הלכות מאכלות אסורות - פרק שלשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק שלשה עשר - היד החזקה לרמב"ם

א הַלוֹקֵחַ בַּיִת אוֹ שֶׁשָּׂכָר בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם וּמִלְּאָהוּ יַיִן אִם הָיָה הַיִּשְׂרְאֵלִי דָּר בְּאוֹתָהּ חָצֵר אַף עַל פִּי שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ הַיַּיִן מֻתָּר. מִפְּנֵי שֶׁהָעַכּוּ''ם מְפַחֵד תָּמִיד וְאוֹמֵר עַתָּה יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ פִּתְאֹם וְיִמְצָא אוֹתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה דָּר בְּחָצֵר אַחֶרֶת לֹא יֵצֵא עַד שֶׁיִּסְגֹּר הַבַּיִת וְיִהְיֶה הַמַּפְתֵּחַ וְהַחוֹתָם בְּיָדוֹ. וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יְזַיֵּף הָעַכּוּ''ם מַפְתֵּחַ הַבַּיִת:

כסף משנה הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של עכו''ם וכו'. בסוף פרק רבי ישמעאל (דף ס"א) תנו רבנן אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של עכו''ם ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר מותר אף על פי שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו:

לחם משנה הלוקח בית או ששכר בית בחצרו של עכו''ם וכו'. ברייתא פ' ר' ישמעאל (דף ס"א) אחד הלוקח ואחד השוכר וכו' וחכמים פליגי התם והך סיפא דאמר דבחצר אחרת אפילו שמפתח וחותם בידו אסור עד שיהא שומר יושב ומשמר ופסק רבינו דלא כחכמים מפני דבברייתא פרק אין מעמידין משמע דהתם אפי' לרבנן דבמפתח וחותם סגי. ומה שהצריך רבינו מפתח וחותם נראה לכאורה דפסק כרבנן באיסורין כדפרישית ולקמן אבאר בהלכות:

ב יָצָא וְלֹא סָגַר הַפֶּתַח אוֹ שֶׁסָּגַר וְהִנִּיחַ [א] הַמַּפְתֵּחַ בְּיַד עַכּוּ''ם הֲרֵי הַיַּיִן אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. שֶׁמָּא נִכְנַס הָעַכּוּ''ם וְנִסֵּךְ. שֶׁהֲרֵי אֵין הַיִּשְׂרְאֵלִי שָׁם. * וְאִם אָמַר לוֹ אֱחֹז לִי מַפְתֵּחַ זֶה עַד שֶׁאָבוֹא הַיַּיִן מֻתָּר שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ שְׁמִירַת הַבַּיִת אֶלָּא שְׁמִירַת הַמַּפְתֵּחַ:

ההראב"ד ואם אמר לו אחוז לי מפתח זה עד שאביא היין מותר. א''א זה שבוש שלא אמרו כך אלא כשהיין והבית של ישראל אבל כשהבית של עכו''ם וישראל דר בחצר אחרת אפי' לא הפקיד לו את המפתח אלא שהניחה בדלת היין אסור משום שיש לו שייכות בבית:

כסף משנה ומ''ש יצא ולא סגר הפתח וכו' ואם א''ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא וכו'. בפ' בתרא דע''ז ההוא מסוביתא פי' מוכרת יין דמסר איקלידה מפתחה לעכו''ם אר''י א''ר אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד ופרש''י ולא סמכה דעתה ליכנס ונתפסה כגנב ומשמע מדברי הפוסקים דאפי' במסר לה המפתח סתם אמרינן לא מסר לה אלא שמירת המפתח אבל מדברי רבינו נראה דדוקא בדפריש ואמר שאינו מוסר לה אלא שמירת המפתח: וכתב הראב''ד א''א זה שיבוש שלא אמרו וכו'. וי''ל שרבינו סובר דכשהיין והבית של ישראל אפי' לא סגר הפתח או שסגר והניח ביד העכו''ם סתם מותר דליכא למיחש שיכנס העכו''ם בבית שהרי הוא נתפס כגנב על הכניסה ולא איצטריך הגמ' לאשמועינן הכא דהא אשמעינן בכמה דוכתי אלא הכא ב''ע כשהבית של עכו''ם שאם מסר לו המפתח סתם או שיצא ולא סגר הפתח אסור בשתיה מיהא משום דכיון שיש לעכו''ם שייכות בבית אינו נתפס כגנב על הכניסה וכשא''ל אחוז לי מפתח זה עד שאבא הוי כמפרש שאינו מוסר לו אלא שמירת מפתח בלבד ומותר:

לחם משנה יצא ולא סגר וכו' אסור בשתיה וכו'. כלומר אבל בהנאה מותר ואע''ג דלמטה כתב דלהתירו בהנאה בעינן יחוד קרן זוית היינו היכא דהפקיד בביתו של עכו''ם אבל הכא שהוא ביתו של ישראל אין לך יחוד קרן זוית גדול מזה: ואם אמר לו אחוז לי מפתח זה וכו'. קשה דבהלכות מטמאי משכב פרק י''ב כתב המוסר מפתח ביתו לעם הארץ כל שבבית טהור שלא מסר לו אלא שמירת מפתח בלבד ע''כ, ולמה לא חילק שם בין אומר אחוז לי מפתח זה עד שאביא וכו' כמו שחילק כאן ואולי סמך שם על מה שכתב כאן. ובהשגות א''א זה שבוש שלא אמרו כך אלא כשהיין והבית של ישראל וכו'. כוונתו לומר דזה שלקח בית מהעכו''ם או שכר הרי יש לעכו''ם שייכות בבית כיון שהוא שלו אע''פ ששכרו ואפילו במוכרו יש לו קצת שייכות כדכתב הטור ורבינו אינו מחלק בכך. ולמה שתירץ הרב כסף משנה דסובר רבינו דאיירי דיש לעכו''ם שייכות בבית קשה דאם כן מאי סייעתא מביא מההיא דמוסר מפתחות לעם הארץ נימא דהתם הבית הוי של חבר ולכך העם הארץ נתפס כגנב על הכניסה אבל אם היה הבית של עם הארץ שהיה לו שייכות בה כמו הכא לעולם דטהרותיו טמאות ואולי יש לומר דמשמע ליה דמתניתין דטהרות סתמא מתניא ומשמע אפילו יש לעם הארץ חלק ושייכות בה. ומה שהכריח לדעת רבינו דאיירי בבית של עכו''ם דאי בבית של ישראל מאי אתא לאשמועינן אינו מוכרח דנוכל לומר דאשמעינן דלא נימא דשמירת המפתח הוי כשמירת הבית וה''ל כהודיעו שהוא מפליג דמימר אמר כיון דהימניה לישראל לא אתי לעיוני וכדפירש הר''ן קמ''ל:

ג עַכּוּ''ם שֶׁשָּׂכַר יִשְׂרָאֵל לִדְרֹךְ לוֹ יֵינוֹ בְּטָהֳרָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל וְיִקָּחוּהוּ מִמֶּנּוּ וְהָיָה הַיַּיִן בְּבֵיתוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם. אִם הָיָה יִשִׂרָאֵל זֵה שֵׁשּׁוֹמֵר הַיַּיִן * דָּר בְּאוֹתָהּ חָצֵר הַיַּיִן מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַפֶּתַח פָּתוּחַ וְהַשּׁוֹמֵר נִכְנָס וְיוֹצֵא. וְאִם הָיָה הַשּׁוֹמֵר דָּר בְּחָצֵר אַחֶרֶת הַיַּיִן [ב] אָסוּר. * וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּפְתֵּחַ וְהַחוֹתָם בְּיַד יִשְׂרָאֵל. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַיַּיִן שֶׁל עַכּוּ''ם וּבִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ מְפַחֵד לְזַיֵּף וּלְהִכָּנֵס לַבַּיִת וְיֹאמַר וִיהִי מָה אִם יֵדְעוּ בּוֹ לֹא יִקְחוּ מִמֶּנִּי:

ההראב"ד דר באותה חצר וכו'. א''א זה שבוש שאין הבית צריך לכך: ואף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל. א''א עד שיהיה שם שומר נכנס ויוצא:

כסף משנה עכו''ם ששכר ישראל לדרוך וכו'. משנה סוף פרק ר' ישמעאל (דף ס"א) המטהר יינו של עכו''ם ונתנו ברשותו ובבית הפתוח לר''ה בעיר שיש בה עכו''ם וישראלים מותר בעיר שכולה עכו''ם אסור עד שיושיב x שומר ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אע''פ שהוא יוצא ונכנס מותר רשב''א אומר (כל) רשות עכו''ם אחת המטהר יינו של עכו''ם ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אבל אם רצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו את מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו. בגמ' תניא המטהר יינו של עכו''ם ברשותו וישראל דר באותו חצר וכו' ואע''פ שאין מפתח וחותם בידו מותר בחצר אחרת אסור אע''פ שמפתח וחותם בידו עד שיושיב שומר ואיפליגו אמוראי בפירוש דברי רשב''א ותניא כמ''ד דה''ק ת''ק בד''א ברשותו אבל ברשות עכו''ם אחר מותר ולא חיישינן לגומלין רשב''א אומר כל רשות עכו''ם אחת היא. והשתא מ''ש רבינו אם היה ישראל זה ששומר אותו היין דר באותה חצר היין מותר ואם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור ואע''פ שהמפתח והחותם ביד ישראל, פשוט דהיינו ברייתא דבסמוך: וכתב הראב''ד אף על פי שהמפתח והחותם ביד ישראל א''א עד שיהיה שם שומר נכנס ויוצא עכ''ל. משיג על רבינו שהיה לו לסיים כן כמו שמסיים בברייתא ואין זו השגה שכבר נתבאר בדברי רבינו דבשומר נכנס ויוצא מותר: ומ''ש היין מותר אע''פ שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא. פשוט במשנה וכתב הראב''ד דר באותה חצר וכו' א''א זה שבוש שאין הבית צריך לכך עכ''ל. נראה שטעמו (חסר כאן)

לחם משנה עכו''ם ששכר ישראל לדרוך לו יינו בטהרה וכו' אם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור וכו'. פרק רבי ישמעאל (דף ס"א) משנה המטהר יינו של עכו''ם ונותנו ברשותו ובבית הפתוח לרשות הרבים וכו' ובגמרא ברייתא המטהר יינו של עכו''ם ברשותו וישראל דר באותה החצר מותר והוא שמפתח וחותם בידו א''ל ר' יוחנן לתנא תני אע''פ שאין מפתח וחותם בידו ע''כ. וסובר רבינו דהדר באותה החצר בעינן תרתי חדא שיהא דר באותה חצר ב' שיהא יוצא ונכנס וטעמו חשוב דבראשונה אמר גבי בית הפתוח לרשות הרבים בעיר שכולה עכו''ם דביוצא ונכנס סגי ובודאי דפתוח לעיר שכולה עכו''ם לא מהני כלל והוי כאילו אינו פתוח וקאמרה מתני' דביוצא ונכנס סגי ובברייתא קאמרה דבעינן דר באותה חצר לכך מקיימינן תרתי דר ויוצא ונכנס אבל הר''א ז''ל בהשגות סבר דמתני' קאמרה חדא תקנתא וברייתא קאמרה אחריתי ובחדא מינייהו סגי. ויש להקשות על רבינו למה פירש דברייתא בעי דר עם יוצא ונכנס הא טפי עדיף סיפא דומיא דרישא וכי היכי דברישא דקאמרה אחד הלוקח ואחד השוכר וכו' וישראל דר וכו' ע''כ אותו דר הוא דאינו יוצא ונכנס דאי עם יוצא ונכנס אם כן היכי קאמר בגמרא דחכמים קאי אסיפא דקאמר בחצר אחרת מותר וקאמר דלא סגי מפתח וחותם אלא יושב ומשמר או עד שיבא וכו' דהיינו יוצא ונכנס ואם נאמר דברי רבי מאיר הוא עם יוצא ונכנס אם כן הא מחמיר טפי רבי מאיר מרבנן דלרבי מאיר לא סגי יוצא ונכנס אלא עם מפתח וחותם ולרבנן סגי ביוצא ונכנס ולישנא דרבנן לא משמע הכי אלא דמחמיר טפי אלא ע''כ אית לך למימר דלרבי מאיר דר או יוצא ונכנס סגי ואפילו מפתח וחותם ורבנן מחמירים דלא סגי מפתח וחותם אלא יוצא ונכנס ומה שלא הזכיר רבינו גבי לוקח בית דסגי ביוצא ונכנס סמך על מה שכתב למעלה המניח עכו''ם בחנותו אף על פי שיצא ונכנס וכו' וא''כ כיון דרישא ע''כ הוא דר בלא יוצא ונכנס נימא דסיפא נמי הוי הכי ומתני' תני תקנתא אחריתי. וי''ל דהוכרח לפרש כן מפני דר''י אמר לתנא תני אע''פ שאין מפתח וחותם בידו ומה שהוצרך לומר תני וכו' הוא משום דמתני' קשיתיה דקאמרה דביוצא ונכנס סגי ולא הזכיר מפתח וחותם כלל ואי אמרת דברייתא לא קאי על מתני' אלא תקנתא אחריתי קאמרה א''כ מי הכריחו לרבי יוחנן לשבש ברייתא נימא דמתני' דקאמרה אפילו בלא מפתח וחותם סגי הוא ביוצא ונכנס אבל הכא הוי בדר דלא עדיף מיוצא ונכנס ולכך בעי מפתח וחותם אלא ודאי דס''ל לר' יוחנן דברייתא קאמרה דצריך עוד תיקון אחר נוסף על דמתני' ולכך קשיא ליה על מתני' דלא הצריך שם למפתח וחותם וא''כ גם בברייתא נמי הוי הכי דברייתא איירי אם יוצא ונכנס. וא''ת כיון דדר דברייתא דקאמר פירוש לר''מ דר עם יוצא ונכנס היכי הוה ס''ד דחכמים קאי ארישא דסיפא דא''כ רבנן מקילי טפי דלרבי מאיר דר ויוצא ונכנס ולרבנן ביוצא ונכנס סגי דהיינו ממונה הבא לקיצין וכו'. וי''ל דהכי קאמר אילימא ארישא דסיפא ודר דקאמר רבי מאיר הוא דלא יוצא ונכנס זה אי אפשר דהא קאמר לתנא וכו' וא''כ אי אפשר לומר דדר דרבי מאיר הוא בלא יוצא ונכנס ועוד דפשיטא ליה לר' יוחנן דכי האי גוונא לקולא הוא. ובהשגות כתב על מ''ש ואע''פ שהפתח פתוח וכו' א''א זה שבוש שאין הבית צריך לכך ע''כ. כלומר השיג על רבינו שכתב שאע''פ שהפתח של הבית פתוח והעכו''ם דר בחצר ויש לחוש שנכנס שם וכן השומר שאינו יושב ומשמר אלא נכנס ויוצא דמשמע דבעינן דר ויוצא ונכנס שאין הדבר כן שאין צריך לכך כלומר שיהא יוצא ונכנס. וכן על מה שאמר ואע''פ שהמפתח וחותם ביד ישראל וכו' כתב א''א עד שיהא שם שומר יוצא ונכנס, כלומר דס''ל דביוצא ונכנס סגי וכבר ביארתי דעתו ודעת רבינו. וא''כ תימה על הרב כ''מ שכתב דאין זו השגה דכבר נתבאר בדברי רבינו דאדרבה בדברי רבינו נתבאר בהפך דתרתי בעינן דר ויוצא ונכנס:

ד אֲפִלּוּ כָּתַב הָעַכּוּ''ם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתְקַבֵּל מִמֶּנּוּ הַמָּעוֹת לִמְכֹּר לוֹ בָּהֶן יַיִן הוֹאִיל וְאֵין הַיִּשְׂרְאֵלִי יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הָעַכּוּ''ם עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַמָּעוֹת הֲרֵי הוּא שֶׁל עַכּוּ''ם וְאָסוּר. אֶלָּא אִם הָיָה הַשּׁוֹמֵר דָּר שָׁם בֶּחָצֵר. וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר תָּמִיד אֶלָּא נִכְנָס וְיוֹצֵא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בֵּין בִּרְשׁוּת בַּעַל הַיַּיִן בֵּין בִּרְשׁוּת עַכּוּ''ם אַחֵר:

כסף משנה ומ''ש אפי' כתב לעכו''ם שנתקבל ממנו המעות. פשוט בסיפא דמתניתין: ומ''ש בין ברשות בעל יין בין ברשות עכו''ם אחר. היינו כרשב''א דמתני' וכן פסק רבינו בפירוש המשנה כמותו ונראה שטעמו מדאמרו בפ' הנזכר (דף ס"א:) גבי עובדא דפרזק רופילא סבור רבנן קמיה דרבא למימר כי חיישינן לגומלין ה''מ היכא דקא מותיב האי גבי האי וכו' א''ל רבא אדרבה אפילו למ''ד לא חיישינן לגומלין ה''מ היכא דלא מירתת מיניה וכו' ומדקאמר גבי דידהו כי חיישינן לגומלין וגבי דידיה קאמר אפילו למ''ד לא חיישינן לגומלין משמע דלדברי כלם הלכה כמ''ד חיישינן לגומלין דהיינו רשב''א:

לחם משנה בין ברשות בעל היין וכו'. פסק כר''ש דאמר רשות עכו''ם אחת היא וכזעירא דאמר להחמיר וכבר ביאר הטעם הרב בית יוסף:

ה הָיָה יַיִן זֶה הַטָּהוֹר שֶׁל עַכּוּ''ם מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׂרָאֵל הוֹלְכִים וְשָׁבִים מֻתָּר. שֶׁעֲדַיִן לֹא נִכְנַס בִּרְשׁוּת הָעַכּוּ''ם:

כסף משנה ומ''ש היה זה היין הטהור וכו'. היינו רישא דמתניתין דקתני ונתנו ברשותו בבית שהוא פתוח לר''ה בעיר שיש בה עכו''ם וישראל מותר:

לחם משנה היה יין זה טהור וכו'. משנה שם המטהר יינו של עכו''ם וכו'. ורש''י מפרש מתניתין בלא מפתח וחותם וכדכתב ליה התקבלתי והתוס' דחו פירושו ופירשו בלא התקבלתי ובמפתח וחותם ורבינו מפרש פירוש שלישי שהוא מתני' בלא מפתח וחותם ובלא התקבלתי. וא''ת מאי שנא דעכו''ם שנמצא עומד בצד הבור דאם יש לו מלוה על אותו יין אסור והיכא דלא כתב התקבלתי דמי להתם דהכי משמע בגמרא דמרעי ליה וכמו שהקשו התוס'. וי''ל לדעת רבינו דהתם דכיון דאינו ירא אלא מבעל הבית לבד מנסך דאמר מי יימר דאתי ואת''ל דאתי אמינא דנקיטנא ליה בחובי אבל הכא כיון שפתחו פתוח לר''ה ועוברים שם רבים אומר אם לא יראני זה יראני זה ולכך מירתת טפי:

ו וְאַשְׁפָּה וְחַלּוֹן וְדֶקֶל אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ פֵּרוֹת הֲרֵי אֵלּוּ כִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְחָבִית יַיִן שָׁם וְעַכּוּ''ם הַנִּמְצָא שָׁם אֵינוֹ אוֹסְרָהּ. וּבַיִת הַפָּתוּחַ לְשָׁם הֲרֵי הוּא כְּפָתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים:

כסף משנה ומ''ש ואשפה וחלון ודקל וכו'. שם בגמ' וטעמא משום דמתירא שמא יבא ישראל לישב על האשפה ויראנו. וחלון פירש''י חלון של ישראל פתוח כנגד פתח הבית ע''כ. ודקל טעמא משום דמתירא העכו''ם שמא יעלה הישראל ללקוט פירותיו ויראנו נוגע. ובשאין בו פירות איפליגו רב אחא ורבינא וקי''ל דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל וטעמא דשרי מפני שהוא מתירא שמא יעלה עליו לצורך תשמיש אחר ויראנו משם:

ז חָצֵר הַחֲלוּקָה בִּמְסִיפִים וְעַכּוּ''ם בְּצַד זֶה וְיִשְׂרָאֵל בְּצַד אַחֵר. וְכֵן שְׁנֵי גַּגִּין שֶׁהָיָה גַּג יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְגַג הָעַכּוּ''ם לְמַטָּה. אוֹ שֶׁהָיוּ זֶה בְּצַד זֶה וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶן מְסִיפִים. אַף עַל פִּי שֶׁיַּד הָעַכּוּ''ם מַגַּעַת לְחֵלֶק יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ וְלֹא מִשּׁוּם טָהֳרוֹת [ג]:

כסף משנה חצר החלוקה וכו'. בפ' בתרא דע''ז (דף ע':) חצר שחלקו במסיפס אמר רב טהרותיו טמאות ובעכו''ם אינו עושה יי''נ כלומר אע''פ שידו של עכו''ם מגעת שם. ור''י אמר אף טהרותיו טהורות וידוע דהלכה כר''י לגבי דרב. ומ''ש וכן שני גגין שהיה גג ישראל למעלה וכו' או שהיה זה בצד זה וכו' אף על פי שיד העכו''ם מגעת לחלק ישראל וכו', ברייתא שם וכרבנן דפליגי אדרשב''ג ומפרש רבינו בשיש ביניהם מסיפס מדמקשי מינה לרב דאיירי בחצר החלוקה במסיפס. ופירש''י מסיפס מחיצה נמוכה. והערוך פירש בשם גאון מסיפס כותל חלול שיש בו חלונות:

לחם משנה חצר החלוקה במסיפים וכו' אע''פ שיד העכו''ם מגעת וכו'. הרב כ''מ כתב רבינו מפרש דחלוקה במסיפים ברייתא דגגו של חבר זה בצד זה משום דאי לא מאי פריך לרב. וזה אינו כלום דאדרבה יותר קשה לרב דאע''ג דליכא מסיפס טהרותיו טהורות כ''ש דאיכא מסיפס אלא טעמו של רבינו שסובר דאפושי במחלוקת לא מפשינן וכיוצא דרב אפילו במסיפיס אמר דטהרותיו טמאות א''כ מסתייא דלר' יוחנן במסיפיס דוקא טהרותיו טהורות דאין סברא לומר דרבי יוחנן שרי אפילו שלא במסיפיס ולכך מוקי ברייתא אליביה ע''כ במסיפיס כי היכי דלא תיקשי לרבי יוחנן אבל קשה ממה שכתב בפרק י''ד מה' מטמאי משכב דהיו הגגות שוים טהרות טמאות מפני שעם הארץ יכול לפשוט ידו ואזיל דהא קי''ל כרבי יוחנן אלא דיש לומר דהתם איירי בלא מסיפס והכא לא שרי רבינו אלא במסיפס וכן ביאר שם רבינו לקמן באותו הפרק דכשיש מסיפס טהרותיו טהורות אבל מ''מ קשה דרישא דסבר שהיה גגו למעלה מגגו של עם הארץ דכתב שם רבינו הוי דומיא דסיפא שכתב דהוי בלא מסיפס דתרי בבי בחד גוונא מתני לה התם רבינו וכיון דרבינו מוקי בהאי דשרי בגגו שלו ושל חבירו שוים איירי במסיפס א''כ הא בגגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ ע''כ איירי במסיפס דהא טפי איכא למיסר בגגו של חבר למעלה מגגו של עם הארץ כדאיתא בגמרא טעמא דאית ליה לאשתמוטי מימר אמר וכו' ואם כן כיון דבשוים לא שרי אלא במסיפס א''כ כל שכן בגגו של חבירו למעלה משל עם הארץ דלא איירי אלא במסיפס וא''כ איך כתב שם רבינו דטהרותיו טהורות כיון דאיירי התם בלא מסיפס אפילו בחלוקה דזו למעלה מזו אסור וכל שכן הוא כדכתיבנא: חצר החלוקה וכו'. בפרק השוכר (דף ע':) חצר שחלקה במסיפס כלומר מחיצה נמוכה אמר רב טהרותיו טמאות ועכו''ם אינו עושה יין נסך ור''י אמר אף טהרותיו טהורות ופסק רבינו כותיה והכי הלכתא לגבי ר' יוחנן והקשו על ר' יוחנן מברייתא דגגו של חבירו למעלה מגגו של עם הארץ וכו' ובלבד שלא תהא ידו מגעת ותירץ דהתם בדין הוא דבידו מגעת אסור משום דאית ליה לאישתמוטי מימר אמר אמצורי קא ממצרי כו' ורבינו פסק אפ''ה דאפילו במקום שידו מגעת וגגו למעלה מגגו טהרותיו טהורות משום דלא תירץ הכי ר' יוחנן אלא אליבא דרשב''ג ורבנן פליגי עליה וכן כתב הרב ב''י:

ח מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיד יֵינוֹ בִּכְלִי סָתוּם בְּיַד עַכּוּ''ם וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בּוֹ שְׁנֵי סִימָנִין. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא [ד] חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. כֵּיצַד. סָתַם הֶחָבִית בִּכְלִי שֶׁאֵינוֹ מְהֻדָּק כְּדֶרֶךְ שֶׁסּוֹתְמִין כָּל אָדָם וְטָח בְּטִיט הֲרֵי זֶה חוֹתָם אֶחָד. הָיָה כְּלִי מְהֻדָּק וְטָח עָלָיו מִלְּמַעְלָה הֲרֵי זֶה חוֹתָם [ה] בְּתוֹךְ חוֹתָם. וְכֵן אִם צָר פִּי הַנּוֹד הֲרֵי זֶה חוֹתָם אֶחָד. הָפַךְ פִּי הַנּוֹד לְתוֹכוֹ וְצָר עָלָיו הֲרֵי זֶה חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם. וְכֵן כָּל שִׁנּוּי שֶׁמְּשַׁנֶּה מִדְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ כָּל אָדָם הֲרֵי הֵן כְּחוֹתָם אֶחָד וְהַטִּיחָה אוֹ הַקְּשִׁירָה חוֹתָם שֵׁנִי:

לחם משנה מותר לישראל להפקיד וכו'. פ' אין מעמידין (דף ל"א) אמרו ה''ד חותם בתוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא שריקא וחתימא הוי חותם בתוך חותם ואי לא דיקולא ומהדק הוי חותם בתוך חותם לא מהדק לא הוי חותם בתוך חותם ע''כ. ופירש''י ז''ל דיקולא ומהדק כפה סל על פי החבית וכו'. היינו שני חותמות מגופת החבית שדבוקה בחבית וכו' וסל כפוי עליה. ורבינו נראה שמפרש כך אגנא אפומא דחביתא וכו' כלומר כלי שאינו מהודק שהוא דרך שחותמים בו והוא שריקא ועוד חותם אחר שיעשו עליו הוי חותם בתוך חותם ופירוש וחתימא כלומר ועוד חותם אחר, דיקולא ומהדק כלומר כפה סל ומהדק וטח עליו מלמעלה ולא הוצרך בגמרא להזכיר משום דקאי עם השריקא שהזכיר קודם זה הוי חותם בתוך חותם ואי לא מהדק לא הוי חותם בתוך חותם ונתבארו דברי רבינו היכי הזכיר בדבריו אגנא אפומא דחביתא כפי הפירוש הזה:

ט וְאִם הִפְקִיד בְּיַד עַכּוּ''ם בְּחוֹתָם אֶחָד הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה * וְהוּא שֶׁיְּיַחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית:

ההראב"ד והוא שייחד לו קרן זוית. א''א זה שבוש אלא או שייחד לו קרן זוית והמפתח בידו:

כסף משנה (ח-ט) מותר לישראל להפקיד יינו וכו'. בפ''ב דע''ז (דף ל"א) אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו (של עכו"ם) ומילאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר (בשתיה) וחכמים אוסרים. זו היא גירסת בה''ג והרי''ף ורבינו וכתב הרשב''א שהיא הגירסא הנכונה ואפסיקא הלכתא בגמ' פרק ר' אליעזר. ומ''ש כיצד סתם החבית בכלי שאינו מהודק וכו'. שם בגמרא: ומ''ש ואם הפקיד ביד עכו''ם בחותם אחד ה''ז אסור בשתיה וכו', בפ''ב דע''ז (דף ל':) א''ר יוחנן משום ר''י בן בתירא המפקיד יינו אצל עכו''ם אסור בשתיה ומותר בהנאה והא תנן המפקיד פירותיו אצל עכו''ם הרי הן כפירותיו של עכו''ם לשביעית ולמעשר כגון שייחד לו קרן זוית א''ה בשתיה נמי לישתרי דהא ר' יוחנן איקלע לפרוד וכו' תנא ליה ר' תנחום דמן פרוד המפקיד יינו אצל עכו''ם מותר בשתיה וכו' ל''ק הא ר''א הא רבנן דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של עכו''ם ומילאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר''א מתיר וחכמים אוסרים ופירש''י שייחד לו קרן זוית ומסר לו מפתח או עשה חותם ומשמע דה''פ הא דקתני המפקיד יינו אצל עכו''ם מותר בשתיה היינו ע''י מפתח או חותם ביד ישראל וכר''א והא דקתני ר''י בן בתירא אומר המפקיד יינו אצל עכו''ם אסור בשתיה ומותר בהנאה היינו במפתח וחותם כחכמים דאסרי בשתיה והשתא הדרינן ממאי דאוקימנא בשייחד לו קרן זוית. ולפי זה יש לתמוה על רבינו שכתב והוא שייחד לו קרן זוית דהא למסקנא הדרינן מהאי אוקימתא וכן יש לתמוה על הראב''ד שכתב והוא שייחד לו קרן זוית א''א זה שיבוש וכו'. ועוד יש לתמוה על רבינו שפסק כההיא דר''י בן בתירא דהמפקיד יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה דאתיא כחכמים דפליגי אר' אליעזר ובגמ' איפסיק הלכתא כר''א והוא עצמו פסק לעיל בסמוך כמותו ולכן צ''ל שרבינו מפרש (חסר כאן)

לחם משנה ואם הפקיד וכו'. שם אמר ר' יוחנן משום ר''י בן בתירא וכו' המפקיד יינו אצל עכו''ם וכו' (עיין בכ"מ). ולכאורה נראה דרבינו פסק כרבנן וא''א דפסק כר''א מתלתא טעמי. חדא דהוא ז''ל כתב דבעינן מפתח וחותם ולר' אליעזר במפתח או חותם סגי, ותו דהוא פסק דהמפקיד יינו אצל עכו''ם אסור בשתיה והא אוקמוה בגמרא כרבנן דבעינן מפתח וחותם דלר''א מותר אפילו בשתיה, ותו דהוא כתב למעלה בפי''ב גבי עכו''ם שהיה מעביר וכו' דאם הודיעו שהוא מפליג ושהה כדי שיפתח ויגוף ותיגוב וכו' והא ודאי דלא כרבי אליעזר דלדידיה לא חיישינן לזיופא בחותם אחד דהיינו סתימת החביות ובגמרא (דף ס"ט:) וכי מאחר דקי''ל כותיה דרשב''ג דלא חייש לשתומא והלכתא כותיה דר''א דלא חייש לזיופא האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא בידא דעכו''ם ותירצו משום שייכא כלומר דלר''א ליכא למיחש לזיופא כזיופא דשתומא דיפתח ויגוב וכו' וא''כ ודאי דפסק דלא כר' אליעזר ואע''ג דבגמרא פסק רב הלכה כר''א ובפרק השוכר אמרו וכי מאחר דקי''ל וכו' והלכה כותיה מ''מ י''ל לדעת רבינו שדחה כל אלו משום דשם פ' אין מעמידין אמר איכא דאמרי אמר ר''א הכל משתמר חותם בתוך חותם וכו' ור' יוחנן אמר כו' ותרוייהו כרבנן וכיון דאוקי לר' יוחנן ור''א בתרווייהו [כרבנן] משמע דהכי קי''ל ועוד דרב אמר שם דחבי''ת אסור בחותם אחד וכן שמואל מודה דאסרינן בחותם אחד על כן דחה רבינו מ''ש בגמרא הלכה כר''א זה נראה בדעתו ז''ל. אבל ראיתי להר''ן ז''ל שכתב פ' אין מעמידין שהגירסא הנכונה היא מפתח וחותם כלומר דגרסינן בברייתא אחד הלוקח וכו' ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר''א מתיר וחכמים אוסרין ופליגי דר''א חשיב מפתח וחותם שני חותמות אבל רבנן לא חשיב להו מפתח וחותם משום דחיישינן לזיופא דמפתח ובכי הא אתי שפיר מ''ש רב חבי''ת אסור בחותם אחד דלא פליג אמאי דקאמר הלכה כר''א דר' אליעזר הכי ס''ל דלא סגי בחותם אחד אלא בעינן מפתח וחותם וכתב הר''ן ז''ל שכן נוטין דברי הרמב''ם ז''ל כלומר שכתב ויהיה המפתח וחותם ואינו חושש שמא יזייף המפתח כלומר דרבנן אמרי הכא דחיישינן לזיופא דמפתח לית לן הכי אלא כר''א דלא חייש לזיופא דמפתח. וי''ל לפי זה דמ''ש בגמרא האידנא אמאי לא מותבינן חמרא בידא דעכו''ם כלומר במפתח וחותם כיון דקי''ל כר''א דלא חיישינן לזיופא דמפתח לא חיישינן לשתומא דמגופא דקי''ל כר''ש דלא חייש לשתומא אם כן אמאי לא מותבינן במפתח וחותם ותירצו משום שייכא אבל ודאי בלא מפתח חיישינן לזיופא דחותם אחד ולכך כתב רבינו למעלה כדי שיפתח ויגוף ותיגב דאפילו לר' אליעזר חיישינן להכי היכא דליכא מפתח. ומה שפסק רבינו דיין המופקד אצל עכו''ם אסור בשתיה בחותם אחד אע''ג דהך אוקמוה בגמ' כרבנן נראה דרבינו מפרש דכשאמר בגמרא לא קשיא הא ר''א הא רבנן הדר ממאי דשני מעיקרא כגון שייחד לו קרן זוית אלא השתא מוקי תרוייהו במפתח וחותם וברייתא דמתיר אפילו בשתיה הוא כר''א דשרי אפילו במפתח וחותם וברייתא דקאמר אסור בשתיה ומותר בהנאה כרבנן דאסרי במפתח וחותם ופסק רבינו דלא כרבנן. וא''ת א''כ איך למד רבינו דבחותם אחד היכא דייחד לו קרן זוית דאסור בשתיה ומותר בהנאה כיון דלבסוף נייד מהך אוקימתא. וי''ל דאע''ג דנייד מהך אוקימתא מ''מ הדין דין אמת דהא בגמרא קאמרה ליה מעיקרא הך דינא לכ''ע ולא הוכחש זה הדין כלל אלא הניד מהך אוקימתא מכח קושיא אחרינא ולכך הדין דין אמת. וא''ת לכולהו פירושי כשהקשו בגמרא אי הכי בשתיה נמי לישתרי וכו' דמשמע דה''ק אי אמרת בשלמא מעיקרא הוה אוקימנא ברייתא דמתיר בשתייה בייחד וברייתא דלעיל בלא ייחד אבל השתא דמוקמת ברייתא דלעיל בייחד קשיא דמ''מ השתא לוקמה ברייתא דלעיל בחותם אחד וברייתא אחרת בשני חותמות. וי''ל דהמקשה לא אסיק אדעתיה חילוק דחותם אחד ושני חותמות דלא ידע פלוגתא דר''א ורבנן עד שהמתרץ חידש לו והמתרץ בא להעמיד הברייתות תרווייהו בחד גוונא: והוא שייחד לו קרן זוית וכו'. בהשגות א''א זה שבוש אלא או שייחד לו קרן זוית והמפתח בידו ע''כ. נראה שהר''א ז''ל מפרש מה שאמרו בגמ' (דף ל"א) כגון שייחד וכו' כלומר והיינו דחותם אחד שעשה המפתח וה''ה בלא ייחד קרן זוית ומפתח אם עשה חותם אחד סגי אבל רבינו מפרש דייחד לו קרן זוית הוא מלבד חותם אחד דבגמרא כי פריך מעיקרא ודאי דמשמע ליה דהמפקיד הוא בחותם אחד דסתם מפקיד חביותיו סתומות והיינו חותם אחד ויש קצת סיוע לרבינו דאי כדברי הר''א ז''ל דבחותם אחד סגי מה תירצו בגמרא הא ר''א הא רבנן נימא דע''כ לא קאמר ר''א אלא בשוכר בית או בלוקח ולהכי סגי בחותם אחד אבל המפקיד אצל עכו''ם לא סגי בחותם אחד בשלמא לרבינו אתי שפיר דכיון דייחד קרן זוית הוי ודאי כשוכר בית כיון שכבר ייחד לו קרן זוית הוי כאילו זה ביתו:

י יַיִן מְבֻשָּׁל וְהַשֵּׁכָר אוֹ יַיִן שֶׁעֵרְבוֹ עִם דְּבָרִים אֲחֵרִים כְּגוֹן דְּבַשׁ וְשֶׁמֶן וְכֵן הַחֹמֶץ [ו] וְהַגְּבִינָה וְהֶחָלָב וְכָל שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהִפְקִידוֹ בְּיַד עַכּוּ''ם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת אֶלָּא חוֹתָם אֶחָד בִּלְבַד דַּיּוֹ. אֲבָל [ז] הַיַּיִן וְהַבָּשָׂר וַחֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן שֶׁהִפְקִידָן בְּיַד עַכּוּ''ם צְרִיכִין שְׁנֵי חוֹתָמוֹת:

כסף משנה יין מבושל וכו'. בפרק אין מעמידין (דף ל"ט:) אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ מבושל שלנו ביד עכו''ם וכן יין שלנו ביד עכו''ם א''צ חותם בתוך חותם מ''ט אי משום אינסוכי לא מנסכי אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלי שרי דלמאי ניחוש לה אם מפני שהוא יכול לשתות ממנו הא לא מינסיך ואי משום איחלופי כיון שהנקב צר כל כך ליכא למיחש להכי. ומה שכתב רבינו דה''ה לשכר. פשוט שהוא נלמד מדין יין מבושל. ומ''ש או יין שעירב בו דברים אחרים וכו', שם אמרינן דאלונתית אין בה משום יי''נ ואלונתית הוא יין שיש בו תערובת שמן ויינומלין הוא יין שיש בו תערובת דבש ופלפלין ומאחר שאין בהם משום יי''נ דינם כיין מבושל. ומ''ש והגבינה והחלב מותרים בחותם אחד, מימרא בפרק אין מעמידין (דף ל"ט:) וסובר רבינו שהטעם מפני שאיסורם מד''ס וכן דעת הרשב''א וכתב ואע''פ שסתם יינם אינו אלא מדרבנן החמירו בו כשל תורה משום דחביב ניסוך עליהם וטרחי ומזייפי חותם אחד. והר''ן כתב בשם הירושלמי דטעמא משום דכל דבר שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד משום תערובת מותר בחותם אחד:

לחם משנה יין מבושל והשכר וכו'. בפ' אין מעמידין (דף נ"ט) אמר רב אשי וכו' יין מבושל שלנו ביד עכו''ם אין צריך חותם בתוך חותם ושם (דף ל"ט) אמר רב חבי''ת אסור בחותם אחד חמפ''ג מותר בחותם אחד, פירוש חמפ''ג חילתית מורייס פת גבינה, ופירש רבינו טעם אלו כמו שפירש הרשב''א ז''ל הביאו הטור דכל דבר שאם הוחלף יש בו איסור תורה כמו בשר דאם הוחלף הוי בשר נבלה וכן דג שאם הוחלף הוא כדג טמא אז ודאי צריך שני חותמות אבל דבר שאם הוחלף אין בו אלא איסור דרבנן כגון גבינה שאם הוחלפה בגבינה של עכו''ם אינה אסורה מה''ת אלא מדרבנן וכן חלב שאם הוחלף אין בו איסור מה''ת שודאי כולו טמא אי אפשר שהרי אמרינן בפרק אין מעמידין (דף ל"ה:) דטהור חיור טמא ירוק וליכא למיחש אלא לתערובת ומדאורייתא בטיל אלא דרבנן החמירו וכן יין אם הוחלף לא חיישינן שיחליפנו אלא בסתם יינם שהוא אסור מדרבנן לבד וכן חומץ אם יחליפנו יחליף אותו בחומץ של עכו''ם שתחילתו יין שאין בו איסור אלא מדרבנן שהוא סתם יינם אבל ביין ממש אע''ג דאם יגע בו אין בו איסור אלא מדרבנן דמגע עכו''ם ביין שלנו אינו אסור אלא מדרבנן מ''מ חיישינן דחיישינן שמא נגע וינסכנו דליכא טרחא כולי האי וקרוב הדבר לעשותו אבל אחלופי דאיכא טירחא יתירא לא חיישינן בחותם אחד אלא דאם הוחלף איסורו איסור תורה ולכך יין מבושל שאין חשש אם יגע בו כלל ואין חשש אלא איחלופי לכך לא חיישינן משום דטירחא יתירא כי האי לא חיישינן בדבר שאיסורו מדרבנן וז''א וכל שאיסורו מד''ס כו' כלומר דבר שאם הוחלף ויש בו איסור מד''ס אבל דבר שאם יגע בו נאסר אפילו אין איסורו אלא מד''ס חיישינן ובזה מתורץ דברי רבינו למה אנו חוששים שמא יגע ביין דמגע עכו''ם ביין אין איסורו אלא מדרבנן והוא מבואר במה שכתבתי:

יא יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ בְּעִנְיָן זֶה בְּיַיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁהוּא אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה מִפְּנֵי צַד נְגִיעָה שֶׁנָּגַע בּוֹ הָעַכּוּ''ם כְּשֶׁהָיָה הָעַכּוּ''ם עוֹבֵד עַכּוּ''ם. אֲבָל אִם הָיָה אִסּוּרוֹ בִּגְלַל עַכּוּ''ם שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עַכּוּ''ם כְּגוֹן יִשְׁמְעֵאלִי שֶׁנָּגַע בַּיַּיִן שֶׁלָּנוּ שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה אוֹ שֶׁטִּפַּח עַל פִּי הֶחָבִית הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

יב אֲבָל הַמַּפְקִיד יַיִן בְּיַד גֵּר תּוֹשָׁב אוֹ שֶׁשְּׁלָחוֹ עִמּוֹ וְהִפְלִיג אוֹ שֶׁהֵנִיחַ בֵּיתוֹ פָּתוּחַ בַּחֲצַר גֵּר תּוֹשָׁב הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. שֶׁכָּל חֲשָׁשׁ שֶׁל חִלּוּף וְזִיּוּף יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל הָעַכּוּ''ם שָׁוִים בּוֹ הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה הַיַּיִן בִּרְשׁוּתָן נֶאֱסַר בִּשְׁתִיָּה עַל כָּל פָּנִים:

לחם משנה אבל המפקיד יין וכו'. כבר הקשה הרב''י דמה השמיענו רבינו ואמר הדבר דנראה לו ברייתא היא דביד גר תושב אין מפקידין ושם תירץ ע''ש:

יג יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם אִסּוּר נִסּוּךְ כְּלָל וְאָסְרוּ אוֹתָם חֲכָמִים כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הַנִּסּוּךְ. וְאֵלּוּ הֵן. לֹא יִמְזֹג [ח] הָעַכּוּ''ם הַמַּיִם לְתוֹךְ הַיַּיִן שֶׁבְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּא יָבוֹא לִצֹּק הַיַּיִן לְתוֹךְ הַמַּיִם. וְלֹא יוֹלִיךְ הָעַכּוּ''ם עֲנָבִים לַגַּת שֶׁמָּא יָבוֹא לִדְרֹךְ אוֹ לִגַּע. וְלֹא יְסַיֵּעַ [ט] לְיִשְׂרָאֵל בְּשָׁעָה שֶׁמֵּרִיק מִכְּלִי לִכְלִי שֶׁמָּא יַנִּיחַ הַכְּלִי בְּיַד הָעַכּוּ''ם וְנִמְצָא הַיַּיִן בָּא מִכֹּחוֹ. וְאִם סִיֵּעַ אוֹ [י] מָזַג הַמַּיִם אוֹ הֵבִיא עֲנָבִים מֻתָּר:

לחם משנה יש דברים שאין בהם וכו'. בפרק רבי ישמעאל (דף נ"ח:) אמרו יין שמזגו עכו''ם אסור משום לך לך אמרין וכו' וסבור רבינו שאע''פ שאמרו אסור אינו אלא לכתחילה אבל בדיעבד מותר כיון דתלי טעמא משום לך לך אמרין וכו' ושם אמרו גבי מוליך ענבים לגת דטעמא משום לך לך וכו' דבדיעבד מותר משמע דכל מאי דנאסר משום האי טעמא שרי בדיעבד:

יד וְכֵן מֻתָּר שֶׁיָּרִיחַ הָעַכּוּ''ם בְּחָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁלָּנוּ. וּמֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהָרִיחַ בְּחָבִית שֶׁל יֵין נֶסֶךְ וְאֵין בָּזֶה שֵׁם אִסּוּר שֶׁאֵין [כ] הָרֵיחַ כְּלוּם לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ:

כסף משנה (יג-יד) יש דברים שאין בהם איסור ניסוך כלל וכו' ואלו הם לא ימזוג העכו''ם המים וכו'. בפ' ר' ישמעאל (דף נ"ח:) א''ר יוחנן יין שמזגו עכו''ם אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' ומשמע לרבינו דכיון דאינו אלא משום לך לך אמרין נזירא אין לאסור אלא לכתחלה כמ''ש במוליך ענבים לגת ולישנא דשמזגו לאו דוקא וחלקו עליו המפרשים וכתבו דבשתיה מיהא אסור. ומ''ש ולא יוליך העכו''ם ענבים לגת וכו', שם (דף נ"ט) בעו מיניה מרב כהנא עכו''ם מהו שיוליך ענבים לגת א''ל אסור משום לך לך אמרין נזירא וכו' איתביה רב יימר לרב כהנא עכו''ם שהביא ענבים לגת בסלים ובדרדורים אע''פ שהיין מזלף עליהם מותר א''ל הביא קאמרת אנא לכתחלה קאמינא. ומ''ש ולא יסייע לישראל בשעה שמריק מכלי אל כלי, בפרק בתרא דע''ז (דף ע"ב:) אמר להו רבא להנך שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב עכו''ם לסייע בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו ליה עליה וקא אתי מכחו ואסור ופירש''י שפוכאי פועלים ישראל הרגילים לערות יין מכלי אל כלי. ושדיתו ליה עליה שמא תניחו כל הכלי שמערים ממנו ביד העכו''ם והוא יערה לבדו ומיתסר התחתון. ומדיהב טעמא דילמא משתליתו ושדיתו עליה משמע דכל היכא דלא שדו עליה דעכו''ם מותר בדיעבד וכן פסקו סמ''ג ורשב''א והר''ן. ומ''ש וכן מותר שיריח העכו''ם וכו'. שם (דף ס"ו:) האי בת תיהא עכו''ם בדישראל שפיר דמי ישראל בדעכו''ם אביי אמר אסור רבא אמר מותר. ופירש''י בת תיהא נקב נוקבין במגופת החבית להריח את היין לבודקו אם יכול להתקיים וידוע דהלכה כרבא:

לחם משנה וכן מותר שיריח העכו''ם וכו'. בפ' השוכר (דף ס"ו:) האי בת תיהא עכו''ם בדישראל שפיר דמי ישראל בדעכו''ם אביי אמר אסור רבא אמר מותר וכו' דריחא לאו מילתא היא והלכתא כוותיה לגבי דאביי וגבי בשר שמן שצלו עם בשר נבילה בפ' כיצד צולין (דף ע"ו) רב אסר ולוי שרי וכתבו התוס' דשם יש לפסוק כמאן דאסר ואע''ג דקי''ל כרבא שאני הכא דריח היין מזיק לו לגוף ורבינו בהלכות אלו פ' תשיעי פסק כההיא דרב דאסר גבי פת שאפאה עם הצלי וא''כ קשה איך כתב כאן שמפני שאין הריח הזה יש בו ממש שרי הא אפילו שאין בו ממש אסור אם לא היה מזיק לגוף דע''כ סבירא ליה כחילוק התוס' כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהלכתא. וי''ל דהכי קאמר אם היה בו ממש אע''ג שהיה מזיק אסור אבל השתא שאין בו ממש מותר. א''נ י''ל דריחא דהתם סבירא ליה לרבינו דהוי יש בו ממש משום דהוי ריחא דפטומא כמו שכתבו שם ההגהות בשם ר''ת:

טו כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה אִם עָבַר וּמָכְרוּ דָּמָיו מֻתָּרִין חוּץ מֵעַכּוּ''ם וּמְשַׁמְּשֶׁיהָ וְתִקְרֹבֶת שֶׁלָּהּ וְיַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ. וְהֶחְמִירוּ חֲכָמִים בִּסְתַם יֵינָם לִהְיוֹת דָּמָיו אֲסוּרִין כִּדְמֵי יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ''ם. לְפִיכָךְ עַכּוּ''ם שֶׁשָּׂכַר אֶת יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּיַיִן שְׂכָרוֹ אָסוּר:

כסף משנה כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהנאה וכו' לפיכך עכו''ם ששכר את ישראל וכו' וכן השוכר את החמור להביא עליו יין וכו'. משנה בפ' בתרא דע''ז (דף ס"ב) השוכר את הפועל לעשות עמו ביי''נ שכרו אסור וכו' השואל את החמור להביא עליה יין נסך שכרו אסור ובגמ' (שם ע"ב) איבעיא להו שכרו לסתם יינם מהו וכו' עד איניש גנב ואייתי קבר הכא. ומה שכתב אם מעות נתנו לו יוליכם לים המלח x:

לחם משנה כבר ביארנו שכל דבר שהוא אסור בהנייה וכו'. לכאורה נראה דרבינו תולה איסור השכר בתפיסת הדמים מפני שדמיו אסורים לכך אסור שכ''כ כבר ביארנו וכו' לפיכך עכו''ם ששכר את ישראל לעשות ביין עמו שכרו אסור. וקשה על זה דהא בגמ' ר''פ השוכר את הפועל (דף ס"ב) דחו זה דאמרו אלא הואיל ותופס דמיו וכו' והרי שביעית וכו' ומסיק דקנס הוא ולאו משום האי טעמא. ונראה דפי' רבינו כך הוא מפני שהחמירו בסתם יינם שאסור דמיו כדמי יין נסך לכך אסרו אף שכרו ותפס לשון הגמ' שאמר מי אמרינן כיון דאיסוריה חמור כיין נסך שכרו נמי אסור וכו' ופשיט בגמרא כרב חסדא לאיסורא ולכך תפס לשון זה ואמר דכיון דאיסוריה חמור כיי''נ דאפילו הדמים אסורים דמדאיבעיא לן בגמ' דשכרו אסור משמע דבדמים פשיטא ליה דאסורין ביי''נ לכך החמירו אף בשכרו:

טז וְכֵן הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לְהָבִיא עָלָיו יַיִן אוֹ שֶׁשָּׂכַר סְפִינָה לְהָבִיא בָּהּ יַיִן שְׂכָרָן אָסוּר. אִם מָעוֹת נָתְנוּ לוֹ יוֹלִיכֵן לְיָם הַמֶּלַח. וְאִם נָתְנוּ לוֹ בִּשְׂכָרוֹ כְּסוּת אוֹ כֵּלִים אוֹ פֵּרוֹת הֲרֵי זֶה יִשְׂרֹף אוֹתָן וְיִקְבֹּר הָאֵפֶר כְּדֵי שֶׁלֹּא לֵהָנוֹת בּוֹ:

לחם משנה הרי זה ישרוף וכו'. שם בגמרא ההוא גברא דאגר ארבא לסתם יינם יהבו ליה חיטי באגריה אמר ליה זיל קלינהו וקברינהו בקברי. והקשו שם וליקלינהו וליבדרינהו ותירצו דילמא מזבלי בהו ע''כ. והקשו בתוס' גבי הא דקאמר מזבלי בהו וא''ת ומה בכך הא פסקינן לעיל כר' יוסי דאמר זה וזה גורם מותר ותירצו דלכתחלה יש לחוש לדברי רבנן שחולקין עליו דאמרו אף הוא נעשה זבל. ועל רבינו יש לתמוה דהוא פסק בהלכות עכו''ם פרק שמיני כיצד מאבד עכו''ם שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים המלח וכיון דהוא פסק שם דעבדינן לכתחלה כר' יוסי דשוחק וזורה לרוח למה כתב כאן שיקבור אותן בזורה לרוח סגי. עוד הקשה שם הרב ב''י בהלכות ע''ז (סי' קמ"ו) קושיא חזקה והוא דכיון דרבינו פסק כרב יוסף דבע''ז דלא ממאיס בעינן שחיקה ולא יטיל לים בעיניה וכמו שכתב הרב המגיד למה בים המלח החליף השחיקה בשריפה. ונראה לי לתרץ תירוץ השוה לשניהם דרבינו קשיא ליה היכי קאמר בגמרא דילמא מזבלי בהו הא פסקינן כר' יוסי דזה וזה גורם מותר לכך מתרץ הוא ז''ל דאפילו ר' יוסי ודאי דמודה דהיכא דמזבלי ודאי דאסור וכמו שכתבו שם דאסור לעשותה לכתחלה אפילו לרבי יוסי אלא דר' יוסי כיון דהוא ספק אם יזבל לכך מתיר דכיון דהוי ספק דאפי' יזבל מותר ולכך לא חייש אבל היכא דודאי מזבלי מודה ר' יוסי ולכך היכא דהוא שריף ודאי מזבלי דאינשי טעו ואמרו אפילו דהיא ע''ז הרי נעשה אפר ומותר לזבל ולכך כיון דטעו אינשי ודאי דמזבלי ולכך בעי קבורה ולא סגי זרייה לרוח אבל בשוחק סגי זורה לרוח דלא מזבלי בהו דאמרי אינשי דילמא ע''ז הוא ואסור לזבל כיון דאינו נעשה אפר ולכך ודאי שרי בזורה לרוח אבל בהטלה לים המלח דליכא למיחש לזבל אפילו שריפה סגי דלא הוי כמו זרייה לרוח דבעינן שחיקה ולא מהני שריפה דאינשי טעו כדפרישנא ובים המלח אפילו שריפה סגי לכך כתב רבינו או שורף ומטיל לים המלח כלומר דאפילו שריפה סגי:

יז שָׂכַר לָעַכּוּ''ם חֲמוֹר לִרְכֹּב עָלָיו וְהִנִּיחַ עָלָיו לוֹגִין שֶׁל יַיִן שְׂכָרוֹ מֻתָּר. שְׂכָרוֹ לְשַׁבֵּר כַּדֵּי יֵין נֶסֶךְ שְׂכָרוֹ מֻתָּר וְתָבוֹא עָלָיו בְּרָכָה מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בְּתִפְלָה:

כסף משנה שכר לעכו''ם חמור לרכוב עליו וכו'. שם במשנה: שכרו לשבר כדי יין נסך וכו'. שם (דף ס"ג:) בעיא דאיפשיטא:

יח הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל וְאָמַר לוֹ הַעֲבֵר לִי מֵאָה חָבִיּוֹת שֶׁל שֵׁכָר בְּמֵאָה פְּרוּטוֹת * וְנִמְצָא אַחַת מֵהֶן יַיִן שְׂכָרוֹ כֻּלּוֹ אָסוּר:

ההראב"ד ונמצא אחת מהן יין שכרו כולו אסור. א''א ומאחר דקי''ל כר' אליעזר דאמר יין ביין בסתם יינם יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה אמאי כולן אסורות א''ו יוליך אחד מהם לים המלח והשאר מותר עכ''ל:

כסף משנה השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות וכו'. שם במשנה שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אע''פ שאמר לו העבר לי חבית של יי''נ ממקום למקום שכרו מותר ובגמרא (דף ס"ה) אוקמה רבא דאמר ליה העבר לי חבית חבית בפרוטה דתניא השוכר את הפועל ואמר לו העבר לי מאה חביות במאה פרוטות ונמצאת חבית של יי''נ ביניהם שכרו אסור חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יין ביניהם שכרו מותר ופירש''י העבר לי חבית חבית בפרוטה ונמצאת חבית של יי''נ ביניהם שדי פרוטה לנהרא א''נ לא שקיל מיד עכו''ם ואינך מישתרו דהא לא שייך שכר ההוא חבית בהדי אינך דכל חדא קנין אגרא באפי נפשה. העבר מאה חביות במאה פרוטות דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב ליה מידי [הילכך כוליה אגרא שייך ביה]: וכתב הראב''ד א''א ומאחר דקי''ל כר''א וכו'. ויש לומר שהטור כתב שדעת הרמ''ה והרמב''ן כדעת רבינו משום דכיון דקבלנות היא כוליה אגרא אכל חדא וחדא יהיב ואין לו תקנה על ידי הולכת הנאה לים המלח והרשב''א והר''ן נתנו טעם אחר שאילו הודיעו מתחלה שאינו מעביר לו אותה חבית שמא לא היה שוכרו כלל וכ''נ שהוא דעת הרי''ף שכתב סתם דשכרו אסור ולא חילק בדבר וכ''נ מדברי רש''י:

לחם משנה השוכר את הפועל וכו'. שם (דף ס"ה) הקשו אמתניתין דקאמר שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת וכו' ואע''ג דלא אמר ליה לעתותי ערב ורמינהי השוכר את הפועל ולעתותי ערב אמר לו העבר (לי) חבית של יין נסך ממקום למקום וכו' ותירץ רבא הא דאמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות והא דאמר ליה העבר חבית חבית בפרוטה ע''כ. וא''ת אמאי לא כתב רבינו דלעתותי ערב אפילו מאה חביות במאה פרוטות מותר. וי''ל דרבינו מפרש דלעתותי ערב אחר שהשלים קבלנותו אמר לו כך ולכך נראה לו לרבינו שאין זה שום חידוש ולא אמרה הברייתא לעתותי ערב אלא לאשמועינן דיוקא דאי לא לעתותי ערב אסור: ונמצא אחת מהן כו'. ובהשגות א''א ומאחר דקי''ל כר''א וכו' אמאי כולן אסורות וכו'. ויש לתרץ דשאני הכא דכולי אגרא יהיב ליה בהאי חדא וכן תירץ הטור בשם הרמב''ן ז''ל:

יט אָמַר לוֹ הַעֲבֵר לִי חָבִית בִּפְרוּטָה חָבִית בִּפְרוּטָה וְהֶעֱבִיר וְנִמְצָא בֵּינֵיהֶן חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן. שְׂכַר חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן אָסוּר וּשְׁאָר שְׂכָרוֹ מֻתָּר:

כ אֻמְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁשָּׁלַח לָהֶם עַכּוּ''ם חָבִית שֶׁל יַיִן בִּשְׂכָרָן מֻתָּר שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ תֵּן לָנוּ אֶת דָּמֶיהָ. וְאִם מִשֶּׁנִּכְנְסָה לִרְשׁוּתָן אָסוּר:

כסף משנה אומני ישראל ששלח להם עכו''ם וכו'. משנה פרק בתרא דע''ז (דף ע"א) ותיבת ובלבד הכתוב בספרי רבינו נ''ל שהוא ט''ס וכן מצאתי תיבת ובלבד בספר מוגה שנמחק:

כא יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּעַכּוּ''ם מָנֶה. הָלַךְ הָעַכּוּ''ם וּמָכַר עַבוֹדָה זָרָה וְיֵין נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ דְּמֵיהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמְכֹּר הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶמְכֹּר עַבוֹדָה זָרָה אוֹ יֵין נֶסֶךְ שֶׁיֵּשׁ לִי וְאָבִיא לְךָ. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא סְתַם יֵינוֹ. וּמָכַר וְהֵבִיא לוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר. מִפְּנֵי שֶׁהַיִּשְׂרְאֵלִי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ כְּדֵי שֶׁיִּפְרַע מִמֶּנּוּ חוֹבוֹ:

כסף משנה ישראל שהיה נושה בעכו''ם מנה וכו'. ברייתא רפ''ג דע''ז (דף ס"ד):

לחם משנה ישראל שהיה נושה בעכו''ם וכו'. פ' השוכר (דף ס"ד) ושם אמרו דירושת הגר שאני שמא יחזור לקלקולו:

כב וְכֵן גֵּר וְעַכּוּ''ם שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִין וּבָאוּ לַחֲלֹק. אֵין הַגֵּר יָכוֹל לוֹמַר לָעַכּוּ''ם טֹל אַתָּה עַבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת. אַתָּה יַיִן וַאֲנִי פֵּרוֹת שֶׁהֲרֵי רוֹצֶה בְּקִיּוּמָן כְּדֵי שֶׁיִּטּל כְּנֶגְדָּן. אֲבָל גֵּר וְעַכּוּ''ם שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן עַכּוּ''ם יָכוֹל לוֹמַר לוֹ טֹל אַתָּה עַבוֹדָה זָרָה וַאֲנִי מָעוֹת. אַתָּה יַיִן וַאֲנִי שֶׁמֶן. קַל הוּא שֶׁהֵקֵלּוּ בִּירֻשַּׁת הַגֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזֹר לְסוּרוֹ. וְאִם מִשֶּׁבָּאוּ לִרְשׁוּת הַגֵּר אָסוּר:

כסף משנה וכן גר ועכו''ם שהיו שותפין ובאו לחלוק וכו'. שם וכי רוצה בקיומו כה''ג מי אסיר והא תנן גר ועכו''ם שירשו את אביהם עכו''ם יכול לומר לו טול אתה עכו''ם ואני מעות טול אתה יי''נ ואני פירות אם משבאו לרשות הגר אסור וכו' אמר רב פפא וכו' שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן גזירה שמא יחזור לקילקולו תניא נמי הכי בד''א שירשו אבל נשתתפו אסור:

כג יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּכַר יֵינוֹ לְעַכּוּ''ם פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד לוֹ דָּמָיו מֻתָּרִין. שֶׁמִּשֶּׁפָּסַק סָמְכָה דַּעְתּוֹ וּמִשֶּׁמָּשַׁךְ קָנָה וְיֵין נֶסֶךְ אֵינוֹ נַעֲשֶׂה עַד שֶׁיִּגַּע בּוֹ. נִמְצָא בִּשְׁעַת מְכִירָה הָיָה מֻתָּר. מָדַד לוֹ עַד שֶׁלֹּא פָּסַק הַדָּמִים דָּמָיו אֲסוּרִין. שֶׁהֲרֵי לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ וְנִמְצָא כְּשֶׁנָּגַע עֲדַיִן לֹא סָמְכָה דַּעְתּוֹ לִקַּח וְנֶאֱסַר הַיַּיִן בִּנְגִיעָתוֹ וַהֲרֵי זֶה כְּמוֹכֵר סְתַם יֵינָם:

כסף משנה (כג-כד) ישראל שמכר יינו לעכו''ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים וכו'. משנה שם (דף ע"א) המוכר יינו לעכו''ם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים מדד עד שלא פסק דמיו אסורים ובגמ' אמר אמימר משיכה בעכו''ם קונה וכו' ורב אשי אמר וכו' אינה קונה וכו' אמר רב אשי מנא אמינא לה מדא''ל רב להנהו סבויתא כי כייליתו חמרא לעכו''ם שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואי לא נקטו בהדייהו זוזי אוזיפונהו והדר שיקלו מינייהו כי היכי דתהוי הלואה גבייהו דאי לא עבידתו הכי כי קא הוי יי''נ ברשותייכו קא הוי וכי שקליתו דמי יי''נ קא שקליתו ואי ס''ד משיכה בעכו''ם קונה מדמשכה עכו''ם קנייה יי''נ לא הוי עד דנגע ביה אי דקא כייל ורמי למנא דישראל ה''נ לא צריכא דקא כייל ורמי למנא דעכו''ם סוף סוף כי מטא לאוירה דמנא קנייה יי''נ לא הוי עד דמטי לארעיתיה דמנא ש''מ ניצוק חבור (לא) אי דנקיט עכו''ם לכלי בידים ה''נ לא צריכא דמנח אארעא ותיקני ליה כליו ש''מ כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח לא לעולם אימא לך קנה לוקח והב''ע כגון דאיכא עכבת יין אפומא דכזונתא דקמא קמא אינסיך ליה וכמאן דלא כרשב''ג דאי רשב''ג הא אמר ימכר כולו לעכו''ם חוץ מדמי יי''נ שבו מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב הלכה כרשב''ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ע''כ בגמרא. ונראה מדברי רבינו שהוא סובר דעכו''ם קונה בין במשיכה בין בכסף וכ''כ המגיד בפרק א' מהלכות זכייה שהוא דעתו ז''ל ומפרש דמתני' בשמדד הישראל לכליו וכך נתנו לעכו''ם וכך משכו מידו בכליו של ישראל ואח''כ נגע בו וקתני דאם פסק עד שלא מדד דמיו מותרים משום דמדמשכיה על דעת הפסק שפסק עמו קנייה וזוזי הלואה נינהו גביה יי''נ לא הוי עד דנגע ביה אבל אם מדד עד שלא פסק ונתנו לעכו''ם ונגע בו דמיו אסורים שמאחר שלא פסק לא סמכה דעתו כשמשך דשמא יתבע ממנו דמים מרובים הילכך אע''ג דמשך לא קנה ונמצא דכשנגע בו עדיין יינו של ישראל היה וכי שקיל מיניה דמי הוי כמוכרו לו ומשמע לי דמדד דקתני מתני' ודנקט רבינו לאו דוקא אלא היינו לומר דמדד ונתן לעכו''ם ומשכו דאל''כ קשה אמאי מדד עד שלא פסק דמיו אסורים אע''פ שלא פסק עמו עד אחר שמדדו כיון שעדיין לא משכו דמיו מותרים דכל שקדם פסק למשיכה סמכא דעתיה וקנה במשיכה וטעמא דנקטו מדידה במקום משיכה נראה דהיינו משום דאין דרך לפסוק בין מדידה למשיכה אלא או קודם מדידה או אחר משיכה מש''ה נקטו מדידה במקום משיכה ונכלל עוד במלת מדד שאחר שמשכו נגע בו כדלעיל. ומ''ש אבל אם מדד לכלי העכו''ם או לכלי ישראל שביד העכו''ם צריך ליקח הדמים ואח''כ ימדוד וכו'. היינו מדא''ל רב שיקלו זוזי מינייהו והדר כיילו להו ואוקימנא בדכייל ורמי למנא דעכו''ם כלומר דמדנפל למנא נאסר קודם שקנה העכו''ם כלל שהרי עדיין לא משך ולא נתן דמים וכיון שעד שלא חל הקנין נאסר ברשותו של ישראל כי יהיב ליה בתר הכי הוי מוכר לו יין אסור ואם לקח ממנו דמים קודם שמדד שרי משום דעכו''ם דכיון דיהיב דמי קני אע''פ שלא משך הילכך כי מדד לכליו של עכו''ם ונאסר חמרא דעכו''ם הוא שנאסר שכבר היה קנוי לו. ומ''ש דה''ה אם מדד לכלי של ישראל שביד העכו''ם דמיו קשה דאדרבה בכה''ג אמרינן בגמרא דאפי' מודד לכלי של עכו''ם שרי דפרכינן סוף סוף מכי מטא לאוירא דמנא קנייה יי''נ לא הוי עד דמטי לארעיתא דמנא ואהדרינן אי דנקיט ליה עכו''ם לכלי בידיה הכי נמי לא צריכא דמנח אארעא י''ל דהיינו למאן דאמר ניצוק אינו חבור אבל למאן דאמר ניצוק חיבור מכי שדי לקלח בתוך יין שבכלי העכו''ם נאסר כל היין שבכלי העליון משום ניצוק והוא הדין למודד לתוך כלי של ישראל ונאסרה מפני שנפלה לכלי שביד עכו''ם כל יין שבכלי העליון נאסר משום נצוק. ולפי זה מ''ש שמשיגיע לכלי נאסר בסתם יינם פירוש משהתחיל להגיע בכלי נאסר הכל כלומר אף מה שבכלי העליון כסתם יינם. ומיהו הא דאסר במודד לכלי ישראל שביד העכו''ם היינו דוקא כשהיה העכו''ם מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז על כרחו הוא מנדנד אבל אם היה מונח הכלי של ישראל ע''ג קרקע והעכו''ם אוחזו ולא נדנדו לא נאסר היין כמו שנתבאר בפרק י''ב. וא''ת במדד עד שלא פסק דאמרינן שהדמים אסורים אמאי כיון דאינו מוכרו אלא לאותו עכו''ם שנסכו שרי. וי''ל דרבינו לטעמיה דסבר שאינו מותר למכרו אלא דוקא כשנתכוון להזיקו והכא לא נתכוון להזיקו שהרי אפי' הישראל טעה בדין וחשב שאין המעות נאסרים וברשותו של ישראל נגע הילכך אינו חייב לשלם לו: וכתב הראב''ד ואם מדד ולא לקח הדמים וכו'. א''א הא נמי דלא כהלכתא וכו':

לחם משנה ישראל שמכר וכו'. עיין בבית יוסף (סימן קל"ב) כי שם ביאר כל זה יפה. ובהשגות א''א הא נמי דלא כהלכתא שהלכה כר' אליעזר וכרשב''ג. והסוגיא בפרק השוכר (דף ע"א) כך היא רב אשי הביא ראיה דמשיכה דעכו''ם אינה קונה מדאמר רב להנהו סבויתא וכו' ודחו ליה אי דקא כייל וכו' לא צריכא דקא כייל ורמי למנא דעכו''ם והקשו סוף סוף כי מטי לאוירא כו' שמע מינה ניצוק חיבור לא אי דנקיט וכו' ורבינו מאחר שפסק דניצוק הוי חיבור לא הוצרך לומר עכבת יין בפומא דכזונתא הוי דכיון דניצוק הוי חיבור הרי נאסר מה שלמעלה קודם שקנאו העכו''ם דלא אמרו דקאי עכבת יין וכו' אלא לדחות דברי מי שאמר ניצוק הוי חיבור וכן אע''פ שפסק רבינו לקמן פרק ט''ז דבסתם יינם הלכה כרשב''ג דיין ימכר כולו חוץ מדמי יי''נ ס''ל לרבינו בניצוק חיבור מחמרינן טפי דאפילו הוי ניצוק לסתם יינם אסור בהנאה וכמו שכתב הטור ז''ל בשם וי''א ויש לו הכרח מן המשנה (דף ע"ב) דאמר נטל את המשפך וכו' אם יש בו עכבת יין אסור. ופירשו בגמרא דהך עכבת יין מתסרא בניצוק והאי אסור בהנאה קאמר דאי בשתיה בלאו עכבת יין אסור וכמו שכתב הר''ן לכך הוצרך לומר דניצוק הוי אפילו לסתם יינם אסור בהנאה ולדעתו יש להחמיר יותר בניצוק מבתערובת וטעמו של דבר דכשהטיפה נופלת במקום היין אין די לה לאסור כל היין שהרי היא שם כמו מבוטלת בכל היין אבל הניצוק אין לו כח לבטל אותה הטיפה של יין ומכל מקום מה שלמעלה נאסר מפני שהניצוק מחברו נמצא דהוא מחברו לענין האיסור אבל אינו חיבור לענין הביטול כיון שאינו שם. זהו טעם קצת לסברת רבינו. והר''א ז''ל בהשגות סבור דלא עדיף ניצוק מתערובת יין ביין ומ''ש בגמרא ש''מ ניצוק הוי חיבור רוצה לומר ודלא כר''ש כמו שאמר לקמן ודלא כר''ש ואינו ר''ל ואתי אפילו כר''ש כמו שהוא פירושו לדעת רבינו ומפני כן השיג עליו דזה הוא דלא כהלכתא דאנן קיימא לן כר''ש. וכן למעלה בפרק י''ב גבי המערה לכלי של עכו''ם וכו' השיג עליו ואני אומר בשתיה משום דסבר דניצוק לסתם יינם לא עדיף מחיבור דהלכה כר''ש וכבר נתבאר דעת רבינו:

כד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁמָּדַד הַיִּשְׂרְאֵלִי לְכֵלָיו. אֲבָל אִם מָדַד לִכְלִי הָעַכּוּ''ם אוֹ לִכְלִי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּיַד הָעַכּוּ''ם צָרִיךְ לִקַּח אֶת הַדָּמִים וְאַחַר כָּךְ יִמְדֹּד. * וְאִם מָדַד וְלֹא לָקַח דָּמִים אַף עַל פִּי שֶׁפָּסַק דָּמָיו אֲסוּרִים שֶׁמִּשֶּׁיַגִּיעַ לַכְּלִי נֶאֱסַר כִּסְתָם יֵינָם:

ההראב"ד ואם מדד ולא לקח דמים וכו'. א''א הא נמי דלאו כהלכתא שהלכה כרבי אליעזר וכרשב''ג:

כה הַנּוֹתֵן דִּינָר [ל] לְחֶנְוָנִי עַכּוּ''ם וְאָמַר לְפוֹעֲלוֹ הָעַכּוּ''ם לֵךְ וּשְׁתֵה וֶאֱכל מִן הַחֶנְוָנִי וַאֲנִי מְחַשֵּׁב לוֹ הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִשְׁתֶּה יַיִן. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁקָּנָה לוֹ יֵין נֶסֶךְ וְהִשְׁקָהוּ. וּכְנֶגֶד זֶה בִּשְׁבִיעִית אָסוּר כְּגוֹן שֶׁנָּתַן דִּינָר לְחֶנְוָנִי יִשְׂרָאֵל עַם הָאָרֶץ וְאָמַר לְפוֹעֲלוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִי לֵךְ וֶאֱכל וַאֲנִי מְחַשֵּׁב לוֹ. וְאִם אָכַל הַפּוֹעֵל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְעֵשָּׂר אָסוּר:

כסף משנה הנותן דינר לחנוני וכו'. בפרק בתרא דע''ז (דף ס"ג) תניא אומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה (צאו ושתו בדינר זה) ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יי''נ ואם אמר צאו אכלו ואני פורע צאו ושתו ואני פורע חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יי''נ ואוקמה רב חסדא בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוקופיה קני ליה דינר גביה ואותיבנן עליה ואסיקנא אלא אמר רבא ל''ש מקיפו ל''ש שאין מקיפו אע''ג דמשעבד ליה כיון דלא מייחד שיעבודיה לא מיתסר אלא הכא אמאי חושש וכו' אמר רב פפא כגון שהקדים לו דינר כלומר שהקדים בעה''ב דינר לחנוני קודם ששלח אצלו דהשתא מדבעה''ב אכלי רב אשי אמר כגון שנטל ונתן ביד כלומר שנשא מיד החנוני ונתן להם דהשתא איהו ספי להו איסורא וכתב הרשב''א מסתברא דרב אשי לא פליג אדר''פ אלא דניחא ליה טפי לאוקומה בהכין משום דלישנא דברייתא לא ניחא לאוקימתא דר''פ ואיתא לדר''פ ואיתא לדרב אשי עכ''ל:

לחם משנה הנותן דינר לחנוני וכו'. בפרק השוכר (דף ס"ג) אמר אומר אדם לחביריו ולפועליו וכו' ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך ובגמרא אוקמוה כגון שהקדים לו דינר ורב אשי מוקי לה כגון שנושא ונותן ביד ולא פליגי כדכתב הרשב''א ז''ל ולא הזכיר רבינו נשא ונתן דכל שכן הוא דאסיר בהקדים לו דינר ופירש רבינו אינו חושש משום שביעית כלומר שמאכילו לפועל דמי שביעית וכן פירשו התוספות. ורש''י ז''ל פירש שהפועל מוסר דמים לחנוני עם הארץ ואין מוסרין לעם הארץ יותר ממזון שלש סעודות ולדברי רבינו דמפרש כפירוש התוספות קשה למה הזכיר חנוני עם הארץ שכתב כגון שנתן דינר לחנוני ישראל עם הארץ דאפילו הוא חבר אין האיסור אלא מפני הבעל הבית שמאכילו שביעית ולא משום שמוסר הדמים לעם הארץ ונראה דהזכיר עם הארץ משום אם אכל הפועל דבר שאינו מעושר שהזכיר אחר כך דאם אין החנוני עם הארץ אין מאכילו דבר שאינו מעושר:

כו אֲבָל אִם אָמַר לָהֶם אִכְלוּ וּשְׁתוּ בְּדִינָר זֶה. אוֹ שֶׁאָמַר לָהֶם אִכְלוּ וּשְׁתוּ עָלַי מִן הַחֶנְוָנִי וַאֲנִי פּוֹרֵעַ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּעְבֵּד הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד שִׁעְבּוּדוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ וְלֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וְלֹא מִשּׁוּם מַעֲשֵׂר:

כז * מֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְחַלֵּק יֵינוֹ לָעָם וְלוֹקֵחַ מֵהֶן דָּמָיו כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְצֶה. אַל יֹאמַר אָדָם לְעַכּוּ''ם הֵא לְךָ מָאתַיִם זוּז וְהִכָּנֵס תַּחְתַּי בְּאוֹצַר הַמֶּלֶךְ כְּדֵי שֶׁיִּקַּח עַכּוּ''ם הַיַּיִן שֶׁכָּתְבוּ בְּשֵׁם יִשְׂרָאֵל וְיִתֵּן הָעַכּוּ''ם הַדָּמִים לַמֶּלֶךְ. אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הֵא לְךָ מָאתַיִם זוּז וּמַלְּטֵנִי מִן הָאוֹצָר:

ההראב"ד מלך שהיה מחלק יינו לעם. א''א דבריו מבולבלים וסתומים אלא מלך שיש לו מס על העם לתת לו יין כל אחד לפי מה שהוא ויש על זה הישראל בור אחד יין ששוה מאה דינרים ופרעהו לעכו''ם לא יאמר אליו טול מאה דינרים ועול תחתי לאוצר המלך שהוא כאילו אמר לו קנה לי בור יין ופרעהו למלך בשבילי אבל אמר לו מלטני מן האוצר דמשמע סלקני במעות האלו כלומר קבל אתה עליך חוב המלך ויהיו אלו המעות שלך:

כסף משנה מלך שהיה מחלק יינו לעם וכו'. שם (דף ע"א) אמר ר''י אמר רב מותר לאדם לומר לעכו''ם צא והפס עלי מנת המלך מיתיבי אל יאמר אדם לעכו''ם עול תחתי לאוצר א''ל רב עול תחתי לאוצר קא אמרת הא לא דמיא אלא להא אבל אומר לו מלטני מן האוצר ופירש רש''י צא והפס עלי מנת המלך ארנונא שהיו נותנים מתבואותיהם וכו' איתא בבית יוסף סימן קל''ב עד ונמצא פורע חובו מיין נסך: וכתב הראב''ד א''א דבריו מבולבלים וסתומים וכו'. ואני אומר שהדבר ידוע שדברי הראב''ד על דרך פירוש רש''י ודברי רבינו כמו שכתב הרשב''א בתורת הבית שפירשו מקצת הגאונים ואיני רואה כאן לא בלבול ולא סתימה:

לחם משנה מלך שהיה מחלק וכו'. זה פירוש למה שנאמר הפס עלי מנת המלך והראב''ד ז''ל פירש בהשגות כפירוש רש''י:

כח עַכּוּ''ם שֶׁנָּגַע בְּיֵינוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְאָנְסוֹ מֻתָּר לִמְכֹּר אוֹתוֹ יַיִן לְאוֹתוֹ הָעַכּוּ''ם [מ] שֶׁאֲסָרוֹ לְבַדּוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְכַּוֵּן זֶה הָעַכּוּ''ם לְהַזִּיקוֹ וְלֶאֱסֹר יֵינוֹ הֲרֵי זֶה כְּמוֹ שֶׁשְּׁבָרוֹ אוֹ שְׂרָפוֹ שֶׁחַיָּב לְשַׁלֵּם. וְנִמְצְאוּ הַדָּמִים שֶׁלּוֹקֵחַ מִמֶּנּוּ דְּמֵי הַהֶזֵּק וְלֹא דְּמֵי הַמְּכִירָה:

כסף משנה עכו''ם שנגע ביינו של ישראל לאונסו וכו'. בפרק ר' ישמעאל (דף נ"ט:) אמר רב אשי האי עכו''ם דנסכיה לחמריה דישראל [בכוונה אע''ג] דלזבוניה לעכו''ם אחרינא אסור שרי ליה למישקל דמי מההוא עכו''ם וכתב הר''ן דטעמא משום דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יי''נ אלא אומר לו שפכת ייני ואבדתו ממני ודמי יין כשר קא שקיל ואע''ג דעכו''ם לא יהיב דמי אא''כ יהיב ליה ישראל חמרא לא מיתסר מש''ה דמ''מ הרי מחוייב לו דמי נזקו ומשום תשלומי נזק שקיל להו לדמים ולא מתורת מכר וכך הם דברי רבינו. ומשמע עוד מדבריו דדוקא בעכו''ם שנתכוון להזיקו ולאסור יינו הוא דשרי למישקל דמי מיניה אבל אם לא נתכוון לכך אסור למישקל דמי מיניה ונראה שטעמו משום דאם לא נתכוון להזיקו ולאסרו עליו אינו חייב לשלם לו וכיון שאינו חייב לשלם לו כי שקיל דמי יי''נ קא שקיל וא''ת כי לא נתכוון נמי אמאי לא מחייב לשלומי הא תנן אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד י''ל דה''מ בדברים שהם ידועים לכל העולם שהם נזקים בהנהו אמרינן שאין טענת שוגג או אינו מתכוון פוטרתו אבל נגיעה בעלמא (בין) כיון דלכ''ע לית ביה נזקא כלל אלא לישראל או ליודעים בטיבם כל שלא נתכוון להזיק אין לחייבו לשלם:

לחם משנה עכו''ם שנגע וכו' שכיון שנתכוין וכו'. הקשה הרב בית יוסף ז''ל לשאר הפוסקים דסוברים דאפילו לא נתכוון העכו''ם מותר למשקל מיניה דמים אם כן למה מדד עד שלא פסק אסורים הדמים. וי''ל דהכא ברשות הישראלי נוגע ואינו דומה להיזק כוונה מדעת הישראלי דאז ודאי אינו אלא דמי ההיזק וברור הוא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן