הלכות מאכלות אסורות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק שלישי - היד החזקה לרמב"ם

א כָּל מַאֲכָל הַיּוֹצֵא מִמִּין מִן הַמִּינִין הָאֲסוּרִין שֶׁלּוֹקִין עַל אֲכִילָתָן הֲרֵי אוֹתוֹ הַמַּאֲכָל אָסוּר בַּאֲכִילָה מִן הַתּוֹרָה. כְּגוֹן חֲלֵב בְּהֵמָה וְחַיָּה הַטְּמֵאִים וּבֵיצֵי עוֹף וְדָג הַטְּמֵאִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-טז) (דברים יד-טו) 'וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה' זוֹ בֵּיצָתָהּ. וְהוּא הַדִּין לְכָל הָאָסוּר כְּיַעֲנָה וּלְכָל הַדְּבָרִים הַדּוֹמִין לְבֵיצָה:

מגיד משנה כל מאכל היוצא ממין מן המינין האסורין שלוקין על אכילתן הרי אותו וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פ''ק דבכורות (דף ה') משנה וגמרא ופרק א''ט (דף ס"ד:) אמר חזקיה מנין לביצה טמאה שהיא מן התורה שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא x (זו ביצתה):

ב חֲלֵב הָאָדָם מֻתָּר בַּאֲכִילָה אַף עַל פִּי שֶׁבְּשַׂר הָאָדָם אָסוּר בַּאֲכִילָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהוּא בַּעֲשֵׂה:

מגיד משנה חלב אדם מותר באכילה אף על פי שבשר האדם אסור באכילה וכו'. כבר נתבאר זה פרק שני ועוד יתבאר לפנינו:

ג דְּבַשׁ [א] דְּבוֹרִים וּדְבַשׁ צְרָעִים מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מִתַּמְצִית גּוּפָן אֶלָּא כּוֹנְסִין אוֹתוֹ מִן הָעֲשָׂבִים בְּתוֹךְ פִּיהֶן וּמְקִיאִין אוֹתוֹ בַּכַּוֶּרֶת כְּדֵי שֶׁיִּמְצְאוּ אוֹתוֹ לֶאֱכל מִמֶּנּוּ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים:

מגיד משנה דבש דבורים ודבש צרעים וכו'. דבש דבורים שהוא מותר מוסכם מכל התנאים אבל דבש צרעים הוא מחלוקת תנאים בברייתא פ''ק דבכורות (דף ז':) ור' יעקב אסר ליה וס''ל דדבש דבורים הוא שמותר משום דרחמנא שריא דכתיב אך את זה תאכלו אבל דבש צרעים שיש לו שם לווי לא כדאיתא התם וסתמא דמתני' במסכת מכשירין דלא כוותיה שאמרו שם דבש צרעים טהור ומותר באכילה וכההוא תנא דברייתא דאמרו מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותן לגופן ואינם ממצות אותן מגופן וה''ה לד''צ וה''ל ד''צ סתם במתני' ומחלוקת בברייתא וקי''ל הלכה כסתם. ואע''ג דמשמע פ''ק דבכורות דרב ששת דאמר מי רגלים של חמור אסור ס''ל כר' יעקב ודייק לה ממתני' דקתני היוצא מן הטמא טמא ולא קאמר היוצא מטמא ע''כ ההוא דיוקא לאו דיוקא הוא דא''כ קשיא סתמא אסתמא אלא היוצא מן הטמא אורחא דלישנא הוא ותו דמשמע התם דמסקנא דגמ' דלא כר''י דאמר בשלהי שמעתתא כמאן אזלא הא דתניא דבש הגזין והצרעים טהור ומותר באכילה כמאן דלא כר''י. ועוד יש לי לומר דרב ששת לא ס''ל כר''י אלא בטעמיה דדבש רחמנא שרייה ולאו טעמא משום שאינו תמצית גופן דא''כ הו''ל מי רגלים מותרין ומתני' קתני היוצא מן הטמא טמא אבל מה שחלק ר''י במדרש הכתוב בין דבש שיש לו שם לווי לדבש שאין לו שם לווי לא ס''ל כוותיה אלא כיון דכתיב קרא אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל ואי אתה אוכל כו' אבל אתה אוכל מה ששרץ העוף משריץ לא מפלגינן במדרש הכתוב בין דבש שיש לו שם לווי לדבש שאין לו שם לווי וזהו שלא הקשו סתמא אסתמא דסתמא דהכא דבכורות לא אתי למיסר מאי דרחמנא שרייה דאי לא בלא''ה תקשי ליה סתמא אליבא דר''ש דבש דבורים אבל אי אמרינן דכל מאן דאית ליה דרשא דקרא אית ליה דדבש צרעין אסור ומתני' דמכשירין משום דדבש צרעין אינו מגופן הוא ליקשי סתמא אסתמא אליבא דרב ששת דדייק ממתניתין היוצא מן הטמא כל דאתי מיניה דטמא ולפי זה מתני' דדבש צרעין אפילו רב ששת מודה בה לענין דינא וטעמא דברייתא הוא דפליג כנ''ל. ורבינו פסק כסתם מתני' דמכשיר וכטעמא דברייתא ודחי לה לדרב ששת וסבירא ליה דמי רגלים של חמור מותרין כנזכר פ' ד' והרמב''ן ז''ל פסק בהלכותיו להחמיר ואסר דבש צרעים וכתב שיש מי שפסק כן:

לחם משנה דבש דבורים ודבש צרעים וכו'. משמע מדברי רבינו דגבי דבש צרעים נמי איכא כוורת. וקשה דבפרק קמא דבכורות (דף ז':) אמרו גבי מה שאמרו דבש צרעים בעי מחשבה תנ''ה דבש בכוורתו וכו' שלא במחשבה ומשמע מדברי רש''י דהראיה היא דמדנקט דבש בכוורתו משמע דוקא דבש דבורים אבל דבש צרעים לא בעי מחשבה דאין כוורת אלא לדבורים. ולפירוש רבינו דקאמר דכוורת איכא ג''כ בצרעים ליכא ראיה כלל. וי''ל דרבינו מפרש דגבי דבש דבורים איכא לחלק היכא דהוא בכוורת משום דאית ביה שעוה ואפשר לומר דהתם סתמיה לאכילה אבל אינו בכוורת לא אבל דבש צרעים דליכא שעוה מה לי בכוורת מה לי שלא בכוורת אבל לעולם דכוורת איכא ג''כ לצרעים. או אפשר דרבינו נקט כוורת משום דבורים:

ד אַף עַל פִּי שֶׁחֲלֵב אָדָם מֻתָּר אָסְרוּ חֲכָמִים לְגָדוֹל לִינֹק אוֹתוֹ מִן הַשָּׁדַיִם אֶלָּא חוֹלֶבֶת אִשָּׁה לְתוֹךְ הַכְּלִי וְשׁוֹתֶה. וְגָדוֹל שֶׁיָּנַק מִן הַשָּׁד כְּיוֹנֵק שֶׁרֶץ וּמַכִּין אוֹתוֹ * מַכַּת מַרְדּוּת:

ההראב"ד מכת מרדות. כתב הראב''ד ז''ל הא למדת שאין בבשר האדם אפילו איסור עשה. ומה שאמר כיונק שקץ (לפי שאינו עומד לאכילה שאינו בר שחיטה לפיכך לא אמרו שהוא יונק שקץ אלא כיונק שקץ) בין תבין עכ''ל:

מגיד משנה אע''פ שחלב אדם מותר וכו'. בכתובות פ' אע''פ (דף ס') מפורש בגמרא דחלב שפירש אפילו מצות פרוש אין בו. ובהשגות א''א הא למדת שאין בבשר האדם אפילו איסור עשה ומה שאמר כיונק שקץ בין תבין ע''כ. וכבר הארכתי בדין בשר האדם פ''ב: וגדול שינק מן השד וכו'. שם:

ה [ב] יוֹנֵק תִּינוֹק וְהוֹלֵךְ אֲפִלּוּ אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ [ג] שָׁנִים. וְאִם גְּמָלוּהוּ וּפָרַשׁ שְׁלֹשָׁה [ד] יָמִים אוֹ יֶתֶר מֵחֲמַת בֻּרְיוֹ לֹא מֵחֲמַת חָלְיוֹ אֵינוֹ חוֹזֵר וְיוֹנֵק. וְהוּא שֶׁגְּמָלוּהוּ אַחַר כ''ד חֹדֶשׁ. אֲבָל בְּתוֹךְ זְמַן זֶה אֲפִלּוּ גְּמָלוּהוּ חֹדֶשׁ אוֹ שְׁנַיִם מֻתָּר לַחֲזֹר וְלִינֹק עַד סוֹף כ''ד חֹדֶשׁ:

מגיד משנה יונק תינוק והולך וכו'. שם נפסקה הלכה כרבי יהודה דאמר יונק אפי' ד' וה' שנים פירש לאחר כ''ד חדש הרי הוא כיונק שקץ ובגמרא (פרש) כמה וכו' אמר שמואל ג' ימים. ובירושלמי נזכר בהלכות בד''א שפרש מתוך בוריו אבל מחליו מחזירין אותו ע''כ:

לחם משנה מותר לחזור ולינק עד סוף כ''ד חדש וכו'. כתב הרב''י בטור יו''ד סימן פ''א וז''ל ומשמע מדקדוק לשונו דהא דאמרינן דיונק והולך ד' וה' שנים היינו דוקא כשלא פירש כלל אבל אם פירש תוך כ''ד חדש אע''פ שהוא מותר לחזור ולינק אינו מותר לינק אלא עד סוף כ''ד חדש ומילתא דסברא הוא אבל איני יודע מהיכן למד הרב כן ע''כ. ויש מי שרצה לפרש דמאי דאמר עד סוף כ''ד חדש קאמר הכי אפילו גמלוהו חדש או שנים או אפילו עשרה חדשים עד סוף כ''ד חדש יש לו זמן לחזור ולינק עד ד' או ה' שנים ולא קאי עד סוף כ''ד חדש להיכא דחזר וינק דיונק עד כ''ד חדש אלא לענין החזרה לינק יש לו זמן לחזור עד הכ''ד חדש. ומפני שהרב''י נשמר מפירוש זה כתב ומשמע מדקדוק לשונו דפירושו שפירש בדברי רבינו מדוקדק אבל זה הפירוש אינו מדוקדק דא''כ עד סוף כ''ד חדש הוא מיותר דכיון שאמר לעיל אבל בתוך זמן זה אפילו גמלוהו או חדש או שנים כו' סגי דממילא דכל זמן כ''ד חדש יש לו זמן לחזור ולינק:

ו אַף עַל פִּי שֶׁחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה וּבֵיצֵי עוֹף טָמֵא אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-ח) (דברים יד-ח) 'מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ' עַל הַבָּשָׂר הוּא לוֹקֶה וְאֵינוֹ לוֹקֶה. עַל הַבֵּיצָה וְעַל הֶחָלָב. וַהֲרֵי הָאוֹכֵל אוֹתָן כְּאוֹכֵל חֲצִי שִׁעוּר שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

מגיד משנה אף על פי שחלב בהמה טמאה וכו'. זה יצא לרבינו ממ''ש בפ' אלו טריפות (דף ס"ד) בביצת השרץ מלמד שאם רקמה ואכלה לוקה עליה משום (שנא') השרץ השורץ על הארץ משמע הא לא רקמה לא אלמא אע''פ שכל היוצא מן הטמא טמא אין לוקין עליו שאל''כ בלא רקום היה לוקה. ויש מן המפרשים שהודו בדינים של רבינו אבל חלקו בביצת עוף משום דנפקא לן מבת היענה כמו שנזכר למעלה ואמרו דלמילקי עליה הוא דאיצטריך דאי למיכלה גופא תיפוק לי דכל היוצא מן הטמא טמא. ויש דוחין זה ואמרו דלמיסר גופא איצטריך סד''א ביצה טהורה דשרא רחמנא חדוש הוא דה''ל למיסר משום אבר מן החי וביצה טמאה נמי תשתרי קמ''ל ודכוותא אמרו פ''ק דבכורות גבי חלב. ואם תשאל היכא גלי רחמנא דביצה טהורה יש להשיב מדכתיב ואת הבנים תקח לך שהוא כולל אפרוחים או ביצים ודרשינן פרק שלוח הקן תקח לך ולא לכלביך אלו דבריהם ז''ל. וזהו דעת רבינו דודאי עיקר קרא דבת היענה לאסור עצמה הוא ומדכתיב בת ילפינן לביצה לאיסורא והוא בנין אב לכל ביצים טמאין אבל אין לוקין עליהם מן הרבוי הזה דומה לחצי שיעור דנפקא לן פ' אחרון דיומא (דף ע"ד) מכל חלב ואינו לוקה עליו ורבינו סמך דין זה למה שכתוב מבשרם לא תאכלו וסוף הפסוק ובנבלתם לא תגעו. ובפירוש אמרו בטומאה בהרבה מקומות שאין אלו מטמאין ונזכר בהלכות שאר אבות הטומאה ולקח המדרש הזה להורות שאע''פ שהיוצא מן הטמא טמא אין לוקין עליו ואע''פ שבעוף לא נזכר מבשרם כיון שאינו למד אלא מן המדרש של בת היענה אין לוקין עליו דומיא דביצת השרץ שאין כתוב בשרצים מבשרם וכל היוצאין מהטמאין דין אחד להם:

ז יֵרָאֶה לִי שֶׁהָאוֹכֵל בֵּיצֵי דָּגִים טְמֵאִים הַנִּמְצָאִים בִּמְעֵיהֶם כְּאוֹכֵל קִרְבֵי דָּגִים טְמֵאִים וְלוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן בֵּיצֵי הָעוֹף הַטָּמֵא הַתְּלוּיוֹת בְּאֶשְׁכּוֹל שֶׁעֲדַיִן לֹא פָּרְשׁוּ וְנִגְמְרוּ. הָאוֹכֵל אוֹתָן לוֹקֶה כְּאוֹכֵל בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁלָּהֶן:

מגיד משנה יראה לי שהאוכל וכו'. סברת רבינו זו פשוטה היא בטעמא דכל שהן בגוף בדגים דליכא בהו קליפה ובעופות כל שתלויות באשכול הן בשר גמור. וראיה לזה דין הטומאה בנבלת עוף שהאוכל מן האשכול של ביצים טמא כדאיתא פ''ק די''ט (דף ז') ונתבאר בדברי רבינו מהלכות שאר אבות הטומאות ועוד ראיה שאסור לאכלן בחלב כדאיתא התם אע''פ שבשר עוף בחלב אינו אלא מדבריהם כמו שיתבאר פ''ט:

לחם משנה יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאים וכו'. כתב ה''ה וראיה לזה דין הטומאה בנבלת עוף וכו'. קשה מה ראיה מייתי מן האוכל מן האשכול של ביצים הא התם הוי מבשר אשכול גופיה ולא מן הביצים התלויים באשכול דאי מן הביצים התלויים באשכול הא אמרינן בפ''ק דביצה (דף ז') דדוקא לר' יעקב טמא משום דאית ליה דאם היו מעורות בגידין אסורות לאוכלן בחלב אבל אנן קי''ל כת''ק וכמ''ש רבינו לקמן בפרק ט' א''כ ודאי דהאוכל מן האשכול דטמא אינו אלא בשר אשכול גופיה ולא הביצים התלוים באשכול והיכי מייתי ה''ה ראיה מבשר אשכול לביצים התלויים באשכול. וע''ק מ''ש ראיה מפ''ט שכתב רבינו שאסור לאכלן בחלב והא בפ''ט כתב דמצא ביצים גמורות מותרות לאכלן ואפילו מעורות בגידים כדכתב שם ה''ה. מיהו לזה י''ל דרבינו איירי כאן בביצים שאינם גמורות שכן כתב שעדיין לא פירשו ונגמרו ר''ל לא פירשו ולא נגמרו (כלו' שעדיין לא נגמרו) א''כ שפיר מייתי ראיה מהתם דהתם אי שרי לאכול בחלב משום דהם גמורות אע''פ שהם מעורות בגידים אבל שאינן מעורות כי היכי דכתב רבינו כאן לא. ולקושיא ראשונה י''ל דסובר ה''ה דבלישנא קמא בגמרא אין פירוש אשכול בשר אשכול אלא פירוש דתליא באשכול והם ביצים התלויים באשכול ועדיין לא נגמרו ולכך אפילו לרבנן האוכל מהם טמא אבל של ביצים הוו ביצים המעורות בגידים ונגמרו ולכך אמר בגמ' דלא כר' יעקב דלר' יעקב אפילו בגמורות כיון דמעורות בגידים אסורות אבל לרבנן דמותרות לא הוו כבשר ולכך האוכל מהם טהור ואין הפרש בפירוש מן האשכול בין לישנא קמא לבתרא אלא דלקמא הוו ביצים מעורות בגידין ולא נגמרו ולבתרא הוו ביצים מעורות בגידים ונגמרו:

ח בֵּיצַת עוֹף טָמֵא שֶׁהִתְחִיל הָאֶפְרוֹחַ לְהִתְרַקֵּם בָּהּ וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל שֶׁרֶץ הָעוֹף. אֲבָל בֵּיצַת הָעוֹף טָהוֹר שֶׁהִתְחִיל הָאֶפְרוֹחַ לְהִתְרַקֵּם בָּהּ וַאֲכָלָהּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

מגיד משנה ביצת עוף טמא. בפרק א''ט (דף ס"ד) מבואר גבי ביצת השרץ שאם רקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ הארץ כמש''ל ורבינו סבור דה''ה לביצת עוף טמא משום שרץ העוף. אבל הרשב''א ז''ל הקשה עליו מהשרצים הגדלים בפירות במחובר שאינן קרויין שרץ העוף אע''פ שעתידין לצאת ולפרוח ואמר דכל שלא יצא לאויר העולם אינו שרץ העוף ולא שרץ הארץ שהרי אין הביצה גדולי קרקע ולפיכך אע''פ שבביצת השרץ לוקה מדין שרץ הארץ מפני שהן עצמן שרץ הארץ בביצת עוף טמא אינו לוקה והניח הדבר בצ''ע. ובאמת שאין דבריו מוכרחים דאיכא למימר שאני שרצים הגדלים בפירות דכיון שהן גדלים בקרקע לאלתר הוי שרץ ואינן קרויין שרץ העוף עד שיעופו אבל זה שמינו כבר הוא עוף והביצה היא מעוף טמא לאלתר שרקם הוה ליה כשרץ העוף דומיא דביצת השרץ אע''פ שלא שרץ על הארץ: אבל ביצת עוף טהור וכו'. שם מבואר דאע''ג דפליגי רבנן עליה דרבי אליעזר ב''י ושרו באפרוחים שלא נתפתחו עיניהם ה''מ כשיצאו לאויר העולם אבל אם לא יצאו לאויר העולם כ''ע מודו דכיון דאיכא ריקום אסור מדרבנן ולזה כתב רבינו מכת מרדות:

לחם משנה ביצת עוף טמא וכו'. כתב ה''ה אבל הרשב''א ז''ל הקשה עליו מהשרצים הגדלים בפירות וכו'. לכאורה נראה דדבריו קשים להולמם ביצת השרץ אמאי לוקה הא לא שרץ על הארץ אלא מפני שהיא גופה שרץ הארץ א''כ גם זו שמינו היא עוף ודאי הביצה גופה היא שרץ העוף. וי''ל דאיכא לאקשויי בדברי רבינו דהיה לו ללקות משום אוכל עוף טמא דכיון דכשיצא לאויר העולם לוקה משום עוף טמא היה ראוי נמי ללקות משום עוף טמא ומכח זה הקשה עליו הרשב''א דכיון דאתה נותן לו לאו חדש משרץ העוף כיון שעדיין לא יצא ופרח מניין לך לתת לו לאו חדש בשלמא בביצת השרץ אתה נותן בביצה הלאו שיש לאמה שהיא שורץ על הארץ אבל זה הוא לאו חדש. ורבינו סובר דכל זמן שלא יצא לאויר העולם הרי זה כזבובים ויתושים ועובר משום שרץ העוף מכיון דמינו הוי עוף והלאו הוא שרץ העוף אין זה לאו חדש:

ט נִמְצָא עָלֶיהָ קֹרֶט דָּם. אִם עַל הַחֶלְבּוֹן זוֹרֵק [ה] אֶת הַדָּם וְאוֹכֵל אֶת הַשְּׁאָר. וְאִם עַל הַחֶלְמוֹן [ו] אֲסוּרָה כֻּלָּהּ. בֵּיצָה [ז] הַמּוּזֶרֶת הַנֶּפֶשׁ הַיָּפָה תֹּאכְלֶנָּה:

מגיד משנה נמצא עליה קורט דם וכו'. שם ברייתא (דף ס"ו:) נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל השאר אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה תני דוסתאי אבוה דרבי אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה (אפילו) ביצה אסורה מ''ט דשדיא תכלא בכולא. ודעת רבינו דהא דתני דוסתאי פליגא אדרבי ירמיה דאסר בחלבון שנמצא בקשר וחוץ לקשר והלכה כדוסתאי להקל בשל דבריהם ועוד דמשמע התם דרב אשי ואביי ס''ל הכי וזה דעת ההלכות שלא הזכירו הא דר' ירמיה וכן דעת הגאונים ז''ל ועיקר. אבל הרשב''א ז''ל כתב פ''א בשם חכמי הצרפתים ז''ל דלא פליגי דוסתאי ור' ירמיה ואמר שיש לחוש לדבריהם ולאסור אף בשנמצא בחלבון כל שנמצא בקשר ונתפשט חוץ לקשר ואין מורין להיתר אלא בנמצא בחלבון על הקשר לבד או חוץ לקשר ולא נתפשט בקשר והקשר הוא בראש הכד והוא הדבר הנתפש מזרע הזכר וניכר לעין ע''כ דבריו. ודעת רבינו והגאונים עיקר ואין לחוש באיסור של דבריהם אחר קבלת הגאונים ז''ל: ביצה המוזרת וכו'. ברייתא שם ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם ופירש''י ז''ל ביצים שאינם של זכר (אלא דספני מארעא) אע''פ שישבה עליהן תרנגולת כמה ימים מותרת דלעולם לא יהא בה אפרוח ולזה הסכים הרשב''א ז''ל וכתב דכל ביצה דספנא מארעא אע''פ שנמצא עליה דם בחלמון זורק את הדם ואוכל את השאר ע''כ. ובתחלת ברייתא זו יש במקצת הנוסחאות גיעולי ביצים מותרות ולא נזכר בהלכות ולא בדברי רבינו וכתב הרשב''א ז''ל שהוא לפי שלא היה בגרסאות ספריהם והרבה ספרים יש שאינו בהם ומכל מקום הדבר אמת שכן נמצא במסכת תרומות ובירושלמי ובתוספתא. x ופירושה ביצה שהגעילה אותה התרנגולת מכח הכאה ואינה מעורה בגידין כלל וקמ''ל שאע''פ שלא נגמרה לגמרי מותרת ואין בה משום אבר מן החי:

לחם משנה נמצא עליה קורט דם וכו'. כתב הרב המגיד בסוף דבריו ואין לחוש באיסור של דבריהם אחר קבלת הגאונים ז''ל, כלומר אע''ג דהרשב''א כתב דמחמירים כשני הפירושים מכל מקום אין לחוש לפירוש התוספות כלומר לחומרא של אותו הפירוש דמחמיר בחלבון אלא לפירוש הגאונים לחוד דמחמיר בחלמון יותר מפירוש התוספות ואין לחוש לפירוש התוספות כלל. אבל אין פירוש ה''ה דהתוס' מחמירין יותר מהגאונים דלפירוש התוס' יש קולא בחלמון וחומרא בחלבון ולפירוש הגאונים בהפך:

י אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפַּתְּחוּ עֵינָיו מֻתָּר לְאָכְלוֹ. בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁנִּטְרְפָה [ח] חֲלָבָהּ אָסוּר כַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה. וְכֵן בֵּיצַת עוֹף טָהוֹר [ט] שֶׁנִּטְרַף כְּבֵיצַת עוֹף טָמֵא וְאָסוּר:

מגיד משנה אפרוח שנולד וכו'. כבר כתבתי למעלה דפלוגתא דראב''י ורבנן היא ופסקו הגאונים ז''ל כרבנן דשרו כל שיצא לאויר העולם וכן מוכח פ''ק דיו''ט ועיקר: בהמה טהורה שנטרפה וכו'. בפרק כל הבשר (דף קט"ז:) במשנה גבי כשרה שינקה מן הטריפה מתבאר בפירוש ומבואר ג''כ בגמרא בפרק בהמה המקשה (דף ע"ב) בדין הוציא העובר את ידו ונשחטה אמו כמו שיתבאר פרק חמישי: וכן ביצת עוף שנטרף וכו'. משנה במסכת עדיות (דף ו') דשוין בית שמאי ובית הלל בביצת טריפה שאסורה והובאה פרק אלו טרפות (חולין דף נ"ח) ותחלת המשנה ביצת הנבלה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי ובית הלל אוסרין. ולא הזכיר רבינו איסור זה ונראה שסמך לו על מ''ש בפרק זה בדין לוקחין ביצים מן העכו''ם ואין חוששין להם שמא הם ביצת טריפה או ביצת נבלה וזה מבואר שהוא סבור שביצת נבלה אסורה. ויש מיעוט ספרים כתוב בהן כאן אם נתנבל העוף ונמצא בה ביצה גמורה הנמכרת בשוק הרי זו מותרת וט''ס הוא:

לחם משנה בהמה טהורה שנטרפה וכו'. כתב ה''ה כמו שיתבאר בפרק חמישי. היינו כדין עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואח''כ נולד וכו':

יא * אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד מִבֵּיצַת טְרֵפָה מֻתָּר שֶׁאֵין מִינוֹ טָמֵא. הָיָה הָעוֹף סְפֵק טְרֵפָה כָּל הַבֵּיצִים שֶׁתֵּלֵד בַּעֲרֵמָה רִאשׁוֹנָה מַשְׁהִין אוֹתָן. אִם טָעֲנָה עֲרֵמָה שְׁנִיָּה וְהִתְחִילָה לֵילֵד הֻתְּרוּ הָרִאשׁוֹנוֹת שֶׁאִם הָיְתָה טְרֵפָה לֹא הָיְתָה יוֹלֶדֶת עוֹד. וְאִם לֹא יָלְדָה הֲרֵי הֵן אֲסוּרוֹת:

ההראב"ד אפרוח שנולד וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מה ראה לשנות הטעמים שפירשו בו חכמים שהם מתוקנין יותר מכולם כי ביצת טרפה אינה ממין טמא ואסורה והטעם שפירשו בו לאימת קא גביל לכי קא מסרחא וכי מסרח עפרא בעלמא הוא. עכ''ל:

מגיד משנה אפרוח שנולד מביצת וכו'. מסקנא דגמרא בתמורה פרק כל האסורין (דף ל"א) ונזכר כאן בהלכות מאי טעמא דכמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא. ועל מה שכתב רבינו שאין מינו טמא. כתוב בהשגות א''א מה ראה לשנות הטעמים וכו'. ואין זו השגה כלל שרבינו כתב זה להוציא אפרוח של ביצת עוף טמא שישב עליו עוף טהור שאסור ודאי ולוקין עליו ואין אומרים בו לאימת מסרח לכי גביל דכיון דמינו טמא אסור הוא ולא רצה רבינו לתת טעם לחלק בין ביצת טריפה לאפרוח שלה אלא לחלק בין אפרוח ביצת טריפה לאפרוח ביצת טמאה ויפה כיון: היה העוף ספק וכו'. מסקנא דגמ' בפ' אלו טרפות (דף נ"ז נ"ח) ונזכר בהלכות. ועוד יתבאר דין זה פרק י''א מה' שחיטה:

יב חֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה אֵינוֹ נִקְפֶּה וְעוֹמֵד כַּחֲלֵב הַטְּהוֹרָה. וְאִם נִתְעָרֵב חֲלֵב טְמֵאָה בַּחֲלֵב בְּהֵמָה טְהוֹרָה כְּשֶׁתַּעֲמִיד אוֹתוֹ יַעֲמוֹד חֲלֵב הַטְּהוֹרָה וְיֵצֵא חֲלֵב הַטֻּמְאָה עִם הַקּוֹם שֶׁל גְּבִינָה:

מגיד משנה חלב בהמה טמאה אינו נקפה וכו'. בע''ז פרק אין מעמידין (דף ל"ה) כמו שיתבאר משנה ואלו דברים של עכו''ם אסורין ואין איסורן איסור הנאה חלב שחלבו עכו''ם ואין ישראל רואהו והקשו למאי ניחוש לה אי משום איחלופי טהור חיור טמא ירוק ואי משום אערובי (ניקום דאמר מר חלב) טהור עומד טמא אינו עומד ותירצו אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי פירוש שמן הדין יהיה מותר והב''ע דבעי ליה לכמכא פי' לכותח שאינו רוצה החלב להעמידו והקשו ונישקול מיניה קלי וניקום (פי' יקח מעט ויבדוק אם הוא עומד) ותירצו כיון דבטהורה נמי איכא נסיובי דלא קיימי ליכא למיקם עלה השתא דאתית להכי גבינה נמי x (אפי' תימא דקא בעי ליה לגבינה) איכא דקאי ביני אטפי פי' בין הגומות. ורבינו לא חשש לטעם זה בגבינה כמו שיתבאר:

יג וּמִפְּנֵי זֶה יִתֵּן הַדִּין שֶׁכָּל חָלָב הַנִּמְצָא בְּיַד עַכּוּ''ם אָסוּר שֶׁמָּא עֵרֵב בּוֹ חֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה. וּגְבִינַת הָעַכּוּ''ם מֻתֶּרֶת שֶׁאֵין חֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה מִתְגַּבֵּן. אֲבָל בִּימֵי חַכְמֵי מִשְׁנָה גָּזְרוּ עַל גְּבִינַת הָעַכּוּ''ם וַאֲסָרוּם מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּעוֹר קֵבָה [י] שֶׁל שְׁחִיטָתָן שֶׁהִיא נְבֵלָה. וְאִם תֹּאמַר וַהֲלֹא עוֹר הַקֵּבָה דָּבָר קָטָן הוּא עַד מְאֹד בֶּחָלָב שֶׁעָמַד בּוֹ וְלָמָּה לֹא יִבָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַמַּעֲמִיד הַגְּבִינָה. וְהוֹאִיל וְדָבָר הָאָסוּר הוּא שֶׁהֶעֱמִיד הֲרֵי הַכּל אָסוּר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

מגיד משנה אבל בימי חכמי משנה וכו'. שם במשנה (דף כ"ט:) שאל רבי ישמעאל את רבי יהושע וכו' מפני מה אסרו גבינת העכו''ם א''ל שמעמידין אותה בקיבה של נבלה וכו'. ובגמרא (דף ל"ה) נתנו בה האמוראים טעמים הרבה ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה וטעם הזה נזכר בהלכות ולא חשש רבינו לטעמים אחרים שהאחד הוא לפי שא''א בלא צחצוחי חלב. פירוש ואפשר שהוא טמא. והאחד הוא לפי שמחליקין פניה בשומן חזיר לפי שלשני טעמים אלו יש להקשות יבטל במיעוטו וכן הקשה הרב רבינו יוסף הלוי ז''ל לטעמיה דשמואל ותירץ דכיון דאוקמי קא מוקים אינו בטל וכיוצא בזה נזכר בגמ' שם למעלה מזה. וז''ש רבינו וא''ת והלא עור הקיבה וכו'. ומ''מ יש מן המפרשים ז''ל שפירשו שאין הולכין באיסורין אלו של עכו''ם אחר נתינת טעם שחכמים רצו להרחיק מאכליהם ולא אמרו שיהיה חשש בנותן טעם בדוקא והביאו ראיה לזה וזה דעת הרמב''ן ז''ל והרשב''א ז''ל ולדבריהם הטעמים האחרים קיימים הם זהו דעת הראב''ד ז''ל בהשגות:

יד גְּבִינָה שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ הָעַכּוּ''ם בַּעֲשָׂבִים אוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת כְּגוֹן שְׂרַף הַתְּאֵנִים וַהֲרֵי הֵן נִכָּרִין בַּגְּבִינָה הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁהִיא אֲסוּרָה. שֶׁכְּבָר גָּזְרוּ עַל כָּל גְּבִינַת הָעַכּוּ''ם בֵּין שֶׁהֶעֱמִידוּהָ בְּדָבָר אָסוּר בֵּין שֶׁהֶעֱמִידוּהָ בְּדָבָר הַמֻּתָּר גְּזֵרָה [כ] מִשּׁוּם שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ בְּדָבָר הָאָסוּר:

מגיד משנה גבינה שמעמידין אותה הנכרים וכו'. דעת הגאונים ז''ל הוא דעת נכון כיון שהגבינה נאסרת במנין אע''פ שבטל טעם לא בטלה גזירה שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו כדאיתא פ''ק דיו''ט (דף ה') וכ''כ האחרונים ז''ל שאפי' במקומות שידוע שמאוס להם חלב טמא ולא יערבוהו וידוע שאין מחליקין פניה בשומן חזיר לפי שאוכלין אותם בימים שהבשר אסור להם וידוע שמעמידין אותה בצייצי הפרחים אעפ''כ גבינה שלהם אסורה מפני דבר שנאסר במנין:

כסף משנה גבינה שמעמידים אותה העכו''ם בעשבים וכו' הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה וכו'. משמע שכך היא דעת רבינו שאל''כ ה''ל להביא דברי החולקים עליהם:

לחם משנה גבינה שמעמידין אותה העכו''ם בעשבים או במי פירות וכו' והרי הן ניכרין בגבינה הורו מקצת הגאונים שהיא אסורה וכו'. כתב ה''ה שכל דבר שנאסר במנין וכו'. וא''ת למה ליה הך טעמא תיפוק לי דעדיין לא נתבטל הטעם דגזרינן שיעמידום בדבר איסור. וי''ל דמ''מ לא גזרו כן אלא בזמן ההוא שהיו מעמידין אותה בדבר איסור אבל בזמן הזה שאין במקום ההוא מי שיעמיד בדבר איסור שידוע שמאוס להם חלב טמא מ''מ כיון שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו:

טו הָאוֹכֵל גְּבִינַת הָעַכּוּ''ם אוֹ חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ עַכּוּ''ם וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. הַחֶמְאָה שֶׁל עַכּוּ''ם מִקְצָת הַגְּאוֹנִים הִתִּירוּהָ שֶׁהֲרֵי לֹא גָּזְרוּ עַל הַחֶמְאָה וַחֲלֵב הַטְּמֵאָה אֵינוֹ עוֹמֵד. וּמִקְצָת הַגְּאוֹנִים [ל] אֲסָרוּהָ מִפְּנֵי צִחְצוּחֵי חָלָב שֶׁיִּשָּׁאֵר בָּהּ. שֶׁהֲרֵי הַקּוֹם שֶׁבַּחֶמְאָה אֵינוֹ מְעֹרָב עִם הַחֶמְאָה כְּדֵי שֶׁיִּבָּטֵל בְּמִעוּטוֹ. וְכָל חָלָב שֶׁלָּהֶן חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא עֵרְבוּ בּוֹ חֲלֵב בְּהֵמָה טְמֵאָה:

מגיד משנה האוכל גבינת העכו''ם וכו'. זה ידוע שבכל איסור של דבריהם יש מכת מרדות וכבר הזכרתי זה בכמה מקומות: החמאה של עכו''ם וכו'. מכאן אתה למד שדעת הגאונים ז''ל הוא שאומרים באיסורי מאכלי עכו''ם בטול שלא החמירו בהם יותר מדם וחלב והוצרכו לאסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל עמו כלום וכיון שאפשר להפרישו מן החמאה הרי כל החמאה אסורה שאין מתירין החמאה ואוסרים הקום שלא תהיה גזירת חכמים מתקיימת וזהו לדבריהם הטעם שאמרו בגמרא דקאי ביני אטפי והוא עומד לבדו ולפיכך אינו בטל במיעוטו ומפני כך אסרו כל הגבינה. אבל לפי שיטת האחרונים ז''ל אין צורך לזה אלא הרי החמאה אסורה מפני שאפשר שיש בה מיעוט חלב טמא וכבר אמרנו שאף בלא נתינת טעם אסור:

כסף משנה החמאה של עכו''ם וכו'. כתב הרשב''א בת''ה על דברי רבינו הטעם שכתב באיסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה שיבטל במיעוטו אינו מחוור כלל שהביטול ברוב בעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב ברוב שהרי חטים של תרומה שנפלו לתוך החולין או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך החולין אע''פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו בטלי בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אילו היית אוסר הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא לח בלח כגון יין או שמן או כיוצא בזה וגדולה מזה אמרו בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור כל שכן בקום דחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו ורוב כל האיסורים המתפשטים והמתבטלים ברוב בטלים בכיוצא בזה אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נ''ט כמו שכתבנו עכ''ל. ול''נ דלדעת רבינו י''ל דלא דמי לחטים או גרוגרות של תרומה שנתערבו בחולין אע''פ שזה עומד בפני עצמו וזה עומד בפני עצמו מ''מ אין האיסור ניכר כלל אבל בחמאה הוי האיסור ניכר דהיינו הקום אלא שא''א לברור אותו ולסלקו מן החמאה ולפיכך אינו בטל: כתב הרב המגיד ראיתי מי שהקשה לדעת רבינו א''כ חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו גבינה וכו' ואני תמה על קושיא זו דלפי דעת רבינו ודאי אה''נ וכ''ש הוא וכו' אבל אם לקח חלב שלהם ועשה ממנו גבינה ואח''כ בישל אפשר לדעת רבינו שהוא מותר וכו'. ואני תמה על דבריו שבא ליישב על דברי רבינו בדבר שהוא מוקצה מן הדעת מחמת איסורו להתיר גבינה שנעשית מחלב שחלבו עכו''ם ע''י בישול. ועוד ק''ל בלשונו שתחלה אמר דלפי דעת רבינו ודאי אה''נ וכ''ש הוא ואח''כ כתב אפשר לדעת רבינו שהוא מותר. מיהו בהא אפשר לומר שבתחלת דבריו מיירי לענין חמאה ובסוף מיירי לענין גבינה מ''מ קושיא קמייתא קשיא. לכן נ''ל דכשם שנגזרה גזירה על גבינת העכו''ם ומש''ה אין לה שום תקנה דלמ''ד משום צחצוחי חלב כשנתיישנה ה''ל למישרי שכבר כלו צחצוחי חלב ובגמרא משמע דישנה נמי אסורה וטעמא משום דכיון דגזרו בה רבנן לא פלוג במילתייהו שסתם גזרו על גבינת העכו''ם בין שיש בה צחצוחי חלב בין שאין בה והילכך אם בישלה עד שהלכו צחצוחי חלב שבה עדיין באיסורה עומדת ותוספתא דקתני דשלוקה נלקחת מכל מקום לא מן העכו''ם קאמר אלא מישראל שאינו מומחה דומיא דרישא דמיירי בישראל אלא דהתם במומחה וסיפא בשאינו מומחה דכיון דישראל הוא אע''פ שאינו מומחה לא גזרו על גבינותיו אלא דכל היכא דאיכא למיחש לצחצוחי חלב אין לוקחין ממנו דחיישינן דילמא מחלב טמאה נינהו וכי כלו להו דתו ליכא למיחש למידי לוקחין ממנו דאינו בכלל גזירה אבל גבינת העכו''ם אע''פ שנודע שכלו כל צחצוחי חלב שבה אסור לפי שסתם גזרו על גבינות העכו''ם בכל גוונא כמו שכתבתי ה''נ חלב של עכו''ם גזרו עליו ואסרוהו סתם משום חשש תערובת חלב טמא בכל גוונא אסרוהו ללקחו מהם ולאכלו בשום ענין אפילו לעשות ממנו גבינה או חמאה ולבשלן עד שיכלו צחצוחי חלב שבהם דלא פלוג רבנן בגזירתם מיהו היינו בלוקח החלב עצמו שבו נגזרה גזירה אבל חמאת עכו''ם שלא מצינו שגזרו עליה למה תאסר אם אין בה צחצוחי חלב ותדע דחמאת עכו''ם עדיפא מחלב עכו''ם שהרי סמ''ק התיר חמאת עכו''ם אפילו בלא בישול ולא התיר ליקח חלב עכו''ם כדי לעשות ממנה חמאה דא''כ לא הוה שתיק מיניה א''ו כדאמרן דחלב עכו''ם בכל גוונא גזרו שלא יקחנו מהם אפילו לעשות ממנו חמאה אבל על החמאה שלהם לא גזרו:

לחם משנה החמאה של עכו''ם מקצת הגאונים התירוה וכו' ומקצת הגאונים אסרוה וכו'. כתב ה''ה והוצרכו לאסור החמאה משום הקום שבחמאה. נראה דדעתו לתרץ הפך ממה שתירץ הרב כ''מ לקושיית הרשב''א שהקשה מגרוגרות או חטים שנתערבו בחולין דלתרץ זה כתב דשאני התם דבטלים מפני שהם מעורבים אבל שאין מעורב אין ראוי שיתבטל וכי תימא נתיר החמאה ונאסור הקום לא ישמעו לנו ולא תהיה גזירת חכמים מתקיימת, והרב כ''מ תירץ בהפך:

טז יֵרָאֶה לִי שֶׁאִם לָקַח חֶמְאָה מִן הָעַכּוּ''ם וּבִשְּׁלָהּ עַד שֶׁהָלְכוּ לָהֶן צִחְצוּחֵי חָלָב הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת. שֶׁאִם תֹּאמַר נִתְעָרְבוּ עִמָּן וְנִתְבַּשְּׁלוּ כֻּלָּן בָּטְלוּ בְּמִעוּטָם. אֲבָל הַחֶמְאָה שֶׁבִּשְּׁלוּ אוֹתָהּ עַכּוּ''ם אֲסוּרָה מִשּׁוּם גִּעוּלֵי עַכּוּ''ם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:

מגיד משנה יראה לי שאם לקח חמאה מן הנכרי וכו'. זה נמשך אחר מה שנתבאר למעלה שרבינו סבור שכל שאין בו נתינת טעם מותר והגבינה האסורה א''א לה בשום תיקון מפני שהדבר האוסרה הוא המעמיד ואינו בטל במיעוטו וכמו שנתבאר למעלה. וראיתי מי שהקשה לדעת רבינו א''כ חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו גבינה או לעשות ממנו חמאה ויבשל עד שילכו ממנו צחצוחי חלב. ואני תמה בקושיא זו דלפי דעת רבינו ודאי אה''נ וכ''ש הוא ממ''ש ז''ל שאע''פ שנעשית החמאה בידי נכרים מחלב שלהם מותרת בבישול כ''ש חמאה או גבינה שעשה ישראל מחלב שלהם שמותר בבישול לדעתו ז''ל, וכבר הזכרתי למעלה הסוגיא שאמרו אי דקא בעי ליה לגבינה ה''נ ואע''פ שבמסקנא אמרו גבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי כבר ביארתיו לפי שיטת הגאונים ז''ל שאינו בטל מפני שעומד בעינו בגבינה אבל אם לקח חלב שלהם ועשה ממנו גבינה ואח''כ בשל אפשר לדעת רבינו שמותר x (והוא דעת רבי') ונמצא בתוספתא פ' אין לוקחין גבינה אלא מן המומחה ושלוקה נלקחת בכל מקום ע''כ. וזה נראה סיוע לדעתו ז''ל. ובהשגות א''א הכל הבל ורעות רוח שכל האיסורין הנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה ומ''ש שהלך האסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר שנסתלק מהם חשש איסור מפני בטולו ברוב עכ''ל. וזה כפי שיטת האחרונים ז''ל שאמרו שאין הולכין בהן אחר הרוב ואין איסורין אלו בטלין ואע''פ שאינו אלא חשש של דבריהם דמדאורייתא חד בתרי בטיל וכ''ש שהוא ספק אם יש שם חלב טמא כלל והיה אפשר לומר דבדרבנן מבטלין איסור לכתחלה וכ''ש בבשול החמאה שצחצוחי החלב שבה כלין אעפ''כ הם ז''ל סבורין דבכל גוונא אסור וכ''כ הרשב''א ז''ל:

כסף משנה מ''ש רבינו שאם לקח חמאה מן העכו''ם ובישלה עד שהלכו צחצוחי חלב הרי זה מותרת. משמע לכאורה דנקט לישנא דדיעבד לומר דלכתחלה אסור לעשות כן וקי''ל שאין מבטלין איסור לכתחלה. ויותר נראה לומר דלישנא דדיעבד דנקט לאו דוקא דלכתחלה נמי שרי וטעמא משום דאין ידוע שיהא מבטל איסור בכך דהא איכא ספיקי טובא חדא דילמא לא היה כאן תערובת חלב טמא כלל ואת''ל שנתערב שמא לא נשאר ממנו בחמאה זו כלום ואת''ל שנשאר שמא כשנתבשל ניתך ע''י אש הילכך אין לאסור משום מבטל איסור: ומ''ש שאם תאמר נתערבו בה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן ה''ק אם בשלה עד שהלכו צחצוחי חלב כלומר שניתכו ע''י האש מותרת. וא''ת מי מודיענו שהלכו שמא עדיין ישנם שם ומה שאינם נראים הוא מפני שנתבשלו ונתערבו עם החמאה. תשובתך דאפילו את''ל כן מותרת היא שהרי כיון שמעורבין בה ואינם ניכרים בטלו במיעוטן. והשתא א''ש מ''ש דלכתחלה נמי שרי לבשלה כיון שכל עיקר כוונתו בבישולה אינו אלא כדי שיותכו הצחצוחים באש ולא ישארו בה כלל ובהכי ניחא מה שהשיגו הראב''ד וכתב ומ''ש שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר שנסתלק מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב עכ''ל. שאין הכוונה בבישול אלא להתיך ולכלות האיסור אלא שבא לומר שאם במקרה לא יכלו וישאר איזה דבר מהם בטיל ברוב ואין זה לוקח חשש איסור לבטלו ברוב כדברי הראב''ד: ומ''ש אבל החמאה שבשלו אותה עכו''ם אסורה משום גיעולי עכו''ם. לטעמיה אזיל דסבר דסתם כלי עכו''ם הם בני יומן כמו שיתבאר בסוף הלכות אלו אבל לדעת כל שאר הפוסקים שסוברים דסתם כלי עכו''ם אינם בני יומן אינה נאסרת משום גיעולי עכו''ם דאין כאן גיעול דכיון שאין הכלים בני יומן נ''ט לפגם הוא:

לחם משנה יראה לי שאם לקח חמאה וכו'. נראה דהך יראה לי לא הוי אלא לפי דברי הגאונים שחששו לטעם צחצוחי חלב ורבינו לא חשש לסברתם וכבר כתב ה''ה לעיל דסברתו דאינו חושש לטעם זה משום דבטל במיעוטו: יראה לי שאם לקח חמאה וכו'. כתב ה''ה וראיתי מי שהקשה לדעת רבינו א''כ חלב שלהם וכו'. הקשו משום דמה שכתב רבינו יראה שאם הכוונה הוא כפירוש בתרא דהרב כ''מ דאפילו לכתחלה מותר לעשות כן ומפני כן הקשו דאם כן חלב שלהם יהא מותר לגבן ממנו וכו'. עוד כתב ה''ה ז''ל דלפי דעתו ודאי אה''נ וכ''ש הוא, הקשה הרב כ''מ דדברי ה''ה סותרים דבתחלה כתב דהוא כ''ש ואחר כן כתב אפשר לדעת רבינו שהוא מותר ותירץ שבתחילה איירי לענין חמאה ולבסוף לענין גבינה. ול''נ שא''א לומר כן שהרי לעיל כתב כ''ש חמאה או גבינה שעשה ישראל וכו' משמע דכ''ש קאי נמי אגבינה. ולעיקר קושיתו נ''ל לתרץ דמה שכתב לעיל כ''ש הוא ודאי שסובר רבינו כן מכ''ש דדין של חמאה שכתב שכיון שבחמאה שנעשית בידי עכו''ם סובר רבינו כן כל שכן דסבר כן בחמאה וגבינה שעשה ישראל מחלב שלהם. אבל מ''ש למטה אפשר הוא בערך סוגיות הגמרא וכן הוא תחלת דבריו ואע''פ שבמסקנא אמרו גבינה נמי וכו' וה''ק אע''פ שבמסקנא חששו לטעם דביני אטפי כבר ביארתיו לפי שיטת הגאונים אבל אם לקח וכו' אפשר לפי סוגית ההלכה לפי מה שסבור רבינו שהוא מותר כלומר אין כאן קושיא מסוגית הגמרא, ומ''ש אפשר לדעת רבינו ר''ל אפשר להיות כן מן הסוגיא לפי מה שסבור רבינו ומה שאמר ה''ה ז''ל אפשר לדעת רבינו שמותר והוא דעת רבינו נראה דט''ס הוא וצריך להגיה אפשר לדעתם שמותר והוא דעת רבינו, והלשון משמע כן דהזכיר רבינו תרי זימני והרב מהר''י קארו רצה לישב הגירסא. עוד כתב הרב כ''מ ותוספתא דקתני בשלוקה נלקחת מ''מ לא מן העכו''ם קאמר. משמע דסובר דהרב המגיד אית ליה דהך תוספתא איירי בנלקחת מן העכו''ם וא''א לומר כן דאם כן קשה לרבינו אמאי שלוקה נלקחת מן העכו''ם ניחוש שמא העמיד אותה בעור קיבת נבלה אלא ודאי סובר ה''ה דאיירי בישראל שאינו מומחה וראיה דמייתי הוא דהוה לנו לחוש דילמא לקח חלב מן העכו''ם ועשה ממנו גבינה אלא ודאי דכיון דהיא שלוקה וכבר נתבשלה הרי היא נלקחת. ומ''מ קשה דאין זו ראיה מכרחת לענין שיהא מותר לעשות כן לכתחילה דהתוספתא לא אמרה אלא שהיא כבר שלוקה אבל ליקח חלב לכתחלה או גבינה ולשלקה ישראל מכאן אין ראיה אלא שהרב המגיד לא חשש להביא אלא סיוע קצת לדעת רבינו ז''ל. וזה כפי שיטת האחרונים ז''ל והרב המגיד הביא השגת הר''א ז''ל שכתוב בה שנסתלק מהם חשש אסורו מפני ביטולו ברוב ומפני כן הבין בדבריו שהשיג שאין הולכים בביטולים אלו אחר הרוב וכן בפרק ט' מהלכות אלו גבי חשש זה אסרו גבינת העכו''ם כתב דברי רבינו אבן מיגש ז''ל הם אבל אנו אין צריכין לכך שאין הקושיא צריכה תירוץ ע''כ. משמע דאית ליה כשיטת האחרונים שאין הולכים באיסורים אלו אחר הרוב. אבל הרב כסף משנה הביא בל' השגת הר''א ז''ל וז''ל ומ''ש שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר (שנקנה) [שנסתלק] מהם חשש איסור מפני ביטולו ברוב ע''כ. ולפי זה משמע דכוונתו להשיג דאיך מבטלין איסור לכתחלה וכן הבין הרב בעל כסף משנה לשון ההשגה, ואפשר שזהו מה שהזכיר ה''ה ז''ל בסוף דבריו והיה אפשר לומר דבדרבנן מבטלין איסור לכתחלה וכו' לרמז שאין זה קשה לו להר''א ז''ל:

יז יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּשַׁב בְּצַד הָעֵדֶר שֶׁל נָכְרִי וּבָא הַנָּכְרִי וְהֵבִיא לוֹ חָלָב מִן הָעֵדֶר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּעֵדֶר בְּהֵמָה טְמֵאָה הֲרֵי זוֹ מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה אוֹתוֹ חוֹלֵב. וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לִרְאוֹתוֹ כְּשֶׁהוּא חוֹלֵב כְּשֶׁיַּעֲמֹד. שֶׁהַנָּכְרִי מִתְיָרֵא לַחֲלֹב מִן הַטְּמֵאָה שֶׁמָּא יַעֲמֹד וְיִרְאֶה אוֹתוֹ:

מגיד משנה ישראל שישב בצד וכו'. משנה וגמרא שם (דף ל"ט:) ומתבאר מדברי רבינו דדוקא כשהנכרי חולב לצורך ישראל ויודע שחלב טמא אסור לנו ולפיכך מתיירא לחלוב מן הטמאה שמא יעמוד ויראה אותו הא לאו הכי ודאי חיישינן כל שיש טמאה בעדרו ופשוט הוא:

יח בֵּיצָה שֶׁשְּׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִּין אוֹ שֶׁשְּׁנֵי רָאשֶׁיהָ חַדִּין. אוֹ שֶׁהָיָה חֶלְמוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְבּוֹן מִבִּפְנִים בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא בֵּיצַת עוֹף טָמֵא. רֹאשָׁהּ אֶחָד כַּד וְרֹאשָׁהּ אֶחָד חַד וְחֶלְבּוֹן מִבַּחוּץ וְחֶלְמוֹן מִבִּפְנִים. אֶפְשָׁר שֶׁהִיא בֵּיצַת עוֹף טָמֵא וְאֶפְשָׁר שֶׁהִיא בֵּיצַת עוֹף טָהוֹר. לְפִיכָךְ שׁוֹאֵל לַצַּיָּד יִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹכְרָהּ. אִם אָמַר לוֹ שֶׁל עוֹף פְּלוֹנִי הוּא [מ] וְעוֹף טָהוֹר הוּא סוֹמֵךְ עָלָיו. וְאִם אָמַר שֶׁל עוֹף טָהוֹר וְלֹא אָמַר לוֹ שְׁמוֹ * אֵינוֹ סוֹמֵךְ עָלָיו:

ההראב"ד אינו סומך עליו. כתב הראב''ד ז''ל דבריו אינם אלא בישראל שאינו מוחזק בנאמנות אבל מוחזק בנאמנות שאינו מכניס עצמו על הספק לוקחין ממנו בסתם. עכ''ל:

מגיד משנה ביצה ששני ראשיה כדין וכו'. ברייתא פרק אלו טריפות (חולין דף ס"ד) ומסקנא דגמרא דסימני ביצים טהורים אינן ידועים וברייתא הכי קתני שני ראשיה כדין או שני ראשיה חדין או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים ודאי טמאה רישיה חד חד ורישיה חד כד וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים ואמר לך של עוף פלוני וטהור הוא סמוך עילויה בסתמא לא תסמוך עילויה. וכתב רבינו שואל לצייד הישראל וכו'. ובהשגות א''א דבריו אינם אלא בישראל וכו'. ודברים פשוטים הם לא היה צריך לכתבם שכבר ביאר רבינו כן בסמוך בביצי דגים שאם היה אדם שהוחזק בכשרות נאמן ולוקחין ממנו כל דבר:

יט לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִים בֵּיצִים מִן הָעַכּוּ''ם אֶלָּא אִם הָיָה מַכִּיר אוֹתָן וְיֵשׁ לוֹ בָּהֶן טְבִיעוּת עַיִן שֶׁהֵן בֵּיצֵי עוֹף פְּלוֹנִי הַטָּהוֹר. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן שֶׁמָּא הֵן בֵּיצֵי טְרֵפָה אוֹ בֵּיצֵי נְבֵלָה. וְאֵין [נ] לוֹקְחִין מִן הָעַכּוּ''ם בֵּיצָה טְרוּפָה כְּלָל:

מגיד משנה לפיכך אין לוקחין וכו'. נראה מדברי רבינו בביאור שאע''פ שא''ל הנכרי מעוף פלוני וטהור הוא אינו סומך עליו אא''כ הוא עצמו מכירה ומה ששנינו בברייתא לוקחין ביצים בכ''מ ואין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות ואוקימנא לה באומר של עוף פלוני וטהור הוא דוקא בישראל שאינו מוחזק בכשרות אבל בעכו''ם לא סגי אלא במכירן לפי שאין עדות כלל לעכו''ם ואפי' מסיח לפי תומו אלא בעדות אשה. ומ''מ במכירן אין לחוש לנבלות ולטריפות כמו ששנינו בברייתא וטעמא משום דהוו להו מיעוטא דמיעוטא. אבל הרמב''ן ז''ל כתב דכל שאמר של עוף פלוני וטהור הוא אפי' עכו''ם נאמן דלא מרע נפשיה כל היכא דלא מצי לאישתמוטי וז''ש אין לוקחין מהן ביצים טרופות הא שלימות לוקחין והיינו בכה''ג דאמר של עוף פלוני וטהור הוא. ולדעת רבינו מה שהוצרכו לומר שאין לוקחין ביצים טרופות מהן הוא במכיר שהן ממין עוף טהור והטעם מפני שחוששין שמא טריפה היתה וישראל מכרה לו כדאיתא התם בהדיא וז''ש רבינו אין לוקחין מהן ביצים טרופות כלל וזהו דעתו ז''ל. וכתב הרשב''א ז''ל ועכשיו נהגו ליקח ביצים מן הנכרים בסתם לפי שאין המינין הטמאין מצויין אצלנו ואין רגילות שום אדם למכרם, עכ''ל. וטעם אחר יש לי לומר לפי שאין לוקחין אלא ביצי תרנגולת ואווז והן ניכרין בטביעות העין וכדברי רבינו. עוד כתב בדין ביצה טרופה דוקא כשהיא בפני עצמה שחזותה מוכיח עליה שמטריפה היתה וישראל טרפה ומכרה לו אבל מצא פת ביד פלטר נכרי שטחו פניו בביצים מותר ללוקחו ממנו שרובן מן השלמים הן ואין חוששין למיעוט מן הנותרים ע''כ דבריו ז''ל:

לחם משנה לפיכך אין לוקחין ביצים וכו'. רבינו גורס בברייתא (דף ס"ג:) לוקחין ביצים בכל מקום ולא גריס מן העכו''ם ולהכי מפרשה בישראל שאינו מוחזק בכשרות אבל מן העכו''ם אין לוקחין. וקשה על זה מאי דפריך בגמרא (דף ס"ד) וכה''ג מי זבינן מינייהו והתניא אין מוכרין וכו' דמאי פריך מאי דאמר בברייתא דלוקחין היינו מישראל שאינו מוחזק בכשרות אבל מן העכו''ם אין לוקחין וברייתא דמייתי איירי בעכו''ם. ואולי יש לתרץ לדעת רבינו דברייתא דאין לוקחין מן העכו''ם ביצים טרופות משמע ליה אפי' במכיר שהוא ממיני עוף טהור וכדפירש ה''ה משום החששא דנבילה וטריפה וברייתא דלוקחין בכ''מ משמע ליה אפילו אם אינו יודע אם מהעוף טמא או טהור ודי כשיאמר של עוף פלוני וטהור ולהכי פריך דלא מעלינן דרגא כולי האי מישראל שאינו מוחזק בכשרות לעכו''ם דישראל אפילו שאינו יודע זה ממין טמא או טהור וכן איכא חששא אחרת דאפילו הוא מעוף טהור דילמא הוו מנבילות וטריפות לא חיישינן להני תרי חששי ולוקחין ממנו טרופות ובעכו''ם אפילו חדא חששא חיישינן דאף על פי שידענו שהוא ממיני טהור חיישינן דילמא הוי נבילה או טריפה והיינו פירכא דפריך גמרא:

כ בֵּיצֵי דָּגִים סִימָנֵיהֶם [ס] כְּסִימָנֵי בֵּיצֵי הָעוֹף. אִם הָיוּ שְׁנֵי רָאשֶׁיהָ כַּדִּין אוֹ חַדִּין טְמֵאָה. אֶחָד כַּד וְאֶחָד חַד שׁוֹאֵל לְיִשְׂרְאֵלִי הַמּוֹכֵר. אִם אָמַר לוֹ אֲנִי מְלַחְתִּים וְהוֹצֵאתִים מִדָּג טָהוֹר אוֹכֵל עַל פִּיו. וְאִם אָמַר לוֹ טְהוֹרִין הֵם אֵינוֹ נֶאֱמָן אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת:

מגיד משנה ביצי דגים סימניהם וכו'. דעת רבינו שאע''פ שבסוגיא שבפ' אין מעמידין (דף מ') נראה שסימני ביצי דגים דאורייתא מן הברייתא שהביאו שם כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים כיון דבא''ט אסיקו (דף ס"ד) דסימני ביצים לאו דאורייתא ה''ה לסימני קרבי דגים וכן דעת ההלכות שכתבו ההיא דאמרי' פ' אין מעמידין קרבי דגים ועוברים אין נקחין אלא מן המומחה ולא העמידוה דוקא בשנמוחו אלא אפי' לא נימוחו אין סומכין אסימנין ואמרו שם אין שם מומחה מאי א''ר יהודה כיון דאמר אני מלחתים מותרין וזה דעת קצת מן האחרונים ז''ל ועיקר להחמיר בשל תורה. ואמרו בגמ' שם גבי הא דעוברין אין נקחין אלא מן המומחה דהיינו בביצים מכלל דדג טמא אית ליה עובר ורמינהו דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים (ואמרו ר' דוסתאי) סמי מכאן עוברין אמר ליה ר' זירא לא תסמי תרוייהו מטילי ביצים נינהו אלא זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים ואח''כ הקשו למה לי מומחה ליבדוק בסימנין דתניא כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים ותמהו סימני דגים סנפיר וקשקשת כתיב בהו אלא (אימא) כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים וכו' ולר' דוסתאי דאמר סמי מכאן עוברים וכו' כך סימני קרבי דגים היכא משכחת לה בשלפוחא פי' היכא משכחת לה שיהיה סימן לקרבי דגים בראשו אחד חד וראשו אחד כד בשלפוחא באותן שיש להן שלפוחית שהיא האם שקורין וישיג''א ושלפוחית זו של דג טהור הוא כך וכל הקרבים דבוקים בה ונכרין על ידה. והנה רבינו פסק כר' זירא דאמר דדג טמא יש לו ביצים אלא שמטילין מבפנים ומתהוין במעיו לדגים גמורים וברייתא הכי קתני כך סימני עוברי דגים וכבר נתבאר שסימנין אלו אינן דאורייתא. ובקרבי דגים לא כתב רבינו דבר דאליבא דר' זירא לא מיתני בהו שום סימן בגמרא כלל. והרשב''א ז''ל פסק כר' דוסתאי דאמר דדג טמא לית ליה ביצים כלל וביצי הדג נקחים מכל אדם ותמה הוא היאך פסק להקל בשל תורה בלא טענה מוכרחת ועוד שהגירסא ברוב הספרים בחולין כך סימני עוברי דגים וכר' זירא ודברי רבינו עיקר. ומצאתי מפורש כן בירושלמי בפ' אין מעמידין שהעלו כר' זירא בביאור. ומה שהצריכו לומר בדגים אני מלחתים ובעוף די באומר של עוף פלוני וטהור הוא מסתברא משום שהדגים המלוחין באין מארץ מרחק מצי לאשתמוטי טפי מבביצים צריך שיאמר אני מלחתים וז''ש שם בגמ' שצריך שיאמר אלו דגים ואלו קרביהם. וכבר ביארתי למעלה בביצים שדעת רבינו דבעכו''ם לא סגי במידי וכן דעתו כאן בודאי. ויש מי שכתב שישראל החשוד למכור טמא בטהור הרי הוא כעכו''ם לענין זה שהחשוד בדבר לא מעידו לעצמו וכמו שמתבאר פרק י''ב מהלכות מעשרות ופ''י מהלכות מטמאי משכב ומושב ולא אמרו כאן אלא במי שאינו חשוד ולא מוחזק בכשרות:

לחם משנה ביצי דגים סימניהם כסימני ביצי העוף וכו'. נראה ודאי מדברי ה''ה דתרי פלוגתי איכא בהאי עניינא. האחת מחלוקת ר''ת עם שאר המפרשים דסובר דוקא סימני ביצים לאו דאורייתא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אבל סימני עוברי דגים דאורייתא. ותו איכא פלוגתא אחריתי דר' דוסתאי מן בירי ור' זירא דלר' דוסתאי לא הזכירו הסימנים אלא מקרבי דגים אבל אביצים אין לדג טמא עוברים ור' זירא סובר דלא הוזכרו הסימנים אלא לעוברי דגים אבל לקרבי דגים אין בהם סימנים ורבינו פסק כר''ז וסובר דסימני עוברי דגים לאו דאורייתא וכ''נ מדברי ה''ה שהבין כן בדברי ההלכות דמסכים לדברי רבינו בתרתי. דההלכות ג''כ פסקו כר''ז ולא כר' דוסתאי דאם היה מבין דההלכות פסקו כר' דוסתאי ודלא כר' זירא אדתמה ה''ה על הרשב''א ז''ל איך פסק להקל היה לו לתמוה על ההלכות שסובר כן כיון דכבר הזכיר קודם דעת ההלכות אלא ודאי דסובר דההלכות מסכימים עם רבינו בתרתי ודלא כהר''ן שכתב בפ' אין מעמידין דההלכות פליגי על רבינו דהם פסקו כר' דוסתאי ורבינו פסק כר''ז אבל בהא דפליג רבינו על ר''ת מודו ליה ההלכות והראיות שהביא הר''ן לפרש דעת ההלכות הפך דברי הרב המגיד ז''ל יש לתרצם, ואחר אשר נתבאר שהם דברים חלוקים יש לתמוה על הרב''י שכתב בטור י''ד סימן פ''ג על מה שהקשה הטור על הרשב''א כמו שהקשה ה''ה דהיה לו לפסוק כר''ז כתב ואע''פ שהרשב''א בת''ה נתן טעם משום דרבינא אוקמה בשנימוחו ולא אמר סימני עוברי דגים לאו דאורייתא וכו' דמה ענין זה לזה אע''ג דסבר דסימני עוברי דגים דאורייתא מ''מ יכול היה לפסוק כר''ז ולא כר' דוסתאי דלאו הא בהא תליא כלל כדכתיבנא. גם דברי הטור באותו הסימן תמוהים במה שכתב שם וא''א הרא''ש ז''ל כתב כסברא ראשונה ולעיל כתב בשמו בהפך שכתב ובירושלמי משמע שאינו סימן מובהק וכן היא מסקנת א''א הרא''ש ז''ל וכבר תמה עליו הרב בית יוסף ז''ל אלא שהקשה עליו מלשון הרא''ש בפסקיו ואני תמה עליו למה לא הקשה דברי הטור מדידיה אדידיה שכתב בשם אביו דברים סותרים וכדכתיבנא: ביצי דגים סימניהם וכו'. כתב הרב המגיד ומה שהצריכו לומר בדגים שאני מלחתים וכו', בגמרא איכא סברא אחת דאמרינן כדי שיאמר אני מלחתים ועוד סברא אחרת שמחמיר שצריך שיאמר אלו דגים ואלו קרביהם לא הצריך אלא כסברת המקל, והחילוק שיש בין כאן לביצים הוא מפני שבאים מארץ מרחק וכמ''ש ה''ה ומפני זה רצו להחמיר יותר בגמרא כסברא האחרת ואמר שצריך שיאמר אלו דגים ואלו קרביהם אע''ג דאין כן הלכה וזהו דגים שכתב ה''ה וז''ש בגמרא וכו' שצריך שיאמר להודיע החילוק הגדול שבין כאן לשם: ואם אמר לו טהורים וכו'. קשה דמנ''ל לרבינו דאף על פי שיהיה סימן דכד וחד חד לא סגי שיאמר טהור הוא דאף על פי דבפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף מ') הצריכו לומר אני מלחתים הוא משום דאיירי בשאין שם סימנים דההיא סוגיא סוברת דסימנים דאורייתא ואם כן ע''כ מה שהצריך לומר אני מלחתים הוי בשנימוחו ואף על גב דדחי לההיא סוגיא מקמי סוגיא דאלו טרפות אין ראוי להחמיר יותר ממה שנאמר באותה סוגיא דשם אמרו דבסימנים שיאמר עוף טהור הוא סגי וה''ה בביצי דגים כשיאמר סימניהם ושל דג טהור סגי אבל להצריך שיאמר אני מלחתים אפילו בשיש בהם סימנים זה לא נאמר בסוגיא מן הסוגיות הנזכרות וצ''ע:

כא וְכֵן אֵין לוֹקְחִין גְּבִינָה וַחֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן אֶלָּא מִיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת. אֲבָל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיְתָה רֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל לוֹקְחִין מִכָּל יִשְׂרְאֵלִי שֶׁבָּהּ. וְהֶחָלָב לוֹקְחִין אוֹתוֹ מִכָּל יִשְׂרָאֵל מִכָּל מָקוֹם:

מגיד משנה וכן אין לוקחין וכו'. דעת רבינו שמה שאמרו שם בגמרא שאין לוקחין דברים אלו בסוריא אלא מן המומחה דלא אמרו סוריא אלא להוציא ארץ ישראל אבל ודאי כ''ש הוא בח''ל ואף א''י בזמן הזה הרי היא כח''ל וכמו שביאר רבינו פרק י''א וכן נראה מן ההלכות שלא הזכירו סוריא וכן נראה קצת מן התוספתא ומן הירושלמי: והחלב לוקחין אותו וכו'. זה למד רבינו ממה שלא נזכר שם עם אלו ומן הסוגיא שלמעלה מזה נראה כן והטעם מפני שקרוב לעמוד עליו:

כסף משנה וכן אין לוקחין גבינה וכו' אבל בארץ ישראל כשהיתה רובה ישראל וכו'. כתב הרשב''א בתשובה שהטעם שמחלק בין ארץ ישראל לח''ל מההיא דגרסינן בפרק אין מעמידין (ע"ז דף ל"ט:) אין לוקחין ימ''ח מח''ג בסוריא וכו' אלא מן המומחה וסוריא לאו דוקא אלא כל ח''ל:

כב הַכּוֹבֵשׁ דָּגִים טְמֵאִים * צִירָן אָסוּר. אֲבָל צִיר חֲגָבִים טְמֵאִים מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶם לַחְלוּחִית. לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִין צִיר מִן הָעַכּוּ''ם אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ דָּג טָהוֹר מְשׁוֹטֵט בּוֹ אֲפִלּוּ דָּג אֶחָד:

ההראב"ד צירן אסור וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ציר חגבים טהור בירושלמי שאינו מכשיר. עכ''ל:

לחם משנה לפיכך אין לוקחין ציר מן העכו''ם וכו'. דקדק ה''ה ממ''ש רבינו דגים מרוצצין מלוחין דמשמע הא שלמים מלוחין ש''ד דאין חוששין בדג טהור מליח שמלח עם דג טמא ואפשר היה לו לדקדק כן מחלוקה קמא דאמר אם יש בציר דג טהור סגי ואמאי ניחוש שמא נמלח עם דג טמא וכ''ת לא איירי אלא להכשיר הציר מ''מ ניחוש שמא בציר זה נמלח דג זה טהור עם דג טמא אבל מפני שמה שדקדק מכאן הוא יותר ברור מפני כן רצה לדקדק מכאן:

כג עַכּוּ''ם שֶׁהֵבִיא עֲרֵבָה מְלֵאָה חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת שֶׁל צִיר וְדָג אֶחָד טָהוֹר בְּאַחַת מֵהֶם כֻּלָּן מֻתָּרוֹת. הָיוּ סְתוּמוֹת פָּתַח אַחַת וְנִמְצָא בָּהּ דָּג טָהוֹר שְׁנִיָּה וְנִמְצָא בָּהּ טָהוֹר כֻּלָּן מֻתָּרוֹת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רֹאשׁוֹ שֶׁל דָּג וּשְׁדֵרוֹ קַיָּם כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִכָּר שֶׁהוּא דָּג טָהוֹר. לְפִיכָךְ אֵין לוֹקְחִין דָּגִים מְרוֹצָצִין מְלוּחִין מִן הָעַכּוּ''ם וְהֵם הַנִּקְרָאִים טָרִית טְרוּפָה. וְאִם הָיָה רֹאשׁ הַדָּג וּשְׁדֵרוֹ נִכָּר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְרוֹצָץ מֻתָּר לִקַּח אוֹתוֹ מִן הָעַכּוּ''ם:

כסף משנה עכו''ם שהביא עריבה מליאה חביות פתוחות של ציר וכו'. רבינו מפרש דכילכית דג טהור הוא וכדברי ר''ח ומפרש מ''ש כאן בפתוחות כאן בסתומות היינו לומר דפתוחות סגי בדג אחד בחבית אחת שכל חביות פתוחות כחבית אחת חשיבו דאדם עשוי ליטול מזו וליתן בזו הילכך כמעורבות דמו ולפיכך אם נמצאת כילכית באחת מהן כולן מותרות אבל בסתומות אין כל החביות מותרות עד שימצא שם שתי חביות כל אחד בכילכית אחת דכיון דשתים מותרות מוכחא מילתא דכולן מותרות וכתב הר''ן ולפי זה הא דאמרינן לקמן בגמרא עכו''ם שהביא עריבה מליאה חביות ונמצאת כילכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות דכמאן דמתערבין בהדי הדדי דמיין סתומות היא מותרת וכולן אסורות היינו דוקא כשלא נמצאת כילכית אלא באחת מהן שאילו נמצא בשתים היו כלן מותרות עכ''ל: והוא שיהיה ראש הדג ושדרו קיים כדי שיהא ניכר וכו'. בספ''ב דע''ז (דף ל"ה) תנן (דטרית טרופה אסורה) ושאינה טרופה מותרת ובגמרא (דף ל"ט:) ת''ר איזה היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר. ופירש''י כל שראש ושדרה ניכרין של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים ראשיהם חדים ואין להם חוט השדרה ע''כ. איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה ניכר רב נחמן אמר או ראש או שדרה מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת אמר אביי כי תניא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאים וכו' אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה של כל אחד ואחד ניכר. ופירש''י ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת משנה היא בפרק אלו טריפות אלמא אין סימן לדגים בדבר אחר וקשיא לתרוייהו. וכתב הטור שיש מהגדולים שכתבו שיש לסמוך על שני סימנים אלו (בראש ושדרה) להתיר (כל דג). ורבינו שלא הזכיר בפ''א סימנים אלו יש לתמוה היאך סמך כאן על היכר ראש ושדרה. וצ''ל שרבינו סובר דהיכר ראש ושדרה שאמרו גבי טרית שאינה טרופה לא בראש חד או אינו חד כדפירש''י אלא היינו לומר שהוא מכיר בטביעות עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור וכמ''ש הראב''ד וכ''נ מדברי רבינו בפירוש המשנה ואע''פ שהר''ן דחה פירוש זה דא''כ מאי מותיב בגמרא מדתנן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת י''ל דהכי מותיב דמשמע דלא משכחת שיהא דג נאכל אלא כשימצא בו סימנים אלו דוקא והא לדידך משכחת לה שאע''פ שאין בו אחד מסימנים אלו נאכל דהיינו אם הוא מכיר בטביעות עין דראש ושדרה שהוא מין דג פלוני שהוא טהור תלינן שהשירו או נשרו קשקשיו וסנפיריו אחר שעלה מן הים:

כד עַכּוּ''ם שֶׁהֵבִיא גָּרָב שֶׁל חֲתִיכוֹת דָּג שֶׁחִתּוּכָן שָׁוֶה וְהֵן נִכָּרִין שֶׁכֻּלָּן מִדָּג אֶחָד וּמָצָא בַּחֲתִיכָה אַחַת מֵהֶן קַשְׂקַשִּׂין הֲרֵי כֻּלָּן מֻתָּרוֹת:

מגיד משנה (כב-כד) הכובש דגים טמאים וכו'. איסור ציר של דגים מפורש בגמרא בפרק אין מעמידין (דף מ') ובהרבה מקומות וציר חגבים שהוא מותר מפורש בספרא ופרק שביעי דעדיות (דף י"ב): לפיכך אין לוקחין ציר מן העכו''ם וכו'. במשנה בפרק אין מעמידין (דף ל"ה:) אמרו (דציר שאין בו דגה אסור) ושיש בו דגה מותר ובגמרא (דף ל"ט) ת''ר וכו' אי זהו ציר שיש בו דגה כל שכלכית אחת או שתי כלכיות שוטטות בו השתא כילכית אחת אמרת שרי שתי כלכיות מבעיא לא קשיא כאן בפתוחות כאן בסתומות. איתמר רב הונא אמר עד שיהא ראש ושדרה ניכר רב נחמן אמר או ראש או שדרה וכו' אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן ד''ה אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר (לכל אחת ואחת) אמר רבי זירא מריש הוה מטבילנא בצירן כיון דשמענא להא דאמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת וכו' בצירן נמי לא מטבילנא אמר רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחת ואחת מתיבי חתיכות דג שיש בהן סימן וכו' ואפילו באחד ממאה שבהן מותר ומעשה בעכו''ם שהביא גרב מלא חתיכות ונמצא סימן באחד מהן והתיר ר''ג את הגרב כולו ותירצו התם בשחתיכות שוות. והקשו א''ה מאי למימרא ותירצו מהו דתימא דילמא (אתרמויי) אתרמי קמ''ל. עוד אמרו שם בשם רב ושמואל ור' יוחנן עכו''ם שהביא ערבה מליאה חביות ונמצאת כלכית באחת מהן פתוחות כולן מותרות סתומות היא מותרת וכולן אסורות. עוד שם במשנה טרית טרופה אסורה ושאינה טרופה מותרת ובגמרא אי זו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר ע''כ. ועתה אבאר סוגיא זו לדעת רבינו כלכית הוא דג טהור קטן לרבותא אמרו כלכית אע''פ שקטן ביותר והוא מפרש כאן בפתוחות כלומר אם החביות כולן פתוחות בדג אחד טהור שיהא באחת מהן כולן מותרות בסתומות אם החביות סתומות צריך שנים בשתי חביות וכשאמרו בסוף הסוגיא סתומות היא מותרת וכולן אסורות דוקא בשלא נמצאה אלא לאחת. ומצאתי בזה בהלכות נוסחא בפתוחות אחת בסתומות שתים ולא כתב הא דרב ושמואל ור' יוחנן וזה כדעת רבינו איתמר רב הונא אמר כלכית זה עד שיהא ניכר פי' שהוא מן דג טהור בראש ושדרה אבל באחד מהן אע''פ שנראה כן אינו היכר גמור. ורב נחמן אמר או ראש או שדרה דבחד מינייהו סגי והעלו שמחלוקת זה אינו אלא בצירן. וי''מ שנתנו טעם מפני שהציר אינו אסור אלא מדבריהם דזיעה בעלמא הוא. ואמר ר' זירא מריש הוה מטבילנא וכו' פירש''י ז''ל הוה מטבילנא בציר בחד סימן או בראש או בשדרה דהוה ס''ד דכי פליגי רב הונא ורב נחמן בגופן פליגי אבל בצירן אפי' רב הונא מודה בצירן נמי לא מטבילנא דס''ל כרב הונא עכ''ל. ורב פפא פסק גם כן כרב הונא, ולזה כתב רבינו והוא שיהיה ראשו של דג ושדרו קיים ויתר הסוגיא פשוטה היא ונתבאר דברי רבינו. ויש מן המפרשים שפירשו כאן בפתוחות בעינן שתי כלכיות בחבית אחת דאי בחד אמרי' מעלמא אתא בסתומות סגי ובדג אחד ולהתיר האחרות לא דברו כאן ודין האחרות הוא שאם פתוחות הן מותרות ע''י אחת שנמצאו בה שתי כלכיות ואם סתומות אין מקצתן מתירות מקצתן אלא אותן שנמצא בהן אפילו אחת מותרות והשאר אסורות וזה דעת הרשב''א ז''ל. ולשון כאן בפתוחות כאן בסתומות ולא אמרו בפתוחה וסתומה נאות יותר לפירוש רבינו. וראיתי לרשב''א ז''ל שלמד מההיא דר' זירא דכל שיש בציר חתיכות שאין בהן סימן ואין מותרות כל זמן שאין חיתוכן שוה עם אותן שיש בהן סימן כמו שנתבאר שאף הציר אסור גזירה צירן אטו גופן וכ''פ בספרו ואין דבריו מוכרחין. וממ''ש רבינו אין לוקחים דגים מרוצצין מלוחים יש ללמוד שאין לחוש בדג טהור מליח שמא נמלח עם הטמא וכך העלה הרמב''ן ז''ל וכתב שאפשר שהטעם מפני שהטמאים בטהורים לא ממלחו דצריכי לאפושי עלייהו מלח טפי מטמאים א''נ משום ספיקא בדרבנן היא ולקולא ע''כ דבריו וכן כתב הרשב''א ז''ל:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן