הלכות מאכלות אסורות - פרק שבעה עשר יד-לב - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק שבעה עשר יד-לב - היד החזקה לרמב"ם

יד עַכּוּ''ם שֶׁבִּשֵּׁל לָנוּ יַיִן אוֹ חָלָב אוֹ דְּבַשׁ אוֹ פְּרִישִׁין וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ (מִכָּל) דָּבָר הַנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְלֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי. כְּגוֹן בָּשָׂר וְדָג תָּפֵל וּבֵיצָה וִירָקוֹת. אִם בִּשְּׁלָן הָעַכּוּ''ם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וְלֹא נִשְׁתַּתֵּף יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ בְּבִשּׁוּלָן הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ''ם:

לחם משנה עכו''ם שבישל וכו'. שם (דף ל"ח) ובפרק רבי ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ט) איכא תרי לישני חד אמר כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי עכו''ם ולישנא אחרינא אמר כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עכו''ם ומפרש רבנו תם ז''ל דלישנא בתרא מוסיף להקל דאפילו אינו נאכל כמות שהוא חי וכיון שאינו עולה על שלחן מלכים לית ביה משום בישולי עכו''ם ופסק כלישנא בתרא וכן הוא דעת רבינו:

טו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּדָבָר שֶׁהוּא עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכל בּוֹ אֶת הַפַּת. כְּגוֹן בָּשָׂר וּבֵיצִים וְדָגִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה [ר] עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכל בּוֹ אֶת הַפַּת כְּגוֹן תֻּרְמוֹסִין שֶׁשָּׁלְקוּ אוֹתָן עַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין חַיִּין הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּהֶן. שֶׁעִקַּר הַגְּזֵרָה מִשּׁוּם חַתְנוּת שֶׁלֹּא יְזַמְּנוֹ הָעַכּוּ''ם אֶצְלוֹ בַּסְּעֻדָּה. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ עוֹלֶה עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים לֶאֱכל בּוֹ אֶת הַפַּת אֵין אָדָם מְזַמֵּן אֶת חֲבֵרוֹ עָלָיו:

כסף משנה (יד-טו) עכו''ם שבישל לנו יין או חלב או דבש וכו'. שם (דף ל"ח) אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו''ם בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו וכו' כל שאינו נאכל על שלחן מלכים ללפת בו הפת אין בו משום בישולי עכו''ם מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וכו': וכתבו התוס' שפסק רבינו תם כתרי לישני לקולא ואין אסור משום בישולי עכו''ם אלא אם עולה על שלחן מלכים ואינו נאכל כמות שהוא חי ודקדק כן מדברי הגמרא וכן דעת ר''ח והרא''ש והרשב''א והר''ן וכך הם דברי רבינו:

טז וְדָגִים קְטַנִּים שֶׁמְּלָחָן יִשְׂרָאֵל אוֹ עַכּוּ''ם הֲרֵי הֵן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ מִקְצָת בִּשּׁוּל. וְאִם צְלָאָן עַכּוּ''ם אַחַר כֵּן מֻתָּרִין [ש]. וְכָל שֶׁבִּשְּׁלוֹ יִשְׂרָאֵל [ת] מְעַט בִּשּׁוּלוֹ בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בַּסּוֹף מֻתָּר. לְפִיכָךְ אִם הִנִּיחַ הָעַכּוּ''ם בָּשָׂר אוֹ קְדֵרָה עַל גַּבֵּי הָאֵשׁ וְהָפַךְ יִשְׂרָאֵל בַּבָּשָׂר וְהֵגִיס בַּקְּדֵרָה אוֹ שֶׁהִנִּיחַ יִשְׂרָאֵל וְגָמַר הָעַכּוּ''ם הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

כסף משנה ומ''ש ודגים קטנים שמלחן וכו'. שם אמר רב אחי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עכו''ם אמר רב יוסף אם צלאן עכו''ם סומך עליהם משום עירובי תבשילין. ומה שכתב וכל שבישלו ישראל מעט בישול וכו'. מסקנא דגמרא שם בין שהניח עכו''ם והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך עכו''ם מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו''ם ומשמע דהיפך דקאמר אבשר קאי דומיא דמגיס את הקדרה דתני לה בהדה בברייתא בגמרא וכך הם דברי רבינו. ונ''ל דהאי היפוך בבשר לא להפכו מצד שהוא מונח על גבי גחלים ולהניחו מצד אחר קאמר דהיינו מסלקו ממש וכל שסילקו העכו''ם קודם שיתבשל כמאכל בן דרוסאי והחזירו לאור אסור אלא כשמנענעו והוא מונח על האש מיירי ועי''כ הובערו הלפידים ונתקרב בישולו אבל היפוך ישראל הגחלים אינו מועיל להוציאו מידי בישול עכו''ם כמו שמועיל בפת וכ''כ הר''י והרשב''א והר''ן והריב''ש וכ''נ מדברי רבינו שכתב היפך בבשר ולא כתב היפך בגחלים: ודע דאמרינן בגמרא הא דשרינן בהניח ישראל והיפך עכו''ם דוקא בדלא עבד עכו''ם אלא קירוב דבישול אבל היכא דאי לא הפיך ביה עכו''ם לא הוה בשיל אסור ולא חשש רבינו לכתבו משום דמילתא דפשיטא הוא:

לחם משנה ודגים קטנים וכו'. בפרק אין מעמידין (דף ל"ח) דגים קטנים אין בהן משום בישולי עכו''ם: ואם צלאן עכו''ם אח''כ מותרין. כלומר דכיון שנתבשלו אין לאסור עתה משום בישולי עכו''ם והמליחה על ידי עכו''ם אין לאוסרה מפני שאינה בישול גמור ולכך מלחו עכו''ם ואח''כ צלאו עכו''ם מותר: וכל שבישלו וכו'. שם (דף ל"ח:) אמרו כיון שהניח עכו''ם והפך ישראל מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עכו''ם:

יז דָּג שֶׁמְּלָחוֹ עַכּוּ''ם וּפֵרוֹת שֶׁעִשְּׁנָן עַד שֶׁהִכְשִׁירָן לַאֲכִילָה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. מָלִיחַ אֵינוֹ כְּרוֹתֵחַ בִּגְזֵרָה זוֹ וְהַמְעֵשָּׁן אֵינוֹ כִּמְבֻשָּׁל. וְכֵן קְלָיוֹת שֶׁל עַכּוּ''ם מֻתָּרִין וְלֹא גָּזְרוּ עֲלֵיהֶם שֶׁאֵין אָדָם מְזַמֵּן חֲבֵרוֹ עַל [א] הַקְּלָיוֹת:

כסף משנה דג שמלחו עכו''ם וכו'. בפ''ב דע''ז (דף ל"ח:) דג מליח וכו' חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר ופירש''י דלאוכלו כמות שהוא אפליגו וכן נראה מדברי רבינו ופסק כחזקיה ובר קפרא משום דרבים נינהו ועוד דחזקיה רביה דר' יוחנן הוה וכן פסקו הרי''ף והרא''ש והרשב''א ז''ל: ודע דאמרינן בגמרא דרבי חייא פרוואה אמר אין דבריו של אחד במקום שנים ואמר להו רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכתא כוותיה דר' יוחנן וכיון דאביי דבתרא הוא פסק כר''י הוה לן למפסק כוותיה וזה היה טעמו של הרב רבינו יונה שפסק כר''י ואיני יודע למה תמה עליו הרשב''א בתורת הבית ואדרבה יש לתמוה על הפוסקים כחזקיה ובר קפרא למה לא חשו לאביי דבתרא הוא ואפשר שהטעם הוא משום דכיון דהא דאביי לא אשכחן מאן דאמר לה אלא רב זביד והוי מילתא פלוגתא בין ר' חייא פרוואה ורב זביד וכיון דטעמיה דר' חייא מסתבר נקטינן כוותיה והרי''ף תירץ בענין אחר דהאי פלוגתא בגמ' לא בדג מליח בלחוד הוא אלא אף בביצה צלויה וקאמר גאון דלא אמר אביי הלכתא כר''י אלא בביצה צלויה בלבד. ומ''ש ופירות שעישנן וכו'. ירושלמי פ' הנודר מן המבושל אין במעושן משום בישולי עכו''ם: ואיכא למידק בדברי רבינו דהא דדג שמלח עכו''ם הוה ליה לאקדומי לההיא דדגים קטנים דלעיל ועוד קשה למה הפסיק ביניהם בדין הניח עכו''ם והפך ישראל או הניח ישראל והפך עכו''ם. ונראה דמשום דדג מליח אם צלאו עכו''ם לא הוה מצי לאקדומי לדין דגים קטנים דא''כ הוה משמע דאם צלאו עכו''ם אחר כך מותרים קאי גם לדג מליח והא ליתא דדגים קטנים מתוך רכותן על ידי מליחתן הם ראויין לאכילת כל אדם ומש''ה צליה דבתר מליחה לא חשיבא בישול אבל דג מליח אינו ראוי ע''י מליחתו אלא לאכילה ע''י הדחק הלכך צליה דבתר מליחה חשיבא בישול וכ''כ הרשב''א בת''ה וז''ל דגים גדולים מלוחים אע''פ שיש מקצת אנשים אוכלים אותם חיים מחמת מלחן אכילה זו ע''י הדחק היא הרבה ואינה אכילה לפיכך אם בישלן עכו''ם הרי אלו אסורים ויש מן החכמים שהתירום והראשון נ''ל עיקר עכ''ל. ולישניה דרבינו דייק הכי דגבי דגים קטנים שמלחן כתב הרי הם כמו שנתבשלו קצת ומדנקט בהו לשון בישול משמע דראוי לאכילה הם כמו דבר שהוא מבושל קצת שהוא נאכל שלא ע''י הדחק אבל גבי דג מליח לא הזכיר לשון בישול מפני שאינו נאכל אלא ע''י הדחק גדול. ומ''ש עד שהכשירן לאכילה אפשר דאפירות שעישנן קאי ולא אדג מליח ואת''ל דאדג מליח נמי קאי ע''כ לומר דהכשר כל דהוא קאמר להיות נאכל ע''י הדחק מיהא: וכן קליות של עכו''ם מותרים. ג''ז שם (דף ל"ז:) חטים ועשאן עכו''ם קליות מותרין וכתב רבינו שהטעם שלא גזרו עליהם מפני שאין אדם מזמן חבירו על הקליות והר''ן כתב שהטעם מפני שלא נשתנו מברייתן וכן פירש''י וע''פ דברים אלו נהגו היתר באפונים קלויין שקולים העכו''ם ולא פקפק אדם עליהם אם לא במקום שנוהגים למשוח המחבת בשמן בשעת קליה והוא מקום שיש לחוש שמא ישימו חלב במקום שמן:

לחם משנה דג שמלחו עכו''ם וכו'. שם דג מליח וכו' ופסק כחזקיה דשרי ועיין בב''י ז''ל: קליות וכו'. שם (דף ל"ז:) חטים ועשאן קליות מותרים פי' רבינו הטעם שאין אדם מזמן חבירו על הקליות וכן הוא הטעם בודאי לפי המסקנא שאמרו שם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא:

יח פּוֹלִין וַאֲפוּנִין וַעֲדָשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁשּׁוֹלְקִין אוֹתָן הָעַכּוּ''ם וּמוֹכְרִין אוֹתָן אֲסוּרִין מִשּׁוּם בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ''ם בְּמָקוֹם שֶׁעוֹלִין עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים מִשּׁוּם פַּרְפֶּרֶת. וּמִשּׁוּם גִּעוּלֵי עַכּוּ''ם בְּכָל מָקוֹם שֶׁמָּא יְבַשְּׁלוּ אוֹתָן עִם הַבָּשָׂר אוֹ בִּקְדֵרָה שֶׁבִּשְּׁלוּ בָּהּ בָּשָׂר. וְכֵן הַסֻּפְגָּנִין שֶׁקּוֹלִין אוֹתָן הָעַכּוּ''ם בְּשֶׁמֶן אֲסוּרִין אַף מִשּׁוּם גִּעוּלֵי עַכּוּ''ם:

כסף משנה פולים ואפונין ועדשים וכיוצא בהם ששולקין העכו''ם וכו'. דעת הפוסקים דסתם כליהם של עכו''ם אינן בני יומן ומדברי רבינו נראה שאינו סובר כן שכתב בפ''ג החמאה שבישלו אותה עכו''ם אסורה משום געולי עכו''ם כמו שיתבאר ואילו לדברי האומרים סתם כליהם של עכו''ם אינם ב''י לית בה משום גיעולי עכו''ם ועוד שכתב בפרק זה דשמן ודבש שבישלום עכו''ם אין בהם משום בישולי עכו''ם ומפני שהבשר פוגמן ומסריחן וזהו פירוש למ''ש בגמרא (דף ל"ח:) אי משום געולי עכו''ם נ''ט לפגם הוא ומותר ואם היה סובר דסתם כליהם של עכו''ם אינם ב''י הל''ל דמההוא טעמא הוו נ''ט לפגם ולפ''ז מ''ש כוספן של עכו''ם שהוחמו מותר מפני שנ''ט לפגם לא משום דסתם כליהם של עכו''ם אינן ב''י קאמר אלא מפני שהבשר פוגם את הכוספן ומסריחו וכדרך שכתב בשמן ודבש ועוד שכתב פולים ועדשים וכיוצא בהם ששולקין אותם העכו''ם ומוכרים אותם אסורים וכו' משום געולי עכו''ם בכ''מ שמא יבשלום עם הבשר או בקדרה שבישלו בה בשר וכן הסופגנים שקולים אותם העכו''ם בשמן אסורים אף משום געולי עכו''ם הרי בהדיא שהוא חושש לסתם כלי עכו''ם משום גיעול ולפ''ז מ''ש גבי לוקח כלים מן העכו''ם וכלם שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הדיח ועד שלא הלבין מותר שכל השומן שבהם נ''ט לפגם הוא כמו שביארנו צ''ל דכששיהן עד שאינן ב''י מיירי וכן צ''ל ע''כ לדעת האומרים דסתם כליהם של עכו''ם חיישינן להו לבני יומן דהא דתניא בסוף ע''ז (דף ע"ה:) וכלן שנשתמש בהם [עד שלא יטביל עד] שלא יגעיל [עד] שלא ילבין מותר דכששיהן מיירי הא לאו הכי אסור ודייק לישנא דרבינו דלכך נתכוון ממ''ש שכל השומן שבהם נותן טעם לפגם הוא כמו שביארנו ולא כתב לא לפניו ולא לאחריו דסתם כלים של עכו''ם אינן ב''י וא''כ צ''ל דכמו שביארנו דלא קאי אלא למ''ש שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה הואיל ועדיין לא נפגם השומן ומד''ס לא יבשל בה לעולם לפיכך אין לוקחים כלי חרס ישנים מן העכו''ם וכו' ואם לקח ובישל מיום שני והלאה התבשיל מותר והיינו ודאי כשיודע שאינה בת יומה כנ''ל אבל מצאתי שכתב הרשב''א שטעמו של רבינו בכוספן של עכו''ם הוא משום דסתם כליהם של עכו''ם אינם ב''י. ויש הוכחה לדברי הרשב''א מלשון רבינו שכתב שמן של עכו''ם מותר וכו' ואפילו נתבשל וכו' ואינו נאסר משום גיעולי עכו''ם מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו וכן דבש של עכו''ם שנתבשל מותר מטעם זה כוספן של עכו''ם שהוחמו וכו' מותר מפני שנטל''פ הוא ואם לא היה סובר דסתם כלי עכו''ם אינן ב''י הל''ל וכן כוספן של עכו''ם שהוחמו מותר מטעם זה כמ''ש בדבש ומדלא כתב כן משמע דכוספן אין הבשר פוגמו ואפ''ה שרי דסתם כלים אינן ב''י וה''ל נ''ט לפגם ובשמן ודבש לא איצטריך להאי טעמא דטעמא דעדיף מיניה נקט דאפילו אם היה ב''י ממש מותר לה''ט ולפי זה אתי ההיא דוכלן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח ועד שלא הלבין כפשטה ולא נצטרך לומר דבששיהן מיירי ולפי זה יש ליישב שמ''ש גבי פולים ואפונים ועדשים וכיוצא עיקר הטעם שמא יבשל אותם עם הבשר. ומ''ש או בקדרה שבישלו בה בשר כדי נסבה א''נ דמשום דמינים הללו אינם ראויים ליאכל אלא עם שומן לכן אנו חוששין שמא בישל אותם בקדרה שבישלו בה בשר תיכף אחר בישול הבשר כדי שתפלוט בהם מה משומן שבה וכן הסופגנין אנו חוששין שמא קלו אותן בשומן נבילה אבל ההיא דחמאה שבישלו אותה העכו''ם אסורה משום גיעולי עכו''ם איני יודע ליישבה לפי דרך זו דדוחק לומר דחייש שמא יערב בה שומן ויבשלם יחד דאין זה במשמע דבריו ועוד שכתב כמו שיתבאר ולא אשכחן ליה חששא זו ולכך נראה כמו שכתבתי תחלה שדעת רבינו דלא קי''ל כמ''ד סתם כלים אינן ב''י:

לחם משנה פולים וכו'. מתבאר ממה שלמעלה:

יט עַכּוּ''ם שֶׁבִּשֵּׁל וְלֹא נִתְכַּוֵּן לְבִשּׁוּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר. כֵּיצַד. עַכּוּ''ם שֶׁהִצִּית אוּר בַּאֲגַם כְּדֵי לְהַעֲבִיר הֶחָצִיר וְנִתְבַּשְּׁלוּ בָּהּ חֲגָבִים הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁהֵן עוֹלִין עַל שֻׁלְחַן מְלָכִים מִשּׁוּם פַּרְפֶּרֶת. וְכֵן אִם חָרַךְ הָרֹאשׁ לְהַעֲבִיר הַשֵּׂעָר מֻתָּר לֶאֱכל מִן הַדִּלְדּוּלִין וּמִן רֹאשׁ אָזְנַיִם שֶׁנִּצְּלוּ בִּשְׁעַת חֲרִיכָה:

כסף משנה עכו''ם שבישל ולא וכו' וכן אם חרך הראש להעביר השיער וכו'. בפ''ב דע''ז (דף ל"ח):

לחם משנה עכו''ם שבישל וכו'. שם (דף ל"ח) עכו''ם שהצית את האור באגם כל החגבים שבאגם אסורים והקשו כי האי גוונא מי אסור והא אמר רב חנן וכו' האי עכו''ם דחריך רישא שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה וכו' ותירצו לעולם דלא ידע הי טהור והי טמא וכו' ונתבארו דברי רבינו:

כ תְּמָרִים שֶׁשָּׁלְקוּ אוֹתָן עַכּוּ''ם אִם הָיוּ מְתוּקִין מִתְּחִלָּתָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְאִם הָיוּ מָרִין וּמְתַקְּנִין הַבִּשּׁוּל הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. הָיוּ בֵּינוֹנִיִּים הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין:

כסף משנה תמרים ששלקו אותם וכו'. שם (ל"ח:) וטעמא משום דמתוקים נאכלים כשהם חיים ומרים אינן נאכלים ובינוניים נאכלים חיים ע''י הדחק:

לחם משנה תמרים ששלקו וכו'. שם (ע"ב) הני אהיני שליקי דארמאי מאי חוליי לא תיבעי לך דודאי שרו מרירי לא תיבעי לך דודאי אסירי כי תיבעי לך מציעאי מאי אמר להו מאי תבעי לכו דרבי אסר ומנו לוי ע''כ ונתבארו דבריו:

כא קָלִי שֶׁל עֲדָשִׁים שֶׁלָּשׁוֹ בֵּין בְּמַיִם בֵּין בְּחֹמֶץ הֲרֵי זֶה אָסוּר. אֲבָל קָלִי שֶׁל [ב] חִטִּים וּשְׂעוֹרִים שֶׁלָּשִׁין אוֹתָן בְּמַיִם הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

כסף משנה קלי של עדשים וכו'. שם וכל''ב וטעמא דשל עדשים לפעמים עושין אותם בחומץ ולפיכך אסרו כשעושין אותם במים אטו כשעושים אותם בחומץ אבל של חיטים אין דרך לעשותם אלא במים ולפיכך לא גזרו בהם:

לחם משנה קלי של עדשים וכו'. שם שתיתאה רב שרי אבוה דשמואל ולוי אסרי ואמרו שם איכא דאמרי בטלפחי דמיא כ''ע ל''פ דאסיר כ''פ בחיטי ושערי כלומר שלשין אותו במים ואמרו שם דלית הלכתא כמאן דאסר:

כב שֶׁמֶן שֶׁל עַכּוּ''ם [ג] מֻתָּר. וּמִי שֶׁאוֹסְרוֹ הֲרֵי זֶה עוֹמֵד בְּחֵטְא גָּדוֹל. מִפְּנֵי שֶׁמַּמְרֶה עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁהִתִּירוּהוּ. וַאֲפִלּוּ נִתְבַּשֵּׁל הַשֶּׁמֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאֵינוֹ נֶאֱסָר לֹא מִפְּנֵי בִּשּׁוּלֵי עַכּוּ''ם מִפְּנֵי שֶׁנֶּאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי. וְלֹא מִפְּנֵי גִּעוּלֵי עַכּוּ''ם מִפְּנֵי שֶׁהַבָּשָׂר פּוֹגֵם אֶת הַשֶּׁמֶן וּמַסְרִיחוֹ:

כסף משנה שמן של עכו''ם מותר. שם (דף ל"ה:) במשנה רבי ובית דינו התירו בשמן. ומ''ש ומי שאוסרו ה''ז עומד בחטא גדול וכו' כתב כן משום דאמרינן בירושלמי רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח לר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש רבי ובית דינו התירו את השמן שמואל עלה ואכל רב לא אכל א''ל שמואל לרב אכול או אנא כתיב עלך זקן ממרא אטרח עליה ואכל. ומ''ש רבינו ואפילו נתבשל השמן ה''ז מותר בגמרא דידן אמרינן דלשמואל מעיקרא אסרוהו משום זליפתן של כלים טמאים אוסרתן ואח''כ התירוהו משום דנ''ט לפגם מותר ואמרינן תו בגמרא (דף ל"ח:) אמר רב ששת האי מישחא שליקא דארמאי אסור אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אם משום בישולי עכו''ם נאכל הוא כמות שהוא חי אי משום געולי עכו''ם נ''ט לפגם הוא ומותר:

לחם משנה ואפילו נתבשל וכו'. שם (דף ל"ח:) אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי אסור אמר רב ספרא למאי ניחוש אי משום איערובי מסרא סרי אי משום בישולי עכו''ם נאכל הוא כמות שהוא חי הוא אי משום גיעולי עכו''ם נטל''פ הוא ומותר ע''כ. ונראה מדברי רבינו שאינו מפרש נטל''פ ומותר משום דסתם כלי עכו''ם אינן ב''י כרש''י ז''ל אלא משום דהבשר פוגם את השמן ולכך לא הוצרך להזכיר החלוקה האחרת דאמר כי מסרא סרי דבכלל זו היא אבל לדברי הרשב''א שהבין בדברי רבינו דסתם כלי עכו''ם אינן ב''י יש ליישב דברי בע''ה ועיין בב''י:

כג וְכֵן [ד] דְּבַשׁ שֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל וְעָשׂוּ מִמֶּנּוּ מִינֵי מְתִיקָה מֻתָּר מִטַּעַם זֶה:

כסף משנה ומ''ש רבינו וכן דבש של עכו''ם שנתבשל וכו'. שם (דף ל"ט:) במשנה מני דבש בהדי דברים המותרים. ובגמרא דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מסרא סרי אי משום בשולי עכו''ם נאכל כמות שהוא חי אי משום געולי עכו''ם נ''ט לפגם הוא ומותר:

לחם משנה דבש של עכו''ם וכו'. שם (דף ל"ט:) אמרו גבי דבש הלשון שאמרו גבי משחא שליקא:

כד כּוֹסְפָן שֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁהוּחַמּוּ חַמִּין בֵּין בְּיוֹרָה גְּדוֹלָה בֵּין בְּיוֹרָה קְטַנָּה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתֵן [ה] טַעַם לִפְגָם הוּא. וְכֵן כְּבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן חֹמֶץ אוֹ יַיִן אוֹ זֵיתִים הַכְּבוּשִׁין וַחֲגָבִים הַכְּבוּשִׁין שֶׁבָּאִין מִן הָאוֹצָר מֻתָּרִין. אֲבָל חֲגָבִים וּכְבָשִׁים שֶׁמְּזַלְּפִין עֲלֵיהֶן יַיִן אֲסוּרִין. וְכֵן אִם הָיוּ מְזַלְּפִין עֲלֵיהֶן חֹמֶץ וַאֲפִלּוּ חֹמֶץ שֵׁכָר אֲסוּרִין:

כסף משנה כוספן של עכו''ם וכו'. שם (דף ל"ח:) ת''ר הכוספן של עכו''ם שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר ואי זו היא יורה קטנה א''ר ינאי כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה וכו'. והתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר ל''ק הא כמ''ד נ''ט לפגם אסור והא כמאן דאמר נ''ט לפגם מותר. ופירש''י הכוספן פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן. כל שאין צפור דרור וכו' שפיה קצר דבהאי ודאי לא איבשיל דבר טמא דניחוש לגעולי עכו''ם: וכן כבשים שאין דרכן לתת לתוכן חומץ או יין. שם (דף ל"ט:) במשנה. ומ''ש או זיתים הכבושים. שם במשנה. ומ''ש וחגבים הכבושים שבאים מן האוצר מותרים, שם במשנה חגבים הבאים מן הסלולה אסורים מן ההפתק מותרים ופירש''י מן הסלולה הנמכרים בסל לפני חנוני אסורים וכו' מפני שמזלף עליהם יין, מן ההפתק מקום כנוסן של חגבים מלוחים מותרים דאין מזלף עליהם עד שנותנו לפניו למכור:

לחם משנה וכן כבשים כו'. שם (דף ל"ח:) אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור אפילו בהנאה: וחגבים הכבושין שבאין וכו'. ברייתא בסוף הפרק (דף מ') ת''ר החגבים והקפריסין וכו':

כה וּמִפְּנֵי מָה אָסְרוּ חֹמֶץ שֵׁכָר שֶׁל עַכּוּ''ם מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁלִיכִין לְתוֹכוֹ שִׁמְרֵי יַיִן. לְפִיכָךְ הַנִּלְקָח מִן הָאוֹצָר מֻתָּר:

כסף משנה ומ''ש ומפני מה אסרו חומץ שכר של עכו''ם וכו'. מימרא דרב יוסף (דף ל"ב) האי חלא דשיכרא דארמאה אסור דמערבי ביה דורדא דיי''נ:

כו הַמּוּרְיָס בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכוֹ יַיִן אָסוּר. וְאִם הָיָה הַיַּיִן [ו] יָקָר מִן הַמּוּרְיָס מֻתָּר. וְכָזֶה מוֹרִין בְּכָל דָּבָר שֶׁחוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא עֵרְבוּ בּוֹ הָעַכּוּ''ם דָּבָר אָסוּר. שֶׁאֵין אָדָם מְעָרֵב דָּבָר הַיָּקָר בְּזוֹל שֶׁהֲרֵי מַפְסִיד. אֲבָל מְעָרֵב הַזּוֹל בְּיָקָר כְּדֵי לְהִשְׂתַּכֵּר:

כסף משנה המורייס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור וכו'. בפרק ב' דעבודה זרה (דף ל"ד:):

לחם משנה המורייס וכו'. שם (דף ל"ד:) ת''ר מורייס אומן מותר ופירשו בגמרא כי האומן לא רמי ביה חמרא פעם ראשון ושני איידי דנפיש שמניה לא רמי ביה חמרא. ורבינו כתב סתם מורייס ר''ל של בעלי בתים ולכך לא חילק בין פעם ראשון לשני לשאר אלא בכל גוונא אסור ולא הזכיר דין מורייס אומן מפני שכבר כייל לנו שבכל דבר שדרכו לתת יין אסור: ואם היה היין יקר וכו'. שם נתבאר מן המעשה דאמר אי משום דמערבי ביה חמרא קיסתא דמורייס בלומא קיסתא דחמרא בארבעה לומי:

כז קָטָן שֶׁאָכַל אֶחָד מִמַּאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת. אוֹ שֶׁעָשָׂה מְלָאכָה בְּשַׁבָּת. אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ לְפִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן דַּעַת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָשָׂה מֵעַצְמוֹ. אֲבָל לְהַאֲכִילוֹ בְּיָדַיִם אָסוּר וַאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. וְכֵן אָסוּר לְהַרְגִּילוֹ בְּחִלּוּל שַׁבָּת וּמוֹעֵד וַאֲפִלּוּ בִּדְבָרִים שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת:

לחם משנה קטן שאכל וכו'. ביבמות פ' חרש (דף קי"ג:) נתבאר שם דקטן אוכל נבלות אין ב''ד מצווין להפרישו ואמרו שם ת''ש לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר הגדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תאכלו לא דלא ליספו ליה בידים ע''כ. וסובר רבינו שאפילו בדבר דרבנן לא ליספו ליה בידים וכבר ביאר שם הר''ן ז''ל דעתו:

כח אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁ אֶת הַקָּטָן. מִצְוָה עַל אָבִיו לִגְעֹר בּוֹ וּלְהַפְרִישׁוֹ כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה. שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב-ו) 'חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ' וְגוֹ':

כסף משנה (כז-כח) קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות וכו'. בפרק חרש (דף קי"ג:) רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא בר''ה בשבתא אתא לקמיה דרבי פדת אמר ליה זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתו להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב''ד מצווים להפרישו. ואע''ג דאמרינן התם בגמ' (דף קי"ד) דר' יוחנן ספוקי מספקא ליה לא שבקינן מאי דפשיטא לר' פדת ועבד בה עובדא משום ספיקא דר' יוחנן. ומ''ש במד''א בשעשה מעצמו וכו', שם ת''ש לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמרינן להו לא תאכלו לא דלא ליספו ליה בידים. ומ''ש ואפילו דברים שאיסורם מד''ס וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות. ומ''ש אע''פ שאין ב''ד מצווין להפריש הקטן מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו וכו'. זה נלמד ממ''ש בכמה מקומות שהאב חייב לחנך את בנו: ודע שרבינו כתב בפרק כ''ד מהל' שבת וז''ל קטן שעשה בשבת דבר שהוא משום שבות כגון שתלש מעציץ שאינו נקוב או טלטל בכרמלית אין ב''ד מצווין להפרישו וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו ומשמע מדבריו שאם היה הקטן עושה מלאכה דאורייתא ב''ד מצווין להפרישו וזה הפך מ''ש כאן ובפי''ב מהלכות שבת וממאי דמשמע בפרק כל כתבי ובפרק חרש וה''ה בפ' כ''ד מהל' שבת הניח הדבר בצריך תלמוד ויש מתרצים שמ''ש רבינו בפרק כ''ד דדוקא בשבות לא משום רישא נקטיה דההיא אפילו באיסורי תורה נמי היא אלא משום סיפא נקטיה דקתני ואם הניחו אביו אין ממחין בידו דהיינו דוקא באיסורי דרבנן אבל באיסור תורה ממחין ביד אביו שלא יניחנו לעשות איסור. ובטא''ח סי' שמ''ג תמה על דברי רבינו ושם הארכתי:

לחם משנה ומ''ש אף על פי שאין בית דין וכו'. זו היא סברת רבינו ראויה אליו: סליקו להו הלכות מאכלות אסורות בס''ד

כט אָסְרוּ חֲכָמִים מַאֲכָלוֹת וּמַשְׁקִין שֶׁנֶּפֶשׁ רֹב בְּנֵי אָדָם קִהָה מֵהֶן כְּגוֹן מַאֲכָלוֹת וּמַשְׁקִין שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן קִיא אוֹ צוֹאָה וְלֵחָה סְרוּחָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמִים לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת בְּכֵלִים הַצּוֹאִים שֶׁנַּפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם מִתְאוֹנֶנֶת מֵהֶם. כְּגוֹן כְּלֵי בֵּית הַכִּסֵּא וּכְלֵי זְכוּכִית שֶׁל סַפָּרִין שֶׁגּוֹרְעִין בָּהֶם אֶת הַדָּם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

כסף משנה אסרו חכמים מאכלות ומשקין שנפש רוב בני אדם קיהה מהם וכו' וכלי זכוכית של ספרים שגורעים בהם את הדם. בפ' אלו הן הלוקין (דף ט"ז:) אמר רב ביבי בר אביי האי מאן דשתא בקרנא דאומנא עבר משום לא תשקצו. ומ''ש וכן אסור לאדם שישהה את נקביו כלל וכו' שם המשהה את נקביו עובר משום לא תשקצו: סליק הלכות מאכלות אסורות

ל וְכֵן אָסְרוּ לֶאֱכל בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת מְזֹהָמוֹת. וְעַל גַּבֵּי כֵּלִים מְלֻכְלָכִים. שֶׁכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ בִּכְלַל (ויקרא יא-מג) 'אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם'. וְהָאוֹכֵל מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

לא וְכֵן אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּשְׁהֶה אֶת נְקָבָיו כְּלָל בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים. וְכָל הַמַּשְׁהֶה נְקָבָיו הֲרֵי זֶה בִּכְלַל מְשַׁקֵּץ נַפְשׁוֹ. יֶתֶר עַל חֳלָאִים רָעִים שֶׁיָּבִיא עַל עַצְמוֹ וְיִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. אֶלָּא רָאוּי לוֹ לְהַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּעִתִּים מְזֻמָּנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְרַחֵק בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם וְלֹא יְשַׁקֵּץ נַפְשׁוֹ:

לב וְכָל הַנִּזְהָר בִּדְבָרִים אֵלּוּ מֵבִיא קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה יְתֵרָה לְנַפְשׁוֹ. וּמְמָרֵק נַפְשׁוֹ לְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יא-מד) 'וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי':

בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסַיְעָן מֵרֵישׁ וְעַד כְּעַן:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן