הלכות מאכלות אסורות - פרק שנים עשר יג-כט - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק שנים עשר יג-כט - היד החזקה לרמב"ם

יג מַשְׁפֵּךְ שֶׁמָּדַד בּוֹ לְעַכּוּ''ם אִם יֵשׁ בִּקְצֵה הַמַּשְׁפֵּךְ עֲכָּבַת יַיִן לֹא יִמְדֹּד בּוֹ לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיְּדִיחֶנּוּ וִינַגֵּב. וְאִם לֹא הֵדִיחַ הֲרֵי זֶה אָסוּר:

כסף משנה משפך שמדד בו לעכו''ם אם יש בקצה המשפך עכבת יין וכו'. משנה שם נטל את המשפך (ומדד לתוך צלוחיתו של עכו"ם וחזר) ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור פי' אם יש בו מקום שמתעכב שם טפת יין אסור לפי שנשאר שם מן היין שמדד לתוך צלוחיתו של עכו''ם: ומה שכתב עד שידיחנו וכו'. בסוף ע''ז (דף ע"ד:) ת''ר הגת והמחץ והמשפך של עכו''ם רבי מתיר בניגוב וחכמים אוסרים וכו' של עץ ושל אבן ינגב ואם היו מזופפין אסורים ודברי רבינו א''א לומר דמיירי בשל חרס דהא חכמים לא שרו בניגוב אלא על כרחך לומר דמיירי בשל עץ ואבן. ומ''מ קשה לי מ''ש עד שידיחנו וינגב למה לו לכתוב ידיחנו הא בנגוב סגי ועוד דבסיפא כתב ואם לא הדיח הרי זה אסור דמשמע דבהדחה בלחוד סגי ליה והא ליתא דניגוב בעי ועוד למה לי שיהיה בו עכבת יין אפי' בלא עכבת יין נמי ניגוב בעי כדמשמע פשטא דברייתא דקתני סתמא ינגב דמשמע אפי' לית בה עכבת יין. ונ''ל שסובר רבינו דאע''ג דמשפך צריך ניגוב כדקתני בברייתא היינו לכתחלה אבל בדיעבד כיון שאין היין שוהא במשפך שהרי מכניס בזו ומוציא בזו אינו אוסר אא''כ יש בו עכבת יין וכדתנן במתני' ומשום דאיכא תרי גווני משפך חד שנשתמש בו הנכרי הרבה ובההוא קתני בברייתא ינגב אבל אותו שנשתמש בו ישראל הרבה אלא שמדד בו לעכו''ם פעם אחת בהדחה סגי ליה ולפי זה מ''ש עד שידיחנו וינגב לצדדין קתני עד שידיחנו אם הוא של ישראל שנשתמש אלא שמדד בו לעכו''ם פעם אחת או ינגב אם הוא משפך של עכו''ם שנשתמש בו הרבה ובין זה ובין זה אינו אוסר יין של ישראל שנמדד בו אלא כשלא הדיחו אבל אם הדיחו אינו אוסר אפי' במשפך של עכו''ם שנשתמש בו הרבה א''נ ה''ק אפי' אותו שאינו צריך אלא הדחה אוסר אם לא הדיחו וכ''ש שאותו שצריך ניגוב אוסר אם לא נגבו:

לחם משנה משפך שמדד בו לעכו''ם וכו'. מה שהצריך רבינו הדחה וניגוב משום דאפילו בלא עכבת יין בעי הדחה השתא דאיכא עכבת יין מחמרינן לה טפי ובעי ניגוב:

יד כְּלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ כְּמוֹ הַכֵּלִים שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶם לַיָּדַיִם שֶׁהָיָה מָלֵא יַיִן בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְהָיָה יִשְׂרָאֵל מוֹצֵץ וְשׁוֹתֶה מֵחֹטֶם זֶה וְהָעַכּוּ''ם מוֹצֵץ וְשׁוֹתֶה מִן הַחֹטֶם הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְהוּא שֶׁיַּקְדִּים הַיִּשְׂרְאֵלִי וְיִפְסֹק וַעֲדַיִן הָעַכּוּ''ם שׁוֹתֶה. שֶׁמִּשֶּׁיִּפְסֹק הָעַכּוּ''ם יַחֲזֹר הַיַּיִן שֶׁיִּשָּׁאֵר בַּחֹטֶם לַכְּלִי * וְיֶאֱסֹר כָּל מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר בּוֹ שֶׁהֲרֵי בָּא הַיַּיִן מִכֹּחוֹ:

ההראב"ד ויאסור כל מה שישאר בו שהרי בא היין מכחו. א''א אני אומר והוא שהתחיל למשוך:

כסף משנה כלי שיש לו כמין שני חוטמין וכו'. זה הוא קנישקנין דאיתא בפ' בתרא דע''ז (דף ע"ב:) אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקנין שרי וה''מ דקדים פסק ישראל אבל קדם פסק עכו''ם לא ומשמע לי דטעמא קדם פסק עכו''ם לא לפי שהיין הנוגע בפי העכו''ם חוזר ומתערב עם היין שבכלי ואיני יודע למה נתן רבינו טעם מפני שהיין בא מכחו הא עדיפא מינה הל''ל שהיין שנגע בפי העכו''ם יורד ומתערב עם היין שבכלי. וכן יש לתמוה על הראב''ד שכתב ויאסור כל מה שישאר בו שהרי בא היין מכחו אמר אברהם אני אומר והוא שהתחיל למשוך עכ''ל. שמאחר שכתב רבינו והעכו''ם מוצץ ושותה מן החוטם השני הא פשיטא שנמשך היין ועוד מאי התחיל למשוך כיון שהוא שותה הא ודאי שנמשך הרבה. ואפשר דאשמעינן רבינו בנתינת טעם זה שנתן דאפי' לא נגע היין לפיו של עכו''ם אלא שהתחיל למצוץ הרי אותו היין בא מכחו ואוסר מה שנשאר בכלי וזו בעצמה היתה כוונת הראב''ד שמכיון שהתחיל למשוך העכו''ם היין נאסר מפני שבא מכחו וכשיחזור אוסר היין הנשאר בכלי. ומ''ש והוא שהתחיל למשוך הוי כאילו כתב כיון שהתחיל למשוך ופסק רבינו כהא דמר זוטרא וכן פסקו הרי''ף והרא''ש ודלא כתוספות שפסקו אהא דקאמר התם דרבה בר רב הונא גופיה שתי בקנישקנין תימה היאך היה שותה (בקנישקנין נהי דלא הוי חבור מ"מ) הוה ליה לחוש דילמא קדים פסיק עכו''ם ברישא ופ' ר''ח דלא מיירי עם העכו''ם אלא עם ישראל וקמ''ל דלא מיתסר בזמן הזה משום שמחה (לאפוקי ממאן דאסר במסכת שבת לשתות בקנישקנין בזמן הזה פ' במה אשה) (דף ס"ב:) עכ''ל. ומה שהקשו שהיה לו לחוש דילמא קדים פסיק עכו''ם יש לומר שהיה מסתכל בעכו''ם וכשהיה מרגיש שהעכו''ם רוצה לפסוק היה מקדים ופוסק הוא. וא''ת כיון דקי''ל דניצוק חיבור היכי שרי למשתי בקנישקנין דודאי חיבורו של כלי לא גרע מניצוק, תירץ הר''ן בשם הראב''ד דכי אמרי' ניצוק חיבור הני מילי מאי דאתי בההוא פתחא או בההיא ברזא אבל בקנישקנין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעכו''ם ומשום הכי לא הוי חיבור:

לחם משנה כלי שיש לו כמין שני חוטמין וכו' הרי זה מותר והוא שיקדים הישראל ויפסוק. שם קנישקנין שרי והני מילי דקדם ופסק ישראל אבל קדם ופסק העכו''ם לא ע''כ. ומ''ש ויאסור בו שהרי בא היין מכחו קשה דלמה לי טעמא דבא מכחו תיפוק ליה משום ניסוך דהא נסכו בפיו. לכך נ''ל דרבינו סובר דאין ניסוך בפה דקדח במינקת וטעם מן הניסוך לאו משום ניסוך הוא אלא משום כחו. והשתא יש לתמוה טובא למה שכתב למעלה בריש פרק זה בשאר איבריו דעד השתא לא הוה קשה לן אלא דלמה נקט לשון רבים כיון דאינו אלא הפה לבד אבל השתא דאמרינן דאפילו בפה אין ניסוך לדעתו קשה יותר ושמא יש לדחוק לשונו ולפרשו כאשר ביארתיו למעלה. ובהשגות א''א אני אומר והוא שהתחיל למשוך ע''כ. ודבריו צריכין ביאור ונראה לי ביאורם דלהראב''ד ז''ל קשיא ליה בהך דקנישקנין דליתסר מטעם ניצוק ותירץ הוא ז''ל דכי אמרינן ניצוק הוי חיבור ה''מ מאי דאתי בההוא פתחא או בההוא ברזא אבל בהאי קנישקנין מאי דאתי בברזא דישראל לא אתי בברזא דעכו''ם ומש''ה לא הוי חיבור ע''כ תירץ הר''ן ובשמו הובא בב''י סימן קכ''ו. ולפי זה כיון שהוא סובר דטעמא דלא נאסר משום ניצוק הוא משום דאתי בההיא ברזא אבל הכא לא אתי בברזא דישראל מאי דאתי בעכו''ם והם שני דברים חלוקים א''כ צריך להתנות ודאי שיתחיל הישראל למצוץ קודם שיתחיל העכו''ם למצוץ כמו שאנו מתנים שיפסוק קודם והטעם משום דאי עכו''ם מתחיל למצוץ הרי נאסר כל היין שבכלי מטעם ניצוק ואין לומר דלא אתי בברזא דישראל מאי דאתי בברזא דעכו''ם דכיון דאין הישראל שותה הכל הוא עומד לצאת בברזא דעכו''ם וא''כ ודאי שנאסר הכל משום ניצוק ואיך יוכל הישראל למצוץ אחרי כן א''ו צריך לדעתו שיתחיל הישראל למצוץ תחלה. זה ביאור דבריו ז''ל אבל אין כאן תפיסה על רבינו כלל שהוא ז''ל אמר דאין איסור כאן מטעם ניצוק וכמו שביארתי:

טו עַכּוּ''ם שֶׁמָּצַץ הַיַּיִן מִן הֶחָבִית בְּמֵינֶקֶת אָסַר כָּל הַיַּיִן שֶׁבָּהּ. שֶׁכְּשֶׁיִּפָּסֵק יַחֲזֹר הַיַּיִן שֶׁעָלָה בַּמֵּינֶקֶת בִּמְצִיצָתוֹ וְיִפּל לֶחָבִית וְיֶאֱסֹר הַכּל:

כסף משנה עכו''ם שמצץ היין מן החבית במינקת וכו'. בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ח) אגרדמים עכו''ם שקדח במינקת והעלה וכו' זה היה מעשה ואסרוהו ומפשט דברי רבינו נראה שאפי' לא נגע היין לפיו מאחר שעלה היין מכח מציצתו נאסר ואוסר שאר יין שבחבית ודלא כדפירש''י והר''ן שמעלה היין לפיו ומ''מ יש לדחוק ולפרש דברי רש''י בענין שלא יחלוק על רבינו:

טז עַכּוּ''ם שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהוּא הוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶן לְשָׁמְרָן אֲפִלּוּ הִפְלִיגוּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי [ע] מִיל הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת. שֶׁאֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר עַתָּה יֵצֵא לְפָנֵינוּ וְיִרְאֶה אוֹתָנוּ. וְאִם אָמַר לָהֶם לְכוּ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרֵיכֶם אִם נִתְעַלְּמוּ מֵעֵינָיו כְּדֵי שֶׁיִּפְתְּחוּ פִּי הַכַּד וְיַחְזְרוּ וְיָגִיפוּ אוֹתָהּ וְתִיגוֹב הֲרֵי הַיַּיִן כֻּלּוֹ אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. אִם פָּחוֹת מִכֵּן מֻתָּר:

לחם משנה עכו''ם שהיה מעביר עם ישראל וכו'. כתב הרב כ''מ דרבינו גורס כדי מיל ואינו נראה כן דבהלכות מטמאי משכב ומושב פ' י''ג כתב היו חמריו ופועליו וכו' אע''פ שהפליגו יותר ממיל משמע דגריס יותר ממיל ומ''ש כדי מיל לאו בדוקא נקטיה גם מה שכתב דרבינו השמיט אוקימתא דדרך עקלתון סובר דלא נאמר זה בגמרא אלא לענין טהרות קשה דאם כן היה לו להזכיר האי אוקימתא דדרך עקלתון גבי טהרות שם בהלכות מטמאי משכב ומושב וכבר הקשה שם הרב כסף משנה כן ותירץ שבכלל מה שאמר והם מפחדים ליגע הוא נכלל זה דסובר רבינו דבא להם דרך עקלתון דאמר רבא לאו דוקא אלא כל שבא אחריהם כדרך עקלתון כיון שהם אינם רואים אותו והוא רואה אותם וא''כ התירוץ הזה עצמו נוכל לומר כאן. ועוד מבואר הדבר כאן שכתב עתה יצא לפנינו ויראה אותנו כלומר לא יבא מאחוריו אלא יבא בדרך עקלתון ויצא לפנינו. גם מה שכתב ועוד דהכא מיירי בחביות סתומות קשה דאין חילוק בין פתוחות לסתומות אלא היכא דהודיעו כדכתב הוא עצמו לקמן דבסתומות בעינן כדי שיפתח וכו' ובפתוחות אפי' לא שהא חיישינן דילמא נגע אבל כל זמן שלא הודיעו שניהם שוים וא''כ הכא דאיירי שלא הודיעו דלא אמר להם לכו ואני אבא אחריכם כמו בסיפא א''כ פתוחות וסתומות שוים ובכולהו בעינן דרך עקלתון. גם מ''ש דרבינו פליג על הר''ן שכתב דמניח יינו בקרון ומניח עכו''ם בחנותו דשריותא דידהו איירי אפילו בפתוחות ושרבינו חולק עליו דסבירא ליה דלא הוי אלא בסתומות, תמהני עליו דהר''ן לא כתב אלא רישא דבבא דאיירי בלא הודיעו ואית בהו שריותא דקאמר דפתוחות וסתומות שוין אבל סיפא דמתני' דאיירי בהודיעו ודאי דיש חילוק בין פתוחות לסתומות וכמ''ש רבינו אבל בפתוחות אפילו לא שהה מאחר שהודיען וכו' וא''כ אין חילוק כלל בין הר''ן לרבינו וכל זה הטורח שטרח להעמיד דברי רבינו מצאתי דהר''ן בהדיא כתב שם כדברי רבינו דהיכא דהודיעו יש חילוק בין פתוחות לסתומות ובלא הודיעו הוא דכתב דשוים. ומ''מ יש לדקדק בדבריו דכיון דבבא ראשונה איירי בסתומות ואינך בבי איירו בפתוחות א''כ למא עביד בגמרא צריכות כיון דלא דמו להדדי דחדא לא איירי בגוונא דחברתה א''כ לא איצטריך צריכותא: הרי היין כלו אסור בשתיה וכו'. כתב רבינו אסור בשתיה מפני שהוא סובר דכל יין דמופקד בחותם אחד הוא מותר בהנאה וכמ''ש לקמן בפרק י''ב המפקיד בחותם אחד הרי זה מותר בהנאה וכאן חתימת החבית היא סימן אחד. וא''ת והרי לקמן כתב והוא שייחד לו קרן זוית כלומר דאם לא ייחד לו קרן זוית אע''פ שיש בו חותם אחד אסור וכאן במעביר כדי יין בכל הני ליכא קרן זוית וא''כ אפילו בהנאה ליתסר. וי''ל דשאני התם דהוא מפקיד בביתו ולכך בעינן קרן זוית אבל הכא דאינו מפקידו בביתו בלאו קרן זוית סגי:

יז וְכֵן הַמֵּנִיחַ עַכּוּ''ם בַּחֲנוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנַס כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הַיַּיִן מֻתָּר. וְאִם מוֹדִיעוֹ [פ] שֶׁהוּא מַפְלִיג וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִיגוֹב הַיַּיִן אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. וְכֵן הַמֵּנִיחַ יֵינוֹ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה עִם הָעַכּוּ''ם וְנִכְנַס לָעִיר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו הַיַּיִן מֻתָּר. וְאִם הוֹדִיעָן שֶׁהוּא מַפְלִיג וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִיגוֹב הַיַּיִן אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת. אֲבָל בִּפְתוּחוֹת אֲפִלּוּ לֹא שָׁהָה מֵאַחַר שֶׁהוֹדִיעָן שֶׁהוּא מַפְלִיג הַיַּיִן אָסוּר:

כסף משנה (טז-יז) עכו''ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום וכו'. משנה בפ' בתרא דע''ז (דף ס"ט) עכו''ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם היה בחזקת משתמר מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגוב רשב''ג אומר כדי שיפתח (את החבית) ויגוף ותיגוב ופירש''י אם הודיע שמפליג שמתרחק וחביות סתומות היו שיעורו בכדי שישתום וכו' אם (הוא) שהה כדי שיקוב העכו''ם נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור. רשב''ג אומר אינו נאסר אלא עד שישהה כדי שיפתח את כל מגופת החבית וא''א לנוטלה שלא תשבר (את) כולה. ויגוף ויעשה מגופה אחרת חדשה ותיגוב תיבש אבל לסתימת חור לא חששו משום דמינכרא ע''כ, ואיפסיקא בגמ' הלכתא כרשב''ג. ואמרי' בגמ' ה''ד בחזקת המשתמר כדתניא הרי שהיו חמריו ופועליו טעונים טהרות אפי' הפליג מהם יותר ממיל טהרותיו טהורות ואם אמר להם לכו ואני בא אחריכם כיון שנתעלמה עינו מהם טהרותיו טמאות. וקשיא לי מאי האי דקתני יותר ממיל דאפי' כמה פרסאות הוי בכלל יותר ממיל ואפשר דמעט יותר ממיל קאמר ומדברי רבינו נראה שהיה גורס כדי מיל והיא הגירסא הנכונה וכן גירסת הרי''ף והרא''ש. ואיכא למידק מאי בעי ה''ד בחזקת המשתמר הא כל שאינו מודיעו שהוא מפליג הוי בחזקת משתמר ואפשר דגמ' מתני' קשיתיה אמאי קתני אם היה בחזקת משתמר הוה ליה למיתני עכו''ם שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו': ודע דבגמ' בעי אברייתא מ''ש רישא ומ''ש סיפא ואוקי רבא רישא בבא להם דרך עקלתון כלומר שבעה''ב יכול לבוא דרך עקלתון דמירתת השתא אתי א''ה סיפא נמי כיון דאמר להם לכו ואני בא אחריכם סמכא דעתייהו ופסקה הרא''ש שכתב וז''ל ומוקי רישא בבא להם דרך עקלתון וכ''נ מדברי הר''ן אבל הרי''ף ורבינו השמיטו זאת האוקימתא ונ''ל שטעמם מפני שהם מפרשים דלא קאי האי אוקימתא אלא לענין טהרות דבנגיעה בלבד הן מטמאות אבל לא לענין יי''נ שאינו נאסר בנגיעה בלבד אם לא שכשך ועוד דהכא מיירי בחביות סתומות כמ''ש רבינו לקמן בסמוך. ומ''ש רבינו וכן המניח עכו''ם בחנותו וכו' וכן המניח יינו בקרון או בספינה וכו', גם זה משנה שם ומשמע לרבינו דכי קתני בכל הני אסור כיון שהם סתומות ואינו אלא משום חששא שמא טרח ופתח וגף לא מיתסר אלא בשתיה. ומ''ש רבינו וכל הדברים האלו בחביות סתומות אבל בפתוחות אפי' לא שהה וכו', פשוט הוא דמתני' לא מיירי אלא בסתומות מדקתני ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום וכו' אבל בפתוחות כיון שנעלמו מעיניו איכא למיחש שנגע בהם ואסור בהנאה ומשמע לרבינו דדוקא כשמודיעו שהוא מפליג אבל אם לא הודיעו לא חיישינן שמא נגע משום דכל שעה מירתת דילמא השתא אתי וחזי לי. וכתב הר''ן דאע''ג דבבא דעכו''ם שהיה מעביר מיירי בסתומות הנך בבי דמניח יינו בקרון ומניח עכו''ם בחנותא שריותא דידהו אפי' בפתוחות היא כיון שאין העכו''ם נושא אותם והביא ראיה מדין היה אוכל עמו על השלחן דקתני אם א''ל הוי מוזג ושותה אף מה שעל הדולפקי אסור חביות פתוחות אסורות מכלל דברישא אפי' פתוחות מותרות עכ''ל. ורבינו סבר דמניח יינו בקרון ומניח עכו''ם בחנותו לא שרי אלא בסתומות דוקא דומיא דרישא והא דקתני בהיה אוכל עמו על השולחן חביות פתוחות אסור לאו לדיוקי מינה דבבבי דרישא פתוחות מותרות אלא לגופה אצטריך דסד''א כיון שהוא טרוד באכילה אע''פ שא''ל הוי מוזג ושותה לא חיישינן שיגע אלא ביין שעל השלחן ושעל הדולפקי אבל שאר חביות אפי' פתוחות שרי שאינם בכלל הוי מוזג ושותה קמ''ל דאף הן בכלל הוי מוזג ושותה ואע''פ שהר''ן הביא ראיה מהתוספתא דקתני פרואר שישראל ועכו''ם כונסין לתוכו יין אע''פ שחביות פתוחות והעכו''ם יושב מותר מפני שהן בחזקת המשתמר. י''ל דלא מכרעא מאחר דלא מיתניא בגמ'. ועי''ל דההיא דפרואר מיירי כשאין לעכו''ם שום שייכות ביין הישראל משא''כ במניח יינו בקרון ובספינה שהעכו''ם הוא בעל הקרון או הספינה וכן מניח עכו''ם בחנותו יש לו שייכות ביין שבחנות א''נ פרואר שאני שהוא כמו פונדק שתמיד נכנסין שם ישראלים ועכו''ם והיינו דקתני מפני שהן בחזקת המשתמר כלומר שחזקה שישראל נכנס ויוצא בו. ומ''ש ישראל שהיה אוכל עם העכו''ם וכו'. משנה שם:

לחם משנה וכן המניח עכו''ם בחנות וכו'. כאן כתב הר''ן דלא בעינן דרך עקלתון דכי בעינן דרך עקלתון היינו כשהעכו''ם אוחז החבית בידו על כתפו אבל במניח עכו''ם בחנותו וישראל וכו' לא וכן נראה מלשון רבינו שלא הזכירו. וקשה דא''כ למה הוצרכו בגמרא (דף ס"ט:) לומר אי תנא בקרון ובספינה משום דסבר וכו' אבל עכו''ם בחנותו וכו' לימא דצריכי תרתי שהדינים הם חלוקים דבעכו''ם בחנותו לא בעינן דרך עקלתון ובשאר בעינן עקלתון. ויש לומר דהיינו הצריכותא דקאמרה בגמרא משום דסבר דילמא אתי וכו' כלומר דבקרון בעינן דרך עקלתון אבל עכו''ם בחנותו דליכא למימר אתי דרך עקלתון אדרבא דאיכא למימר אחיד לה אבבא ועביד כל דבעי לא תשתרי קמ''ל:

יח יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה אוֹכֵל עִם הָעַכּוּ''ם וְהִנִּיחַ יַיִן פָּתוּחַ עַל הַשֻּׁלְחָן וְיַיִן פָּתוּחַ עַל הַדֻּלְפְּקִי וְיָצָא. שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן אָסוּר וְשֶׁעַל הַדֻּלְפְּקִי מֻתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ מְזֹג וּשְׁתֵה כָּל הַיַּיִן הַפָּתוּחַ שֶׁבַּבַּיִת אָסוּר:

יט הָיָה שׁוֹתֶה עִם הָעַכּוּ''ם וְשָׁמַע קוֹל [צ] תְּפִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיָצָא אַף הַיַּיִן הַפָּתוּחַ מֻתָּר. שֶׁהַנָּכְרִי אוֹמֵר עַתָּה יִזְכֹּר הַיַּיִן וְיָבוֹא בִּמְהֵרָה וְיִמְצָא אוֹתִי נוֹגֵעַ בְּיֵינוֹ וּלְפִי זֶה אֵינוֹ זָז מִמְּקוֹמוֹ וְאֵין נֶאֱסַר אֶלָּא מַה שֶּׁלְּפָנָיו בִּלְבַד:

כסף משנה היה שותה עם העכו''ם וכו'. עובדא בפ' בתרא דע''ז (דף ע') ואמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא מדכר ליה לחמריה והדר אתי ומשום דאיכא לאקשויי מאי שנא ממתני' דהיה אוכל עמו על השולחן ויצא מה שעל השלחן אסור לפיכך כתב ואינו נאסר אלא מה שלפניו בלבד כלומר שאף כאן מה שלפניו אסור:

לחם משנה היה שותה עם העכו''ם מותר וכו' ואינו נאסר אלא מה שלפניו. כתב כן לתרץ קושיית התוס' שהקשו ממתני' דהיה אוכל עמו על השולחן כדכתב הרב כ''מ וז''ל בפ' השוכר (דף ע') על הא עובדא ודוקא היינו שעל הדולבקי שרי כדתנן במתני' ורבא קמ''ל דקל צלויי דלא הודיעו כמפליג דמי אי נמי שאפילו על השלחן מותר ובדלא אמר לו הוי מוזג ושותה ע''כ. והאי לישנא דאי נמי קשה טובא דמשמע דתירוצא קמא הוי כדא''ל מזוג ושתה ואי הכי אפילו שעל הדולבקי אסור והיכי קאמר בתירוצא קמא דעל הדולבקי שרי כדתנן במתני' ותירוצה בתרא ג''כ קשה דאפילו דלא אמר לו מזוג ושתה קאמר במתני' דעל השלחן אסור וא''כ היכי תריץ דאיירי דלא אמר לו מזוג ושתה ולהכי על השלחן מותר:

כ עַכּוּ''ם וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ דָּרִין בֶּחָצֵר אַחַת וְיָצְאוּ שְׁנֵיהֶם בְּבֶהָלָה לִרְאוֹת חָתָן אוֹ הֶסְפֵּד. וְחָזַר הָעַכּוּ''ם וְסָגַר [ק] הַפֶּתַח וְאַחַר כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הַיַּיִן הַפָּתוּחַ שֶׁבְּבֵית יִשְׂרָאֵל בְּהֶתֵּרוֹ. שֶׁלֹּא סָגַר הָעַכּוּ''ם אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁכְּבָר נִכְנַס הַיִּשְׂרְאֵלִי לְבֵיתוֹ וְלֹא נִשְׁאַר אָדָם בַּחוּץ וְכִמְדֻמֶּה לוֹ שֶׁהוּא קְדָמוֹ:

כסף משנה עכו''ם וישראל שהיו וכו'. שם ההוא חמרא דישראל דהוה יתיב בביתא דהוה דייר ישראל בעליונה ועכו''ם בתחתונה שמעו קל תיגרא נפקו קדים אתא עכו''ם אחדיה לדשא באפיה אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דקדים אתאי אנא קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה וקא חזי לי. ומפרש רבינו דשמעו קל תיגרא היינו ששמעו קול הברה של חתן או של הספד ויצאו בבהלה ובמקום עליונה ותחתונה כתב שהיו דרים בחצר אחת וחזר העכו''ם וסגר פתח החצר לומר דעליונה ותחתונה לאו דוקא ומדקדוק דברי רבינו נראה דדוקא בשיצאו בבהלה הוא דתלינן בהכי אבל אם יצאו שלא בדרך בהלה לא דאיכא למיחש שמא ראה את הישראל בשוק והניחו שם ובא לבית לנסך ואינו מתירא שיראנו מן העליה שהרי הניחו בשוק אבל כשיוצאים בבהלה לפעמים מניח אדם את חבירו בשוק וכשבא לבית מוצא שקדמו ובא לבית שמתוך הבהלה עובר לפניו ואינו מרגיש בו ומש''ה איכא למימר שמתירא העכו''ם שקדמו:

לחם משנה עכו''ם וישראל שהיו דרים בחצר אחת וכו' ישראל בהיתרו. נראה דההיא עובדא דגמרא (דף ע') לא מפרש לה רבינו כרש''י ז''ל דאילו לפירוש רש''י ז''ל כשאמר בגמרא דהוה דייר ישראל בעליונה ועכו''ם בתחתונה ויין היה בתחתונה הבית שהיה דר שם העכו''ם והא דשרי חמרא משום דישראל הוא עומד למעלה וראהו בארובה שלמעלה למטה ולכך נקט עליונה ותחתונה אבל לפי' רבינו איירי שהיין בעליונה היכא דישראל היה דר שם והעכו''ם סגר דלת החצר וז''ש אחדיה לדשא באפה ר''ל פתח החצר ואמר רבא דחמרא שרי משום דכשהעכו''ם עייל פתח החצר אינו עולה בעליונה לנסך דסבור הוא דבא הישראל לביתו ולכך אינו עולה שם לנסך ולפי זה לאו דוקא עליונה ותחתונה אלא הוא הדין שני בתים סמוכים זה לזה בחצר אחת ונעל פתחה דחצר העכו''ם לא בא לנסך דירא הוא שמא יבא הישראל בביתו. ודבר זה הוא פשוט והוצרכתי לכתוב זה מפני שהרב כ''מ כתב בלשונו ואינו מתיירא שיראנו מן העליה וכו' משמע דאית ליה דפי' רבינו כפי' רש''י ז''ל ואינו כן אלא הם רחוקים זה מזה: עכו''ם וישראל שהיו דרין בחצר אחת וכו' וחזר העכו''ם וסגר הפתח וכו'. שם (דף ע') ההוא חמרא דישראל דהוה יתיב בביתא דהוה דייר ישראל בעליונה ועכו''ם בתחתונה וכו' אמר רבא חמרא שרי מימר אמר וכו' ופירש''י ישראל בעליונה ועכו''ם בתחתונה והיין בתחתונה וישראל רואהו מלמעלה ע''כ. ולפי זה ק''ק דהיה לו לבעל הגמרא לפרש דדוקא החביות שכנגד הארובה מלמעלה הם מותרות אבל דהאי גיסא והאי גיסא אסור כי היכי דאמרו למעלה כל להדי ברזא שרי דהאי גיסא ודהאי גיסא אסור. ולכך נראה יותר פי' רבינו שהוא נראה שמפרש שהיו דרים בחצר אחת והישראל היה בעליונה ועכו''ם היה בתחתונה והיין היה בבית הישראל שהוא בעליונה ויצאו מפתח החצר וחזרו לא חיישינן שמא עלה עכו''ם לבית הישראלי ונסכו משום דאמר כי היכי דקדים וכו'. וא''ת בלאו האי טעמא אמאי לא שרי משום דודאי לא יגע כיון שהוא נתפס כגנב בבית הישראלי מה לו שם כיון שאין לו חלק באותו היין דהא במעשה דלעיל מיניה דההוא ביתא דהוה יתיב חמרא וכו' הרגיש רש''י ז''ל קושיא זו ותירץ שיש לעכו''ם חלק באותו היין וכן כתב רבינו לקמן גבי ההוא מעשה ואמר יין של ישראל ושל עכו''ם בבית אחד וכו', וא''כ הכא דאין לו חלק באותו היין כלל אמאי לא שרי מטעם שנתפס כגנב. וי''ל דכיון דהם דרים בחצר אחת אית ליה לאשתמוטי ולומר באתי לביתך לבקש אותך שכן דרך השכנים ליכנס זה בבית זה ולכך לא שרי מהאי טעמא אם לאו מטעמא אחרינא דכי היכי דקדים וכו'. זה נראה פי' רבינו ולמדתי אותו מדבריו שכתב הכי היין הפתוח שבבית הישראלי בהיתרו שלא סגר וכו' משמע דהיין למעלה הוא:

כא יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשֶׁל עַכּוּ''ם בְּבַיִת אֶחָד וְהָיוּ חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת וְנִכְנַס הָעַכּוּ''ם לַבַּיִת וְנָעַל הַדֶּלֶת בַּעֲדוֹ נֶאֱסַר כָּל הַיַּיִן. וְאִם יֵשׁ חַלּוֹן בַּדֶּלֶת שֶׁמִּסְתַּכֵּל מִמֶּנּוּ הָעוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַפֶּתַח וְרוֹאֶה כְּנֶגְדּוֹ כָּל הֶחָבִיּוֹת שֶׁכְּנֶגֶד [ר] הַחַלּוֹן מֻתָּרוֹת. וְשֶׁמִּן הַצְּדָדִין אֲסוּרוֹת שֶׁהֲרֵי מְפַחֵד מִן הָרוֹאֶה אוֹתוֹ:

כסף משנה יין של ישראל ועכו''ם וכו'. עובדא שם וגירסת רבינו ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו''ם וכך היא גירסת הרי''ף והרשב''א ומשמע לרבינו דמיירי שהחביות פתוחות מדלא הצריכו שישהא כדי שיפתח ויגוף ותיבש. ומ''ש וכן אם שאג ארי וכיוצא בו וכו', ג''ז עובדא שם. ומה שכתב רבינו שהרי מפחד מן הרואה אותו. דבר פשוט הוא דאשריותא דכל החביות שכנגד החלון קאי ועלה קאי וכן אם שאג ארי:

לחם משנה יין של ישראל ועכו''ם וכו'. שם ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וכו' וכתב רבינו יין של ישראל ושל עכו''ם וכו' משום דאי לאו הכי נתפס כגנב ושרי וכן פירש רש''י ז''ל כמ''ש:

כב וְכֵן אִם [ש] שָׁאַג אֲרִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּבָרַח הָעַכּוּ''ם וְנֶחְבָּא בֵּין הֶחָבִיּוֹת הַפְּתוּחוֹת הַיַּיִן מֻתָּר שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל אַחֵר נֶחְבָּא כָּאן וְהוּא רוֹאֶה אוֹתִי כְּשֶׁאֶגַּע:

כג אוֹצָר שֶׁל יַיִן שֶׁהָיוּ חָבִיּוֹתָיו פְּתוּחוֹת וְיֵשׁ לְעַכּוּ''ם חָבִיּוֹת אֲחֵרוֹת בְּאוֹתוֹ הַפֻּנְדָּק. וְנִמְצָא הָעַכּוּ''ם עוֹמֵד בֵּין חָבִיּוֹת יִשְׂרָאֵל הַפְּתוּחוֹת. אִם נִבְהַל כְּשֶׁנִּמְצָא וְנִתְפַּשׂ עָלָיו [ת] כְּגַנָּב הַיַּיִן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה שֶׁמִּפַּחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ אֵין לוֹ פְּנַאי לְנַסֵּךְ. וְאִם לֹא נִתְפַּשׂ כְּגַנָּב אֶלָּא הֲרֵי הוּא בּוֹטֵחַ שָׁם הַיַּיִן אָסוּר. * וְתִינוֹק הַנִּמְצָא בֵּין הֶחָבִיּוֹת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ כָּל הַיַּיִן מֻתָּר:

ההראב"ד ותינוק הנמצא בין החביות וכו'. א''א זה כתב בשביל שראה ההיא רביתא דאשתכחא ביני דני והוה נקיטא אופיא בידה נדמה לו אף על פי שלא היתה נתפסת כגנב התירו את היין מפני שהיתה תינוקת. ולא היא נתפסת כגנב היתה ואף על פי שהיתה אופיא בידה התירוהו:

כסף משנה אוצר של יין וכו'. ג''ז שם ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל אישתכח עכו''ם דהוה יתיב ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואי לא אסור ופירש''י בס''פ ר' ישמעאל (דף ס"א:) אם נתפס עליו כגנב אם עכו''ם חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס עליו כגנב חמרא שרי בשתיה ואי לא אסור אף בהנאה דודאי נגע. ורבינו גורס דהוה יתיב ביה חמרא דישראל ועכו''ם ומפרש שהיו החביות פתוחות ונראה לומר כדפרש''י בס''פ ר' ישמעאל שאע''פ שאינו נתפס כגנב על הכניסה כיון שיש לו יין באותו פונדק מאחר שהוא נתפס כגנב על הנגיעה שרי. ומ''מ קשיא לי דפתח באוצר וסיים בפונדק ומשמע שהפונדק יש בו אוצרות וכיון שהאוצר של הישראל מיוחד לו אע''פ שהעכו''ם יש לו חביות באמצע הפונדק או באוצר אחר שבפונדק למה לא יהא נתפס על כניסתו באוצר המיוחד לישראל. ולכן נראה שרבינו מפרש אם נתפס כגנב על הכניסה כדפירש''י פ' השוכר את הפועל (דף ע') והכי דייק מ''ש אם נבהל כשנמצא. ואפשר לפרש בדברי רבינו שהוא מפרש פירוש מחודש בנתפס עליו כגנב דהיינו לומר שאם כשנמצא העכו''ם בין חביות ישראל נבהל ונשתנו פניו כאילו הוא גנב מותר שהדברים מוכיחים שמחמת אימתו לא נגע ואם לא נבהל כשמצאוהו אלא היה בוטח כגוי אשר צדקה עשה חיישינן שמא נגע: ומ''ש ותינוק הנמצא בין וכו'. כתב הראב''ד א''א זה כתב בשביל שראה וכו'. הא איתא בפ' בתרא דע''ז (דף ע':) ההיא רביתא דאתשכח דהוי בי דני והות נקיטא אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלתה ואע''ג דליכא תו אימור איתרמויי איתרמו לה ופירש''י ודוקא רביתא שאינה יודעת מטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא. אבל התוס' כתבו לא מצינו חילוק זה בכל מקום לכן נראה דלאו דוקא רביתא דה''ה גדולה אלא דעובדא הכי הוה וכ''כ הרשב''א וכן דעת הראב''ד וקשיא לי לדעתם למה לא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת ונ''ל דאה''נ דמפלגינן בה בהכי ולא חשה הגמרא לפלוגי בהכי משום דבעובדי אחריני אשמעינן הכי ולא איצטריך לאשמועינן בהאי עובדא אלא אע''ג דנקיטא אופיא בידה לא אמרינן ודאי נגעה. וז''ש הראב''ד נדמה לו אע''פ שלא היתה נתפסת כגנב התירו היין כלומר נדמה לו ואינו כן שגם בה חילקו בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. ומה שסיים וכתב ואע''פ שהיתה אופיא בידה התירוה היינו לומר דלדברי רבינו איכא תרי חידושי בהאי עובדא אבל לדידיה ליכא אלא חד חידושא. ואין זו השגה דכיון דמטעם שהיא רביתא שרינן בכל גוונא שרי, וידים מוכיחות לפירוש רבינו מדלא חילקו בה בין נתפסת כגנב לאינה נתפסת. וכבר כתבתי שגם רש''י פירש כדברי רבינו דדוקא רביתא:

לחם משנה אוצר של יין שהיו חביותיו פתוחות וכו' ונתפס עליו כגנב וכו'. כתב הרב כ''מ נראה לומר כדפירש''י ז''ל בפ' ר' ישמעאל וכו' ולמטה כתב ולכך נראה שרבינו מפרש וכו' וכדפירש''י בפ' השוכר את הפועל, לכאורה נראה דס''ל דפליגי פירושי דרש''י אהדדי ואין האמת כן דרש''י פירש פ' ר' ישמעאל הכי משום דקאמר כרבא שהיה היין מונח ברחוב דאינו נתפס כגנב על הביאה כדפירשו שם התוס' אבל בפ' השוכר דאיירי בבית פירש נתפס כגנב על הביאה וכדפירשו שם התוס' וכן היא כוונת רש''י ולא פליג דידיה אדידיה. אלא שיש לומר דמה שכתב הרב כ''מ הוא דאע''ג דרש''י ז''ל מחלק בין זה לזה וכדכתבו התוס' רבינו מפרש כדפי' רש''י ז''ל בפ' השוכר דנתפס כגנב הוי על הכניסה בפ' ר' ישמעאל נמי הוי פירושו כך ואינו מחלק כרבא בין רחוב לבית: אוצר של יין שהיו חביותיו פתוחות וכו'. שם (דף ע') ההוא אושפיזא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל וכו' (עיין בכ"מ) ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא אשתכח עכו''ם דהוה קאי ביני דני אמר רבא אי אית ליה לאשתמוטי חמרא אסור ואי לא חמרא שרי ופירש''י x ז''ל דנתפס עליו כגנב הוא על הכניסה אבל אם אין נתפס כגנב על הכניסה אע''ג דנתפס כגנב על הנגיעה חמרא אסור. אבל רבינו מפרש דהך דנתפס כגנב הוא על הנגיעה דאי נתפס כגנב על הנגיעה אע''ג דאינו נתפס על הכניסה חמרא שרי שכן כתב אוצר של יין שהיו חביותיו וכו' ויש לעכו''ם חביות אחרות באותו הפונדק כלומר דבזה ודאי אינו נתפס כגנב על הביאה ומ''מ כתב שאם נתפס כגנב ר''ל על הנגיעה היין מותר. ובגמרא הקשו על זה מההיא דננעל הפונדק ותירצו דהתם דאית ליה לאישתמוטי ופירושו לדעת רבינו דאית ליה לאישתמוטי על הנגיעה הא לאו הכי אע''ג דננעל הפונדק מותר וקשה על רבינו מי הכריחו לפרש כן ולמה לא פירש כפירוש רש''י ז''ל. ועוד קשה אם כשננעל הפונדק מותר היכא דלית ליה לאישתמוטי על הנגיעה למעלה שכתב היין של ישראל ושל עכו''ם בבית אחד שבזה ודאי הוא נשמט מהכניסה מ''מ היה לו לרבינו לומר שם שאם אינו נשמט על הנגיעה דאע''ג דסגר הדלת מותר. לכך נראה לומר דרבינו הכריחו לפרש כך מפני שראה מעשה דסוף פ' ר' ישמעאל (דף ס"א:) דההוא כרבא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל אשתכח עכו''ם דהוה קאי ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי ופירשו התוספות שם דההוא כרבא ר''ל רחוב ובודאי דלא היה נתפס שם כגנב על הכניסה אלא על הנגיעה ומכל מקום אע''ג דאינו נתפס כגנב [אלא] על הנגיעה חמרא שרי ותו קשיא ליה הני תרי עובדי בגמ' דההוא ביתא וההוא אושפיזא למה לי הא לפי פירוש רש''י ז''ל תרוייהו חד מילתא הוו ובחדא מינייהו סגי לכך מפרש הוא ז''ל דההוא אושפיזא הוא פונדק שדרך הפונדק להיות שם מושכר לכל ויש יין לישראל ולעכו''ם ושם לא נתפס כגנב על הכניסה אבל נתפס הוא על הנגיעה ולכך ודאי (אסיר) [שרי] והיינו דומיא דההוא כרבא ועובדא דההוא ביתא שם מפרש רבינו דאם נתפס כגנב על הכניסה שרי ואי לא אסיר משום דהוי ביתא שמשמעות ביתא הוא בית המיוחד לישראל שאין לעכו''ם חלק באותו היין והוא נתפס כגנב על הכניסה אבל אם לא נתפס כגנב על הכניסה אע''ג דהוא נתפס על הנגיעה ודאי דחמרא אסיר משום דאיירי דסגר הדלת אע''ג שנתפס על הנגיעה אסור ולהכי מקשה עלה מההיא דננעל הפונדק ולהכי כתב רבינו לעיל יין של ישראל ושל עכו''ם וכו' כלומר שאינו נתפס על הכניסה והתם ודאי שאסור משום שסגר הדלת ולכך אע''ג דלית ליה לאישתמוטי על הנגיעה אסור כנ''ל לדעת רבינו. ועוד היה נ''ל לתרץ דרבינו לא חילק למעלה גבי יין של הישראל שאם נתפס כגנב על הנגיעה דשרי משום דסבירא ליה דבכניסה תליא מילתא ודין זה שכתב כאן נתפס על הכניסה מיקרי משום דמצי אמר ליה אע''פ שבכאן יש לך חביות למה באת בין החביות אשר הם שלי וא''כ זו נתפס על הכניסה מיקרי והכי דייק קצת לישנא דקאמר ונמצא עכו''ם עומד בין חביות ישראל הפתוחות וכן מפרש רבינו ההוא כרבא שהוא נתפס כגנב על הכניסה כלומר למה באת בין חביותי וכן מפרש ההוא אושפיזא דקאמר בגמרא ועובדא דההוא ביתא מפרש כפירש''י ז''ל ותרי עובדי צריכי והראשון נ''ל עיקר: ותינוק הנמצא בין החביות וכו'. פ' השוכר (דף ע':) ההיא רביתא דאשתכחא דהות ביני דני והות נקיטא אופיא בידה אמר רבא חמרא שרי אימר מגבה דחביתא שקלתה וכו' ופירש''י ז''ל ודוקא רביתא דאינה יודעת בטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדולה מכי חזינן דנקיטא אופיא לא תלינן לקולא ע''כ. וכן פירש רבינו ואיירי אפילו שלא נתפסה כגנב. והתוס' ז''ל פירשו דלא שני לן בין גדולה לקטנה אלא דעובדא הוה בקטנה והחידוש הוא שאפילו שנקט אופייא מותר ואיירי בנתפסת כגנב וכן דעת הראב''ד בהשגות ולכך כתב א''א זה כתב בשביל שראה ההיא רביתא דאשתכחא והוה נקיטא אופיא בידה נדמה לו אע''פ שלא היתה נתפסת כגנב התירו את היין מפני שהיתה תינוקת ולא היא דנתפסה כגנב היתה ואע''פ שהיתה אופייא בידה התירוהו ע''כ. וכבר ביארנו דעת רבינו. ומ''מ קשה קצת למה לא השמיענו דאע''ג דנקיטא אופייא דמותר כמו שאמרו בגמרא דהיא רבותא טפי:

כד גְּדוּד שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה דֶּרֶךְ שָׁלוֹם כָּל הֶחָבִיּוֹת הַפְּתוּחוֹת שֶׁבַּחֲנוּיוֹת אֲסוּרוֹת וּסְתוּמוֹת מֻתָּרוֹת. וּבִשְׁעַת מִלְחָמָה אִם פָּשַׁט הַגְּדוּד בַּמְּדִינָה וְעָבַר אֵלּוּ וְאֵלּוּ מֻתָּרוֹת שֶׁאֵין [א] פְּנַאי לְנַסֵּךְ:

כסף משנה גדוד שנכנס למדינה וכו'. משנה פ' בתרא דע''ז (דף ע':) בולשת שנכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך. ופירש''י בולשת חיל. ובגמ' ורמינהי עיר שכבשה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות אמר רב מרי לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי. וכתב הר''ן בשעת שלום סתומות מותרות שכיון שהן סתומות ה''ז ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסתמם שאין אימת אדם עליהם וכ''ש דשרו לר' אליעזר דלא חייש לזיופא וסגי ליה בחותם אחד ומיהו בין לדידיה בין לרבנן דוקא סתומות במגופה של טיט אבל בפקוק של עץ כפתוחות דמו וכי מהדר ליה לפקק לאו משום אימתא אלא אורחא דמילתא. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות (לפי שאין פנאי לנסך) בין בכרקום של אותה מלכות בין של מלכות אחרת וכן מוכח בפ' האשה שנתארמלה. ומיהו דוקא בפתוחות מתחלתן אבל סתומות שנפתחו חיישינן להו עכ''ל. ועיין במ''ש המגיד משנה בפרק י''ח מהלכות איסורי ביאה:

לחם משנה אם פשט הגדוד ועבר. כלומר דאם לא עבר דילמא אחר המלחמה נסכו וכן נראה מדברי התוספות:

כה עַכּוּ''ם שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן אִם יֵשׁ לוֹ מִלְוֶה עַל אוֹתוֹ הַיַּיִן הֲרֵי זֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בּוֹ שׁוֹלֵחַ יָדוֹ וּמְנַסֵּךְ. וְאִם אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוֶה הַיַּיִן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה:

כסף משנה עכו''ם שנמצא עומד וכו'. משנה וגמרא פרק רבי ישמעאל (דף ס':). וא''ת אמאי לא מפליג הכא בין נתפס כגנב לאינו נתפס. וי''ל דה''פ אם יש לו עליו מלוה פשיטא שאינו נתפס כגנב ואסור ואם אין לו עליו מלוה מותר והוא שיהא נתפס כגנב:

לחם משנה עכו''ם שנמצא עומד בצד הבור של יין וכו'. משנה פ' ר' ישמעאל (דף ס':) עכו''ם שנמצא עומד וכו' ובגמרא אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו יין:

כו זוֹנָה עַכּוּ''ם בִּמְסִבָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַיַּיִן מֻתָּר שֶׁאֵימָתָן עָלֶיהָ וְלֹא תִּגַּע. אֲבָל זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית בִּמְסִבַּת עַכּוּ''ם יֵינָהּ שֶׁלְּפָנֶיהָ בְּכֵלֶיהָ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹגְעִין בּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ:

כסף משנה זונה עכו''ם וכו'. בפירקא בתרא דעבודה זרה (דף ס"ט ע') אמר רבא זונה עכו''ם וישראל מסובים אצלה חמרא שרי נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיי''נ לא תקיף להו זונה ישראלית ועכו''ם מסובין חמרא אסיר מ''ט הואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא כלומר ושבקה להו לנסוכי:

לחם משנה זונה עכו''ם במסיבה של ישראל. פ' השוכר (דף ס"ט:) אמר רבא זונה עכו''ם וישראל וכו' זונה ישראלית ועכו''ם מסובין חמרא אסיר מאי טעמא הואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא ע''כ. ופירש''י דשבקא להו לנסוכי ע''כ. ורבינו כתב מפני שהן נוגעין בו שלא מדעתה כלומר בעל כרחה ולכאורה נראה שאין פי' של רש''י כך אלא שהיה מניחה להם מדעתה לעשות כך ואפשר שפירושו של רש''י ז''ל הוא כך דר''ל דשבקה מפני שאינה יכולה למחות והוי שלא מדעתה:

כז עַכּוּ''ם הַנִּמְצָא בְּבֵית הַגַּת אִם יֵשׁ שָׁם לַחְלוּחִית יַיִן כְּדֵי [ב] לִבְלל הַכַּף עַד שֶׁתִּבְלל הַכַּף לְכַף שְׁנִיָּה צָרִיךְ לְהָדִיחַ כָּל בֵּית הַגַּת וִינַגֵּב. וְאִם לָאו מֵדִיחַ בִּלְבַד וְזוֹ הַרְחָקָה יְתֵרָה:

כסף משנה עכו''ם הנמצא בבית וכו'. עובדא פ' ר' ישמעאל (דף ס':) וכתב רבינו שזו הרחקה יתירה:

לחם משנה עכו''ם הנמצא בבית הגת וכו'. מה שאמר רבינו זו הרחקה יתירה הוא לתרץ קושית התוס' (דף ס') כיון דמשמע דלא חשיב ליה יין מדלא בעי ניגוב א''כ הדחה נמי לא ליבעי לזה תירץ הרחקה יתירה היא:

כח חָבִית שֶׁצָּפָה בַּנָּהָר אִם נִמְצֵאת כְּנֶגֶד עִיר [ג] שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל מֻתֶּרֶת בַּהֲנָיָה. כְּנֶגֶד עִיר שֶׁרֻבָּהּ [ד] עַכּוּ''ם אֲסוּרָה:

כסף משנה חבית שצפה בנהר וכו'. בפ' לא יחפור (ב"ב כ"ד) אתמר חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר כנגד עיר שרובה עכו''ם אסור ושמואל אמר אפילו נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל אסור וידוע דהלכתא כרב באיסורי:

לחם משנה חבית שצפה בנהר וכו'. יצא לו ממה שאמרו בפ' לא יחפור (דף כ"ד) איתמר חבית שצפה בנהר רב אמר נמצאה כנגד עיר שרובה ישראל מותר כנגד עיר שרובה עכו''ם אסורה ושמואל אמר וכו' ופסק כרב באיסורי ושם נתבאר דדוקא בחבית משום דהחביות מצויות ביד בעלי בתים ולכך אזלינן בתר רוב אנשי העיר אבל בנודות שהם כלים של המוכרים לבדם לא אזלינן אלא בתר רוב מוכרים וכדברי רבינו. ויש לתמוה על רבינו למה לא ביאר בהא דנמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר היינו היכא דאיכא עקולי ופשורי כלומר שהם מעמידים הספינה ולכך אין לתלות ברוב הסביבות שהם עכו''ם אלא בעיר הזאת שהיא קרובה לה אבל אי ליכא עקולי ופשורי הא קי''ל כר' חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב ותלינן ברוב הסביבות שהם עכו''ם וכל זה מבואר שם וכן קשה למה לא הזכיר בנודות דזוטרי ורברבי מותרים שהגדולים מוכיחים על הקטנים והטור כתבו בסימן קכ''ט וצ''ע:

כט מָקוֹם שֶׁהָיוּ רֹב מוֹכְרֵי הַיַּיִן בּוֹ יִשְׂרְאֵלִים וְנִמְצְאוּ בּוֹ כֵּלִים גְּדוֹלִים מְלֵאִים יַיִן וְהֵם כֵּלִים שֶׁדֶּרֶךְ הַמּוֹכְרִין לְבַדָּם לִכְנֹס בָּהֶם הַיַּיִן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּהֲנָיָה. חָבִית שֶׁפְּתָחוּהָ גַּנָּבִים אִם רֹב [ה] גַּנָּבֵי הָעִיר יִשְׂרָאֵל הַיַּיִן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה וְאִם לָאו אָסוּר:

כסף משנה מקום שהיו רוב מוכרי היין בו וכו'. בפרק לא יחפור הנהו זיקי דחמרא דאשתכחו בי קופאי שרנהו רבא לימא לא סבר לה לדרבי חנינא (דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב) שאני התם דרובא דשפוכאי ישראל נינהו וה''מ רברבי אבל זוטרי אימור מעוברי דרכים נפול ואי איכא רברבי בהדייהו אימור באברורי הוו מנחי. ופירש''י בי קופאי טמונים בין הגפנים שבכרם (והיא של ישראל וכו') באברורי (הוו מנחי) להשוות משא החמור. ונראה שרבינו מפרש בי קופאי שם מקום וכ''כ התוס' בשם הערוך ויש לתמוה על מ''ש רבינו מותרים בהנאה דכיון דרוב שפוכאי ישראל הוו אפילו בשתיה ה''ל למשרי והכי משמע לישנא דשריותא סתם. וי''ל דמשמע לרבינו דכיון דאמרינן לימא לא סבר לדרבי חנינא אלמא רוב העיר עכו''ם הוו ואמרינן בפ' אלו מציאות מצא חבית של יין בעיר שרובה עכו''ם מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה וכי מאחר דאסירא בהנאה מותרת משום מציאה למאי הלכתא אמר רב אשי לקנקנה, ומפני כך פירש רבינו דהא דשרא רבא לא התיר אלא הכלים ליהנות מהן אבל היין עצמו אסור כיון שרוב העיר היו עכו''ם ואע''ג דרובא דשפוכאי הוו ישראל מסתיין דשרי הכלים וז''ש הרי אלו מותרין דמשמע דקאי אקנקנים דאי אף איין קאי ה''ל למימר מותר ואפשר דמשום הכי לא אמר שרא רבא דמשמע שהתיר היין אלא שרנהו רבא כלומר התיר הכלים אבל לא היין אבל קשה דאי לא שרא רבא אלא הכלים מאי מתמה לימא לא סבר לה לדר' חנינא דאמר הלך אחר הרוב כלומר וכיון דרוב העיר עכו''ם היכי שרא והא דינא הכי הוא דמצא חבית של יין בעיר שרובה עכו''ם הקנקן מותר לפיכך צ''ל דשרנהו רבא וכן מותרים שכתב רבינו איין נמי קאי אלא דמשמע ליה לרבינו דאע''ג דרוב שפוכאי הוו ישראל כיון דרוב העיר עכו''ם מסתיין דנישרי יין וקנקנים בהנאה: חבית שפתחוה גנבים וכו'. בפ' בתרא דע''ז (דף ע'):

לחם משנה חבית שפתחוה גנבים וכו'. פרק השוכר (דף ע') הנהו גנבי דסלקי לפומבדיתא וכו' אמר רבא חמרא שרי מאי טעמא רוב גנבי ישראל נינהו עוד שם הוה עובדא בנהרדעא ואמר שמואל חמרא שרי וכו' ואמרו שם דכיון דאיכא דפתחי לשם ממונא הוה ליה ספק ספיקא ע''כ, כלומר ספק ישראל ספק עכו''ם ואת''ל עכו''ם ספק נגע ספק לא נגע וא''כ יש לתמוה על רבינו למה כתב דאי רוב גנבי העיר ישראל הא אפילו דהוי מחצה על מחצה גנבי ישראל שרי משום ספיקא. וראיתי להרא''ש ז''ל שכתב שאין דין זה מצוי בינינו משום טעמא דשרי בגמרא משום דס''ס הוא משום דכיון דדרכם היה לשום ממון בחביות היו באים גנבים אדעתא דממונא ולכך כיון דחזו חמרא הוי פרשי ולכך יש ספק כאן אם נגע אבל לדידן דאין אנו נוהגים לשום ממון בחביות אמרינן דודאי נגע ואין להתיר אלא ברוב גנבי ישראל ואולי יש לומר דלזה לא כתבו רבינו ואין טעם זה מספיק שהרי דרכו של רבינו לכתוב כל דינים האמורים בגמ' בין נהוג עתה בין אינו נהוג וא''כ הוא קשה למה לא כתב דין זה כלל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן