הלכות מאכלות אסורות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק שמיני - היד החזקה לרמב"ם

א גִּיד הַנָּשֶׁה נוֹהֵג בִּבְהֵמָה וְחַיָּה הַטְּהוֹרִין וַאֲפִלּוּ בִּנְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְנוֹהֵג בְּשָׁלִיל וּבְמֻקְדָּשִׁין בֵּין קָדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִים בֵּין קָדָשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. וְנוֹהֵג בְּיָרֵךְ שֶׁל יָמִין וּבְיָרֵךְ שֶׁל שְׂמֹאל. וְאֵין אָסוּר מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא שֶׁעַל כַּף [א] הַיָּרֵךְ בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לב-לג) 'אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ'. אֲבָל שְׁאָר הַגִּיד שֶׁלְּמַעְלָה מִן הַכַּף וְשֶׁלְּמַטָּה עַד סוֹפוֹ וְכֵן חֵלֶב שֶׁעַל הַגִּיד אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וּשְׁנֵי גִּידִין הֵן. [ב] הַפְּנִימִי הַסָּמוּךְ לָעֶצֶם אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. [ג] וְהָעֶלְיוֹן כֻּלּוֹ אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם:

מגיד משנה גיד הנשה נוהג בבהמה ובחיה וכו'. תחלת פ' (דף פ"ט) גיד הנשה נוהג בארץ ובח''ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ונוהג בשליל. ולא הוצרך רבינו לכתוב דין ח''ל ושלא בפני הבית שידוע שכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בח''ל ושלא בפני הבית וסתמו כפירושו. עוד במשנה (דף ק':) נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה והלכה כת''ק ולזה כתב רבינו הטהורין ופסק כר' יוחנן דאמר בגמ' אחד קדשים הנאכלין ואחד שאין נאכלין. ומ''ש ואפי' בנבלות וטריפות. מבואר בגמ' כמו שאזכיר למטה וכבר כתבתי פ''ז בדין גידו של שליל: ואין אסור מן וכו'. בגמרא (דף צ"ז) אמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנא' אשר על כף הירך. ומתבאר שם שצריך לחטט מדבריהם וקנוקנות שבו ושמנו של גיד אסור הכל מדבריהם דקי''ל כר''מ (דף צ"ב:) דאמר הכין וכשמואל דקאי התם כוותיה: ושני גידין הן וכו'. שם (דף צ"ג:) מימרא דשמואל:

לחם משנה גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה הטהורין וכו'. כתב הרב המגיד ופסק כרבי יוחנן דאמר בגמרא אחד קדשים וכו'. כבר כתבתי על זה בפרק עשירי מהלכות מעשה הקרבנות יעו''ש. עוד כתב הרב המגיד ולא הוצרך רבינו לכתוב דין ח''ל וכו' אף על גב דבזרוע ולחיים בהלכות בכורים וכן באותו ואת בנו פרק י''ב מהלכות שחיטה הזכיר שנוהג בכל המקומות אף על גב דשם פירש כאן לא חשש דסתמו כפירושו וכיון דבמקצת מקומן פירש די לו בכך ומ''מ אין טעמו של הרב המגיד ברור:

ב הָאוֹכֵל מִגִּיד הַנָּשֶׁה הַפְּנִימִי מִמָּקוֹם שֶׁעַל הַכַּף לוֹקֶה. וְאִם אָכַל מֵחֶלְבּוֹ אוֹ מִשְּׁאָר הַגִּיד הַפְּנִימִי אוֹ מִכָּל הַחִיצוֹן מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכַמָּה שִׁעוּר אֲכִילָה. כְּזַיִת. וְאִם אָכַל הַגִּיד שֶׁעַל הַכַּף כֻּלּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת לוֹקֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא [ד] כִּבְרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ:

מגיד משנה האוכל מגיד הנשה וכו'. חיוב המלקות שם (דף צ"ו) במשנה ובגמ' וחיוב המכת מרדות באיסור של דבריהם ידוע: וכמה שיעור אכילה וכו'. משנה שם האוכל מגיד הנשה כזית סופג ארבעים ואכלו ואין בו כזית חייב ואמרו בגמרא מפני שהוא בריה:

ג אָכַל כְּזַיִת מִגִּיד שֶׁל יָמִין וּכְזַיִת מִגִּיד שֶׁל שְׂמֹאל. אוֹ שֶׁאָכַל שְׁנֵי גִּידִים כֻּלָּן. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כְּזַיִת לוֹקֶה שְׁמוֹנִים. ( וְכֵן הוּא לוֹקֶה עַל כָּל גִּיד וְגִיד):

מגיד משנה אכל כזית מגיד וכו'. שם אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים ר''י אומר אינו סופג אלא ארבעים וקי''ל כסתם. ומ''ש רבינו או שאכל ב' גידין וכו'. הכל מתבאר בגמ' בביאור דת''ק דמתני'. ויש מי שכתב דדוקא שאכלן בשתי התראות אבל אכלן בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת וכן מבואר בגמרא בפ' אותו ואת בנו (דף פ"ב:) דלרבנן דפליגי עליה דסומכוס בדין אותו ואת בנו מתניתין דוקא בשתי אכילות ושתי התראות והלכה כרבנן כמו שיתבאר פי''ב מהלכות שחיטה, ומה שסתם רבינו כאן לפי שסמך על מ''ש בזה פרק י''ד בדין האוכל אכילה גדולה מדבר האסור:

ד הָעוֹף אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גִּיד הַנָּשֶׁה מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ כַּף יָרֵךְ אֶלָּא יְרֵכוֹ אָרֹךְ. וְאִם נִמְצָא עוֹף שֶׁיְּרֵכוֹ כְּיֶרֶךְ הַבְּהֵמָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ כַּף גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁלּוֹ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁכַּף יְרֵכָהּ אָרֹךְ כְּשֶׁל עוֹף גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁלָּהּ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו:

מגיד משנה העוף אין בו וכו'. במשנה (דף פ"ט:) ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף ופירשו בגמרא שאין לו כף עגול בעי ר' ירמיה אית ליה לעוף ועגיל אית ליה לבהמה ולא עגיל מאי בתר דידיה אזלינן או בתר מיניה אזלינן תיקו וידוע שספיקא דאורייתא לחומרא ואין מלקין על הספיקות:

כסף משנה העוף אין בו משום גיד הנשה וכו'. שאלו מהנגיד ר' יהושע מבני בניו של רבינו מכיון שהמכוון על הכף מה הועיל באמרו אלא ירכו ארוך ועוד שחזר ואמר וכן בהמה שכף ירכה ארוך כשל עוף והלא כבר אמר אין לו כף. והשיב פירוש אמרו אין לו כף לא ירצה שאין לו כלל אלא כוונתו שאין לו כף עגול עכ''ל ופשוט הוא:

לחם משנה מפני שאין לו כף ירך וכו'. מ''ש בגמרא (דעוף) [דכף] עגול ר''ל הכף שהוא הפולפ''א בלעז ופשוט הוא:

ה הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה מִבְּהֵמָה וְחַיָּה הַטְּמֵאִים פָּטוּר לְפִי שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בִּטְמֵאָה אֶלָּא בִּבְהֵמָה שֶׁכֻּלָּהּ מֻתֶּרֶת. וְאֵינוֹ כְּאוֹכֵל מִשְּׁאָר גּוּפָהּ שֶׁאֵין הַגִּידִים מִכְּלַל הַבָּשָׂר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אָכַל מֵחֵלֶב שֶׁעַל הַגִּיד הֲרֵי זֶה כְּאוֹכֵל מִבְּשָׂרָהּ:

מגיד משנה האוכל גיד הנשה מבהמה וכו'. כבר כתבתי המשנה שאמרה ואינו נוהג בטמאה. וכבר נתבאר פ''ד שאין מלקות באוכל גידי נבלת טמאה כנזכר שם. ומ''ש שהחלב שעל הגיד הרי הוא כאוכל מבשרם. פשוט הוא:

ו הָאוֹכֵל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁל נְבֵלָה אוֹ שֶׁל טְרֵפָה אוֹ שֶׁל עוֹלָה חַיָּב שְׁתַּיִם. מִתּוֹךְ שֶׁנִּכְלָל בְּאִסּוּר שְׁאָר גּוּפָהּ שֶׁהָיָה מֻתָּר נִכְלָל גַּם הַגִּיד וְנוֹסָף עָלָיו אִסּוּר אַחֵר:

מגיד משנה האוכל גיד הנשה של נבילה וכו'. בגמרא (דף ק"ג) אמרו שהוא מחלוקת תנאים ומאן דאית ליה איסור כולל מחייב שתים ודעת רבינו לפסוק כן כמו שכתב בהרבה מקומות:

כסף משנה האוכל גיד הנשה של נבילה וכו' או של עולה חייב שתים וכו'. כתוב בתשובות הרשב''א הקושיא דמוכח בפרק גיד הנשה (דף פ"ט:) דלמאן דאמר אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין נוהג בו ושכן פסק הרמב''ם ובאוכל גיד הנשה דעולה פסק דחייב שתים ומאן דמחייב שתים ע''כ אית ליה יש בגידין בנותן טעם וקשיא דידיה אדידיה גם איני יודע דרכו בזה:

ז הַנּוֹטֵל גִּיד הַנָּשֶׁה צָרִיךְ לְחַטֵּט אַחֲרָיו עַד שֶׁלֹּא יַשְׁאִיר מִמֶּנּוּ כְּלוּם. וְנֶאֱמָן הַטַּבָּח עַל גִּיד הַנָּשֶׁה כְּשֵׁם שֶׁנֶּאֱמָן עַל הַחֵלֶב. וְאֵין לוֹקְחִין בָּשָׂר מִכָּל טַבָּח אֶלָּא אִם הָיָה אָדָם כָּשֵׁר וּמֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת הוּא שֶׁשּׁוֹחֵט לְעַצְמוֹ וּמוֹכֵר וְנֶאֱמָן:

מגיד משנה הנוטל גיד הנשה וכו'. כבר כתבתי זה למעלה דהלכה כר''מ דאמר צריך לחטט אחריו מדרבנן שמן התורה אינו אסור אלא שעל כף הירך בלבד כנזכר למעלה: ונאמן הטבח וכו'. שם (דף צ"ג:) מסקנא דגמרא: ואין לוקחין וכו'. כבר נתבאר כיוצא בזה בחתיכת דג פ''ג וה''ה לבשר וכן נראה מן הגמרא שאמרו בפ' אין מעמידין (דף ל"ט:) בדין החותם חתיכת דג היינו בשר ועוד יתבאר פי''א:

לחם משנה אלא אם היה אדם כשר וכו' הוא ששוחט לעצמו וכו'. כלומר דוקא אם היה אדם כשר אז הוא שוחט לעצמו ומוכר אבל אם לא היה הטבח מוחזק באדם כשר אחר ישחוט (לעצמו) והוא ימכור:

ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. אֲבָל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּזְמַן שֶׁכֻּלָּהּ לְיִשְׂרָאֵל לוֹקְחִין מִכָּל אָדָם:

ט טַבָּח הַנֶּאֱמָן לִמְכֹּר בָּשָׂר וְנִמְצָא בְּשַׂר נְבֵלָה אוֹ בְּשַׂר טְרֵפָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. מַחֲזִיר אֶת הַדָּמִים לַבְּעָלִים ומְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה לְעוֹלָם לִקַּח מִמֶּנּוּ בָּשָׂר עַד שֶׁיֵּלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיַחֲזִיר אֲבֵדָה בְּדָבָר חָשׁוּב אוֹ יִשְׁחֹט לְעַצְמוֹ וְיוֹצִיא טְרֵפָה לְעַצְמוֹ בְּמָמוֹן חָשׁוּב שֶׁוַּדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּלֹא הַעֲרָמָה:

מגיד משנה טבח הנאמן למכור וכו'. דין חזרת הדמים מבואר בבכורות פרק כל פסולי המוקדשין (דף ל"ז) והוא אע''פ שאכלו הבשר כנזכר פרק ו' מהלכות מכירה. ומ''ש משמתין אותו וכו'. מבואר בסנהדרין x פ' זה בורר (דף כ"ה):

כסף משנה טבח הנאמן למכור בשר וכו'. עיין בסוף פרק עשירי מהלכות שחיטה ובסוף פרק י''ב מהלכות עדות:

לחם משנה ומשמתין אותו. רב אלפס גריס בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ה) בעובדא דההוא טבחא שמתיה רב נחמן ועבריה ולא כגירסתנו שהיא פסליה ועבריה וזו היא גירסת רבינו ולכך כתבו משמתין אותו וכו':

י הַלּוֹקֵחַ בָּשָׂר וּשְׁלָחוֹ בְּיַד אֶחָד מֵעַמֵּי הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא יַחֲלִיף. וַאֲפִלּוּ עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְאַמְהוֹתֵיהֶן נֶאֱמָנִין בְּדָבָר זֶה. אֲבָל לֹא עַכּוּ''ם שֶׁמָּא יַחֲלִיף:

מגיד משנה הלוקח בשר ושלחו וכו'. כך היא מסקנא דגמרא בפ''ק דחולין (דף ו') דלחלופי לא חיישינן ומפקידין תבואה מתוקנת ואפילו אצל עם הארץ ואין חוששין שמא יחליף והוא שלא הוחזק על הגזל וכן מתבאר בדברי רבינו. וכתב הרשב''א ז''ל ונראה ג''כ שמותר לתת לחייט ישראל חוטי קנבוס אע''פ שחשוד לתפור בגדיו בפשתים אלא שיש בו כדי להחמיר מפני שיש בו טורח בתפירת הקנבוס יותר משל פשתים ואפשר שמפני טרחו הוא מחליף ובודאי אסור לומר לו לתפור בחוטי קנבוס שלו עכ''ד. וראיתי עכשיו שנהגו בהרבה מקומות לסמוך בזה אף על חייט נכרי שקונה חוטי קנבוס לתפור בינו לבין עצמו, ואפשר שכיון שיש היכר בין של קנבוס לשל פשתן מרתת ולא אתי לאחלופי דהא מרע אומנותיה ונתפס עליו ולא אמרו לחוש אלא בדבר שא''א לעמוד עליו אבל בדבר שיש לעמוד עליו ע''י בדיקת האש דשל פשתן כבה מיד ושל קנבוס הולך ונשרף מתירא הוא להחליף ובעל נפש יחוש בדבר כנ''ל. ומ''ש ואפילו עבדי ישראל וכו'. הוא בעבדים כנעניים שמלו וטבלו לשם עבדות וכבר נתבאר ענינם פי''ב מהלכות א''ב והרי הן כנשים. וראיתי לרשב''א ז''ל שכתב בספרו הארוך שמי שהוא חשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילין להקל בהן שאף הוא חשוד להחליף ולא אמרו אין חשודין להחליף אלא במי שחשוד לאכול אחד מן הדברים האסורין שהרבים רגילין בהן כדמאי לעם הארץ וכגבינה של עכו''ם אבל אם הוא חשוד לאיסורין שאין הרבים רגילין להקל בהם הרי הוא כעכו''ם ואין מפקידין אצלו דבר האסור מן התורה אלא בשני חותמות ועל הדרך שיתבאר פי''ג בדין העכו''ם בדברי רבינו והביאו לזה מה שאמרו בפ' אין מעמידין (דף ל"א) בדבר של תורה שאסור בחותם אחד ומפרשי לה רבוותא ז''ל בישראל החשוד ע''כ דבריו ז''ל. ואין נראה כן דעת רבינו כמו שיתבאר פ''ג אלא בעכו''ם דוקא וז''ש כאן אבל לא לעכו''ם שמא יחליף:

כסף משנה הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב''א שמותר לתת לחייט ישראל חוטי קנבוס אף על פי שחשוד וכו'. בתשובה כתב שאפשר שאין אומרים לסמוך על העכו''ם לכתחלה מטעם שהקנבוס בזול שאין אומרים אלא בדיעבד וכעובדא דההיא ארבא דמורייסא:

לחם משנה הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ הרי זה נאמן עליו. מה שכתב הרב המגיד שאם היה מוחזק על הגזל שמתבאר בדברי רבינו שהוא פסול פשוט הוא שכן כתב אינו מוחזק בכשרות משמע לא בכשרות ולא בפיסול אבל אם בפיסול לא אבל אף על פי שיהיה מוחזק לאכול דברים שאין הרבים רגילים לאכול לא מפני זה יקרא מוחזק בפיסול אלא מכל מקום יקרא אינו מוחזק בכשרות. וז''ש הרב המגיד למטה שדעת הרשב''א שלא כדברי רבינו בענין דחשוד על הדברים שאינם רגילים לאכול שכן דקדק משום דכתב אבל לעכו''ם וכו' אבל מרישא דאינו מוחזק בכשרות ליכא למידק איפכא כדדייקינן גבי גזל דשאני הא מהא כדפרישית. ומ''ש הרב המגיד ז''ל בשם הרשב''א שמותר לתת לחייט ישראל חוטי קנבוס אף על פי שחשוד לתפור בגדיו בפשתים קשה דהוא ז''ל כתב שמי שהוא חשוד לאכול דברים שאין הרבים רגילים להקל בו שאף הוא חשוד להחליף כדכתב הרב המגיד ז''ל לקמן בשמו ואם כן תפירת בגדים בפשתים אין רגילים להקל בו. ואולי יש לומר דהתם שאני שהוא אוכל אותם דברים וכיון שהוא אוכל וניזון מהם חשיד טפי מה שאין כן כאן דאין זה דבר אכילה. ומ''ש אבל אם הוא חשוד לאיסורים שאין הרבים וכו' איירי בענין אכילה כדפתח ברישא דלישניה. ועל ראיית הרשב''א שהביא מהא דפרק אין מעמידין דדבר תורה שאסור בחותם אחד ומפרשי' ליה דכוותא בישראל חשוד וכו' איכא למידק דמי אמר לו דאותו ישראל חשוד להקל על דברים שאין הרבים רגילים להקל דילמא הוא חשוד על הגזל דבהא אפילו רבינו מודה דנחשד על שום עבירה מפורסמת וצ''ע. ומ''ש הרב המגיד בתחילת הלשון וראיתי עכשיו שנהגו וכו' ר''ל שנותנים מעות לנכרי שיקנה חוטי קנבוס וכן מבואר מן הטעם שנתן דאפשר לעמוד עליו ומירתת ואין הכוונה לומר דנותנין לו חוטי קנבוס דזה אין לו שחר ומ''ש לאיחלופי אינו מדוייק והכוונה לאיחלופי ממה שאמר לו הישראל:

יא עֶשֶׂר חֲנֻיּוֹת תֵּשַׁע מוֹכְרוֹת בְּשַׂר שְׁחוּטָה וְאַחַת מוֹכֶרֶת נְבֵלוֹת וְלָקַח בָּשָׂר מֵאַחַת מֵהֶן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה מֵהֶן לָקַח הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁכָּל קָבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה דָּמִי. אֲבָל בָּשָׂר הַנִּמְצָא מֻשְׁלָךְ בַּשּׁוּק הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב דְּכָל [ה] דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ. אִם הָיוּ רֹב הַמּוֹכְרִים עַכּוּ''ם אָסוּר. וְאִם הָיוּ רֹב הַמּוֹכְרִים יִשְׂרָאֵל מֻתָּר:

מגיד משנה עשר חנויות וכו'. ברייתא הובאה בהרבה מקומות ומהם פרק גיד הנשה (דף צ"ה) תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאי זה מהן לקח ספיקו אסור ובנמצא הלך אחר הרוב. עוד שם מבואר שבשר הנמצא ביד עכו''ם אם רוב טבחים ישראל מותר וכתבו מן המפרשים ז''ל שמה שאמרו כן הוא בשלא ראו אותו פורש מן הקבוע אבל ראה העכו''ם פורש מן הקבוע הרי נולד הספק בקבוע ואסור וברור הוא. וכתב הרשב''א ז''ל ויראה לי שהלוקח מן הקבוע שלא אסרו אלא בזמן שהיא בפני עצמה אבל אם נתערבה באחרות ואינה ניכרת בטלה היא ברוב משום ספק ספיקא עכ''ל. וכוונתו אע''פ שהיא חתיכה הראויה להתכבד בפני האורחים שאם היא ודאי מן האיסור אינה בטלה כמו שיתבאר פי''ו. ועוד כתב שמי שלקח בשר מן המקולין ואפילו חתיכה חשובה ונמצאת טריפה במקולין ולא נודעו חתיכות הטריפה ואינו יודע מאי זו לקח כל מה שלקחו מן המקולין קודם שנמצאת טריפה מותר שלא נפל שם הספק בקבוע אלא לאחר שפירשו וכיון שהרוב כשירה מותר אבל ליקח מכאן ואילך אסור ואפילו חתיכה שאינה חשובה לפי שאין הכל בקיאין בזה ויטעו בין חשובה לשאינה חשובה עכ''ד ז''ל:

לחם משנה עשר חנויות תשע מוכרות בשר שחוטה וכו'. כתב ה''ה עוד כתב שמי שלקח בשר מן המקולין וכו'. מה שהקשה על זה הקשה בעל הטורים ועיין בב''י שהוא תירץ יפה מה שתירץ דאם אינה חתיכה ראויה להתכבד מתבטלת דאפילו בחנות שיש בה אותה טרפה יש בה כשרות הרבה והיא מתבטלת ולא מיקרי קבוע והוא פשוט:

יב וְכֵן בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד עַכּוּ''ם וְאֵינוֹ יָדוּעַ מִמִּי לָקַח אִם הָיוּ מוֹכְרֵי הַבָּשָׂר יִשְׂרָאֵל מֻתָּר. זֶה הוּא דִּין תּוֹרָה. וּכְבָר אָסְרוּ חֲכָמִים כָּל הַבָּשָׂר הַנִּמְצָא בֵּין בַּשּׁוּק בֵּין בְּיַד עַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁכָּל הַשּׁוֹחֲטִין וְכָל הַמּוֹכְרִין יִשְׂרָאֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא הַלּוֹקֵחַ בָּשָׂר וְהִנִּיחוֹ בְּבֵיתוֹ וְנֶעֱלַם מִן הָעַיִן [ו] אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ בּוֹ סִימָן אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ בּוֹ טְבִיעַת עַיִן וְהוּא מַכִּירוֹ וַדַּאי שֶׁהוּא זֶה אוֹ שֶׁהָיָה צָרוּר וְחָתוּם:

מגיד משנה זה הוא דין תורה וכבר אסרו חכמים וכו'. שם אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ופסקו הגאונים ז''ל כרב וכן דעת קצת האחרונים ז''ל והקשו עליו מהא דתשע חנויות דקתני ובנמצא הלך אחר הרוב ותירץ בנמצא ביד עכו''ם וכן הזכירו עוד זה שם ולפי סוגיא זו אע''ג דרב אסר בשר שנתעלם בנמצא ביד עכו''ם כיון שהוא בחזקת משתמר ורוב המוכרים שבעיר מוכרין בשר כשירה מותר וזה דעת רובי המפרשים ז''ל. ורבינו שכתב דכשנמצא ביד עכו''ם שאסור נראה שסמך על מ''ש בירושלמי במס' שקלים (פ"ז הל' ד') ובנמצא הולכין אחר הרוב אמר רבי יוחנן (בשר) הנמצא ביד עכו''ם כנמצא בפלטיא וכו' והוא שראו אותו יוצא ממקולין של ישראל וכו' רב נחת לתמן חמיתון מקילין וחמר עליהון אלמא משמע דטפי אסור נמצא ביד עכו''ם מנמצא בפלטיא ואין צ''ל מבשר שהניח בביתו ומצאו במקום שהניחו שאסור לדעת רב שהרי יש לחוש כשנמצא ביד עכו''ם שמא תחלתו מן האיסור הוא ואע''ג דלמיעוט לא חיישינן וסוגיין היא לעיקר דינא אבל כיון דחזינן בירושלמי דרב משום חומרא אמרה ודאי בכל גוונא היא ונמצא ביד עכו''ם נמי אסור זהו דעת רבינו ואינו מתחוור לפי גמרתנו. וכבר כתבתי שדעת הרבה מן המפרשים לומר דבנמצא ביד עכו''ם במקום שרוב טבחי ישראל מותר ומכל מקום ראוי להחמיר בדבר: ולא עוד וכו'. זו היא הא דרב ואמרו בגמרא ורב היכי אכיל בשרא ואמרו (איבעית אימא) בשעתיה דלא איעלם עינא מיניה ואיבעית אימא בציירא וחתימא ואב''א דאית להו סימנא (בי פסקי). ויש מן המפרשים ז''ל שכתבו דהא דרב דוקא שהניחה במקום שעופות או שרצים יכולין להביא אחרת במקומה אבל תלאו במסמר וכיוצא בו שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח בכיוצא בזה מותר וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל. ואפשר שאף דעת רבינו כן ממ''ש תלה כלי מלא וכו' ונשבר הכלי וכו' נראה שאם מצאו כמות שהוא אע''פ שאין לו בחתיכות סימן ולא טביעות עין מותרות. ומ''ש רבינו שבטביעות עין מותר בכל גוונא. מפורש בגמרא שם וכבר העלה הרמב''ן ז''ל שכל אדם נאמן לומר טביעות עין יש לי בו ואין צריך ת''ח בדוקא וזהו דעת רבינו ומ''מ צריך שידקדק יפה בדבר. ודע שיש מן האחרונים ז''ל מי שפסק כלוי דפליג אדרב ושרי בשר שנתעלם וכן דעת הרשב''א ז''ל וכתב והוא שמצאה במקום שהניחה ואם הוא בביתו אפי' רוב טבחים נכרים ואפי' הניחה בשוק והוא שהיו רוב טבחים ישראל אבל אם לא מצאה במקום שהניחה כיון שאינו מכירה בדין הוא לחוש ואפי' הניח עשר ומצא ט' כיון שאין לו בהן סימן או טביעות עין עכ''ד. ודברי רבינו והגאונים עיקר להחמיר:

כסף משנה וכן בשר הנמצא ביד עכו''ם וכו'. ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור. וא''ת נראה מדברי רבינו שיותר ראוי [לאסור] בשר הנמצא ביד עכו''ם מבשר המונח בביתו כשנעלם מן העין ובגמרא משמע איפכא דכי אקשי עליה דרב דאמר בשר שנעלם אסור מדתניא רבי אומר מקולין וטבחי ישראל בשר הנמצא ביד עכו''ם מותר תירץ נמצא ביד עכו''ם שאני. וי''ל דהא דשרי נמצא ביד עכו''ם דוקא דמכרזי כי איכא טריפה והילכך ביומא דלא אכריזו בשר הנמצא ביד עכו''ם מותר. אבל רבינו מיירי באתרא דלא מכרזי דהתם ראוי להקל יותר בבשר המונח בבית ישראל שנעלם מן העין מבשר הנמצא ביד עכו''ם:

לחם משנה זהו דין תורה. וכבר אמרו בגמרא (דף צ"ה) אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור והקשו עליו ובנמצא הלך אחר הרוב ותירצו התם דנמצא ביד עכו''ם משמע מכאן דבנמצא ביד עכו''ם הלך אחר הרוב ובמושלך בשוק אפילו ברוב לא סגי. רבינו כתב הפך גמרא דידן בתרתי בבשר הנמצא ביד עכו''ם שהוא אסור ועוד בבשר הנמצא מושלך בשוק אלא שסמך על הירושלמי כדברי ה''ה. ומה שלא הוקשה לה''ה בדברי רבינו אלא בנמצא ביד עכו''ם יש לומר דכתב זה וה''ה למושלך בשוק שהוקשה לו אלא דבתירוץ א' מתרץ שתיהם: ולא עוד אלא הלוקח וכו'. כתב ה''ה ודע שיש מן האחרונים ז''ל דפסק כלוי וכו' וכתב שמצאה במקום שהניחה וכו' נראה דסובר דפלוגתא דלוי לא הוי אלא כשמצאה במקום שהניחה אבל לא מצאה במקום שהניחה מודה לו. וק''ק דא''כ מאי האי דאמרינן בפרק גיד הנשה (דף צ"ה) דרב הוה יתיב אמברא וכו' חזיא לההוא גברא דקא מחוור רישא נפל מיניה אזל אייתי סילתא וכו' ומשם הוציאו בגמרא דרב פליג אלוי הא בהא אפילו לוי מודה דהא לא מקרי מצאה במקום שהניחה:

יג תָּלָה כְּלִי מָלֵא חֲתִיכוֹת בָּשָׂר וְנִשְׁבַּר הַכְּלִי וְנָפְלוּ הַחֲתִיכוֹת לָאָרֶץ וּבָא וּמָצָא חֲתִיכוֹת וְאֵין לוֹ בָּהֶן סִימָן וְלֹא טְבִיעַת עַיִן הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר אוֹתוֹ בָּשָׂר שֶׁהָיָה בַּכְּלִי גְּרָרַתּוּ חַיָּה אוֹ שֶׁרֶץ וְזֶה בָּשָׂר אַחֵר הוּא:

יד גִּיד הַנָּשֶׁה מֻתָּר [ז] בַּהֲנָאָה. לְפִיכָךְ מֻתָּר לְאָדָם לִשְׁלֹחַ לְעַכּוּ''ם יָרֵךְ שֶׁגִּיד הַנָּשֶׁה בְּתוֹכָהּ. וְנוֹתֵן לוֹ הַיָּרֵךְ שְׁלֵמָה בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יֹאכַל מִמֶּנָּה יִשְׂרָאֵל זֶה קֹדֶם שֶׁיִּנָּטֵל הַגִּיד שֶׁהֲרֵי מְקוֹמוֹ נִכָּר. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה הַיָּרֵךְ חֲתוּכָה לֹא יִתְּנֶנָּה לְעַכּוּ''ם בִּפְנֵי יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיִּטּל הַגִּיד שֶׁמָּא יֹאכַל מִמֶּנָּה יִשְׂרָאֵל:

מגיד משנה גיד הנשה מותר בהנאה וכו'. מחלוקת תנאים הוא בפסחים פ' כל שעה (דף כ"ב) דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון אוסר וסתם מתני' דגיד הנשה כר' יהודה דתנן שולח אדם ירך לעכו''ם שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר וידוע דר''ש ור''י הלכה כר''י וכ''ש דסתם מתני' כן ואע''ג דהתם בפרק כ''ש אמרי' בריש סוגיין מאן דאית ליה אין בגידין בנותן טעם אסר בהנאה ואנן קי''ל כמ''ד אין בגידין בנותן טעם כדאיפסיקא הלכתא בגמ' כבר תירץ הרמב''ן ז''ל דלרווחא דמילתא איתמר ההיא סוגיא אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' ת''ל אין בגידין בנותן טעם דלאו הא בהא תליא וזה דעת רבינו ועיקר: לפיכך מותר וכו'. במשנה שהזכרתי בסמוך ובגמ' שולח אדם לעכו''ם ירך וכו' שלמה אין חתוכה לא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין וכו' פירוש שאין מכריזין כשנפלה טריפה במקולין לפי שכל הטבחין ישראלים ונשאו ונתנו בזה ואמרו אב''א במקום שאין מכריזין (וחתוכה לא) גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל (ויחזור וימכרנה x לישראל אחר) ואב''א משום דקא גניב ליה לדעתיה דאמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עכו''ם ע''כ נזכר בהלכות מן הגמרא. עוד יש שם ברייתא ואוקמתות בגמרא ולא נזכרו בהלכות ויש בזה דעות למפרשים ז''ל והנראה אלי בדעת רבינו שהוא סבור דהכא במפרש שהירך מבשר כשירה הוא וכן הוא ובכה''ג יש לחוש שמא ישראל הרואה שהוא נותנו לו בחזקת כשירה והיא חתוכה סבור דודאי כשרה היא דאי לא לא הוה גניב ישראל דעתיה דאסור הוא כנזכר פ''ג מה' דעות וסבור ג''כ שגידה ניטל מפני שהיא חתוכה ואתי למזבן מיניה ואוכלה עם גידה וכבר ביאר רבינו למעלה דבשר הנמצא ביד עכו''ם אסור בכל מקום וכפי שיטתו הילכך השתא ודאי ליכא למיחש אלא בכה''ג ובכ''מ ג''כ מותר למכור להם נבלות וטריפות ואומר להן שהן נבלות או טריפות. ויש מתירין אפי' בסתם ואפי' בפני ישראל כיון שאינו אומר לו שהיא כשירה וזה דעת הרשב''א ז''ל ואפשר שאף הוא דעת רבינו שאין גניבת דעת אלא במפרש לו שהיא כשירה וכמ''ש למעלה. ודקדקו קצת מן המפרשים ז''ל מכאן שרוב המצויין אצל ניקור מומחין הן וישראל ששלח ירך חתוכה לחבירו כדרך שמחתכין אותה מנקרי בשר הרי הוא סומך עליו ואינו נמנע דאלת''ה היאך נחוש כאן שמא יקחנה ויאכלנה עם גידה והלא אפי' שלחה לו ישראל צריך לבדוק אם נטל גידה ועוד הביאו ראיות לזה ועיקר. וכתב הרשב''א ז''ל הצנועין מושכין ידיהם עד שיודע שנקר אותה בקי במלאכה עכ''ל:

כסף משנה גיד הנשה מותר בהנאה. כתב הרא''ש חכמי לוניל השיבו על דבריו ואומרים דאסור בהנאה ופלוגתא דתנאי היא וכו' דבפ' כל שעה (דף כ"א:) פריך לר' אבהו דאמר לא יאכלו איסור הנאה משמע והרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל וכו' ותנן שולח אדם לעכו''ם ירך שגיד הנשה בתוכה ומשני קסבר רבי אבהו וכו' ואין הלכה כר' אבהו (וכו' ונראה שסובר הלכה כר' אבהו) ולכאורה נראה דהלכה כחזקיה דאמר לא יאכלו דוקא איסור אכילה משמע ע''כ. ואני אומר דאי אפשר לומר שטעמו של רבינו משום דלית הלכתא כר''א שהרי כתב רבינו דברי ר''א בפרק זה לקמן ואם כן ה''ל לפסוק בגיד הנשה אסור בהנאה כדאמרינן לר''א אליבא דמ''ד אין בגידין בנ''ט ולפיכך צ''ל שטעמו כמ''ש הרב המגיד בשם הרמב''ן דלרווחא דמילתא איתמרא ההיא סוגיא אבל למסקנא גיד הנשה מותר בהנאה אפי' ת''ל אין בגידין בנ''ט דלאו הא בהא תליא:

לחם משנה לפיכך אם היתה הירך חתוכה וכו'. דברי רבינו פשוטים בטעמם שהם כדברי הטור ביו''ד סימן ס''ה וטעם אחד לשניהם דפסקו כשנויא קמא כדכתב הרא''ש בפסקיו דלית ליה גזרה משום שיתננה וכו' אלא טעמא משום דחתיכה דעכו''ם מידע ידיע ולית טעמא דגניבת דעת במתנה דגיד ושלא בפני ישראל שולח לעכו''ם בין חתוכה בין שלמה משום דלית ליה טעמא דגזרה שמא יתננה וכו' אבל בפני ישראל שלימה ישלח מפני שמקומו ניכר אבל לא חתוכה מפני שישראל יאכל ממנה וז''ש לא יתננה בפני הישראל וכו' ולא אסר שלא בפניו גזרה אטו בפניו ובכך דברי הטור נכונים. אבל לפי מה שנראה מדברי ה''ה דרבינו הולך בשיטת ההלכות דפוסק כלישנא בתרא קשה טובא היכי קאמר שלא יתננה בפני ישראל ואפילו שלא בפני ישראל אסור גזירה שמא יתננה ועוד למה לא נתן טעם גם כן מפני גניבת דעת וכתב טעמא שמא יאכל ממנה הישראל לבד, מיהו זה אינו קשה כל כך דנקט עיקר הטעם. גם מ''ש הנראה לי בדעת רבינו וכו' נראה דהכריחו לפרש כן מפני שרבינו כתב למעלה שכל בשר הנמצא ביד עכו''ם אסור כפי חומרת הירושלמי אע''פ שנטלה ממקולין של ישראל ואע''פ שכל השוחטין ומוכרין ישראל ולכך הוקשה דאפילו יתננה בפני ישראל אין כאן חששא כלל דודאי הישראל לא יקח כפי חומרת הירושלמי שכתב למעלה לכך הוצרך לפרש שהוא מפרש כשנתנה לו שהיא כשרה ולכך יבא הישראל ליקח, זאת ודאי כוונת הרב המגיד ז''ל אבל קשה קצת דאיך מפרש רבינו דברי הגמרא כן כיון שהגמרא לית ליה חומרת הירושלמי וכמו שאמרו למעלה ואע''ג דלא פליג עלה מ''מ לא הוזכר בגמרא ההיא חומרא ואילו היה הרב המגיד אומר דדינו של רבינו דאית ליה חומרת הירושלמי לא משכחת ליה אלא בהאי גוונא ניחא אבל אין לשונו מורה כן אלא שדבריו הם פירוש שמפרש רבינו בדברי הגמרא ובדברי הגמרא לא הוזכרה אותה חומרא כלל:

טו כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה לֹא תֹאכַל לֹא תֹאכְלוּ לֹא יֹאכְלוּ לֹא יֵאָכֵל אֶחָד אִסּוּר אֲכִילָה וְאֶחָד אִסּוּר הֲנָאָה בְּמַשְׁמָע עַד שֶׁיִּפְרֹט לְךָ הַכָּתוּב כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרֵט לְךָ בִּנְבֵלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-כא) 'לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ' וְכַחֵלֶב שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (ויקרא ז-כד) 'יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה'. אוֹ עַד שֶׁיִּתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה. כְּגוֹן שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְדָם וְאֵיבָר מִן הַחַי וְגִיד הַנָּשֶׁה. שֶׁכָּל אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּהֲנָאָה מִפִּי הַקַּבָּלָה אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה:

מגיד משנה כל מקום וכו'. בפסחים פ' כל שעה (כ"א:) א''ר אבהו א''ר x אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה. והחלב ושאר הדברים שהזכיר רבינו מפורשים שם:

לחם משנה כל מקום שנאמר בתורה וכו'. בפרק כל שעה (דף כ"א:) אמרינן דר' אבהו אית ליה דמדפרט קרא בנבלה שמותרת בהנאה מינה שמעינן דבכל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה וכו' והיינו לר''מ אבל לרבינו יהודה דאמר דקרא דנבלה אתא לדברים ככתבם לומר דלגר בנתינה ולעכו''ם במכירה נפקא ליה מדאיצטריך קרא לומר בטרפה אותו לומר לך אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ואמרו שם דלר''מ איצטריך אותו להתיר בהנאה חולין שנשחטו בעזרה ור' יהודה אית ליה דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ולדידיה אתיא לדרשא דלעיל. וא''כ קשה על רבינו תרתי חדא דהוא פסק כאן כרבי אבהו ובפרק י' מהל' ע''ז כתב ואסור ליתן להם מתנת חנם וכו' או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה והיינו כר''י וא''כ ע''כ דרשא דאותו דריש ליה לומר דכל איסורין שבתורה (מותרין) [אסורין] בהנאה וחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ובפ''ב מהל' שחיטה כתב שם הרב כ''מ דאית ליה לרבינו דחולין שנשחטו בעזרה הוו דאורייתא וא''כ לדבריו קשה מדידיה אדידיה. ותו קשיא למה כתב כאן לשון ר' אבהו דאמר כדרך שפרט לך הכתוב בנבלה וכו' משמע דמדהתיר קרא נבלה נפקא ליה והיינו ודאי לר''מ דלר''י לא נפקא ליה מנבלה אלא מאותו וכיון שהוא פסק כר' יהודה לא היה לו לכתוב טעמא דנבלה דהיינו לר''מ. מיהו לזה י''ל דלא כתב כן רבינו לומר דמהא נפקא ליה אלא לומר לך דאם לא פרט הכתוב היתר כמו שפרט שם אינו מותר בהנאה תדע לך דהא כתב ובחלב שנאמרה בו יעשה לכל מלאכה והתם ודאי אין הכונה מדהוצרך קרא להתיר חלב דא''כ אמאי לא נפקא לן מהיתר חלב בהנאה ולמאי איצטריך בגמרא נבלה לרבי מאיר ואותו לרבי יהודה א''ו דקרא דחלב איצטריך כדכתב רש''י ז''ל בפירוש החומש בפרשת צו יעשה לכל מלאכה בא ולמד על החלב שאינו מטמא טומאת נבלות א''ו דמאי דקאמר רבינו ובחלב וכו' הכונה לומר דאם לא פרט הכתוב בהיתר הוה אסור אבל ה''ה דלא נפקא ליה מהתם ה''ה גבי נבלה דכוונתו כן. ולמה שהקשיתי ראשונה נראה ודאי דלא כהרב כ''מ דסובר רבינו חולין שנשחטו בעזרה הוו דבריהם ולכך כתב שם שהם דברי קבלה בהלכות שחיטה וכן בפי''ו מהלכות אלו כתב או חולין שנשחטו בעזרה כמו שיתבאר בהלכות שחיטה ומה שהקשה הרב בעל כ''מ בפ''ב מהל' שחיטה דבפרק כסוי הדם משמע דהוו דאורייתא וכו' י''ל דרבינו פסק דהוא דרבנן משום דכיון דהלכה כר''י לגבי ר''מ כדכתיבנא הא לדידיה ע''כ הוו דרבנן דאותו דריש ליה (להיתר) [לאיסור] הנאה לשאר איסורין ולמה שהקשה עוד שם דרבינו כתב שם בפרק ה' מהל' אישות דהמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת ולא חילק בין שאר איסורי הנאה לחולין שנשחטו בעזרה גם זו אינו קושיא בעיני דשם כתב ואפילו היא אסור בהנאה מדבריהם כגון חמץ בשעה ששית וכו' אינה מקודשת וא''כ כיון שכתב דאיסור הנאה מדבריהם אינה מקודשת דהיינו חמץ בפסח ה''ה שאר איסורין מדבריהם ואפילו חולין שנשחטו בעזרה ואע''ג דהסוגיא שבפרק האיש מקדש קשה לזה כבר כתב שם ה''ה דתירצו המפרשים אותה הסוגיא ואם לפירוש הרב כ''מ דפליג שם על ה''ה וכן הוא דעת הר''ן שסוברין כדברי רבינו ז''ל דדוקא איסור דרבנן כי האי דחמץ הוי דאורייתא ושעות דרבנן אתי שפיר טפי דלהכי כתב רבינו שם כגון חמץ בשעה ששית לומר דשאר איסורין דרבנן היא מקודשת וא''כ קדש בחולין שנשחטו בעזרה מקודשת:

טז כָּל מַאֲכָל שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָאָה אִם נֶהֱנָה וְלֹא אָכַל כְּגוֹן שֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן לְעַכּוּ''ם אוֹ לִכְלָבִים אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וְהַדָּמִים מֻתָּרִין. וְכָל דָּבָר שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּמֻתָּר בַּהֲנָאָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה וּלְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ בִּדְבָרִים אֲסוּרִים חוּץ מִן הַחֵלֶב שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בּוֹ (ויקרא ז-כד) 'יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה'. לְפִיכָךְ אֵין עוֹשִׂין סְחוֹרָה לֹא בִּנְבֵלוֹת וְלֹא בִּטְרֵפוֹת וְלֹא בִּשְׁקָצִים וְלֹא בִּרְמָשִׂים:

מגיד משנה כל מאכל שהוא אסור בהנאה וכו'. פרק כל שעה (פסחים דף כ"ד:) כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן וכל דבר הראוי באכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו. ועוד יתבאר פרק י''ד. ואפילו סיכה שהיא קרובה לשתייה אמרו בגמרא גבי רבינא שהיה סך בתו בפרי של ערלה במקום חולי שאין בו סכנה דלאו דרך הנאתן הוא ולפי זה הרי איסור הנאה כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו. ומה שכתב רבינו והדמים מותרין. הוא ממה שאמרו פרק האיש מקדש (דף נ"ו:) המקדש בערלה ובכלאי הכרם וכו' אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן (הרי זו) מקודשת וכבר נזכר זה פרק ראשון מהלכות אישות ואמרו בגמרא (דף נ"ח) מנא לן (דדמיהן מותרין) מדגלי רחמנא והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה הימנו הרי הוא כמוהו מכלל דכל איסורין שבתורה שרו. וכבר נזכר דין זה פרק שביעי מהלכות עכו''ם ויתבאר פרק עשירי. ויש מן המפרשים ז''ל מי שסובר שהמוכרן עצמו אסור ליהנות לו מדמיהן אבל לאחרים הוא שמותר. אבל דעת הרמב''ן ז''ל כדעת רבינו שאפילו הוא עצמו מותר בהן ואיסורא דעבד עבד וכן עיקר: וכל דבר שאסור וכו'. משנה במס' שביעית פ' כלל גדול (משנה ג'): אין עושין סחורה וכו'. דע שאין זה אלא דוקא במה שהוא אסור באכילה ואינו עומד למלאכה אבל מה שעומד למלאכה כגון חמור וגמל מותר לעשות בהן סחורה שהרי אין לחוש בהן מחמת אכילה. וכן מפורש בירושלמי בפרק מרובה:

לחם משנה כל מאכל שהוא אסור בהנאה וכו' אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות והדמים מותרין. כתב ה''ה ואפילו סיכה שהיא קרובה לשתיה וכו' קשה דהתם (דף כה:) גבי סך בתו בפרי של ערלה אמרינן דאפילו חולי שאין בו סכנה מותר משום דמידי דרך הנאתו קא עבידנא כלומר ואינו אסור אלא מדרבנן ובמקום חולי לא גזרו רבנן וכן פירש הרב בעל כ''מ על דברי רבינו בפ''ה מהל' יסודי התורה דאם היה איסור דאורייתא לא היה להם בגמרא להתיר במקום חולי שאין בו סכנה והכא קא מייתי ראיה ה''ה דשלא בדרך הנאה דהיינו אם נהנה מדבר של אכילה שהוא איסור מן התורה ואין בו מלקות ואי דמי להתם אפילו איסור מן התורה לא ליהוי הכא. וי''ל דמה שמביא ה''ה אינו אלא דמיון קצת דודאי לא הוי כי התם דהוי שלא כדרך הנאה ממש אהני להתיר אפילו מן התורה הכא דהוי ג''כ כי האי גוונא דאין הנאתו אלא כדרך אכילתו לא ליהוי אלא מלקות אבל איסורא מיהא איכא דלא תאכלו אפילו איסור הנאה במשמע אבל לא הוי שלא כדרך הנאה ממש כי התם דמכל מקום הנאתו הנאה גמורה היא אלא שאין דרך הנאה כתקנו: וכל דבר שאסור באכילה וכו' הצייד שנזדמנו לו וכו'. כתב ה''ה שם בשביעית ציידי חיה וכו'. נראה דאינו מפרש כפירוש הרב רבינו שמשון דסובר דפליגי ר' יהודה וחכמים בצייד דחכמים אית להו צייד דוקא ולא מי שאינו צייד ור''י אית ליה אפילו מי שאינו צייד. ופירוש זה הבין הרב''י בטי''ד בדברי הפוסקים וכתב שלכך הזכירו צייד דוקא והוקשה לו דבמקום שאין לוקחין מס מן הציידים הוי הצייד כאינש אחרינא והוצרך לתרץ דלא פליגי רבנן במילתייהו. אבל לפי דברי ה''ה א''ש טפי דנראה דהוא מפרש דפלוגתא הוי דר' יהודה אית ליה דאם אין אומנותו בכך לוקח ומוכר לכתחלה והיינו שאמר שנתמנה לפי דרכו ורבנן אוסרין ואומרין דבכל גוונא הוא אסור וכתב ה''ה דקי''ל כחכמים דבכל גוונא אינו לוקח ומוכר לכתחילה כלומר ואפילו אין דרכו בכך אסור ולכך לא חילק רבינו. ומ''ש בספר כ''מ וקי''ל כחכמים דבכל גוונא לוקח ומוכר וכו' ט''ס הוא וצ''ל אינו לוקח ומוכר:

יז הַצַּיָּד שֶׁנִּזְדַּמְּנוּ לוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף וְדָג טְמֵאִים וְצָדָן אוֹ שֶׁנִּצּוֹדוּ לוֹ טְמֵאִים וּטְהוֹרִים מֻתָּר [ח] לְמָכְרָן. אֲבָל לֹא יְכַוֵּן מְלַאכְתּוֹ [ט] לִטְמֵאִים. וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת סְחוֹרָה בְּחָלָב שֶׁחֲלָבוֹ עַכּוּ''ם וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ וּבִגְבִינוֹת הָעַכּוּ''ם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

מגיד משנה הצייד שנזדמנו לו חיה וכו'. שם בשביעית ציידי חיה עופות ודגים שנזדמנו להן מינים טמאין מותר למכרן רבי יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין וקי''ל כחכמים דבכל גוונא אסור ליקח לכתחלה. ומכאן אתה למד שבהמה וחיה ועופות ודגים טמאין כולם מותרין בהנאה ומה שלא הזכירו רבינו למעלה סמך לו על מ''ש כאן: ומותר לעשות סחורה וכו'. בתוס' בשביעית פרק פירות שביעית:

יח זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁאִסּוּרוֹ מִן הַתּוֹרָה אָסוּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה וְכָל שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶם מֻתָּר לַעֲשׂוֹת בּוֹ סְחוֹרָה בֵּין בִּסְפֵקוֹ בֵּין בְּוַדָּאוֹ:

מגיד משנה זה הכלל כל שאיסורו וכו'. בירושלמי בפרק מרובה:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן