הלכות מאכלות אסורות - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק שביעי - היד החזקה לרמב"ם

א הָאוֹכֵל כְּזַיִת חֵלֶב בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. וּבְפֵרוּשׁ אָמְרָה תּוֹרָה שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְּהֵמָה טְהוֹרָה בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ז-כג) 'כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ' בֵּין שֶׁאָכַל מֵחֵלֶב שְׁחוּטָה בֵּין שֶׁאָכַל מֵחֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה שֶׁלָּהֶן. אֲבָל שְׁאָר בְּהֵמָה וְחַיָּה בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה חֶלְבָּהּ כִּבְשָׂרָהּ. וְכֵן נֵפֶל שֶׁל שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְּהֵמָה טְהוֹרָה חֶלְבּוֹ כִּבְשָׂרוֹ וְהָאוֹכֵל מֵחֶלְבּוֹ כְּזַיִת לוֹקֶה מִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה:

מגיד משנה האוכל כזית חלב וכו'. מפורש בהרבה מקומות ומהם במשנה בתחלת כריתות (דף ב' ד'): ובפירוש אמרה תורה שאינו חייב כרת וכו'. כבר נתבאר זה פרק שני: וכן נפל של שלשה מיני בהמה וכו'. בפרק בהמה המקשה (דף ע"ה) [בהמה] שהטילה נפל וכו' רבי יוחנן אמר חלבו כחלב בהמה אוירא גרים ריש לקיש אמר חלבו כחלב חיה חדשים גרמי. א''ד כל היכא דלא כלו לו חדשיו לאו כלום הוא כי פליגי היכא דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב של בן תשע חי ואכלו ר''י אמר חלבו כחלב בהמה חדשים גרמי ר''ל אמר חלבו כחלב חיה חדשים ואוירא גרמי וקי''ל כלישנא בתרא שלא לענוש אלא בראיה ברורה כל שלא כלו לו חדשיו לכ''ע אין כאן חיוב כרת ופשוט הוא שיש בו משום נבלה:

לחם משנה בין טמאה בין טהורה. אחיה קאי דבבהמה ליכא טהורה אלא ג' מינים בלבד וכן מבואר הלשון בדברי הטור יו''ד סימן ס''ד שכתב אבל בהמה טמאה וחיה בין טמאה בין טהורה: וכן נפל של ג' מיני בהמה טהורה וכו'. כתב הרב המגיד וקי''ל כלישנא בתרא (דף ע"ה) שלא לענוש אלא בראיה ברורה פי' דאף ע''ג דלישנא קמא לחומרא דכי לא כלו לו חדשיו לר' יוחנן דקי''ל כוותיה אית ליה דכחלב בהמה אוירא הוי גרים והו''ל למפסק כל''ק לחומרא כמו שפסק לקמן גבי חלב שעל הקיבה דאקשתא אסור כל''ק מ''מ ראוי לפסוק כל''ב דהיכא דלא כלו פטור מכרת שלא לענוש אלא בראיה ברורה כלומר דלענוש כרת צריך ראיה וכל זמן שיש ספק אם חייב כרת או לא קי''ל כמאן דמקיל ופטור מכרת. וא''ת הא לל''ק דאית ליה דבתר אוירא אזלינן היכא דהושיט ותלש חלב מבן ט' פטור דאוירא קא גרים והתם אע''ג דאיכא חדשים ליכא אוירא וא''כ אי ל''ק מחמיר מצד הרי מקיל מצד. וי''ל דלל''ק לר' יוחנן כיון דאוירא לחוד מהני ה''ה חדשים לחוד מהני דסברא הוא דעדיף חדשים טפי מאוירא וז''ש איכא דאמרי כל היכא דלא כלו לו חדשיו לאו כלום הוא כלומר דל''ק מחמיר בהא ואינו דבהא מקלינן משמע בהא לחוד איכא בין ל''ק לבתרא. וראיתי מי שפי' לשון זה של ה''ה דמאי דקאמר שלא לענוש ר''ל דקי''ל כל''ב דאמר דצריך כדי לענשו כרת שנביא ראיה ברורה שכלו לו חדשיו אבל ספק אי כלו אי לא כלו אינו חייב כרת. ואין נ''ל לפרש זה דל''ב וקמא לאו בהא שקלו וטרו היכא דהוי ספק כלו חדשיו ולא פליגי אלא היכא דודאי לא כלו חדשיו דללישנא קמא חייב לר' יוחנן ולבתרא לכ''ע פטור וא''כ היכי תלי ה''ה בפלוגתא דל''ק ובתרא מה שלא הוזכר בדבריהם ועוד דרבינו לא הזכיר כלל מזה שהוצרך ה''ה לכך ולא כתב אלא נפל דהיינו שלא כלו לו חדשיו בודאי:

ב הָאוֹכֵל מֵחֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה חַיָּב מִשּׁוּם אוֹכֵל חֵלֶב וּמִשּׁוּם אוֹכֵל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִתּוֹךְ שֶׁנּוֹסָף הָאִסּוּר בִּבְשָׂרָהּ שֶׁהָיָה מֻתָּר נוֹסָף עַל הַחֵלֶב וּלְפִיכָךְ לוֹקֶה שְׁתַּיִם:

מגיד משנה האוכל מחלב נבלה וכו'. בהרבה מקומות ומהם פרק השוחט (דף ל"ז) ופרק גיד הנשה התורה אמרה יבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב וכן בטרפה. וביאר רבינו שהטעם מפני שאיסור חל על איסור במוסיף, ומ''מ נראה דבר זה אפילו למאן דלית ליה איסור מוסיף מודה בזה מדכתיב בקרא וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלהו:

לחם משנה האוכל מחלב נבילה וטריפה חייב משום אוכל חלב וכו' מתוך שנוסף האיסור בבשרה וכו'. נראה מדברי רבינו שהטעם דס''ל כאן דאיסור טריפה חייל על איסור חלב משום דהוא איסור מוסיף ובפרק שמיני כתב האוכל גיד הנשה של נבילה או של טריפה וכו' חייב שתים מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר ע''כ. הרי דשם קראו איסור כולל וכן הוא האמת דאיסור מוסיף הוא מאותו דבר עצמו כמו אלמנה שנשאת ונתגרשה ונשאת לכהן גדול חייב עליה שתים אחת משום אלמנה ואחת משום גרושה דאיסור גרושה מוסיף על איסור אלמנה דעד עתה היתה מותרת לכהן הדיוט ועתה אסורה וכמו שכתב הרב בפרק י''ז דהלכות איסורי ביאה אבל איסור כולל הוא כמו הך דחלב טריפה וגיד הנשה של נבילה דמתוך דחייל על שאר הבשר חייב על החלב או על הגיד. וכבר היה אפשר ליישב כאן לשון רבינו ולומר דהך שכתב כאן הוא איסור כולל וה''ק מתוך שכולל האיסור בבשרה נוסף על החלב. אבל מה אעשה שה''ה כתב שהוא איסור מוסיף והוא תימה. והרב מוהר''ר לוי בן חביב ז''ל כתב בפסקיו (דף קכ"ה) על לשון תלש אבר מן החי וכו' שכתב רבינו בפרק ה' וז''ל שם בתוך דבריו או שנטרפה אחר כך ואתי חייל איסור טריפה אאיסור חלב כאשר כתב הרב בראש פ''ז מטעם איסור כולל והרב קראו שם איסור מוסיף והכל שוה עכ''ל. וצ''ע בדבריו במאי דכתב הכל שוה ואולי רצה לומר דיש ליישב בדעת רבינו מה שכתבתי דכוונתו כאן הוא איסור כולל:

ג הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה * וּמָצָא בָּהּ שָׁלִיל כָּל חֶלְבּוֹ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ מְצָאוֹ חַי מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מִמֶּנָּה. וְאִם שָׁלְמוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמְצָאוֹ חַי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִפְרִיס עַל הַקַּרְקַע וְאֵינוֹ צָרִיךְ שְׁחִיטָה חֶלְבּוֹ אָסוּר וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ כָּל הַחוּטִין וְהַקְּרוּמוֹת הָאֲסוּרִין כִּשְׁאָר הַבְּהֵמוֹת:

ההראב"ד ומצא בה שליל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל אין זה כדברי הרב ז''ל אלא כדברי הרב רבינו אפרים ז''ל. עכ''ל:

מגיד משנה השוחט בהמה ומצא בה שליל וכו'. זה מוסכם דכל היכא [דלא] כלו לו חדשיו לאו כלום הוא: ואם שלמו לו חדשיו וכו'. דעת רבינו לפסוק בבן ט' שנמצא חי במעי בהמה כסתם מתני' דפרק בהמה המקשה (דף ע"ד) לענין שחיטה שהוא ניתר בשחיטת אמו כנזכר פ''ה ולענין גידו כסתם מתני' דפרק גיד הנשה (דף צ"ב:) דקתני ונוהג בשליל וה''ה לחלבו דחדא פלוגתא היא בברייתא דתניא (גיד הנשה) נוהג בשליל וחלבו אסור דברי ר''מ ור''י אומר אינו נוהג בשליל וחלבו מותר ואע''ג דאמר ר' אושעיא מחלוקת בבן ט' חי והלך ר''מ לשיטתו פירוש שהוא מחייבו שחיטה ור''י לשיטתו פירוש שמכשירו בשחיטת אמו לאו למימרא דלהוי הכרח דכל מאן דאית ליה שאינו טעון שחיטה אית ליה דחלבו וגידו מותרין דא''כ תקשי לן סתמא אסתמא ועוד דהוה ליה למפסק כסתמא דפ' גיד הנשה דהוא בתרא דבחדא מסכתא יש סדר. אלא ר' אושעיא ה''ק דהני תנאי השוו מדותיהן בשליל ולאו למימרא דהא בהא תליא ולא בא להודיענו אלא דפלוגתא היא בבן תשע הא לאו הכי כ''ע מודו דשרי ולאשמועינן דמאי דקתני בברייתא חלבו דשליל קאמר ולא חלבו דגיד ולכך הביאוה בגמ' להא דר' אושעיא. אי נמי י''ל דר' אושעיא משום דהל''ל ור''י הלך לשיטתו משום דאי הוה ס''ל לר''י טעון שחיטה כר''מ כ''ש דהוה אסר חלבו וגידו אמר נמי דר''מ הלך לשיטתו אבל אפשר שאין הלכה כר''מ בשחיטה אבל הלכה כמותו בגידו וחלבו ולאו הא בהא תליין וסתמי דמתניתין מכרען הכא ותו דקאמר ר' יוחנן דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן תשע חי ואכלו חייב דחדשים גרמי ואם איתא שהיה חלבו נכשר אם נשחטה אמו לא משמע דחדשים גרמי, זה דעת רבינו והרב בעל העיטור ז''ל. ויש בדינין אלו דעות חלוקות למפרשים ז''ל יש מי שפסק דחלבו וגידו מותרין וההיא דר' יוחנן משום דלא נשחטה אמו אבל נשחטה ועודו במעיה הכל מותר דכל שבבהמה תאכלו אמר רחמנא וזה דעת הרמב''ן ז''ל. והרשב''א זל פסק דחלבו מותר וגידו אסור. ודע שלדברי הכל בן תשע מת הנמצא במעי בהמה חלבו מותר שאין חדשים גורמין בלא חיות: ובהשגות כתוב על מה שכתב רבינו חלבו אסור אמר אברהם אין זה כדברי הרב ז''ל וכו'. ונראה שאין דעתו כן אלא חלבו מותר ולדברי כל המפרשים נראה שאם הפריס על גבי קרקע כיון שטעון שחיטה משום מראית העין אף חלבו אסור:

לחם משנה ואם שלמו לו חדשיו וכו'. כתב ה''ה דעת רבינו וכו'. ביאור דברי ה''ה ז''ל מפני שרבינו הוא ראה סתם משנה דפסק דחלבו אסור כלומר שראה במשנה (דף פ"ט:) ונוהג בשליל וכדאמרו דנוהג בשליל ה''ה לחלבו שאסור כמו ששנה אותו בבריתא. ואע''ג דבגמרא משמע דמאן דאית ליה שאינו טעון שחיטה חלבו וגידו מותרין כבר יישב זה ה''ה והביא הכרח לדברי רבינו דא''כ תיקשי לן סתמא אסתמא כלומר אם לא כדעת רבינו דלא הא בהא תליא הא סתים לן תנא בפ' בהמה המקשה (דף ע"ד) דהוא ניתר בשחיטת אמו ואיך סתים לן כאן דנוהג בשליל וה''ה לחלבו שאסור. ועוד מלבד זה קשה לדברי המפרשים ז''ל דהוה להו למיפסק כסתמא בתרא והוה להו למימר דאינו ניתר בשחיטת אמו כסתמא בתרא דנוהג בשליל כיון דהא בהא תליא. וז''ש ה''ה ועוד דהוה ליה, צ''ל דכוונתו הוא דהוה לן כלומר אנן אי לא ס''ל כדברי רבינו. לכן יש לומר דמאי דקאמר ר' אושעיא (דף ע"ד:) הוא דהשוו מדותיהן ולאו למימרא דהא בהא תליא א''נ לר' אושעיא קאמר דכיון דהוא קאמר לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה בלבד ומפרש מילתייהו דרבנן משמע דכרבנן אית ליה וכיון דהוא סבור הא בהא תליא הוה ליה למפסק כסתמא דגיד הנשה אלא ודאי דכוונת ר' אושעיא לאו למימרא דהא בהא תליא לגמרי. וא''ת בשלמא אי כדברי המפרשים אשמעינן חידוש ר' אושעיא דהא בהא תליא דאי פסקת כר' מאיר בשליל פסקת דאינו ניתר בשחיטת אמו ואי פסקת דניתר פסקת כר' יהודה אבל לדברי רבינו מאי קמ''ל דהא שווי המדות הא קא חזינא ליה. וי''ל דאשמעינן דחלבו דברייתא לא קאי אלא אשליל ולא אגיד. ואין זה דחוק דע''כ אתה צריך לומר כן דאל''כ תיקשי לך אמאי הביא בגמרא הך מימרא דר' אושעיא למפרך אלא משמע דאי לאו ר' אושעיא הוה אמינא דחלבו קאי אגיד ולא הוה פריך מידי לכך הביא ההיא הא דרבי אושעיא. וא''ת איך אשמעינן ר' אושעיא דחלבו לא קאי אגיד השתא נמי נימא הכא ומאי דקאמר הלך לשיטתו לא קאי אלא אשליל כבר תירצו על זה בתוספות ע''ש. א''נ יש לתרץ לדעת רבינו דאע''ג דלדבריו מאי דקאמר ר' אושעיא הלך ר' מאיר לשיטתו אינו מדוייק דלאו הא בהא תליא נקט ליה משום הלך ר' יהודה לשיטתו דההוא ע''כ מדוייק ולעולם צריכים אנו לומר דרבי אושעיא אשמעינן דחלבו לא קאי אגיד משום דאי לא תיקשי אמאי הביאו בגמרא בקושיא. כל זה נראה כוונת ה''ה ז''ל. ומ''ש א''נ י''ל דר' אושעיא משום וכו' כל זה תירוץ אחד עד לבסוף וכ''כ בספר דפוס ויניציא''ה קדמון ודלא ככתוב בספרי כ''מ אי נמי דרבי מאיר הלך וכו' דמשמע דהוא תירוץ שלישי ואע''פ שאפשר ליישבו בדוחק ועיקר הגירסא כדפוס ויניציא''ה הקדמון דכולא חדא תירוצא היא. ומ''ש ויש מי שפסק וכו' עיין בחדושי הרשב''א ז''ל בחולין:

ד הוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי בְּהֵמָה וְחָתַךְ מֵחֵלֶב הָעֻבָּר שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וְהוֹצִיאוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב עָלָיו כְּאִלּוּ חֲתָכוֹ מֵחֵלֶב הָאֵם עַצְמָהּ. שֶׁהֶחֳדָשִׁים הֵן הַגּוֹרְמִין לְאִסּוּר הַחֵלֶב:

מגיד משנה הושיט ידו למעי וכו'. זו היא מימרא דר' יוחנן שהזכרתי למעלה:

כסף משנה הושיט ידו למעי בהמה וחתך מחלב העובר וכו'. מדכתב רבינו והוציאו משמע דדוקא בשהוציאו לחוץ ואכלו אבל אם תלשו והניחו במעי בהמה מותר וכן כתבו הרא''ש והרשב''א והר''ן. ואף על פי שרבינו פוסק כרבי מאיר דחלבו של שליל אינו ניתר בשחיטת האם איכא למימר דשאני התם שהשליל חשוב אבר בפני עצמו לענין זה לדעת רבי מאיר אבל חלב שנחתך ממנו ונשאר במעי בהמה הרי הוא בכלל מה שדרשו כל בבהמה תאכלו:

ה שְׁלֹשָׁה חֲלָבִים הֵן [א] שֶׁחַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת. חֵלֶב שֶׁעַל הַקֶּרֶב וְשֶׁעַל שְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת וְשֶׁעַל הַכְּסָלִים. אֲבָל הָאַלְיָה מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. לֹא נִקְרֵאת חֵלֶב אֶלָּא לְעִנְיַן קָרְבָּן בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁנִּקְרְאוּ חֲלָבִים כְּלָיוֹת וְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד לְעִנְיַן קָרְבָּן. כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (בראשית מה-יח) 'חֵלֶב הָאָרֶץ' וְ(דברים לב-יד) 'חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה' שֶׁהוּא טוּבָם. וּלְפִי שֶׁמְּרִימִין דְּבָרִים אֵלּוּ מִן הַקָּרְבָּן לִשְׂרֵפָה לַשֵּׁם נִקְרְאוּ חֵלֶב. שֶׁאֵין שֵׁם דָּבָר טוֹב אֶלָּא הַמּוּרָם לַשֵּׁם. וּלְכָךְ נֶאֱמַר בִּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר (במדבר יח ל-לב) 'בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ':

מגיד משנה שלשה חלבים הם. זה מבואר בכתוב שאלו הן חלבים הקרבים לגבוה ובהם יש עונש כרת בלבד כמו שמתבאר בגמ' בפ' גיד הנשה (דף צ"ג) שהביאו ראיה לאסור החלב מהפסוקים שהם גבי קרבן ויתבאר מהות חלבים אלו בפרק זה. ומ''ש רבינו אבל האליה וכו'. מבואר פ''ק דכריתות (דף ד') אלא מעתה אליה דחולין תתסר אמר קרא כל חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשלשתן. וביאר רבינו שמה שכתוב חלבו האליה תמימה הוא לענין קרבן וחלבו ר''ל טובו אבל בשלשה אלו נזכר בהן חלב המכסה וכו'.

לחם משנה שלשה חלבים הן שחייבין עליהן כרת וכו' לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד וכו'. קשה דבפרק כל הבשר (דף קי"ז) אמרו דצריכי תרי קראי לרבות החלב למעילה חד קרא דכאשר יורם משור וכו' וחד קרא דכל חלב לה' ואמרינן התם אי כתב רחמנא חלב הוה אמינא חלב אין יותרת ושתי הכליות לא ופירש''י דלא חלב איקרו כתב רחמנא כאשר יורם וכו' וא''כ היכי כתב רבינו דנקראו כליות ויותרת הכבד חלבים לענין קרבן. ואולי י''ל דבפרשת ויקרא כד מפרש להו ודאי דלא מיקרי חלב אלא לחלב ממש מדפריש בתר הכי הכליות ויותרת משמע דלאו בכל חלב הוו אבל בפסוקים אחרים בתורה כשמזכיר הקטרת חלבים אינו מזכיר יותרת הכבד והכליות משום דהם בכלל חלבים וגמרא דדייק מדבפרשת ויקרא לא כללם בהדי החלב אלא פרטם לחוד משמע דלאו בכלל חלב הם אע''ג דיש מקום בתורה דמזכיר הקטרת חלבים ולא חש לפרש הכליות והיותרת משום דסמך על פרשת ויקרא דשם ביאר. ורבינו מדייק דמ''מ כיון דנקראים חלבים סתם משמע דהכוונה הוא מפני שהוא לשון טובה אבל ודאי דלא חלב ממש הוו כיון דבפרשת ויקרא פריט להו. עוד אמרו שם אמר ליה רב מרי לרב זביד אי אליה איקרי חלב תתסר באכילה א''ל עליך אמר קרא כל חלב שור וכו' רב אשי אמר חלבו האליה איקרי חלב סתמא לא איקרי אלא מעתה לא ימעלו בה אלא מחוורתא כדרב זביד ע''כ. ועם זה קשה על דברי ה''ה שכתב דמדקאמר לשון חלבו ולא קאמר חלב האליה משמע דר''ל טובו שהיא האליה ולא שהאליה נקראת חלב א''כ קשה עליו מה שהקשה בגמרא דהיכי איתרבי למעילה האליה מקרא דכל חלב הא לא מיקרי האליה חלב סתמא אלא חלבו האליה והיינו כדמקשו בגמרא לרב אשי אלא מעתה לא ימעלו בה ולמה דחק ה''ה בכך אחר אשר נתנו טעם בגמרא אמר קרא שור וכשב וכו' דבר השוה בשלשתן דהיה די לטעם זה לבד. וי''ל דמוי''ו דחלבו ודאי דלא דרשינן האי דרשא בהחלט דכבר אפשר למידחי ולומר דהיינו חלבו בוי''ו כמו בלא וי''ו אלא בתר דגלי קרא חלב שור וכשב ועז דבר השוה בשלשתן דייקינן לוי''ו דחלבו הכי אבל אה''נ דאיקרי חלב ואיתרבי מקרא דכל חלב:

ו חֵלֶב שֶׁעַל הֶמְסֵס וְשֶׁעַל בֵּית הַכּוֹסוֹת הוּא הַחֵלֶב שֶׁעַל [ב] הַקֶּרֶב. וְחֵלֶב שֶׁבְּעִקְּרֵי הַיְרֵכוֹת מִבִּפְנִים חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת וְהוּא הַחֵלֶב שֶׁעַל [ג] הַכְּסָלִים. וְיֵשׁ שָׁם חֵלֶב עַל הַקֵּבָה עָקֹם כְּמוֹ קֶשֶׁת וְהוּא הָאָסוּר וְחוּט מָשׁוּךְ כְּמוֹ יֶתֶר וְהוּא [ד] מֻתָּר. חוּטִין שֶׁבַּחֵלֶב אֲסוּרִין וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן כָּרֵת:

מגיד משנה חלב שעל המסס וכו'. מימרא פ' גיד הנשה: וחלב שבעקרי הירכות וכו'. שם האי תרבא דקליבוסתא אסורה וזהו חלב שעל הכסלים: ויש שם חלב וכו'. בפ' א''ט (דף מ"ט:) אר''י בר נחמני אמר ר' אושעיא חלב שעל הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל שאמר משום אבותיו ויש שם שתי לשונות וקי''ל כלישנא קמא לחומרא דאמר דאקשתא כ''ע לא פליגי דאסיר כי פליגי דאייתרא ואמרו שם דבני בבל נהגו בו איסור שלא מן הדין. ודעת ההלכות ורבינו שאין אנו נגררין אחר בני בבל במנהגות שלהם שלא מן הדין ולזה כתב רבינו והוא מותר וכן דעת הרמב''ן ז''ל וכל שאין שם מנהג מותר וכ''נ דעת הרשב''א ז''ל וכתב ואנו בגלילות הללו נהגו בו איסור כבבל: חוטין שבחלב וכו'. מימרא פרק גיד הנשה (דף צ"ב:):

לחם משנה ויש שם חלב על הקיבה עקום וכו'. כתב ה''ה ואמרו שם (דף מ"ט:) דבני בבל נהגו בו איסור שלא מן הדין היינו משום דאמרו שם אינהו מיכל אכלי לדידן מיסתם נמי לא סתם משמע דאם נהגו בו איסור היינו האכילה בדרך חומרא שלא מן הדין הא ודאי חלב טמא אינו סותם והא דלא קאמר ה''ה דפסקינן כלישנא בתרא ודאייתרא שרי לכ''ע ודאקשתא איסור לבני בבל ואנן בתר בני בבל נגררין משום דטפי מסתבר ליה למימר דפסק כלישנא קמא לחומרא משום מ''ש הוא שאמר בגמרא דבני בבל נהגו איסור שלא כדין א''כ ראוי לפסוק הפך בני בבל ובפ''א מהלכות מעשה הקרבנות כתב רבינו חלב שעל גבי הקיבה ותמה שם הרב כ''מ ז''ל דפסק רבינו דלא כר''ע. ול''נ דהוי כר''ע ואיירי התם בחלב דאקשתא דלכ''ע אסור ומ''ש שם ואפשר שטעמו משום דבפרק א''ט וכו' וכתב בסוף דבריו אלמא לכ''ע יש חלב אסור בקיבה היינו לל''ק דאפילו לבני מערבא איכא חלב דאקשתא דאסיר אבל לל''ב אין לומר (דלהכי ללישנא דבני) [הכי דלבני] מערבא הכל מותר אלא דכתב כן לל''ק משום דהוא לחומרא וראוי שרבינו יפסוק כן כדכתב ה''ה כאן:

ז חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ מֻתָּר. שֶׁעַל הַכְּסָלִים אָסַר הַכָּתוּב לֹא שֶׁבְּתוֹךְ [ה] הַכְּסָלִים. וְכֵן חֵלֶב שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת נֶאֱסַר וְלֹא שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּלָיוֹת. וְאַף עַל פִּי כֵּן נוֹטֵל אָדָם לֹבֶן שֶׁבְּתוֹךְ הַכּוּלְיָא וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל אוֹתָהּ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַטֵּט אַחֲרָיו:

מגיד משנה חלב שהבשר וכו'. מימרא שם ויתבאר למטה ביאור זה: וכן חלב וכו'. שם לובן כוליא רב ור' חייא חד אסר וחד שרי רבה ממרטט ליה ור''י ממרטט ליה רב אסי גאים ליה. ובהלכות כלומר לא היה מדקדק בנטילתו. עוד שם אמר אביי כוותיה דר' אסי מסתברא דאמר וכו' אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים ה''נ שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות ע''כ. ופסק רבינו כרבי אסי דגאים ליה ולא הוה מחטט אחריו. וכן דעת ההלכות ומה שהיו רבי יוחנן ורבה מחטטין אחריו מדת חסידות היה וי''ח בזה. והרשב''א ז''ל כתב שנראין דברי ההלכות ורבינו אלא שנהגו במקומותינו איסור וממרטטין אותו מעיקרו עכ''ל:

לחם משנה ואע''פ כן נוטל אדם לובן שבתוך הכוליא וכו'. קשה דכיון דרבינו פסק כרב אסי דגאים מאי אע''פ כן הא בגמרא (דף צ"ג:) סייעו לרב אסי ממאי דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר וכו' ואמר שם ה''נ שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות וא''כ היכי קאמר רבינו אע''פ כן הא מדבריו הראשונים סייעו בגמרא לדין זה. ונראה דרבינו מפרש דגאים דלא כרש''י דקאמר שלא היה נוטל החפוי אלא שאפי' החפוי היה נוטל ולא היה מדקדק בנטילתו מדרך חומרא ומ''ש בגמרא כוותיה דרב אסי מסתברא הכי קאמר מאי דעביד רב אשי דאינו משרש אחריו אלא נוטל קצת מהחפוי והוא אמת דהא בהא אמר שמואל דהחפוי מותר ואם כן מן הדין מותר היה החפוי בכסלים וה''ה בכליות וכיון שכן די לנו מדרך החומרא ליטול קצת מהחיפוי ולא כולו:

ח יֵשׁ כְּמוֹ שְׁתֵּי פְּתִילוֹת שֶׁל חֵלֶב בְּעִקְּרֵי הַמָּתְנַיִם סָמוּךְ לְרֹאשׁ הַיָּרֵךְ. כְּשֶׁהַבְּהֵמָה חַיָּה חֵלֶב זֶה נִרְאֶה בַּמֵּעַיִם. וּכְשֶׁתָּמוּת יִדְבַּק בָּשָׂר בְּבָשָׂר וְיִתְכַּסֶּה חֵלֶב זֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה עַד שֶׁיִּתְפָּרֵק הַבָּשָׂר מִן הַבָּשָׂר. וְאַף עַל פִּי כֵן הֲרֵי זֶה אָסוּר. שֶׁאֵין זֶה חֵלֶב שֶׁהַבָּשָׂר חוֹפֶה אוֹתוֹ. וְכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָא בּוֹ הַחֵלֶב תַּחַת הַבָּשָׂר וְהַבָּשָׂר מַקִּיף אוֹתוֹ מִכָּל סְבִיבָיו וְלֹא יֵרָאֶה עַד שֶׁיִּקָּרַע הַבָּשָׂר הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

מגיד משנה יש כמו שתי פתילות וכו'. שם חלב שהבשר חופה אותו מותר והקשו והאמר שמואל האי תרבא דתותי מתני אסור ותירץ אביי בהמה בחייה אפרוקי מיפרקא:

ט חֵלֶב הַלֵּב וְחֵלֶב הַמֵּעַיִם וְהֵן הַדַּקִּין הַמְלֻפָּפִין כֻּלָּן מֻתָּרִין וַהֲרֵי הֵם כְּשֻׁמָּן שֶׁהוּא מֻתָּר. חוּץ מֵרֹאשׁ הַמְּעִי שֶׁסָּמוּךְ לַקֵּבָה שֶׁהוּא תְּחִלַּת [ו] בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁצָּרִיךְ לִגְרֹר הַחֵלֶב שֶׁעָלָיו וְזֶהוּ חֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין שֶׁאָסוּר. * וְיֵשׁ מִן הַגְּאוֹנִים שֶׁאוֹמֵר שֶׁרֹאשׁ הַמְּעִי שֶׁצָּרִיךְ לְגָרְרוֹ הוּא הַמְּעִי שֶׁיֵּצֵא בּוֹ הָרְעִי שֶׁהוּא סוֹף הַמֵּעַיִם:

ההראב"ד ויש מן הגאונים וכו'. כתב הראב''ד ז''ל וזה עיקר. עכ''ל:

מגיד משנה חלב הלב וכו'. חלב הלב פשוט הוא שהוא מותר ומתבאר פ' אלו טריפות (דף נ') בדין חלב טהור שסותם. וחלב המעים מתבאר ממ''ש פ' גיד הנשה אמר רב יהודה אמר שמואל ריש מעיא באמתא בעיא גרירה וזהו חלב שעל הדקין מכלל שהשאר מותר ומתבאר במקומות אחרים. ופירש רבינו ריש מעיא ראש המעים הסמוך לקיבה וכו' וכן פירש רש''י ואף ר''ח ז''ל כן פירש והוא ז''ל כתב בשם אחרים הפירוש האחר שהזכיר רבינו. והר''א ז''ל כתב בהשגות שהפירוש ההוא עיקר וכבר הכריע הרשב''א ז''ל כפירוש רבינו ואמר שהפירוש האחר אינו מחוור דכרכשא לא מיקרי מעים אלא הדקין, ומ''מ נראה שרבינו כתב שני הפירושים כדי לחוש לשניהם:

כסף משנה חלב הלב וכו' חוץ מראשי המעי הסמוך לקיבה וכו'. ויש מן הגאונים שאמרו שראש המעי שצריך לגררו וכו'. הרא''ש דקדק על דברי רבינו שלא כתב בארך אמה כדאמר ר''י ריש מעיא באמתא. ונראה דמפרש דלבני מעים קרי אמתא ע''ש אמת המים ע''כ:

לחם משנה חלב הלב וחלב המעים והם הדקין וכו'. כתב ה''ה דמתבאר פרק אלו טרפות (דף מ"ט:) משום דחלב העשוי ככובע אינו סותם ואמרו שם טרפשא דליבא ואי איתא דהוא טמא ל''ל טעמא משום דעשוי ככובע תיפוק ליה דאינו סותם משום דהוא טמא דודאי לא פליג אדרב דקאמר טמא אינו סותם אע''ג דרב ששת פליג עליה מ''מ כרב קי''ל ודוחק לומר דפליג עליה דרב:

י יֵשׁ בְּגוּף הַבְּהֵמָה חוּטִין וּקְרוּמוֹת שֶׁהֵן אֲסוּרִין. מֵהֶם מִשּׁוּם חֵלֶב וּמֵהֶן מִשּׁוּם דָּם. וְכָל חוּט אוֹ קְרוּם שֶׁאָסוּר מִשּׁוּם (ויקרא ג-יז) (ויקרא ז-כו) 'כָּל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ' צָרִיךְ לְנָטְלוֹ וְאַחַר כָּךְ יִמְלַח וִיבַשֵּׁל הַבָּשָׂר כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. וְאִם חֲתָכוֹ וּמְלָחוֹ [ז] אֵינוֹ צָרִיךְ לְנָטְלוֹ. וְכֵן לְצָלִי ( אֵינוֹ צָרִיךְ לְנָטְלוֹ). וְכָל חוּט אוֹ קְרוּם שֶׁהוּא אָסוּר מִשּׁוּם כָּל חֵלֶב בֵּין לְצָלִי בֵּין לְבִשּׁוּל [ח] צָרִיךְ לְנָטְלוֹ מִן הַבְּהֵמָה:

מגיד משנה יש בגוף הבהמה וכו'. שם מפורש שהחוטין האסורין משום דם אם חתכן ומלחן מותרין לקדרה. ויש מי שכתב שצריך שיניח חיתוכה למטה. ומ''ש רבינו ואם לצלי אינו צריך לנוטלו. הוא ממה שנתבאר וכו' בדין העורף שבו המזרקים שהם מלאים דם. וכן נראה בפ' הזרוע גבי חוטי לחי וכן דעת הרבה מפרשים ז''ל. ויש מצריכים לצלי חתיכה לחוטין ולא מליחה וזה דעת הרשב''א ז''ל ולא כתב רבינו בשום מקום שחיטת הוורידין ולא חלק רבינו בדין חוטי דם ובדין המליחה והצלייה בין נשחטו הוורידין ללא נשחטו והחוטין הצריכין חתיכה ומליחה הן אותן שהזכיר למטה חוטי הלב וחוטי היד וכו' ושאר החוטין הרי הן כבשר ואינן צריכין חתיכה ומליחה והביאו לזה משום דסתם מתני' הוא דלא בעינן שחיטת ורידין כדאיתא פרק השוחט (דף כ"ז) דתנן אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט הוורידין וקי''ל הלכה כסתם משנה וכ''כ רבינו בפירוש המשנה שאין הלכה כר''י. ובגמרא (דף כ"ח:) אמר רב חסדא לא (לכל) א''ר יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בהמה כיון דמנתחה אבר אבר לא צריך ואמרו שם דלר' יהודה אין צריך אלא שינקבם בקוץ בשעת שחיטה שהדם חם ויצא בשעת שחיטה משמע דלרבנן לא שנא עוף ולא שנא בהמה אינן צריכין אפילו נקיבה בשעת שחיטה ואע''ג דאמרינן בפ''ק דברכות (דף ח') דאמר ליה ר' יהושע לבניה הזהרו בוורידין כרבי יהודה מדת חסידות היא דאי מדינא ה''ל לר' יהושע למימר הלכה כר' יהודה ולא דחינן סתמא דלא איתמר עלה מידי בדוכתא משום מימרא כי האי דלא ברירא. זהו דעת רבינו ולפי שיטתו יבאו הסוגיות שבפ' גיד הנשה דלא מדכרי זה הדין כלל כפשטן משום דלענין הלכתא לא מהני לן מידי. אבל בהלכות הביאו ההיא דרב חסדא ומשמע דס''ל דהלכתא כר' יהודה וכ''כ הרבה מן המפרשים ז''ל וזה דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל. וכתב הוא שאם לא חתך הוורידין בשעת שחיטה או סמוך לה שאסור לאכול ממנה בצלי עד שיחתוך אבר אבר ויצלה רצה לאכול ממנו בשר חי אסור עד שיחתוך וימלח. עוד כתב שנראה לו שאם נקר הבשר מחוטי דם אוכל בלא מליחה חי או צלי ואפילו העוף כולו כאחד שלא הצריכו חתיכת ורידין אלא מפני דם החוטין שבבשר ויש חולקין ואומרים שצריך חתיכה אבר אבר כיון שלא נחתכו ורידין עכ''ד: וכל חוט או קרום וכו'. שם מפורש בגמרא דתרבא לית להו תקנתא:

לחם משנה יש בגוף הבהמה חוטין וכו'. כתב ה''ה ז''ל ואם לצלי אין צריך לנטלן וכו' הוא ממה שנתבאר בדין העור שבו המזרקים וכו' אע''ג דשם גבי עורף כשצלאן בשפוד בעי פיו למטה הכא אפילו בשפוד לא בעי למטה דהתם בית השחיטה שאני דיש שם רבוי דם ולכך בעינן הכי. עוד יש לדקדק בדברי ה''ה למה הוצרך לומר והחוטין הצריכין חתיכה ומליחה וכו' דאם להכריח דלא ס''ל לרבינו שחיטת הורידין מוכרח הוא מדבריו מדלא חילק בענין הצלי דא''כ הוה ליה לחלק בין נשחטו הורידין ללא נשחטו דאי לא נשחטו אפילו בענין הצליה יש לחלק שכן אמרו בגמרא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כלו כאחד משמע דבענין הצליה ג''כ יש לחלק וא''כ מה לו לה''ה להאריך בלשון הזה וצ''ע:

יא [ט] חֲמִשָּׁה חוּטִין יֵשׁ בַּכְּסָלִים. שְׁלֹשָׁה מִן הַיָּמִין וּשְׁנַיִם מִן הַשְּׂמֹאל. הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁמִּן הַיָּמִין מִתְפַּצֵּל כָּל אֶחָד מֵהֶם לִשְׁנַיִם שְׁנַיִם. וְהַשְּׁנַיִם שֶׁמִּן הַשְּׂמֹאל מִתְפַּצְּלִין לִשְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה. וְכֻלָּן מִשּׁוּם חֵלֶב. וְחוּטֵי הַטְּחוֹל וְחוּטֵי הַכְּלָיוֹת מִשּׁוּם חֵלֶב. וְכֵן קְרוּם שֶׁעַל הַטְּחוֹל וּקְרוּם שֶׁעַל [י] הַכְּסָלִים וּקְרוּם שֶׁעַל הַכְּלָיוֹת אֲסוּרִין מִשּׁוּם חֵלֶב. וּקְרוּם שֶׁעַל דַּד הַטְּחוֹל חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. וּשְׁאָר הַקְּרוּם אָסוּר וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו:

מגיד משנה חמשה חוטין וכו'. שם (דף צ"ג) בגמרא ואמרו שם שהודיעו תכונתם משום דאי שליף להו עד דחמימי משתלפי ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו פירוש עד שימצא המספר הזה: וחוטי הטחול וכו'. שם: וכן קרום שעל הטחול וכו'. שם מבואר. ושעל הדד פירש''י ז''ל שעל מקום עביו וכן כתב הרשב''א ז''ל:

יב וּשְׁנֵי קְרוּמוֹת יֵשׁ לַכּוּלְיָא. הָעֶלְיוֹן חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת כַּחֵלֶב שֶׁעַל הַכּוּלְיָא. וְהַתַּחְתּוֹן הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר קְרוּמוֹת. וְחוּטִין שֶׁבָּהֶן אֲסוּרִין וְאֵין בָּהֶן כָּרֵת:

מגיד משנה ושני קרומות וכו'. שם. ומ''ש וחוטין שבהן אסורין וכו'. שם חוטין שבהן אסורין ואין חייבין עליהן כרת:

יג חוּטֵי הַלֵּב וְחוּטֵי הַיָּד וְחוּטֵי הָעֹקֶץ וְחוּטֵי הַלְּחִי הַתַּחְתּוֹן שֶׁבְּצַד הַלָּשׁוֹן מִיכָּן וּמִיכָּן. וְכֵן הַחוּטִין הַדַּקִּין שֶׁהֵן בְּתוֹךְ חֵלֶב הַדַּקִּין כְּמוֹ בֵּית עַכָּבִישׁ מְסֻבָּכִין זֶה בָּזֶה. וּקְרוּם שֶׁעַל הַמֹּחַ שֶׁבַּקֹּדְקֹד. וּקְרוּם שֶׁעַל הַבֵּיצִים. הַכּל אֲסוּרִין מִשּׁוּם דָּם:

מגיד משנה חוטי הלב וכו'. בגמרא חמשה חוטי הוו וכו' תלתא משום תרבא ותרי משום דמא וכו' ודידא ודלועא משום דמא. ומ''ש רבינו שאר חוטין הוא מפני שהוא סבור דלאו דוקא הני אלא אפילו הני דסמיכי לבית השחיטה צריכי חתיכה ומליחה וכ''כ מקצת המפרשים ז''ל. ומ''ש וחוטי העוקץ. הוא ממ''ש שם חוטין שבעוקץ אסורין ופירש רבינו משום דם ויש מי שפירש כן אבל רש''י ז''ל פי' חוטין דבעוקץ היינו חמשה חוטי דכפלי. עוקץ אנק''א עכ''ל. ואין לשון הגמרא מתיישב לזה והרשב''א ז''ל כתב אסורין משום חלב. ויש מפרשין כן. ומ''ש רבינו חוטין הדקין שהן בתוך חלב הדקין. כ''כ הגאונים ז''ל עד שיש מהן מי שאסר חלב הדקין דהיינו כנתן לקדרה מפני ריבוי המוטין הדקין שיש בהן דם. וכתב הרשב''א ז''ל ועכשיו נהגו בהן היתר והבקי בחוטין אלו שולפן היטב עד שלא ישאר אחד מהן וזה דעת רבינו: וקרום שעל המוח וכו'. שם קרמי דביעי ודמוקרא משום דמא: וקרום שעל הביצים וכו'. שם (צ"ג:) הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שריין וכו' פירש''י ז''ל גדיא לאו דוקא וכ''כ רבינו גדי או טלה ואיני יודע אם הזכירו בגמרא גדי למעט בהמה גסה דאפילו תוך שלשים יהו אסורין. ומתבאר מדברי רבינו שביצי גדי או טלה אפילו נראין בהן חוטין אדומין כל תוך שלשים יום מותרין וכ''כ הרשב''א ז''ל שאין אודם זה אלא שומן ופשוט הוא:

לחם משנה חוטי הלב וכו' הכל אסורים משום דם וכו'. כפי' רש''י שפי' חוטין שבעוקץ דהיינו דכפלי מ''ש בגמרא (דף צ"ג) אחר כך חמשה חוטי אית ביה בכפלא משמע דכפלא לא הוי עוקץ דאם הכל דבר אחד למה אמר בכפלא היינו עוקץ דאמר מעיקרא ומפני כן כתב ה''ה שאין לשון הגמרא מתישב לפירוש רש''י אבל ניחא ליה לרש''י מה שאמר בגמרא תרין משום דמא דטחלי ודכפלי. ולפירוש רבינו קשה דאמאי לא חשיב נמי בעוקץ דהוי משום דמא ולפירוש הרשב''א שכתב דעוקץ דהוי טעמא משום חלב קשה נמי היכי קאמר תלתא משום תרבא ליחשב נמי עוקץ דהוי משום תרבא אבל לרש''י דעוקץ וכפלא הכל דבר אחד ניחא:

יד בֵּיצֵי גְּדִי אוֹ טָלֶה שֶׁלֹּא הִשְׁלִים שְׁלֹשִׁים יוֹם מֻתָּר לְבַשְּׁלָן בְּלֹא קְלִיפָה. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם נִרְאֶה בָּהֶן חוּטִין דַּקִּין אֲדֻמִּים בְּיָדוּעַ שֶׁהָלַךְ בָּהֶם הַדָּם וְלֹא יְבַשֵּׁל עַד שֶׁיִּקְלֹף אוֹ עַד שֶׁיֵּחָתֵךְ וְיִמָלַּח כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם עֲדַיִן לֹא נִרְאוּ בָּהֶן חוּטִין הָאֲדֻמִּים מֻתָּרִין:

לחם משנה אם נראו בהן וכו'. מדכתב רבינו אם נראו דקדק הרב המגיד דבתוך שלשים אפי' נראו לית לן בה. אבל מלשון הגמרא ליכא למידק הכי אלא דשריין תוך תלתין יומין ולא בעינן בדיקה אי אית בהו שוריין סומקי אבל לאחר שלשים בעינן בדיקה להתיר אבל לעולם אי בדק וראה חוטין אדומים אפילו תוך שלשים אסורים ולכך כתב ה''ה דלמד כן מדברי רבינו:

טו וְכָל בְּנֵי מֵעַיִם שֶׁהַמַּאֲכָל סוֹבֵב בַּחֲלָלָן אֵין מַחֲזִיקִין בָּהֶן דָּם:

מגיד משנה וכל בני מעים שהמאכל וכו'. בפ' כל הבשר (דף קי"ג) אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעים תרגמא אכרכשא ומעייא והדרא דכנתא ע''כ. פירוש וא''צ מליחה אבל הכרס ושאר המעים צריכין מליחה. וז''ש רבינו שהמאכל סובב בחללן, וכבר הסכימו רובי המפרשים ז''ל שאע''פ שאין מחזיקין דם באלו הרי הוא יכול למולחם עם בשר אם ירצה. וכתב הרשב''א ז''ל טעם לדבר מפני שיש בהן ציר וכל שהן פולטין ציר אין בולעים דם. עוד כתב לא אמרו אלא בהן עצמן אבל בשמנן מחזיקין דם והעין מעידה כן וכשמולחין הכרכשא אין מולחין אותה מן הצד הפנימי אלא מן הצד החיצון ששם השומן שמחזיקין בו דם ע''כ:

טז יֵרָאֶה לִי שֶׁכָּל אֵלּוּ הַחוּטִין וְהַקְּרוּמוֹת אִסּוּרָן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְאִם תֹּאמַר שֶׁהֵן אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה בִּכְלַל (ויקרא ג-יז) 'כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם' אֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת וְיִהְיוּ כַּחֲצִי שִׁעוּר שֶׁהוּא אָסוּר מִן הַתּוֹרָה וְאֵין לוֹקִין עָלָיו:

מגיד משנה יראה לי שכל אלו וכו'. הטעם לדברי רבינו לפי שאין אלו דם גמור היוצא צלול ואע''פ שדם האיברים האוכל ממנו כזית לוקה כנזכר פ''ו הוא מפני שהדם צלול וקרוי דם אבל אלו דם אסרה תורה ולא חוטין וקרומות. ובפירוש אמרו בגמרא בפ' גיד הנשה (דף צ"ב:) חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן חלב אמר רחמנא ולא חוטין וסבור רבינו דאסורין מדבריהם וכן פירש''י ז''ל אסורין מדרבנן וכן דעת הרשב''א ז''ל וכ''נ עיקר. וכתב רבינו שאף אם תאמר שאסורין מה''ת אין חייבין עליהן מלקות שאפי' ת''ל שנתרבו לאזהרה מכל חלב וכל דם לא נתרבו לעונש ואין בהן מלקות וכמ''ש ואין חייבין עליהן והרי הן כחצי שיעור וזה ברור:

יז אֵין מוֹלְחִין חֲלָבִים עִם הַבָּשָׂר וְלֹא מְדִיחִין חֲלָבִים עִם בָּשָׂר. וְסַכִּין שֶׁחָתַךְ בָּהּ חֲלָבִים לֹא יַחְתֹּךְ בָּהּ בָּשָׂר. וּכְלִי שֶׁהֵדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים לֹא יָדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר. לְפִיכָךְ צָרִיךְ הַטַּבָּח לְהַתְקִין שָׁלֹשׁ סַכִּינִין. אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ. וְאַחַת שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר. וְאַחַת שֶׁמְּחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים:

מגיד משנה אין מולחין וכו'. איסור המליחה פשוט ומתבאר בפ' גיד הנשה (דף צ"ז:) בדין הנהו אטמהתא דאמלחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא דאמרינן רבינא אסר ורב (אחא בר רב) אשי שרי ואסיקו כרב אחא אלמא משמע דלכ''ע לכתחלה אסירי. ואם עבר ומלח נראה דעת רבינו שאין הבשר נאסר בכך שכתב למטה וכל הדברים האלו וכו' ואם נעשו לא נאסר הבשר ויש מי שסובר כך שאפי' חלב שמן אינו מפעפע ע''י מליחה וי''ח בזה (ויתבאר בפ' ט"ו): ולא מדיחין חלבים וכו'. בפ''ק (דף ח':) מבואר: לפיכך צריך הטבח וכו'. שם מימרא. וכבר ביאר רבינו שאם חתך בשר בסכין שחתך בה חלבים שאינו נאסר הבשר בכך. וכתב הרשב''א ז''ל שצריך שפשוף יפה יפה עד שיוסר החלב שנדבק עליו ופשוט הוא. עוד כתב שעכשיו נהגו מנקרי גידים ושמנים לנקר בסכין אחת לפי שלא אמרו אלא לחלבים שנדבקין בסכין. ומ''מ צריך לשפשף הבשר יפה כדי לצאת ידי כל ספק וכן מנקר הבשר צריך לקנח מיד הסכין בסמרטוט וכן נהגו רוב המנקרים עכ''ד:

לחם משנה אין מולחין חלבים עם הבשר וכו'. כתב ה''ה ואם עבר ומלח נראה דעת רבינו שאין הבשר נאסר בכך וכו'. דמשמע דאית ליה לה''ה דמ''ש רבינו לקמיה וכל הדברים האלו אסור לעשותם וכו' אהא נמי קאי ולכך אם עבר ומלח בדיעבד לא נאסר הבשר. ואע''ג דרבינו כתב בפרק ט''ו מהלכות אלו דגדי שצלאו בחלבו אסור היינו בצלי אבל במליחה מותר ואע''ג דבגמרא אמרו דמליח הרי הוא כרותח דצלי היינו לאפוקי רותח דמבושל אבל מ''מ מצלי גריע וכיוצא בזה כתב הר''ן בשם הרמב''ן בפ' גיד הנשה והרב כ''מ בסוף הפרק הנזכר עמד שם על לשון זה של ה''ה וביארו היטב יע''ש:

יח וְאִם דֶּרֶךְ אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁיָּדִיחַ הַטַּבָּח הַבָּשָׂר בַּחֲנוּת. צָרִיךְ לְהַתְקִין לוֹ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים:

מגיד משנה ואם דרך אותו המקום וכו'. שם הטבח צריך (שיתקינו לו) שני כלים של מים וכו' והקשו וניתקין ליה חדא ונדיח בו בשר והדר נדיח בו חלבים ותירצו גזירה שמא ידיח חלבים ואח''כ ידיח בשר והשתא וכו' דאצרכיניה תרתי אית לן הכרה:

יט וְאָסוּר לַטַּבָּח לִפְרשֹׁ חֵלֶב הַכְּסָלִים עַל [כ] הַבָּשָׂר כְּדֵי לְנָאוֹתוֹ. שֶׁהַקְּרוּם שֶׁעַל הַחֵלֶב דַּק וְיִתְמַעֵךְ בְּיַד הַטַּבָּח וְיָזוּב הַחֵלֶב וְיִבָּלַע בַּבָּשָׂר. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אָסוּר לַעֲשׂוֹתָן. וִאִם נַעֲשׂוּ לֹא נֵאֻסַר הַבָּשָׂר. וִאֵין מַכִּין אֶת הָעוֹשֶׂה אֶלָּא מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה:

מגיד משנה ואסור לטבח לפרוש חלב הכסלים וכו'. שם לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא וכו' ומבואר שם הטבח שהזכיר רבינו. ויש מן המפרשים שכתבו דדוקא בעוד שהן חמין אבל אחר שנצטננו מותר וקרא כתיב וישימו החלבים על החזות וכ''כ הרשב''א ז''ל וזה דעת רבינו: וכל הדברים האלו וכו'. יש מי שחולק בזה על דעתו בדין חלב הכסלים על הבשר שאמרו שהבשר בולע ונאסר. וכתב הרשב''א ז''ל שאפי' לדבריהם נראה שדי לו בקליפה. ודעת רבינו שלא חששו בזה אלא לכתחילה אבל דיעבד מותר ולא יהא זה גדול מן ירך שנמלחה עם גידה ואפי' ת''ל שבלע בשר אין בליעה זו אלא מועטת ובטלה לפיכך אין צריך אלא הדחה כדין בשר למליחה וזה דעת קצת מן המפרשים ז''ל ועיקר:

לחם משנה ואסור לטבח לפרוש חלב על הכסלים וכו'. אע''ג דבגמ' (דף ח') אמרו לא ליסחוף איניש וכו' כתב רבינו טבח לומר דדוקא בעוד שהן חמין דהיינו הטבח אחר ששחטו אבל אחר שנצטננו לא וכדברי המפרשים ז''ל וז''ש ה''ה ז''ל וזהו דעת רבינו ז''ל:

כ וְכֵן אֵין מוֹלְחִין אֶת הַבָּשָׂר קֹדֶם שֶׁיָּסִיר מִמֶּנּוּ אֶת הַקְּרוּמוֹת וְאֶת הַחוּטִין הָאֲסוּרִין. וְאִם מָלַח מְסִירָם אַחַר שֶׁנִּמְלְחוּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה בָּהֶן גִּיד הַנָּשֶׁה מְסִירוֹ אַחַר שֶׁנִּמְלַח וּמְבַשֵּׁל:

מגיד משנה וכן אין מולחין את הבשר קודם וכו'. זה נתבאר בדין הנהו אטמתא דאימלחן בגידא דנשיא שכתבתי למעלה שהעלו בגמרא שמותרות וכן דעת הרמב''ן והרשב''א ז''ל שאין החוטין והקרומות ולא גיד ושמנו אוסרין תערובתן לא במליחה ולא בצלי לפי שאינן מפעפעין וכן ביאר רבינו פט''ו ועיקר. ומ''מ דעת הרשב''א ז''ל שאוסרין כדי קליפה והוא שצריך להסיר משהו מן הבשר כנגד כל החוטין והקרומות ויתבאר פט''ו:

כא וְטַבָּח שֶׁדַּרְכּוֹ לְנַקּוֹת הַבָּשָׂר וְנִמְצָא אַחֲרָיו חוּט אוֹ קְרוּם מְלַמְּדִין אוֹתוֹ וּמַזְהִירִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יְזַלְזֵל בְּאִסּוּרִין. אֲבָל אִם נִמְצָא אַחֲרָיו חֵלֶב אִם הָיָה כִּשְׂעוֹרָה מַעֲבִירִין אוֹתוֹ. וְאִם נִמְצָא אַחֲרָיו כְּזַיִת חֵלֶב אֲפִלּוּ בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וּמַעֲבִירִין אוֹתוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהַטַּבָּח נֶאֱמָן עַל הַחֵלֶב:

מגיד משנה וטבח שדרכו לנקות וכו'. שם (דף צ"ג:) אתמר טבח שנמצא חלב אחריו רב יהודה אמר כשעורה ורבי יוחנן אמר בכזית וכו' ולא פליגי כאן להלקותו כאן להעבירו פי' להעבירו בכשעורה. וכתב רבינו דדוקא חלב גמור אבל חוטין וקרומות לא והטעם לפי שבחלב אמרו ולא חוטין וכבר נתבאר למעלה שאין אסורין מן התורה ואם היו החוטין בכלל זה היו אומרין בגמרא כן לרבותא וכ''נ שלמדה מההיא (דף צ"ו) דבר פיולי דלא הוה מחטט בגיד הנשה ולא העבירו שמואל כדאיתא התם ומשמע מפני שאין החטיטה מן התורה כמו שיתבאר פ''ח ואע''פ שאין זו ראיה גמורה דשאני התם דדין החטיטה פלוגתא דתנאי היא ובר פיולי הוה טעי בפסק הלכה כדאיתא התם ומ''מ דברי רבינו עיקר. ומ''ש שהטבח נאמן על החלב. מפורש שם (דף פ"ט:) במשנה ובגמ' ומפני זה מעבירין אותו כשנמצא אחריו חלב:

לחם משנה ואם נמצא אחריו כזית וכו'. קשה דמדכתב רבינו בלשון מר זוטרא שכתב כזית אפילו במקומות הרבה משמע דאית ליה דמר זוטרא לא פליג ארב פפא דאי פליג לית הלכתא כוותיה דהא פסקו בגמרא (דף צ"ג:) והלכתא להלקותו בכזית להעבירו בכשעורה א''ו דאית ליה דלא פליג וכן כתב הרב''י בטיו''ד סי' ס''ד שהוא דעת הרי''ף והרא''ש ז''ל. אבל קשה מה שהקשה הרשב''א דאי לא פליג היכי קאמר גמרא והלכתא. ולכך נ''ל בדעת רבינו דפליג ואית ליה למר זוטרא דרב יהודה ור' יוחנן איירו להלקותו ומאי דאמר רב יהודה כשעורה היינו במקום אחד ומ''ד כזית אפילו בשנים ושלשה מקומות ולא פליגי ור''פ פליג על מ''ז במאי דקאמר דלקי על כשעורה במקום אחד נהי דמודה ליה אמאי דקאמר דלקי על כזית אפילו בשנים או שלשה מקומות אבל במאי דקאמר דלקי במקום אחד על כשעורה פליג עליה. ובגמרא פסקו כרב וכר''פ ולכך כתב רבינו דכזית בשנים ושלשה מקומות מכין אותו מכת מרדות דבהא מודה ר''פ. אי נמי אפשר דמר זוטרא אית ליה דרב יהודה ור' יוחנן איירו להעבירו ופליג ר''פ אמר זוטרא במאי דאמר דבשנים ושלשה מקומות בעינן כזית אלא בכל גוונא הוי להעבירו כשעורה ולא שני לן בין מקום אחד לשני מקומות וה''ה להלקותו דלא שני לן בהכי. ולכך רבינו כתב במלקות דלקי כזית בשנים או ג' מקומות וה''ה להעבירו והראשון עיקר בדעת רבינו:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן