסורין הן:

כסף משנה (יד-טו) תבלין שהם שנים או שלשה שמות וכו'. שם (מ"י) תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד או ממין שלשה אסור ומצטרפין ר''ש אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אינם מצטרפין ופירש שם רבינו שיעור זו המשנה כן תבלין שנים שלשה שמות ממין אחד או שלשה מינים משם אחד מצטרפין לאסור ואין הלכה כר''ש: וכתב הראב''ד א''א זה אינו כלום וכו' טעמו דגרסינן פרק בתרא דע''ז (דף ס"ו) חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ''ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד (והאי טעמא לחוד) וה''ל מין בשאינו מינו (ומין בשאינו מינו) בנ''ט ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן (והאי חלא איקרי והאי חלא איקרי) והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי וה''ל מין במינו (וכל מין במינו) במשהו אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלשה אסורים ומצטרפין ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויים למתק בהם קדרה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא א''א בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר''מ היא דתניא ר' יהודה אומר משום ר''מ מנין לכל איסורים שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופירש''י חמירא דחיטי וחמירא דשערי חד דחולין וחד דתרומה ונפלו זה לתוך זה תבלין שנים ושלשה שמות והם מין אחד או מין שלישי (אסורין) ומצטרפין ה''ג במסכת ערלה שלשה שמות והם מין אחד כגון פלפל לבן פלפל שחור פלפל ארוך או מין שלישי ושלש שמות יש להם אסורין ומצטרפין אם נפלו בקדירה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותיבלו והם של איסור מצטרפין לאסרה ואמר חזקיה הכא דקאמר מין שלישי ושלשה שמות להם מצטרפין אע''ג דתלתא מיני נינהו ובשמא נמי לא שוו במיני מתיקה עסקינן שכולן טעמן מתוק ומש''ה מצטרפין דטעמן שוה למתק בהם את הקדרה ורבא אמר לך הא מני ר''מ היא ואע''ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין ודחזקיה ליתא עכ''ל. הרי מבואר דלדברי הכל חמירא דחיטי וחמירא דשערי חשיבי שם אחד וא''כ ה''ה לכרפס של נהרות וכרפס של אפר וכרפס של גנה דחשיבי שם אחד ורבינו כתב שהם שלשה שמות. ומ''ש ועוד השמות הללו אסורים הם כלומר שרבינו מפרש דהא דתנן במתני' שנים ושלשה שמות היינו שמות ממש והראב''ד משיג עליו לומר דשמות פירושו איסורים וכמו שהכריחו שם התוס'. ואני קשה לי עוד בדברי רבינו שהרי רבא דהלכתא כוותיה לגבי אביי אמר דבתר שמא אזלינן ומתני' דפ''ב דערלה מוקי לה כר''מ ומשמע דסבר רבא דלית הלכתא כר''מ והיאך פסק רבינו כוותיה ועוד שרבינו לקמן אצל יי''נ שנפל ע''ג ענבים פסק כרבא דאמר בתר טעמא אזלינן והיאך פסק כאן במתני' דתבלין דלרבא אתיא כר''מ ולית הלכתא כוותיה ונמצא רבינו כמזכי שטרא לבי תרי וצ''ע:

לחם משנה (יד-טו) תבלין שהם שנים או שלשה שמות וכו'. משנה שם (פ"ב מ"י) תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד וכו' (עיין בכ"מ) ובגמ' דע''ז פ' השוכר את הפועל (דף ס"ו) איפליגו רבא ואביי גבי חמרא חדתא בעינבי דאביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא דהוה ליה מין במינו ומין במינו במשהו ורבא אמר בנ''ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד (והוה ליה מין בשאינו מינו וכו') וגבי חלא דחמרא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי וחמירא דשערי נמי איפליגו אביי אמר בנ''ט בתר טעמא אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ''ט ורבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי והוה ליה מין במינו וכל מין במינו במשהו אמר אביי מנא אמינא לה דבתר טעמא אזלינן דתניא תבלין שנים ושלשה שמות והן מין אחד או מין שלשה אסורין ומצטרפין ואמר חזקיה הכא במיני מתיקה עסקינן הואיל וראויין למתק בהן את הקדרה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כוליה חד טעמא הוא אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד ורבא אמר לך הא מני ר''מ היא דתניא ר' יהודה אומר משום ר' מאיר מניין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זה עם זה שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ע''כ. ופירש''י שנים או שלשה שמות (והן מין אחד) כגון פלפל לבן פלפל שחור ופלפל ארוך או מינים שלשה ושלשה שמות אסורין ומצטרפין אם נפלו לקדרה ולא בזה כדי לתבל ולא בזה כדי לתבל ונצטרפו ותבלו והן של איסור מצטרפין לאוסרה, והתוס' הקשו על פירוש זה דבמס' ערלה קתני ר''ש אומר בין שלשה מינין והם שם אחד ולדבריו היכי משכחת לה ולכך פירשו ששמות ר''ל איסורין כל אחד שהוא מג' איסורים כלומר שזה ערלה וזה כלאי הכרם וזה תרומה או מינים שלשה והם שם אחד כלומר הכל ערלה או כלאי הכרם או תרומה. רבינו נראה שמפרש כפירוש רש''י ז''ל דשם ר''ל פלפל לבן שחור ארוך אבל הוא מפרש שמה שאמר או ממין ג' ר''ל מינים שלשה ושם אחד ולא כדמפרש רש''י ז''ל שר''ל או שלשה מינים ושלשה שמות וכ''נ מדבריו בפירוש המשנה וקשה טובא דכיון דהוא פסק כרבא כדכתב לקמן גבי חמרא חדתא בעינבי בנ''ט כרבא שכ''כ לקמן בין שהיה היין ישן בין שהיה היין חדש אם נותן טעם הרי אלו אסורות בהנאה וכן גבי חלא דחמרא וחלא דשכרא פסק כרבא דאמר יי''נ שהחמיץ נפל לתוכו חומץ וכו' אוסר בכל שהו ששניהן חומץ הן א''כ משמע דס''ל דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא כרבא וא''כ כיון דלרבא מוקמינן בגמ' הא מתני' דקאמרה דג' שמות מצטרפין כר''מ דהוי דלא כהלכתא שכן הוא ז''ל פסק דלא כר''מ בפרק שני מהלכות אלו אם כן איך פסק כאן דשלשה שמות מצטרפין והוא דלא כרבא. וע''ק מ''ש גבי שאור של חטין ושל שעורין כו' אם היה טעם שניהם וכו' דלמה לי טעמא הא זה אינו אלא לאביי אבל לרבא בתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא. וע''ק מ''ש אע''פ שכל אחד מהן שם בפ''ע הואיל והן מין אחד דהא לרבא לא איכפת לן מין אחד דהא חמרא חדתא בעינבי משמע מין אחד ולא אזלינן אלא בתר שמא א''כ דבריו נראים כסותרים והם דלא כאביי ודלא כרבא. וע''ק לי בסוגית ההלכה לפי פירוש רבינו ורש''י ז''ל דלדבריהם דשמות ר''ל פלפל לבן וארוך ואינו ר''ל איסורין א''כ רבא דמוקי מתניתין כר''מ דכל איסורין שבתורה מצטרפין אתיא דלא כמאן דהא כר''מ ודאי לא אתי וכר''ש נמי דאמר בין מין אחד ושלשה שמות בין שם אחד ושלשה מינין אינן מצטרפין א''כ לדידיה לא אזלינן בתר שמא ור''ש ודאי כרבנן ס''ל דאין מצטרפין כל איסורין שבתורה דהא לקמן גבי שאור של תרומה ושל כלאי הכרם ס''ל דמותר אפילו לזרים משום דכיון שהם משני איסורים אחד מערלה ואחד מכלאי הכרם אין מצטרפין ואפילו תאמר דס''ל כר''מ ולסברתו של ר''מ אומר כן כ''ש דקשה לן טפי דאפילו לסברת ר''מ דמחמיר בהצטרפות קאמר ר''ש דלא מצטרף בשם אחד כ''ש לרבנן וא''כ מניין לו לרבא לומר דבשם אחד מצטרפין כיון דלא מצינו סברתו בהני תרי תנאי מי הורה לו סברא שלישית דבשם אחד מצטרפין שאינה מפורשת בשום תנא בשלמא לאביי ניחא דאתא כת''ק וכחזקיה דאמר הכא במיני מתיקה אלא לרבא קשיא וקושיא זו נראית חזקה בעיני. ולקושית הראשונות היה אפשר לומר בתחלת הדעת דהוא ז''ל היה פוסק כרבא והוא סובר דרבא ס''ל דבהני שלשה שמות ומין אחד הם מצטרפין מפני דלא דמי לחמרא חדתא בעינבי דהתם השמות הם מחולקים לגמרי שזה נקרא ענבים וזה נקרא יין אבל הכא הכל נקרא כרפס אלא שהשם לווי הוא שמחלקם שזה כרפס של נהר וזה של אפר וזה של גנה וכיון דשם כרפס כולל לכלם והוא מין אחד א''כ י''ל ודאי דמצטרפין אפילו לרבא בהני שלשה שמות והם מין אחד ומה שהקשו לרבא בגמ' הוא מן החלוקה האחרת שאמרו במשנה או מין שלשה אסורין ומפרש רבינו כפירוש רש''י ז''ל שר''ל מין שלשה ושלשה שמות ולהכי תיקשי לרבא דכיון דהוי שלשה שמות ושלשה מינים קשה ליה והך הוא דמוקי כר''מ אבל רישא דשנים ושלשה שמות והן מין אחד אתי כרבנן ורבינו ז''ל לכך לא הזכיר דין שלשה מינים ושלשה שמות ובזה הוה א''ש כל הקושיות שהקשינו חוץ מקושיא דמ''ש אם היה טעם שניהם שוים וכן הקושיא דרבא אתי דלא כמאן אבל מ''מ קשה לי על זה הפירוש דכיון דהגמרא מוקי הך מתני' אליבא דרבא כר''מ נימא דרישא דקאמרה שנים ושלשה שמות מצטרפין הוא אליבא דר''מ דס''ל דמצטרפין ומנין לו לרבינו ז''ל לפרש דבשנים ושלשה שמות מודו רבנן ולחלק בהני חלוקים ללא דבר. לכך נ''ל דרבינו מפרש או מין שלשה דמתניתין שר''ל או מינים שלשה ושם אחד ודלא כרש''י ז''ל כמ''ש למעלה וכן פירש הוא ז''ל בפירוש המשנה והוקשה לו בסוגית הגמרא דרבא אתי דלא כמאן וכמו שהקשיתי למעלה לכך מפרש הוא ז''ל דרבא ודאי יתרץ מתני' כותיה והוא מחלק בין שלשה שמות דהכא לחמרא חדתא בעינבי כדפרישית דכאן אין השם מחולק לגמרי וכיון שהם מין אחד ואין השם מחלקם בדין הוא שמצטרפין ומ''ש בגמרא הא מני ר''מ הכי פירושו המקשה הקשה דתיקשי מחזקיה לרבא דהא מדהוצרך חזקיה לאוקומי מתניתין כשהוא טעמם שוה משמע דס''ל דהך מין שלשה דקאמרה מתניתין ר''ל מין שלשה ושלשה שמות דאי שם אחד למה לי טעמא דלרבא ודאי לא בעי אלא שמא לחוד אלא ודאי דס''ל דמתניתין איירי בשלשה מינים ושלשה שמות ומש''ה קאמר דבמיני מתיקה עסקינן דבתר טעמא אזלינן ולדידך רבא דאמרת דבתר שמא אזלינן מאי אהני לן טעמא הא הך שמא לחוד והך שמא לחוד ותירץ רבא ואמר מאי דאמרי אנא הוא לרבנן ושפיר מתוקמא מתניתין כרבנן וכדכתב רבינו דיש לחלק בין שם זה לשם דלעיל ומאי דקאמר חזקיה הכא במיני מתיקה דאזיל בתר טעמא וס''ל דמתני' איירי במינים שלשה ושלשה שמות הוא משום דס''ל לחזקיה כר''מ ובעינן לאוקומי מתניתין כותיה לכך מוקי לה הכי דאפילו דליכא שמא בטעמא לחוד סגי אבל אליבא דרבנן ס''ל לחזקיה כותיה דבתר שמא אזלינן ואנא דס''ל כרבנן שפיר מתוקמא מתניתין כוותיה וכדכתב רבינו וחזקיה אי מוקים לה הכי משום דס''ל כר''מ ובעו לאוקומה כר''מ אבל אם הוא ס''ל כרבנן ה''ה דהוה מוקים לה כרבנן והשתא א''ש דרבא א''ש כרבנן ומ''ש רבינו אם היה טעם שניהם שוה אינו ענין כלל למחלוקת אביי ורבא אלא ענין אחר דהוקשה לו דשאור המחמיץ אינו אוסר אלא כשהוא מין במינו אבל בשאינו מינו הוא בנ''ט וכמו שנתבאר למעלה בראש פרק זה ולכך הוקשה לו כשנפל חמרא דחיטי ודשערי תוך עיסה של חיטין אפילו שתאמר שהם מצטרפין ונעשה השאור של חיטין ושל שעורין אחד מכל מקום מאי חזית דשדית ליה אחיטין ותאמר דהוי מין במינו ולא בטיל ואמאי לא שדינן ליה אשעורים או לפחות נאמר דזה וזה גורם וכיון דמינו ושאינו מינו גורם מותר ועולה בק''א כדקי''ל בשאור של חולין ושל תרומה ואין בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ דמשום דמותר דזוז''ג דאע''ג דחד שאור לגבי שאור חבריה הוי מין אחד שהם מצטרפים מ''מ לגבי העיסה לא הוו מין אחד שאין שם השאור של שעורים מצרפו לעיסה כלל ונאמר דהוי מין בשאינו מינו ובטיל באחד ומאה לזה אמר רבינו ז''ל לתרץ הקושיא הזאת דהטעם יברר זה דאם היה טעם השעורים כחיטים בעיסה של חטים נעשה הכל שאור של חיטים כיון שהשם אחד והטעם מכריע לצד החיטים וכן איפכא ולזה כתב רבינו ומצטרף לשער בהן כדי לחמץ בעיסה של חטין וכו' ואם היה ענין זה למחלוקת אביי ורבא למה לי שתהיה העיסה של חיטין היה די שיאמר שיהיה טעמם שוה דבתר טעמא אזלינן ומש''ה מצטרף א''ו אינו ענין כלל ועיקר אל הדבר כמו שפירשתי ובחלא דחמרא וחלא דשכרא לקמן לא הזכיר רבינו טעם שוה מפני דהתם איירי דנפל זה לתוך זה וכן חמרא דחיטי וחמרא דשערי דאמרי בגמרא איירי דנפל זה לתוך זה ולהכי כיון שהשם מצרפם נאסר דחד לגבי חבריה מין במינו מיקרי ואין גורם לאסור לדבר שאינו מינו. וזה נ''ל נכון וברור בדעתו ז''ל. ובהשגות שכתוב על מה שאמר רבינו אע''פ שכל אחד שם בפני עצמו וכו' זה אינו כלום וכו'. בתחלה השיג על רבינו כפי הנחתו שמפרש השם ר''ל שם ממש כפירוש רש''י ז''ל דאיך קרא לזה שם בפני עצמו דהרי זה דומה לחמירא דחיטי וחמירא דשערי דהכל שם אחד ורבינו יתרץ דהתם בין לדחיטי בין לדשערי מיקרי שאור סתמא אבל הכא לא מיקרי כרפס סתמא אלא בשם לווי לזה של נהר ולזה של אפר וכיון דמיקרי בלווי לכך לא הוי הכל שם אחד. ועוד השיג על רבינו וביטל הנחתו ואמר דהך שמות רוצה לומר איסורין כפירוש התוס' ז''ל ואינו ר''ל שם ממש כפירוש רש''י ז''ל. ומה שאמר רבינו כיצד שאור של חיטין וכו' הוא פירוש למה שאמרו וכן לחמץ ואע''ג דהזכיר תחלה תבלין לא הזכיר הא כיצד בתבלין משום דלא משכחת לה שם שלשה מינין בשם אחד אלא בדוחק וכדהקשו התוס' לרש''י ז''ל וכאן הוי יותר מרויח:

טז עִסָּה מְחֻמֶּצֶת שֶׁנָּפַל לְתוֹכָהּ שְׂאוֹר שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. וְכֵן קְדֵרָה מְתֻבֶּלֶת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹכָהּ תַּבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה אוֹ שֶׁל עָרְלָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. אִם יֵשׁ בַּשְּׂאוֹר כְּדֵי לְחַמֵּץ אִלּוּ הָיְתָה הָעִסָּה מַצָּה. וּבַתַּבְלִין כְּדֵי לְתַבֵּל הַקְּדֵרָה אִלּוּ הָיְתָה תְּפֵלָה הֲרֵי הַכּל אָסוּר. וְאִם אֵין בָּהֶם כְּדֵי לְתַבֵּל וּלְחַמֵּץ יַעֲלוּ בְּשִׁעוּרָן. תְּרוּמָה בְּאֶחָד וּמֵאָה וְעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם בְּאֶחָד וּמָאתַיִם:

כסף משנה עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור של תרומה וכו'. בפ''ב דערלה (מי"א) וכת''ק:

לחם משנה עיסה מחומצת שנפל לתוכה שאור וכו'. בפרק שני דערלה שאור של חולין שנפל לתוך עיסה והחמיצה וכו' ונתבאר בפרק השוכר את הפועל (ע"ז דף ס"ח) דאע''ג דנותן טעם לפגם מותר הכא שאני שראוי לחמע בה עיסות אחרות וכן יש לומר בתבלין שראוי לתבל בה קדרות אחרות:

יז הַתְּרוּמָה מַעְלָה אֶת הָעָרְלָה וְאֶת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. כֵּיצַד. סְאָה תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלָה לְתִשְׁעָה וְתִשְׁעִים חֻלִּין וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְכָל חֲצִי סְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם אֵין כָּאן אִסּוּר עָרְלָה וְלֹא אִסּוּר כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. שֶׁהֲרֵי עָלָה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַמָּאתַיִם תְּרוּמָה:

לחם משנה התרומה מעלה את הערלה וכו'. שם בפרק שני דערלה התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה ואח''כ נפלו ג' קבין ערלה וג' קבין כלאי הכרם זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה מעלה את התרומה ע''כ. ואמרו שם בירושלמי אר''א לית כאן לתוך ק' אלא לתוך צ''ט ע''כ. ומפרש רבינו ז''ל שם בפירוש המשנה דה''ק כיצד כגון סאה של תרומה שנפלה לתוך צ''ט ואח''כ נפלה שם חצי סאה של ערלה והתרומה נצטרפה עם החולין לבטל את הערלה כלומר החצי סאה ונראה שיהיה הכל מותר לכהנים אבל לזרים אסור מחמת התרומה שנפלה כולה נאסר וכמו שכתב הרב רבינו שמשון ז''ל ולפי דברי רבינו הדמיון שהביאו במשנה כיצד סאה תרומה שנפלה וכו' אינו אלא דמיון לתרומה מעלה את הערלה אבל לערלה מעלה את התרומה צריך אתה להקיש מכאן ולעשות דמיון אחר והדמיון א''א להיות דומה לדמיון שנעשה בתרומה כלומר צ''ט סאה חולין ואח''כ של ערלה ואחר כך נפלה סאה של תרומה שהסאה של ערלה מצטרפת לבטל את התרומה דזה אי אפשר דכיון דנאסר הצ''ט מחמת הסאה של ערלה שנתערב בהם ונאסרו בהנאה איך יבטלו התרומה וכמו שכתב ה''ר שמשון ז''ל ובשלמא בתרומה אמרינן שסאה של תרומה מצטרפת מפני שלא נאסר מפני התרומה אלא לזרים אבל לא לכהנים ולהכי מצטרפת לבטל הערלה להתירה לכהנים אבל בערלה אי אפשר לומר לכך שנה רבינו המשל בערלה מעלה את התרומה ושם משל אחר ואמר כיצד סאה של ערלה וכו' דהשתא אתי שפיר דכיון דהערלה נתבטלה ולא אסרה בהנאה לתערובתה תוכל להצטרף לבטל הסאה של תרומה. והיה יכול רבינו לשום משל אחר יותר קטן במספר והוא חצי סאה של ערלה שנפל לתוך מאה סאה של חולין ואח''כ נפלו שם סאה ועוד של תרומה דהשתא החצי סאה של ערלה שנתבטלה במאה של חולין מבטלת אותו ועוד של תרומה שיש שם באותה חצי סאה מאה חלקים של אותו ועוד ואותו ועוד הוא ממאה שבהם והיה המשל הזה דומה למשל ששמו במשנה האחרת הערלה מעלה את הכלאים וכו' כיצד סאה של ערלה שנפלה למאתים ואחר כך נפלה סאה ועוד וכבר השיגו הראב''ד ז''ל בהשגות על רבינו בזה אלא שרבינו דרך דרך סלולה ולקח חשבון יותר ברור אע''פ שהוא גדול יותר והטעם שאין הדבר פשוט שבאותן שלשה קבין של ערלה יהיו שם מאה ועוד שכבר אפשר שיהיו שם חמשים ועוד או מאתים ועוד וכפי אשר נשער הועוד כך יהיה משוער השלשה קבין אבל כאשר הניח סאה של תרומה והעירוב מאה סאה של ערלה הנה שם חשבון ברור שהוא מאה חלקים, וכן עשה רבינו בדין המשנה האחרת של הערלה מעלה את הכלאים וכו' דרך בחשבון זה מפני שהוא יותר נכון וברור כאמור. ונסתלקה מכאן השגתו של הראב''ד ז''ל. ומה שאמר כאן רבינו סאה של תרומה שנפלה לצ''ט אע''פ שבמשנה אמרה למאה מפני שבירושלמי אמרו לית כאן מאה כאשר הבאתי למעלה והוא מוכרח ודאי שאם היה שם מאה למה ליצטרף הערלה לבטל את התרומה הרי היא מבוטלת במאה של חולין. זה נראה נכון ביישוב דעת רבינו ז''ל. וראיתי להרב רבינו עובדיה שפירש בפירוש המשנה שדמיון סאה של תרומה שנפלה וכו' הוא דמיון לשני הענינים ר''ל לתרומה מעלה את הערלה ולערלה מעלה את התרומה ודחק עצמו דאתי מתני' כמאן דאמר תרומה מתבטלת במאה ועוד ולכך בהצטרף הערלה עם החולין תתבטל התרומה שיש שם מאה ועוד. ועוד פירש פירוש אחר שמה שאמר מתני' למאה ר''ל לצ''ט וחצי והחצי של ערלה משלים למאה והשתא בהצטרפות הערלה תתבטל התרומה, וכל זה הוא דוחק והעיקר כפי' רבינו ז''ל:

יח וְכֵן הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מַעֲלִין אֶת הַתְּרוּמָה. כֵּיצַד. מֵאָה סְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עֶשְׂרִים אֶלֶף שֶׁל חֻלִּין נַעֲשֵׂית כָּל הַתַּעֲרֹבֶת עֶשְׂרִים אֶלֶף וּמֵאָה. וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְכָל מֵאָה סְאָה סְאָה שֶׁל תְּרוּמָה הֲרֵי הַכּל מֻתָּר וְתַעֲלֶה הַתְּרוּמָה בְּאֶחָד וּמֵאָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁמִּקְצָת הַמֵּאָה הַמַּעֲלִין אוֹתָהּ עָרְלָה אוֹ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם:

יט וְכֵן הָעָרְלָה מַעֲלָה אֶת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם אֶת הָעָרְלָה. וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם אֶת כִּלְאֵי הַכֶּרֶם. וְהָעָרְלָה אֶת הָעָרְלָה. כֵּיצַד. מָאתַיִם סְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְאַרְבָּעִים אֶלֶף חֻלִּין. וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְכָל מָאתַיִם סְאָה וּסְאָה שֶׁל עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם הַכּל מֻתָּר. * שֶׁכֵּיוָן שֶׁבָּטֵל הָאִסּוּר שֶׁנָּפַל תְּחִלָּה נַעֲשָׂה הַכּל כְּחֻלִּין הַמֻּתָּרִין:

ההראב"ד שכיון שבטל האיסור שנפל תחלה נעשה הכל כחולין המותרין. א''א כמה אוהב זה המחבר חשבונות גדולות עד שהניח חשבון המשנה שלשה קבין ערלה שנפלו למאה סאה של חולין ואח''כ נפלו שם סאה ועוד של תרומה הרי הערלה מעלה את התרומה פי' שאותו ועוד אחד באותן שלשה קבין של ערלה שנפלו שם והם עצמם מבטלין אותן:

כסף משנה (יז-יט) התרומה מעלה את הערלה ואת כלאי הכרם וכו'. גם זה שם: וכתב הראב''ד א''א כמה אוהב זה המחבר חשבונות גדולות וכו'. ולי נראה שרבינו כיון ללמדנו חשבון אחר שאינו של המשנה אף על פי שהכל עולה לחשבון אחד:

לחם משנה וכן הערלה מעלה את הכלאים וכו'. שם במשנה הערלה מעלה את הכלאים והכלאים את הערלה והערלה את הערלה כיצד סאה של ערלה שנפלה למאתים ואח''כ נפלה סאה ועוד ערלה או סאה ועוד כלאי הכרם זו היא שהערלה וכו'. וגם בפירוש המשנה פירש הרב ר''ע שדמיון כיצד סאה ערלה וכו' הוא לשני הענינים ר''ל לערלה מעלה את הכלאים וכלאים מעלה את הערלה ופי' שמאתים שאמרו רוצה לומר קצ''ט וכפשט לשון הירושלמי שאמרו כאן אמר ר' אלעזר לא לתוך מאתים אלא לתוך מאה וצ''ט ופירש שמה שאמרו כאן והערלה את הערלה ר''ל שאחד נטע רבעי ואחד ערלה כדי שיהא שני איסורים שאין איסור אחד מעלה לאיסורו אפילו דהך מתני' אתא כמ''ד דתרומה עולה בק''א ועוד כאשר מבואר שם בפירושו וכל זה הוא דוחק גדול דמוקי מתני' דלא כהלכתא ועוד דמוקי שני מיני ערלה. על כן מה נכבד פירוש רבינו שהוא מפרש שהך כיצד שאמרו סאת ערלה שנפלה למאתים ואח''כ נפלה סאה ועוד של כלאי הכרם אינו אלא דמיון לערלה מעלה את הכלאים אבל לא לכלאים מעלה את הערלה אלא שאם תרצה לשום משל על זה תשים המשל בהפך שנפל סאה של כלאי הכרם ואח''כ סאה של ערלה ופירוש המשנה כך סאה ערלה שנפלה למאתים ממש ונתבטלה ואח''כ נפלה שם ועוד של ערלה דוגמתה ולא נטע רבעי כמו שפירש הרב ר' עובדיה או של כלאי הכרם אותה הסאה של ערלה שנתבטלה מבטל הועוד שהם מאתים חלקים ממנו ורבינו לקח החשבון יותר גדול מפני שזה החשבון יותר ברור כדפירשנו ואע''פ שבירושלמי אמרו דהך מאתים דמתניתין ר''ל קצ''ט סובר רבינו שאין פירוש הירושלמי כך דזה אי אפשר דהא בהתערבות הסאה של ערלה נאסר הכל בהנאה ואם כן איך יבטל אחר כך התרומה וכמו שהקשה הרב רבינו שמשון עד שמכח קושיא זאת כתב שיש טעות בירושלמי ורבינו מיישב שם בפירוש המשנה ואומר דה''ק דלעולם דנפל למאתים ממש ופי' היה כך לולי הסאה של ערלה שחשבנו אותה ואמרנו שהיה מעלה לכלאי הכרם לא היה אפשר שתעלה סאה ועוד של כלאי הכרם במאתים של חולין לפי שמה שיחלק ממנה הוא חלק ממאה ותשעים וכמבואר שם בפירוש המשנה זהו פירוש רבינו והוא הנכון בפירוש המשנה ואע''פ שהוא קצת דוחק בפירוש הירושלמי:

כ בֶּגֶד שֶׁצְּבָעוֹ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה יִשָּׂרֵף. נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. וְכֵן תַּבְשִׁיל שֶׁבִּשְּׁלוֹ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה וּפַת שֶׁאֲפָאָהּ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה אוֹ בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם יִשָּׂרֵף הַתַּבְשִׁיל וְהַפַּת. שֶׁהֲרֵי הֲנָיָתוֹ נִכֶּרֶת בָּהֶן. נִתְעָרְבוּ בַּאֲחֵרִים יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם:

כסף משנה בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וכו' וכן תבשיל וכו' וכן בגד וכו'. ריש פרק שלישי דערלה וכחכמים:

לחם משנה בגד שצבעו בקליפי ערלה ישרף וכו'. פ' שלישי דמס' ערלה מחלוקת ר''מ וחכמים ופסק כחכמים. וא''ת והא בגד שצבעו בקליפי ערלה זה וזה גורם הוא שהצבע הבא אינו אלא ע''י הסמנים של ערלה והאור של היתר דהסמנים בלא אור לא עבדי כלום. וי''ל דאינו נקרא זה וזה גורם שאינו עושה האור מה שעושים הסמנים שזה עושה פועל החמימות כדי שיקבל הצבע והסמנים עושים פועל הצביעה ולכך כיון דאינם גורמים לדבר אחד אינו נקרא זה וזה גורם ולא הוי כמו עצי איסור ועצי היתר דכתב רבינו לקמן דהוי זה וזה גורם מפני ששניהם עושים פועל ההבערה והחמימות זבל דאיסור וקרקע דהיתר שניהם עושים דבר אחד וכן חלקו התוספות בפרק כל הצלמים בשם רבינו שמואל:

כא וְכֵן בֶּגֶד שֶׁאָרַג בּוֹ מְלֹא הַסִּיט שֶׁצְּבָעוֹ בָּעָרְלָה וְאֵין יָדוּעַ אֵי זֶה הוּא יַעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. נִתְעָרְבוּ סַמָּנֵי עָרְלָה בְּסַמָּנֵי הֶתֵּר יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. מֵי צֶבַע בְּמֵי צֶבַע יִבָּטֵל בְּרֹב:

כסף משנה נתערבו סימני ערלה וכו'. ירושלמי בפרק ג' דערלה אמר רבי יוחנן סממנין בסממנין בטילין במאתים מי צבעים במי צבעים בטילין ברוב:

לחם משנה וכן בגד שארג בו וכו'. שם מחלוקת רבי וחכמים ופסק כחכמים:

כב תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה וּבְכִלְאֵי הַכֶּרֶם בֵּין חָדָשׁ בֵּין יָשָׁן יוּצַן. וְאַחַר כָּךְ [ז] יָחֵם אוֹתוֹ בַּעֲצֵי הֶתֵּר. וְאִם בִּשֵּׁל בּוֹ קֹדֶם שֶׁיּוּצַן בֵּין פַּת בֵּין תַּבְשִׁיל הֲרֵי זֶה [ח] אָסוּר בַּהֲנָיָה. יֵשׁ שֶׁבַח עֲצֵי אִסּוּר בְּפַת אוֹ בְּתַבְשִׁיל. גָּרַף אֶת כָּל הָאֵשׁ וְאַחַר כָּךְ בִּשֵּׁל אוֹ אָפָה בְּחֻמּוֹ שֶׁל תַּנּוּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי עֲצֵי אִסּוּר הָלְכוּ לָהֶן:

לחם משנה תנור וכו'. שם ועיין בב''י בהלכות ע''ז כי שם ביאר כל זה יפה עד מה שאמר נטיעה של ערלה וכו' ולכך איני מאריך:

כג קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וּקְדֵרוֹת וּצְלוֹחִיּוֹת שֶׁבִּשְּׁלָן הַיּוֹצֵר בִּקְלִפֵּי עָרְלָה הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. שֶׁהֲרֵי דָּבָר הָאָסוּר בַּהֲנָאָה עָשָׂה אוֹתָן חָדָשׁ:

כד פַּת שֶׁבִּשְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים שֶׁל עֲצֵי עָרְלָה מֻתֶּרֶת. כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ גֶּחָלִים הָלַךְ אִסּוּרָן אַף עַל פִּי שֶׁהֵן בּוֹעֲרוֹת. קְדֵרָה שֶׁבִּשֵּׁל אוֹתָהּ בִּקְלִפֵּי עָרְלָה אוֹ בְּכִלְאֵי הַכֶּרֶם וּבַעֲצֵי הֶתֵּר הֲרֵי הַתַּבְשִׁיל אָסוּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּה וְזֶה גּוֹרֵם. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלָה מֵחֲמַת עֲצֵי אִסּוּר עֲדַיִן לֹא בָּאוּ עֲצֵי הַהֶתֵּר וְנִמְצָא מִקְצָת הַבִּשּׁוּל בַּעֲצֵי הֶתֵּר וּמִקְצָתוֹ בְּאִסּוּר:

כסף משנה (כב-כד) תנור שהסיקו בקליפי ערלה ובכלאי הכרם וכו'. פרק כל שעה (דף כ"ו:) תנור שהסיקו בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וחכמים אומרים הפת מותרת בישלה על גבי גחלים ד''ה מותר והתניא בין חדש ובין ישן יוצן ל''ק הא דתני יותץ ר' אליעזר היא דאמר זה וזה גורם אסור והא דתניא יוצן רבנן היא דאמרי זה וזה גורם מותר וידוע דהלכה כרבנן ובהדיא איפסיקא הלכתא בפ' כל הצלמים (דף מ"ט) כמ''ד זה וזה גורם מותר. וכתב הרא''ש הילכך חדש יוצן ומסיקין אותו בעצים והוה ליה זה וזה גורם ואע''ג דלכתחלה אסור לעשות זה וזה גורם כדמוכח בפרק כל הצלמים יש לומר דהתם דין שלא יהנה לכתחלה מן האיסור עצמו אבל הכא התנור אינו האיסור בעצמו אלא שהתנור נגמר בעצי איסור ואי אמרינן יותץ נמצא התנור מופסד והוי כדיעבד וכ''כ התוס' והר''ן ואסיקנא בגמרא דלענין אפה בו את הפת הלכה כרבי דאסר וגרסינן בגמרא (דף כ"ז) אמר אביי את''ל זה וזה גורם אסור רבי היינו ר' אליעזר ואת''ל זה וזה גורם מותר והכא משום דיש שבח עצים בפת הוא הני קערות וכוסות וצלוחיות אסירי כ''פ בתנור וקדרה למ''ד זה וזה גורם אסור אסור למ''ד זה וז''ג מותר שרי א''ד אפי' למ''ד זוז''ג מותר קדרה אסורה דהא קבלא תבשילא מקמי דניתו עצים דהיתרא וידוע דהלכה כלישנא בתרא. ובבישלה על גבי גחלים פליגי שמואל ור' יוחנן חד אמר לא שנו אלא עוממות אבל לוחשות אסורות וחד אמר אפילו לוחשות מותרות ואמרינן בגמ' למאן דאמר אפי' לוחשות מותרות פת דאסר דיש שבח עצים בפת לרבי היכי משכחת לה אמר רב פפא בשאבוקה כנגדו כלומר שכל זמן שהיה הפת בתנור היתה אבוקה דולקת כנגדו ונמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ופירש''י אמר אביי את''ל ברייתא מפורשת הכי דכי היכי דאסר רבי בפת ה''נ אסר בתנור וכו' היינו רבי אליעזר בניחותא וליכא למיבעי מידי ואת''ל דס''ל זוז''ג מותר ורישא דההיא לאו רבי היא אלא ר''א היא והתם בפת הוא דאסר רבי משום דיש שבח עצים בפת גופה ונמצא כשאוכלה גופה הוא הנהנה מן האיסור בגורם אחד אבל בתנור חדש וציננו שרי: והשתא מ''ש רבינו בין חדש בין ישן יוצן ואח''כ יחם אותו בעצי היתר היינו כרבנן דאמרי זוז''ג מותר והכא בחדש שציננו הוי תנור דאיסורא ועצים דהיתרא גורמים לאפיית הפת ושרי ואם לא ציננו ואפה בו הפת אסור כרבי דאמר יש שבח עצים בפת ואפילו בישן דהוי זוז''ג תנור דהיתרא ועצים דאיסורא אפ''ה אסור דכיון דיש שבח עצים בפת חמיר טובא ואפילו בזוז''ג אסור. ומ''ש גרף את כל האש ואח''כ בישל או אפה בחומו של תנור הרי זה מותר, יש לתמוה על לשון זה דמשמע שאם לא גרף כל האש לגמרי ובישל או אפה אסור וליתא דהא תני בישלה על גבי גחלים ד''ה מותר וכתבו רבינו לקמן בסמוך. ונראה שצריך לידחק בפירוש זה לומר דהיינו שהסיר העצים הדולקים כדי שלא תהא אבוקה כנגדו אבל כיון שהסיר העצים הדולקים אע''פ שנשארו גחלים מותר כמ''ש לקמן בסמוך: ומצאתי דאיתא ר''פ כיצד צולין (דף ע"ה) בעא רב חיננא בר אידי מרב אדא בר אהבה תנור שהסיקו בקליפי ערלה וגרפו ואפה בו את הפת לדברי האוסר מהו א''ל הפת מותרת. וכתבו התוס' תימה לריב''א מאי קא בעי הא קתני סיפא בישלה ע''ג גחלים ד''ה מותרת ואפילו למאן דמוקי התם בגחלים עוממות לא גרע חומו מחום חרס התנור שגרפו. ותירץ ר''י שאני גחלים שאין חומו בא מחמת השלהבת אלא מחמת עצמו ועפרא בעלמא הן אבל חום התנור שגרפו מחמת חום שלהבת האבוקה בא שהוא איסור גמור הילכך מיבעי ליה ותימה לר''י כיון דפת אסורה כשהאבוקה כנגדו וחום אבוקה אסור א''כ כשגרפו ואפה בו את הפת נמי יהא הפת אסור ופר''י דאפי' כשאבוקה כנגדו לא אסור אלא מדרבנן ע''כ. ואע''פ שאין תירוץ זה של תוס' נוח לי מ''מ רבינו העתיק לשון הגמ': ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב תנור שהסיקו בקליפי ערלה וכו' בין חדש בין ישן יוצן וכו' ואם בישל בו קודם שיוצן בין פת בין תבשיל הרי זה אסור בהנאה וכו' גרף את כל האש וכו' הרי זה מותר וכו' ויש לתמוה למה לא חילק בין חדש לישן בהא דגרף כל האש וכו' וכן בישל על גבי גחלים משמע דליתנהו אלא בישן שלא ציננו דכיון דאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אבל בחדש שלא ציננו אע''פ שאין אבוקה כנגדו משמע דאסור כיון דהוי כוליה גורם דאיסורא. ואפשר לומר שרבינו סובר שכל שאין אבוקה כנגדו מותר בדיעבד אפי' בחדש שלא ציננו לד''ה מאחר שכלו עצי איסור והכי דייק לישניה שכתב גבי גרף כל האש שהרי עצי האיסור הלכו להם וגבי בישלה על גבי גחלים כתב שכיון שנעשה גחלים הלך איסורן ויש הוכחה לדבר מדבעי בגמ' לאוקומי הא דתניא חדש יותץ כרבי למימרא דרבי סבר זוז''ג אסור ואע''ג דקתני אפלוגתא דרבי ורבנן בישלה על גבי גחלים ד''ה מותר אלמא דאע''ג דהוה ס''ל לרבי זוז''ג אסור אפילו בדיעבד ה''מ כשעדיין עצי האיסור קיימים אבל כשכלו עצי האיסור ולא נשאר אלא גחלים אין כאן גורם של איסור ובדיעבד שרי. וא''ת בחדש שלא ציננו אע''פ שכלו עצי האיסור מ''מ הא איכא תנור דאיסור וליכא שום גורם דהיתרא ומי גרע מזוז''ג דאסור למ''ד ואפילו בדיעבד אסור מדאיכא מאן דפליג עליה דאילו לכתחלה ליכא מאן דשרי כמו שנתבאר. וי''ל דכיון דתנור גופיה אינו איסור עצמו אלא שנגמר בעצי איסור ועצי האיסור הלכו להם נמצא שאין כאן איסור כלל ועדיף מזוז''ג ולפי זה צ''ל דהא דקתני אפה בו את הפת רבי אומר הפת אסורה וכו' קאי לחדש וישן שלא ציננם ואבוקת עצי איסור כנגדם הא לאו הכי הפת מותרת אפילו בחדש שלא נתצו ולא ציננו ואפילו מ''ד זוז''ג אסור מודה בהא דשרי והיינו דקתני סיפא בישלה ע''ג גחלים ד''ה מותר. כנ''ל לדעת רבינו אע''פ שאין נראה כן מדברי המפרשים. ומ''ש קערות וכוסות וקדרות וצלוחיות. כבר נתבאר דקערות כוסות וצלוחיות לכ''ע אסור משום דאין כאן אלא גורם דאיסורא וללישנא בתרא הוא הדין לקדרות וכן פסקו הרי''ף והרא''ש. ומ''ש פת שבישלה על גבי גחלים וכו'. מבואר בברייתא ופסק רבינו כמאן דשרי אפילו בלוחשות וכ''נ שהוא דעת הרי''ף שסתם וכתב כלישנא דברייתא בישלה ע''ג גחלים ד''ה מותר ולא חלק בין עוממות ללוחשות ומשמע דטעמא משום דספיקא בדרבנן הוא דהא זוז''ג הוא אלא דמשום שיש שבח עצים בפת החמירו בו הלכך כיון דאיפליגו אמוראי בלוחשות נקיטינן לקולא וטעם זה לישן שלא ציננו אבל לחדש שלא ציננו דאין כאן אלא גורם דאיסורא צריך טעמא למה פסקו לקולא וצ''ל דסברי הרי''ף ורבינו דאף זה אינו אלא מדרבנן: ומ''ש קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה. היה נראה לומר שזה מפרש רבינו כמאי דאמרינן בלישנא בתרא אפילו למ''ד זוז''ג מותר קדרה אסורה דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתר וה''ק אם בישל תבשיל בקדרה ונתן תחתיה עצי איסור תחלה ואחר שנתבשל קצת בעצי איסור נתן תחתיה עצי היתר ונגמר בישול התבשיל אסור. ויש לתמוה דהא אפי' מדלית מהכא עצי ההיתר הוה ליה למישרי משום דהוי זוז''ג קדרה דהיתרא ועצים דאיסורא דומיא דתנור חדש שציננו ועוד דלפי דרכו הוה ליה לפלוגי בין נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבואו עצי ההיתר ללא נתבשלה כמאכל בן דרוסאי בעצי האיסור קודם שיבאו עצי ההיתר. ומיהו בזו היה אפשר לומר דבמידי דאיסור הנאה אפי' לא נתבשל כמב''ד הרי כבר נהנה מן האיסור מ''מ תמיהא קמייתא איתא ועוד דהא בלישנא קמא קדרה דנקט לענין אם נצרפה היא בעצי איסור מיירי ודומיא דתנור דנקט בהדה ובההוא גוונא גופיה משמע דנקיט לה בלישנא בתרא ואינו ענין לפירוש רבינו ואפשר לידחק ולומר דה''ק קדרה שבישל אותה בקליפי ערלה כלומר שנצרפה בעצי איסור ואחר שהתחילה ליצרף הביא עצי היתר וגמר צירופה הרי התבשיל אסור כלומר הרי הקדרה אסורה דלצירוף הקדרה קרי תבשיל וזה מפרש רבינו במ''ש דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דהיתרא ומלבד שפירוש זה בלשון רבינו x דחוק מאד עוד קשה שלא נזכר בגמ' דין זה שנצרפה בעצי איסור ובעצי היתר ומנין לו לרבינו. וע''ק שהרי רבינו כתב דקדרה אסורה כמו קערות וכוסות וצלוחיות והוא מ''ש בלישנא בתרא דהא קיבלה בישולא מקמי דניתו עצים דאיסורא ולמה לו לחזור לשנותה בלעגי שפה ובלשון אחרת וצ''ע:

כה נְטִיעָה שֶׁל עָרְלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּנְטִיעוֹת. וְכֵן עֲרוּגָה שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם בַּעֲרוּגוֹת. הֲרֵי זֶה לוֹקֵט לְכַתְּחִלָּה מִן הַכּל. וְאִם הָיְתָה נְטִיעָה בְּמָאתַיִם נְטִיעוֹת וַעֲרוּגָה בְּמָאתַיִם עֲרוּגוֹת הֲרֵי כָּל הַנִּלְקָט מֻתָּר. וְאִם הָיוּ בְּפָחוֹת מִזֶּה כָּל הַנִּלְקָט אָסוּר. וְלָמָּה הִתִּירוּ לוֹ לִלְקֹט לְכַתְּחִלָּה וְהָיָה מִן הַדִּין שֶׁאוֹסְרִין לוֹ הַכּל עַד שֶׁיִּטְרַח וְיוֹצִיא הַנְּטִיעָה וְהָעֲרוּגָה הָאֲסוּרָה. שֶׁהַדָּבָר חֲזָקָה שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר כַּרְמוֹ בִּנְטִיעָה אַחַת וְאִלּוּ הָיָה יוֹדְעָהּ הָיָה מוֹצִיאָהּ:

כסף משנה נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות וכו'. בפ''ק דערלה נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה''ז לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי אומר אף יתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים וקאמר עלה בירושלמי דה''ק נטיעה של ערלה שנתערבה בנטיעות כלומר דאיכא חדא ערלה ולא ידיע אי זו היא או ערוגה של כלאי הכרם שנתערבה בערוגות כלומר דאיכא חדא ערוגה כלאי הכרם ולא ידיע אי זו היא ובפרק הניזקין (גיטין נ"ד:) גבי מבטל איסור דסבר ר' יוסי דבשוגג יעלה במזיד לא יעלה רמי מהאי דקתני ר' יוסי אומר אף המתכוין ללקוט יעלה באחד ומאתים ומשני הא אתמר עלה אמר רבא חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת ופירש''י אין אדם אוסר כרמו אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת וכיון דלא שכיחא לא אחמור בה רבנן אבל נפילת איסור בהיתר שכיחא ורבינו מפרש דה''ק אין אדם אוסר כרמו בנטיעה אחת ואילו היה יודעה היה מוציאה. ואני שמעתי ולא אבין דבאגוזי ערלה שנפלו לאגוזי היתר ופצען שייך למימר הכי דאילו היה יודען היה מוציאן ופסק רבינו כר''י משום דמפרשי אמוראי מיליה משמע דהלכתא כוותיה:

לחם משנה נטיעה של ערלה וכו'. במס' ערלה פ''א ופסק כר' יוסי דנמוקו עמו: שהדבר חזקה וכו'. כך פירשו טעמו בגמ' בהנזקין (דף נ"ד:):

כו הַמַּעֲמִיד גְּבִינָה בִּשְׂרַף פַּגֵּי עָרְלָה. אוֹ בְּקֵיבַת תִּקְרֹבֶת עַכּוּ''ם. אוֹ בְּחֹמֶץ יַיִן שֶׁל עַכּוּ''ם. הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה בַּהֲנָיָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּל שֶׁהוּא. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר הָאָסוּר הוּא הַנִּכָּר וְהוּא שֶׁעָשָׂה אוֹתָהּ גְּבִינָה:

כסף משנה המעמיד גבינה בשרף פגי ערלה וכו'. בפרק שני דעבודה זרה (דף ל"ה) אהא דתנן שאסרו גבינות העכו''ם מפני שמעמידין אותן בקיבת עגלי עכו''ם ומקשה אם כן למה לא אסרוה בהנאה אמרינן בגמרא ולהדר ליה משום דליתא לאיסורא בעיניה וכו' אמרי כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה:

לחם משנה המעמיד גבינה וכו'. פ' אין מעמידין (דף כ"ט:) אמרו במשנה מפני שמעמיד אותה בקיבת עגלי עכו''ם וקאמר בגמרא (דף ל"ה) דאף על גב דהוי פירשא בעלמא גבי עכו''ם אסירא דניחא ליה בניפחיה:

כז הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם דִּין הַפֵּרוֹת שֶׁלָּהֶן שֶׁיִּשָּׂרְפוּ. וְהַמַּשְׁקִין שֶׁלָּהֶן יִקָּבְרוּ מִפְּנֵי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׂרֹף הַמַּשְׁקִין:

כסף משנה הערלה וכלאי הכרם וכו'. משנה בסוף תמורה (דף ל"ג:) אלו הם הנשרפים חמץ בפסח ישרף ותרומה טמאה וערלה וכלאי הכרם את שדרכו לשרוף ישרוף ואת שדרכו לקבור יקבר ופירש''י את שדרכן וכו' אערלה וכלאי הכרם קאי אוכלין ישרפו ומשקין יקברו:

כח [ט] יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ''ם שֶׁנִּתְעָרֵב עִם הַיַּיִן הַכּל אָסוּר בַּהֲנָיָה [י] בְּכָל שֶׁהוּא כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהוּרַק הַיַּיִן הַמֻּתָּר עַל טִפָּה שֶׁל יֵין נֶסֶךְ. * אֲבָל אִם עֵרָה יֵין נֶסֶךְ מִצִּלְצוּל קָטָן לְתוֹךְ הַבּוֹר שֶׁל יַיִן. אֲפִלּוּ עֵרָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. עֵרָה מִן הֶחָבִית בֵּין שֶׁעֵרָה מִן הַמֻּתָּר לָאָסוּר אוֹ מִן הָאָסוּר לַמֻּתָּר הַכּל אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהָעַמּוּד הַיּוֹרֵד מִפִּי הֶחָבִית גָּדוֹל:

ההראב"ד אבל אם עירה יין נסך מצלצול קטן לתוך וכו'. א''א הא דלא כהלכתא ממתניתא דאגרדמין:

כסף משנה יין שנתנסך לע''ז שנתערב עם היין וכו' בד''א בשהורק היין המותר וכו'. בפרק בתרא דע''ז (דף ע"ג) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יי''נ מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. תנן יי''נ אסור ואוסר בכל שהוא מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתרא לא דקא נפיל היתרא לגו איסורא וכו' כי אתא רב יצחק בר יוסף אר''י המערה יי''נ מצרצור קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודה לא. ופסק רבינו כרב יצחק בר יוסף דמחמיר וכבר האריך הר''ן לתת טעם לדברי רב יצחק למה חילק בין צרצור לחבית: וכתב הראב''ד אפי' עירה כל היום כולו וכו' אמר אברהם הא דלא כהלכתא ממתניתא דאגרדמין, כלומר שהוא מפרש כרש''י שפירש דרבין התם בגמרא פליג ארב יצחק בר יוסף והלכה כרבין ורבינו סובר דרבין לא פליג ארב יצחק וכמ''ש הרא''ש ונקטינן כרב יצחק:

לחם משנה יין שנתנסך וכו'. פ' השוכר את הפועל (דף ע"ג) יין נסך אסור ואוסר בכל שהו וכו' ובגמרא המערה יין נסך מצרצור קטן לבור כו' (עיין בכ"מ) והקשו בתוס' דבכמה מקומות בגמ' דלא אמרינן קמא קמא בטיל גבי הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור וכו' וגם בגידולין של תרומה ורבו גידוליו על עיקרו וכו' והם תירצו שם דמאי דאמר ראשון ראשון היינו עד x שיפול שם כל כך מן היי''נ בין הכל שלא יהא ההיתר ששים. אבל הראב''ד ז''ל בהשגות נראה שלא רצה לתרץ כתירוץ התוס' אלא שדחה הא דרב דימי דהכי קאמר קמא קמא בטיל מכח הנהו דהתם ומפני כן כתב הר''א ז''ל בהשגות א''א הא דלא כהלכתא ע''כ. אבל רבינו תפסו עיקר אע''פ שאינו מתרץ כתירוץ התוס' מדלא פירש שצריך שלא יהיה האיסור יותר מששים מן ההיתר ונראה שיתרץ בהך דהכא דקאמר ראשון ראשון בטיל היינו להתירו בהנאה אבל בשתיה אסור ואע''פ שהרא''ש ז''ל כתב בפסקיו שאין לחלק כאן בכך מ''מ אפשר דעתו של רבינו היה כך:

כט [כ] נִתְעָרֵב סְתָם יֵינָם בַּיַּיִן הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל שֶׁהוּא בִּשְׁתִיָּה וְיִמָּכֵר כֻּלּוֹ לְעַכּוּ''ם. וְלוֹקֵחַ דְּמֵי הַיַּיִן הָאָסוּר שֶׁבּוֹ וּמַשְׁלִיכוֹ לְיָם הַמֶּלַח וְיֵהָנֶה בִּשְׁאָר הַמָּעוֹת. וְכֵן אִם נִתְעָרְבָה חָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ בֵּין הֶחָבִיּוֹת הַכּל אֲסוּרִין בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּרִין בַּהֲנָיָה. וְיוֹלִיךְ דְּמֵי אוֹתָהּ חָבִית לְיָם הַמֶּלַח כְּשֶׁיִּמְכֹּר הַכּל לְעַכּוּ''ם. וְכֵן בְּחָבִית שֶׁל סְתָם יֵינָם:

כסף משנה נתערב סתם יינם ביין וכו'. בפרק בתרא דע''ז (דף ע"ד) תנן יי''נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב''ג אומר ימכר כולו לעכו''ם חוץ מדמי יי''נ שבו ובגמרא אמר רב נחמן הלכה למעשה יי''נ יין ביין אסור חבית בחבית מותר סתם יינם אפילו יין ביין מותר ופירש''י יי''נ ממש חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית אבל יין ביין כולו אסור בהנאה, סתם יינם אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו יין. ובפרק כל הצלמים תנן הסיק בהן את התנור וכו' אפה בו פת אסורה בהנאה נתערבה באחרות כלן אסורות בהנאה רבי אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח ואיפסיקא בגמרא הלכתא כרבי אליעזר ואתמר עלה אמר רב אדא בר אהבה ל''ש אלא פת אבל חבית לא ורב חסדא אמר אפילו חבית מותרת ההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דיין נסך בחמריה אתא לקמיה דרב [חסדא] אמר שקיל ד' זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ונשתרי לך כלומר בהנאה. ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש דתקנת רשב''ג ותקנת ר' אליעזר כולה חדא היא אלא דמר נקט רישא דמילתא ומר נקט סיפא דכי אמר רשב''ג ימכר כולו לעכו''ם חוץ מדמי יי''נ שבו היינו לומר שאחר שימכור כולו לעכו''ם יקח דמי אותה חבית וישליך ליה''מ וכדר''א. ומ''ש רבינו נתערב סתם יינם ביין וכו' ויהנה בשאר המעות. כלומר אבל יי''נ שנתערב ביין אסור ואין לו תקנה וכדאמר ר''נ. ואיכא למידק על מ''ש רבינו וכן בחבית של סתם יינם מאי וכן השתא חבית של יי''נ מותר ע''י הולכת דמי אותה חבית לים המלח כ''ש סתם יינם. ויש לומר דלאו לגופיה אצטריך אלא לגלויי ארישא דבחבית של יי''נ ממש מיירי א''נ אתא לאשמועינן דאפילו בסתם יינם צריך להוליך דמי אותה חבית לים המלח:

ל מַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ בְּיַיִן אוֹ יַיִן בְּמַיִם בְּנוֹתֵן טַעַם מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנָּפַל הַמַּשְׁקֶה הַמֻּתָּר לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר. אֲבָל אִם נָפַל הַמַּשְׁקֶה הָאָסוּר לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה הַמֻּתָּר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן בָּטֵל. וְהוּא שֶׁיּוּרַק מִצִּלְצוּל קָטָן שֶׁהָיָה מֵרִיק וְיוֹרֵד מְעַט מְעַט. וְהֵיאַךְ יִהְיוּ הַמַּיִם אֲסוּרִים כְּגוֹן שֶׁהָיוּ נֶעֱבָדִין אוֹ תִּקְרֹבֶת עַכּוּ''ם:

כסף משנה מים שנתערבו ביין וכו'. משנה בפרק בתרא דעבודה זרה (דף ע"ג) יין ביין ומים במים בכל שהוא יין במים ומים ביין בנ''ט זה הכלל מין במינו במשהו ושלא במינו בנ''ט ומוקי לה בגמרא בנפל היתרא לגו איסורא אבל נפל איסורא לגו היתרא ראשון ראשון בטיל: ומ''ש והוא שיורק מצלצול קטן וכו'. כבר כתבתי בסמוך שפסק כרב יצחק בר יוסף:

לחם משנה מים שנתערבו וכו'. שם במשנה (דף ע"ג). ומ''ש בד''א וכו'. כבר נתבאר שהוא מימרא דרב דימי שם:

לא בּוֹר שֶׁל יַיִן שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם [ל] תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָפַל לְתוֹכוֹ יֵין נֶסֶךְ. רוֹאִים אֶת יֵין הַהֶתֵּר כְּאִלּוּ אֵינוֹ וְהַמַּיִם שֶׁנָּפְלוּ מְשַׁעֲרִין בָּהֶן עִם יֵין נֶסֶךְ. אִם רְאוּיִין לְבַטֵּל טַעַם אוֹתוֹ יֵין נֶסֶךְ הֲרֵי הַמַּיִם רָבִין עָלָיו וּמְבַטְּלִין אוֹתוֹ וְיִהְיֶה הַכּל מֻתָּר:

כסף משנה בור של יין שנפל לתוכו קיתון של מים תחלה וכו'. שם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יי''נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלים אותו כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן ל''ש אלא שנפל קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של מים תחלה מצא מין את מינו וניעור ופירש''י נתחזק איכא דמתני לה אמתניתין יין ביין כל שהוא אמר ר''ש בר יהודה ל''ש אלא שלא נפל שם קיתון של מים אבל נפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלין אותו ומפרש דאיכא בינייהו דמאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחלה ומאן דמתני לה אדרבין בעי תחלה ודעת הפוסקים לפסוק כלישנא בתרא ורבינו פסק כלישנא קמא וצריך טעם למה:

לחם משנה בור של יין שנפל לתוכו וכו'. שם אתמר יי''נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים אמר חזקיה הגדילו באיסור אסור הגדילו בהיתר מותר ור' יוחנן אמר אפילו הגדילו באיסור מותר ושם אמרו דטעמא דר' יוחנן דאית ליה רואין כלומר שני כוסות אחד של חולין ואחד של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו ע''כ. ורבינו פסק בפרק ט''ו מהלכות תרומות כר' יוחנן ולכך צריך לומר דמפרש הוא כפירש''י ז''ל דחזקה מצריך שיפול יי''נ קודם שיפול היין של היתר ור' יוחנן אמר דלא צריך אלא שיפלו המים תחלה ולכך פסק כר' יוחנן אבל אין לומר דמפרש כפירוש התוס' דחזקיה מצריך שיפלו המים תחלה ור' יוחנן אמר בין שיפול בתחלה בין שיפול בסוף דא''כ לא היה לו לפסוק אלא כר' יוחנן מאחר שבהל' תרומות פסק כטעמו דשני כוסות וכו' לכך נראה ודאי דכפירש''י ז''ל הוא מפרש:

לב יֵין נֶסֶךְ [מ] שֶׁנָּפַל עַל הָעֲנָבִים יְדִיחֵם וְהֵן מֻתָּרוֹת בַּאֲכִילָה. וְאִם הָיוּ [נ] מְבֻקָּעוֹת בֵּין שֶׁהָיָה הַיַּיִן יָשָׁן בֵּין שֶׁהָיָה חָדָשׁ אִם נוֹתֵן טַעַם בָּעֲנָבִים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת בַּהֲנָיָה. וְאִם לָאו הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת בַּאֲכִילָה:

כסף משנה יין נסך שנפל על הענבים וכו'. משנה שם (דף ס"ה:) יי''נ שנפל ע''ג הענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות. ומ''ש בין שהיה היין ישן בין שהיה חדש. שם (דף ס"ו) חמרא עתיקא בעינבי ד''ה בנ''ט חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו ורבא אמר בנ''ט אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן אידי ואידי חד טעמא הוא ה''ל מין במינו ומין במינו במשהו ורבא אמר בנ''ט בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי לחוד וה''ל מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנ''ט וידוע דהלכה כרבא:

לחם משנה יין נסך שנפל וכו'. פ' השוכר (דף ס"ה): בין שיהיה חדש וכו'. פסק כרבא דאמר התם דחמרא חדתא בעינבי הוי מין בשאינו מינו דבתר שמא אזלינן:

לג נָפַל עַל גַּבֵּי תְּאֵנִים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת מִפְּנֵי שֶׁהַיַּיִן פּוֹגֵם בְּטַעַם הַתְּאֵנִים:

כסף משנה ומה שכתב נפל על גבי תאנים וכו'. שם במשנה והרשב''א נזדמן לו גירסא מוטעת בספרי רבינו ותמה עליו בספר תורת הבית וגירסת ספרינו נכונה ואין בה שום תמיהא:

לחם משנה נפל על גבי תאנים וכו'. הוא גורס במשנה יין נסך שנפל וכו' ואם היו מבוקעות אסורות מעשה בבייתוס בן זונין וכו' אבל אינו גורס נפל על גבי תאנים או על גבי תמרים אם יש בהן בנותן טעם אסור ומעשה בבייתוס וכו' דא''כ היה לו לחלק בענין התאנים אם הוא נ''ט או לא ומדסתם ואמר על גבי תאנים דפוגם ודאי משמע דסבר דסתם הכי הוי וכמעשה דבייתוס וכבר הוזכרה גירסא זו בדברי התוספות ז''ל:

לד יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל הַחִטִּים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרוֹת בַּאֲכִילָה וּמֻתָּרוֹת בַּהֲנָיָה. וְלֹא יִמְכְּרֵם לְעַכּוּ''ם שֶׁמָּא יַחֲזֹר וְיִמְכְּרֵם לְיִשְׂרָאֵל. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. טוֹחֵן אוֹתָן וְעוֹשֶׂה מֵהֶן פַּת וּמוֹכְרָהּ לְעַכּוּ''ם שֶׁלֹּא בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְּחוּ אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל מִן הָעַכּוּ''ם שֶׁהֲרֵי פַּת עַכּוּ''ם אֲסוּרָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. * וְלָמָּה אֵין בּוֹדְקִין אֶת הַחִטִּים בְּנוֹתֵן טַעַם מִפְּנֵי שֶׁהֵן שׁוֹאֲבוֹת וְהַיַּיִן נִבְלָע בָּהֶן:

ההראב"ד ולמה אין בודקין החטים וכו'. א''א משום דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין:

כסף משנה יין נסך שנפל על החיטין וכו'. עובדא שם. ומ''ש ולמה אין בודקין את החיטין בנ''ט וכו'. כתב הראב''ד א''א משום דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין עכ''ל. ובאמת שבגמרא כשהקשו על רבא מדתנן גבי ענבים ידיחם והם מותרות שני רב פפא שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין ורבינו לא חשש לפרש מאי זה טעם הם שואבות:

לחם משנה יי''נ שנפל ע''ג חטים וכו'. שם ההוא כרי דחיטי דנפל עליה חביתא וכו' ואמר דשרא למיטחניה ולמיפנהו ולזבונינהו לעכו''ם שלא בפני ישראל והקשו עליו תנן יי''נ שנפל על גבי ענבים ידיחן והן מותרות ואם היו מבוקעות אסורות מבוקעות אין שאין מבוקעות לא כלומר וכיון דאין החטין מבוקעות אמאי אסיר היה לנו לבודקם אם היו מבוקעות אסורות ואם לאו מותרות ותירצו שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין כלומר כיון דאית בהו סדקים הם שואבות והני הוו מבוקעות ואסירי ואע''ג דמבוקעות בדקינן להו אם נותן טעם אסירי ואי לאו מותרים הכא בכל גוונא אסיר ולא בדקינן להו אם נותן טעם כיון שהם שואבות שאע''פ שלא יתן טעם מ''מ ידענו בודאי שהיין נבלע בהם כך יש לפרש לדעת רבינו. ועל מה שאמר שהן שואבות השיג הראב''ד ז''ל דלא אמר טעם זה בגמרא אלא מפני שיש בו סדקים ונראה דמשום שיש בו סדקים זהו טעם השאיבה והכל דבר אחד:

לה יֵין נֶסֶךְ שֶׁהֶחֱמִיץ וְנָפַל לְתוֹךְ חֹמֶץ שֵׁכָר אוֹסֵר [ס] בְּכָל שֶׁהוּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּמִינוֹ שֶׁשְּׁנֵיהֶן חֹמֶץ הֵן. וְיַיִן שֶׁנִּתְעָרֵב עִם הַחֹמֶץ בֵּין שֶׁנָּפַל חֹמֶץ לַיַּיִן בֵּין שֶׁנָּפַל יַיִן לַחֹמֶץ מְשַׁעֲרִין [ע] אוֹתוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם:

כסף משנה יין נסך שהחמיץ וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא דאמר חלא דחמרא וחלא דשיכרא במשהו דבתר שמא אזלינן והאי חלא מיקרי והוה ליה כמין במינו ובמשהו. ומ''ש ויין שנתערב עם החומץ וכו'. פשוט שם:

לחם משנה יין נסך שהחמיץ וכו'. שם ופסק כרבא דאמר חמרא לגו חלא בנותן טעם:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן