הלכות מאכלות אסורות - פרק ששה עשר א-יג - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק ששה עשר א-יג - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל הַשִּׁעוּרִים הָאֵלּוּ שְׁנָּתְנוּ חֲכָמִים לְדָבָר הָאָסוּר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִינוֹ הַמֻּתָּר בְּשֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר הָאָסוּר מְחַמֵּץ אוֹ מְתַבֵּל. אוֹ דָּבָר חָשׁוּב שֶׁהוּא עוֹמֵד כְּמוֹת שֶׁהוּא וְלֹא נִתְעָרֵב וְנִדְמָע בְּדָבָר הַמֻּתָּר. אֲבָל אִם הָיָה מְחַמֵּץ אוֹ מְתַבֵּל אוֹ דָּבָר חָשׁוּב אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא:

לחם משנה כל השיעורים וכו'. ערלה פ''ב (מ"ד) כל המחמץ והמתבל והמדמע וכו' אסור. ומה שאמר שאוסר במין במינו אפילו באלף אבל בשאינו מינו צריך שיעור לבטלו נתבאר שם במשנה ולמה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר מין במינו כלומר דמה שאמרו שהם חמורים היינו דוקא במין במינו ובמה שאמרו שהן להקל ולהחמיר במין בשאינו מינו ופירשו במין במינו כיצד שאור של חטין וכו' ויש בו כדי לחמץ בין שיש בו לעלות ובין שאין בו לעלות וכו' אסור מין בשאינו מינו כיצד כגון גריסין שנתבשלו עם עדשים ויש בהם בנ''ט בין שיש בהם לעלות בק''א ובין שאין בהם לעלות בק''א אסור אין בהם בנ''ט בין שיש בהם לעלות בק''א ובין שאין בהם לעלות בק''א מותר:

ב כֵּיצַד. שְׂאוֹר שֶׁל חִטִּין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ עִסַּת חִטִּין שֶׁל חֻלִּין וְיֵשׁ בּוֹ כְּדֵי לְחַמֵּץ הֲרֵי הָעִסָּה כֻּלָּהּ מְדֻמָּע. וְכֵן תַּבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לִקְדֵרַת חֻלִּין וְיֵשׁ בָּהֶן כְּדֵי לְתַבֵּל וְהֵן מִמִּין הַחֻלִּין הַכּל מְדֻמָּע. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׂאוֹר אוֹ הַתַּבְלִין אֶחָד מֵאֶלֶף. וְכֵן שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם לְתוֹךְ הָעִסָּה אוֹ תַּבְלִין שֶׁל עָרְלָה לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה הַכּל אָסוּר בַּהֲנָיָה:

כסף משנה (א-ב) כל השיעורים האלו שנתנו חכמים וכו'. אבל אם היה מחמץ או מתבל וכו' כיצד שאור של חטים של תרומה וכו'. פ''ב דערלה:

ג דָּבָר חָשׁוּב שֶׁהוּא אוֹסֵר בְּמִינוֹ בְּכָל שֶׁהוּא שִׁבְעָה דְּבָרִים וְאֵלּוּ הֵן. אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ. וְרִמּוֹנֵי בְּדַן. וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת. וַחֲלַפוֹת תְּרָדִין. וְקִלְחֵי כְּרוּב. וּדְלַעַת יְוָנִית. וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת:

כסף משנה דבר חשוב שהוא אוסר במינו בכל שהוא ז' דברים ואלו הם אגוזי פרך וכו'. בפ''ג דערלה (משנה ו' ז') תנן מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם ידלקו נתערבו באחרים כלם ידלקו דברי ר''מ וכו' וחכ''א אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר''ע אומר שבעה ואלו הן אגוזי פרך רמוני בדן וחביות סתומות וחולפות תרדים וקולסי כרוב ודלעת יונית ר''ע אומר אף ככרות של בעל הבית. ואתמר עלה (ביצה ג':) ר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו ור''ל אמר כל שדרכו לימנות שנינו פירוש אליבא דר''מ פליגי ר''י ור''ל דר''י סבר דר''מ את שדרכו לימנות קאמר כלומר דדוקא מה שאינו נמכר לעולם אלא במנין קאמר ר''מ דלא בטיל אבל מה שנמכר לפעמים באומד אע''פ שלפעמים נמכר במנין בטיל ור''ל פליג ואמר כל שדרכו לימנות אפי' לפעמים לא בטיל לר''מ ומייתי גמרא להאי מתניתין ומאי דאתמר עלה בפ''ק דביצה ובפ' הערל (דף ע"ג) ובפרק התערובות ובדוכתי אחריני ולכאורה משמע דכיון דפליגי ר''י ור''ל אליבא דר''מ הלכתא כותיה וכדברי ר' יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו וכן פסק סמ''ג אבל דעת רבינו דלא קי''ל כר''מ במקום חכמים ור''ע ואע''ג דפליגי ר''י ור''ל בפירוש דברי ר''מ אינו הכרח לומר דס''ל דהלכתא כוותיה נגד חכמים ור''ע ובפלוגתא דחכמים ור''ע פסק כר''ע דשבעה דברים בלבד הן שאוסרים בכל שהן מפני שהן דבר חשוב וכתב דה''ה לחתיכה הראויה להתכבד שהיא אוסרת בכל שהוא מפני שהיא חשובה וכן גיד הנשה מפני שהוא בריה בפ''ע חשיב ולא בטיל וכן כל בע''ח חשובים הם ואינם בטלים. וכתב עוד יראה לי דכל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מן המקומות וכו'. ובהכי ניחא לדעתו ז''ל למה לא מנו חכמים במשנה חתיכה הראויה להתכבד ובריה דקי''ל דלא בטלי דהנך מילי שמנו לא מנאום אלא לדוגמא לומר דכל דחשיב כעין הנך לא בטלי ואע''פ שאמרו אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד לא להוציא שאר דברים נתכוונו אלא להוציא מדר''מ דאמר את שדרכו לימנות מקדש ואתו אינהו ואמרו דליתא אלא אע''פ שדרכו לימנות לא הוי חשוב בהכי עד שיהיה כ''כ חשוב כמו ששה או שבעה דברים הללו. וא''ת א''כ מאי אתא ר''ע להוסיף ככרות של בעל הבית הא כיון דחשיבי ודאי לרבנן נמי לא בטלי דהא אמרת דששה דברים לאו דוקא אלא אינהו וכל דחשיבי כוותייהו ועוד דלישנא דאינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ששה דברים דוקא משמע ועוד מאי שנא דכל הנך ששה דברים או שבעה דנקטי רבנן ור''ע כולהו בזרע הארץ ופירי נינהו. לכן נ''ל משום דר''מ איירי בחבילי תלתן שהם מזרע הארץ וקאמר דמקדשין בכל שהן אינהו וכל דכוותייהו אתו רבנן לאיפלוגי ואמרי דלא משכחת בזרע הארץ ופרי העץ שיקדש בכל שהוא אלא הנך ששה דברים בלבד דחשיבי טובא אבל כל שאר דברים שבזרע הארץ ופרי העץ בטלים ואפילו ככרות של בעל הבית דחשיבי כיון דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש ור''ע מוסיף ככרות של בעה''ב משום דס''ל דחשיבי כי הנך ששה דברים ממש או שהוא סובר דאע''ג דלא חשיבי כי הנך ששה דברים ממש כיון דחשיבי טובא טפי מכל שאר מינים שבזרע הארץ ופרי העץ מקדש בכל שהו וסובר רבינו דאע''ג דנקטו בדוקא הנך ששה דברים היינו משום דהנך חשיבי בכל דוכתא אבל אין הכי נמי שאם בשום מקום חשיב להו אי זה מין שהוא מזרע הארץ ופרי העץ כל כך כמו חשיבותן של אלו דמקדש ולא בטיל ומינה נשמע לחתיכה הראויה להתכבד ולבריה דחשיבי כי הנך ששה דברים דלא בטלי והא דלא מנו להו רבנן אע''פ שבכ''מ ובכל זמן הם חשובים משום דרבנן לא איירו אלא בדבר שגידולו מן הארץ דומיא דחבילי תלתן דאיירי ביה ר''מ כנ''ל לדעת רבינו:

לחם משנה דבר חשוב וכו'. פ''ג דערלה (מ"ו) מי שהיו לו חבילי תלתן וכו' ופסק כר''ע דאמר שבעה דברים דהלכתא כוותיה מחבירו וסבור רבינו דה''ה חתיכה וגיד מדמנאן בפרק גיד הנשה שהבאתיה למעלה בפרק ט''ו וכי תימא האי חתיכה הוי כל שדרכו הא כבר הקשו בגמרא בפרק גיד הנשה (דף ק') ותבטל ברובה הניחא למ''ד כל שדרכו לימנות אלא למ''ד את שדרכו לימנות שנינו מאי איכא למימר ותירצו שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני האורחים ע''כ. וסובר רבינו דהך טעמא מהני אפילו לר''ע דאמר אינו מקדש אלא ז' דברים בלבד וכן גיד טעמו הוי משום בריה. וא''ת א''כ אמאי פסק רבינו בהלכות פסולי המוקדשין פרק ששי דחתיכה של חטאת טמאה במאה של חטאות טהורות עולה. כבר תירצו התוספות דכל דבר הראוי להתכבד אם יהיה מתבטל חשיב ולא בטיל אבל בערלה אפילו תתבטל בחטאות טהורות התם אינה ראויה אלא לכהנים ולא חשיבא דכהנים אינם מחזיקים טובה זה לזה. והוקשה להרב ב''י בדברי רבינו בסימן ק''י דלדבריו למה לא מנה ר''ע חתיכה וגיד ולא ידעתי מקום לקושיא זו דהתם לא איירי אלא בדברים דשייכי בערלה ובכלאי הכרם שכן אמרו שם הראוי לערלה ערלה הראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם וחתיכה וגיד לא שייכי בערלה ולהכי לא מנינהו. אבל איכא טובא דלא בטילי ולא מנינהו כגון שור הנסקל וכל הני דמתני' ואין להקשות בכלם אמאי לא מנינהו מטעמא דפרישית דלא שייכי בערלה וזה נראה לי דבר פשוט:

ד כֵּיצַד. רִמּוֹן אֶחָד מֵרִמּוֹנֵי בְּדַן שֶׁהָיָה עָרְלָה וְנִתְעָרֵב בְּכַמָּה אֲלָפִים רִמּוֹנִים הַכּל אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְכֵן חָבִית סְתוּמָה שֶׁל יֵין עָרְלָה אוֹ שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה אֲלָפִים חָבִיּוֹת סְתוּמוֹת הַכּל אֲסוּרִים בַּהֲנָיָה. וְכֵן שְׁאָר הַשִּׁבְעָה דְּבָרִים:

ה וְכֵן חֲתִיכָה שֶׁל [א] נְבֵלָה אוֹ שֶׁל בְּשַׂר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף אוֹ דָּג הַטְּמֵאִין שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּכַמָּה אֲלָפִים חֲתִיכוֹת הַכּל אָסוּר עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ אוֹתָהּ חֲתִיכָה. וְאַחַר כָּךְ יְשַׁעֵר הַשְּׁאָר בְּשִׁשִּׁים. שֶׁאִם לֹא הִגְבִּיהָהּ הֲרֵי הַדָּבָר הָאָסוּר עוֹמֵד וְלֹא נִשְׁתַּנָּה וְהַחֲתִיכָה חֲשׁוּבָה אֶצְלוֹ שֶׁהֲרֵי מִתְכַּבֵּד בָּהּ לִפְנֵי הָאוֹרְחִין:

ו וְהוּא הַדִּין בַּחֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ שֶׁל חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָּעֲזָרָה שֶׁהֲרֵי הֵן אֲסוּרִים מִדִּבְרֵיהֶן בַּהֲנָיָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת שְׁחִיטָה אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן עַד שֶׁיַּגְבִּיהַּ אוֹתָן. וְכֵן גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הַגִּידִין אוֹ עִם הַבָּשָׂר בִּזְמַן שֶׁמַּכִּירוֹ מַגְבִּיהוֹ וְהַשְּׁאָר מֻתָּר שֶׁאֵין בַּגִּידִים בְּנוֹתֵן טַעַם. וְאִם אֵינוֹ מַכִּירוֹ הַכּל אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא [ב] בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ הֲרֵי הוּא חָשׁוּב [ג] וְאוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא:

כסף משנה (ה-ו) ומה שכתב וכן חתיכה של נבלה וכו'. משנה בפרק גיד הנשה (דף צ"ו) חתיכה של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלו עם החתיכות (בזמן שמכירן בנותן טעם ואם לאו) כלם אסורות ומקשה בגמרא (דף צ"ט:) וליבטלו ברובא ומשני אגיד בריה שאני ואחתיכה משני בחתיכה הראויה להתכבד. ומ''ש וה''ה בחתיכה של בשר בחלב כלומר שאע''פ שחתיכה זו לא היתה אסורה מצד עצמו כי אם מצד חיבור החלב בה אינה בטלה. ומ''ש או של חולין שנשחטו בעזרה וכו'. כלומר אע''פ שאינם אסורים אלא מדבריהם אינה בטלה חתיכה הראויה להתכבד. ומ''ש וכן גיד הנשה וכו', כבר נתבאר:

לחם משנה וכן גיד הנשה וכו'. מ''ש דהגיד מגביהו והשאר מותר אל יקשה עליך דהגיד שומנו נאסר דכאן איירי רבינו בגיד בלבד בלא שומן ואע''ג דלעיל כתב ירך שנתבשל בגידה דאסורה שכן כתב למעלה דקא צלי כאשר כתבתי לעיל י''ל דהתם ודאי סתמא דמילתא כיון דצלאה לירך כלה בלי נקור כלל ודאי דהשומן של גיד ג''כ יש בה אבל הכא שהוא הגיד לבד איכא למימר דבהוא לבדו בלא שומנו איירי:

ז וְכֵן כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים חֲשׁוּבִין הֵן וְאֵינָם בְּטֵלִין. לְפִיכָךְ שׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּאֶלֶף שְׁוָרִים וְעֶגְלָה עֲרוּפָה בְּאֶלֶף עֶגְלוֹת. אוֹ צִפּוֹר מְצֹרָע הַשְּׁחוּטָה בְּאֶלֶף צִפֳּרִים * אוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר בְּאֶלֶף חֲמוֹרִים כֻּלָּן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. אֲבָל שְׁאָר הַדְּבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁדַּרְכָּן לִמָּנוֹת [ד] הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין בְּשִׁעוּרָן:

ההראב"ד או פטר חמור באלף חמורים כולן אסורין בהנייה. א''א כיון דקי''ל כר' אליעזר וכר' שמעון בן גמליאל יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו:

כסף משנה ומ''ש וכן כל בעלי חיים חשובים הם ואינם בטלים וכו'. בר''פ התערובת (דף ע':) תנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כלם ומקשה בגמ' (דף ע"ב) וניבטלו ברובא ואסיק רב אשי (דף ע"ג) בעלי חיים חשיבי ולא בטלי. וכתב הראב''ד או פטר חמור וכו' א''א כיון דקי''ל כרבי אליעזר וכו'. ואני אומר שזו אינה השגה דרבינו העתיק לישנא דמתני' וגמרא ומאחר שכתב לקמן בפרק זה גבי נתערב יין ביין תקנתא דר''א ורשב''ג ממילא משמע דה''ה להני דמאי שנא:

ח כֵּיצַד. אֲגֻדָּה שֶׁל יָרָק מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּמָאתַיִם אֲגֻדּוֹת. אוֹ אֶתְרוֹג שֶׁל עָרְלָה שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמָאתַיִם אֶתְרוֹגִים. הַכּל מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

ט יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא חָשׁוּב אֵצֶל בְּנֵי מָקוֹם מִן הַמְּקוֹמוֹת. כְּגוֹן אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ וְרִמּוֹנֵי בְּדַן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָן הַזְּמַנִּים. שֶׁהוּא אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא לְפִי חֲשִׁיבוּתוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וּבְאוֹתוֹ זְמַן. וְלֹא הֻזְכְּרוּ אֵלּוּ אֶלָּא לְפִי שֶׁהֵן אוֹסְרִין כָּל שֶׁהֵן בְּכָל מָקוֹם. וְהוּא הַדִּין לְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת. וְדָבָר בָּרוּר הוּא שֶׁכָּל אִסּוּרִין הָאֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם:

י נָפַל רִמּוֹן אֶחָד מִן הַתַּעֲרֹבֶת הַזֹּאת לִשְׁנֵי רִמּוֹנִים אֲחֵרִים מֵרִמּוֹנֵי בְּדַן. וְנָפַל מִן הַשְּׁלֹשָׁה רִמּוֹן אֶחָד לְרִמּוֹנִים אֲחֵרִים. הֲרֵי אֵלּוּ הָאֲחֵרִים [ה] מֻתָּרִין שֶׁהֲרֵי הָרִמּוֹן שֶׁל תַּעֲרֹבֶת הָרִאשׁוֹנָה בָּטֵל בְּרֹב. וְאִם נָפַל מִן הַתַּעֲרֹבֶת הָרִאשׁוֹנָה רִמּוֹן לְאֶלֶף כֻּלָּן אֲסוּרִין. לֹא נֶאֱמַר בָּטֵל בְּרֹב אֶלָּא לְהַתִּיר סְפֵק סְפֵקָן שֶׁאִם יִפּל מִן הַתַּעֲרֹבֶת הַשְּׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר אֵינוֹ אוֹסֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

כסף משנה נפל רמון אחד מן התערובת הזאת וכו'. בפרק התערובת (דף ע"ד) תניא רמוני בדן אסורין בכל שהן כיצד נפל אחד מהן וכו' לרבוא אסור מרבוא לשלשה ומשלשה למקום אחר מותר כך היא גירסת רש''י והתוס' ונ''ל שהיא גירסת רבינו אלא שהוא ז''ל מפרש דמרבוא לשלשה היינו שנפל מהתערובת אחד לשנים שנמצא שהם שלשה ומאותם השלשה נפל אחד לשנים אחרים הותר. ולא נראה לרבינו לפרש שנפל לשלשה שנמצא שהם ארבעה כפשטא דלישנא משום דמטעם ביטול חד בתרי סגי ושלשה למה לי:

לחם משנה נפל רמון וכו'. כל זה בפרק התערובת (דף ע"ד) וכבר ביארתיו הלכות עכו''ם:

יא נִתְפַּצְּעוּ אֱגוֹזִים אֵלּוּ שֶׁנֶּאֶסְרוּ כֻּלָּן מִפְּנֵי אֱגוֹז עָרְלָה שֶׁבֵּינֵיהֶן אוֹ נִתְפָּרְרוּ הָרִמּוֹנִים וְנִתְפַּתְּחוּ הֶחָבִיּוֹת וְנִתְחַתְּכוּ הַדְּלוּעִין וְנִתְפָּרְסוּ הַכִּכָּרוֹת אַחַר שֶׁנֶּאֶסְרוּ הֲרֵי אֵלּוּ יַעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. וְהוּא הַדִּין לַחֲתִיכַת נְבֵלָה שֶׁנִּדּוֹכָה בְּכָל הַחֲתִיכוֹת וְנַעֲשָׂה הַכּל כְּמוֹת שֶׁהִיא עוֹלֶה בְּשִׁשִּׁים:

כסף משנה נתפצעו אגוזים אלו וכו'. בפרק בתרא דערלה (מ"ח). ומ''ש והוא הדין לחתיכת נבלה שנדוכה וכו', תוספתא פרק קמא דתרומות חתיכה שנתערבה בחתיכות אפילו באלף כלן אסורות ואם נימוח הרי זה בנותן טעם ואיני יודע למה הצריך שיעשה נימוח והלא כשתחתך החתיכה בענין שלא תהיה ראויה להתכבד סגי דומיא דנתפתחו החביות וצריך לומר שכל שנתחתכה בענין שאינה ראויה להתכבד נימוח קרי ליה:

לחם משנה נתפצעו אגוזים אלו וכו'. פ''ג דערלה (מ"ח) במשנה וכתב רבינו שנתפצעו כלן וכן בחתיכת נבלה כל החתיכות כלן דאם לא כן כיון שנשארה אחת יש להחמיר ולומר זו היא של איסור ואין לה בטול ולכך צריך שיתפצעו כלן וידוכו כלן: וה''ה לחתיכת וכו'. כל אלו שמנה כאן רבינו הם משנה בפרק השוכר את הפועל (דף ע"ד) אלו אסורין ואוסרין בכל שהן. וכתב הר''א ז''ל בהשגות על מה שאמר רבינו פטר חמור באלף חמורים כלם אסורים בהנייה דכיון דאנן קי''ל כר''א וכרשב''ג דיוליך הנאה לים המלח (וכדפסק רבינו בפרק זה) השאר מותר בהנאה שהרי הלך חשיבותו ע''כ. ובאמת הדין כן הוא שהרי חביות סתומות היא אחד ממה שמנו במתניתין וכתב רבינו לקמן דבהולכת הנאה לים המלח סגי אע''ג דהוי דבר חשוב ואם כן הוא הדין לאינך. ויש לדחוק מה שאמר רבינו כולן אסורין בהנאה ר''ל כל זמן שלא הוליך הנאה לים המלח ומכל מקום צ''ע:

יב וְאָסוּר לִפְצֹעַ הָאֱגוֹזִים וּלְפָרֵר הָרִמּוֹנִים וְלִפְתֹּחַ הֶחָבִיּוֹת אַחַר שֶׁנֶּאֶסְרוּ כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ בְּאֶחָד וּמָאתַיִם שֶׁאֵין מְבַטְּלִין אִסּוּר לְכַתְּחִלָּה. וְאִם עָשָׂה כֵּן קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאוֹסְרִין עָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

כסף משנה ואסור לפצוע האגוזים וכו' שאין מבטלין איסור לכתחלה וכו' כמו שביארנו. בפרק שקודם זה:

יג שְׂאוֹר שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם וְשֶׁל תְּרוּמָה שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הָעִסָּה לֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָּזֶה כְּדֵי לְחַמֵּץ וּבִשְׁנֵיהֶם כְּשֶׁיִּצְטָרְפוּ יֵשׁ בָּהֶם כְּדֵי לְחַמֵּץ. אוֹתָהּ עִסָּה אֲסוּרָה לְיִשְׂרָאֵל וּמֻתֶּרֶת לַכֹּהֲנִים. וְכֵן תַּבְלִין שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ הַקְּדֵרָה. וְלֹא בְּאֶחָד מֵהֶן כְּדֵי לְתַבֵּל וּבִשְׁנֵיהֶם כְּדֵי לְתַבֵּל. אוֹתָהּ קְדֵרָה אֲסוּרָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהֲרֵי דָּבָר הָאָסוּר לָהֶם תִּבְּלָה. וּמֻתֶּרֶת לַכֹּהֲנִים:

כסף משנה שאור של כלאי הכרם וכו' וכן תבלין של תרומה וכו'. פרק שני דערלה (משנה י"ד ט"ו) וכתנא קמא:

לחם משנה שאור של כלאי הכרם וכו'. משנה שם (ערלה פ"ב מי"ד) ופסק כחכמים דאמרי אסור לזרים ומותר לכהנים:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן