הלכות מאכלות אסורות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק ראשון - היד החזקה לרמב"ם
תוכן עניינים

א מִצְוַת עֲשֵׂה לֵידַע הַסִּימָנִין שֶׁמַּבְדִּילִין בָּהֶן בֵּין בְּהֵמָה וְחַיָּה וְעוֹף וְדָגִים וַחֲגָבִים שֶׁמֻּתָּר לְאָכְלָן וּבֵין שֶׁאֵין מֻתָּר לְאָכְלָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ-כה) 'וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר'. וְנֶאֱמַר (ויקרא יא-מז) 'לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל':

מגיד משנה מצות עשה לבדוק בסימנין ולהבדיל וכו'. כבר ביאר רבינו בפתיחת הלכות אלו שסימני בהמה וחיה מצוה אחת ושל עוף מצוה אחרת וכן של דגים ושל חגבים כל אחת מצוה בפני עצמה. וביאור ענין מצות אלו בספר המצות שהוא שאנו רשאין לאכול הטהורין ולא הטמאים כמו שאמרו בת''כ אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע שלאו הבא מכלל עשה עשה וכן מבואר בגמ' באלו טריפות (דף ס"ו:) גבי דגים ברייתא שם. והרי זה כאילו באו מצות עשה על מניעת האסורות בענין הצווי כמניעה ממלאכה בימים המקודשים וזה ברור וכבר האריך רבינו יותר פרק שני:

לחם משנה מצות עשה לידע הסימנין וכו'. כתב הרב המגיד דמה שכתב רבינו בפתיחת הלכות אלו מצוה לבדוק וכו' הוא מפני עשה דאכילה. ונמצא לדעתו דעשה דבדיקה ועשה דאכילה אחד הוא וביאר עשה דאכילה טעם עשה דבדיקה כלומר צורך הבדיקה הוא מפני איסור האכילה. ונראה דהוצרך לפרש כן דאם לא כן למה לא מנה רבינו בפתיחת הלכות אלו עשה דאכילה דחיה ועוף ודגים אלא ודאי דדא ודא אחת היא ואם כן קשה בחגבים דרבינו מנה כאן הבדיקה ופרק שני לא הזכיר בחגב עשה דאכילה משמע דלית ליה בחגב עשה דאכילה וכיון דעשה דאכילה הוא עשה דבדיקה אם כן בחגב דאית ביה עשה דבדיקה למה לא אמר שם הכתוב עשה דאכילה ועוד דעשה דאכילה בחגב מבואר הוא בכתוב אך את זה תאכלו וכו'. והרב מהר''ר לוי ן' חביב בפסקיו סימן פ''ו עמד על כל זה ותירץ ע''ש: מצות עשה לידע הסימנין וכו'. לשון זה קשה אצלי דבמנין המצות מפיק ליה לבדוק בבהמה מקרא דזאת החיה אשר תאכלו וכן לעוף ודגים וחגבים מייתי קראי אחריני ועוד דהתם משמע דחיה ובהמה נפקא לן מחד קרא וכן כתב רבינו בפתיחת הלכות אלו וכאן משמע דהוא מקרא אחרינא דקאמר בין החיה הנאכלת וכו'. ונראה ליישב זה בדוחק דכיון דכונת העשה של בהמה טהורה אינו אלא לומר דוקא טהורה אין אבל טמאה לא ולתת עשה בכל טמאה משום לאו הבא מכלל עשה עשה ס''ל לרבינו כפשטיה דקרא דוהבדלתם בין הבהמה הטהורה וכו' הכי הוא מה שאמרתי להם לבדוק הטהורה ולבדוק בסימנים אינו אלא להבדיל בין הטהורה לטמאה ולתת עשה בטמאה. ואם כן אין כוונת רבינו בכאן להביא הפסוקים אשר מהם נלמוד עשה מכל דבר דכבר הביאם במנין המצות ועוד ביארם בפרק שני אבל כונתו לומר דהעשה לידע הסימנים הטהורים אינו אלא לתת עשה בטמאים דסבירא ליה פשטיה דקרא כמדובר:

ב סִימָנֵי בְּהֵמָה וְחַיָּה נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה וְהֵם שְׁנֵי סִימָנִין (ויקרא יא-ג) (דברים יד-ו) 'מַפְרֶסֶת פַּרְסָה' וּ (ויקרא יא-ג) (דברים יד-ו) 'מַעֲלַת גֵּרָה' עַד שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם. וְכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה אֵין לָהּ שִׁנַּיִם * בַּלְּחִי הָעֶלְיוֹן. וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהִיא מַעֲלַת גֵּרָה הֲרֵי * הִיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה. חוּץ מִן הַגָּמָל. וְכָל בְּהֵמָה שֶׁהִיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה הִיא מַעֲלַת גֵּרָה חוּץ מִן הַחֲזִיר:

ההראב"ד בלחי העליון. כתב הראב''ד ז''ל זה אינו צודק והוא שקר שהרי יש שפן וארנבת. עכ''ל: היא מפרסת פרסה. כתב הראב''ד ז''ל אף זה שקר מפורש בתורה. עכ''ל:

מגיד משנה סימני בהמה וחיה וכו'. מפורש בכתוב ומשנה באלו טריפות (דף נ"ט) סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה: וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל עכ''ל רבינו. לפי הנמצא בספריו ומבואר בכתוב שהשפן והארנבת הן מעלי גרה ואינן מפריסי פרסה וידוע שיש להן שינים בלחי העליון וכן מבואר בגמ' ובודאי לא נעלם זה מעיני רבינו. וביאור דבריו כך הם כבר ביאר הוא שצריך שיהיו שני הסימנין ובאמרו כל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה רצה לומר מן הטהורים וכן הוא האמת כמבואר בגמ' שאין לך בטהורים שיהיה לו שינים מלמעלה ואחרי כן ביאר שכל בהמה שהיא מעלת גרה ר''ל ואין לה שינים בלחי העליון היא מפרסת פרסה חוץ מן הגמל וכן מבואר שם בגמ' שהגמל דומה לטהורים בהעלאת גרה ובהעדר השינים והשפן והארנבת אינן דומין לטהורים אלא בהעלאת גרה ושם אמרו גבי גמל והלא יש לו ניבי למעלה פירוש שתי שינים אחת מכאן ואחת מכאן בקצוות הלסתות ואמרו שבן גמל כלומר שהוא קטן אין לו שינים אלו והוא דומה לטהורים בזה. ונראה שכתב רבינו לשון זה לפי שנמשך אחר לשון הגמ' שאמרו את הגמל כי מעלה גרה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט בו הכתוב הוא ואע''פ שבשפן וארנבת כתב נמי בכל חדא הוא לא הצריכו להזכיר אלא בגמל לפי שיש לו דמיון לטהורים בהעדר השינים כמו שהזכרתי. והר''א ז''ל חשב שתהיה כוונת רבינו שכל בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה המעלה גרה אין לה שינים בלחי העליון. ולזה השיג עליו א''א זה אינו צודק וכו'. וכבר ביארתי כונת רבינו וצורך הוא להשמיענו כן להודיענו שכל שיש לה שינים למעלה טמאה. עוד חשב הר''א ז''ל שדעת רבינו שכתב וכל בהמה שהיא מעלת גרה מפרסת פרסה הוא בין יש לה שינים בין אין לה שינים והשיגו על זה וכבר ביארתי דעתו ז''ל: וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה וכו'. שם אין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פרט בו הכתוב הוא:

לחם משנה וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון וכו'. כתב ה''ה ונראה דנקט רבינו ז''ל לשון זה לפי שנמשך וכו'. נראה דהוקשה לו למ''ש דרבינו איירי בכלל השני שנתן וכל בהמה וחיה וכו' בבהמה שאין לה שינים בלחי העליון וחוץ מן הגמל דקאמר ר''ל בן גמל. וא''ת היה לו לומר בן גמל לזה תירץ דתפס לשון הברייתא דאמרה אין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל. או אפשר דהוקשה לו דהיה לו לומר בפירוש כל בהמה וחיה שאין לה שינים וכו' ולמה סתם ואמר וכל בהמה שהיא מעלת גרה וכו' עד שבעבור זה תפס עליו הראב''ד ז''ל ותירץ דתפס לשון הגמרא שכך הוא לשון הגמרא שאין לך דבר שמעלה גרה וטמא אלא גמל:

ג לְפִיכָךְ הַמּוֹצֵא בְּהֵמָה בַּמִּדְבָּר וְאֵינוֹ מַכִּירָהּ וּמְצָאָהּ חֲתוּכַת הַפְּרָסוֹת בּוֹדֵק בְּפִיהָ אִם אֵין לָהּ שִׁנַּיִם לְמַעְלָה בְּיָדוּעַ שֶׁהִיא טְהוֹרָה. וְהוּא שֶׁיַּכִּיר גָּמָל. מָצָא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ חָתוּךְ בּוֹדֵק בְּפַרְסוֹתֶיהָ אִם הִיא שְׁסוּעָה טְהוֹרָה. וְהוּא שֶׁיַּכִּיר חֲזִיר. מָצָא פִּיהָ חָתוּךְ וְרַגְלֶיהָ חֲתוּכוֹת בּוֹדֵק בָּהּ אַחַר שֶׁשְּׁחָטָהּ בְּכַנְפֵי הָעֹקֶץ אִם מָצָא בְּשָׂרָהּ שָׁם מַהֲלַךְ שְׁתִי וָעֵרֶב טְהוֹרָה. וְהוּא שֶׁיַּכִּיר עָרוֹד שֶׁכֵּן הוּא בְּשָׂרוֹ שְׁתִי וָעֵרֶב:

מגיד משנה לפיכך המוצא בהמה וכו'. מימרא שם: מצא בהמה שפיה חתוך וכו'. פי' ואם יש לה קרנים כבר יצאה מספק חזיר ומותרת וזה פשוט שם ג''כ: מצא פיה חתוך ופרסותיה וכו'. שם ופירש''י ז''ל בכנפי העוקץ תחת עצם האליה שקורין אנקא יש בשר שכשקורעין אותו נקרע שתי ויש שנקרע ערב עכ''ל:

ד בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה * כְּמִין בְּהֵמָה טְמֵאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַפְרִיס פַּרְסָה וְלֹא מַעֲלֶה גֵּרָה אֶלָּא כְּמִין סוּס אוֹ חֲמוֹר לְכָל דָּבָר הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁיָּלְדָה לְפָנָיו. אֲבָל אִם הִנִּיחַ פָּרָה מְעֻבֶּרֶת בְּעֶדְרוֹ וּבָא וּמָצָא כְּמִין חֲזִיר כָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹנֵק מִמֶּנָּה הֲרֵי זֶה סָפֵק וְאָסוּר בַּאֲכִילָה. שֶׁמָּא מִן הַטֻּמְאָה נוֹלָד וְנִכְרָךְ אַחַר הַטְּהוֹרָה:

ההראב"ד כמין בהמה טמאה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל והוא שיהיה הטמא בעדרו. עכ''ל:

מגיד משנה בהמה טהורה שילדה כמין בהמה וכו'. משנה בבכורות פ''ק (דף ה') ובגמ' אמרו דר' שמעון אסר ליה כשיצא לאויר העולם והלכה ודאי כסתם משנה וכרבנן: בד''א בשילדה בפניו וכו'. שם בבכורות פ' הלוקח בהמה (דף כ"ד) א''ר יוחנן ראה חזיר שכרוך אחר רחל פטורה מן הבכורה ואסור באכילה עד יבא ויורה צדק ואמרינן התם דמספקא ליה דילמא כיון דילדה מרחמא היא אפילו דלאו מינה ושמא בן חזירה היא או דילמא אינה מרחמא אלא מינה והאי ברה היא. ובהשגות א''א והוא שיהיה הטמא בעדרו ע''כ. ובגמ' לא חלקו ואיכא למימר דבכל גוונא חיישינן ואע''פ שאינו מצוי שיבא ולד מעדר אחר ויכרך אחר זה ג''כ אינו מצוי שבהמה טהורה תלד בדמות טמאה וספק בשל תורה להחמיר:

ה בְּהֵמָה טְמֵאָה שֶׁיָּלְדָה כְּמִין בְּהֵמָה טְהוֹרָה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַפְרִיס פַּרְסָה וּמַעֲלֶה גֵּרָה וַהֲרֵי הוּא כְּמִין שׁוֹר לְכָל דָּבָר אוֹ כְּמִין שֶׂה הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּאֲכִילָה. שֶׁהַגָּדֵל מִן הַטְּמֵאָה טָמֵא וּמִן הַטְּהוֹרָה טָהוֹר. ( לְפִיכָךְ) דָּג טָמֵא שֶׁנִּמְצָא בִּמְעֵי דָּג טָהוֹר אָסוּר. וְדָג טָהוֹר הַנִּמְצָא בִּמְעֵי דָּג טָמֵא מֻתָּר לְפִי שֶׁאֵין גִּדּוּלָיו אֶלָּא בְּלָעוֹ:

מגיד משנה בהמה טמאה שילדה כמין וכו'. משנה בפ''ק דבכורות (דף ה'): דג טמא שנמצא במעי דג טהור וכו'. שם (דף ז':) משנה דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינו גדולו. ובגמ' דקדקו ברישא דדג טמא שבלע טעמא דחזיניה דבלע הא לא חזיניה דבלע (חיישינן דילמא מגופיה הוא) ואמרי אישרוצי אשרוץ (ליה בדמות טהור) מנלן דתניא דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים ואסיקו רב אשי אמר רוב דגים במינן משריצין (ואע"ג דלא חזיניה דבלע נמי טהור וה"ק כיון דרוב דגים במינן משריצין) כמי שבלע בפנינו דמי, ולזה כתב רבינו דג טהור הנמצא במעי דג טמא ולא כתב לשון המשנה:

לחם משנה לפיכך דג טמא שנמצא במעי דג טהור אסור וכו'. בקצת נוסחאות כתוב לפיכך. והלשון מגומגם. ויש לישבו דה''ק כיון שאמרתי לך שהגדל מן הטמא דאזיל בתר גידול לפיכך דג טמא שנמצא וכו' ודג טהור שנמצא כו' אסור מפני שאין זה אלא בליעה אבל אם לא הייתי אומר לך שהגדל מן הטמא וכו' אלא היוצא מן הטמא דהוה משמע אפילו לא גדל ממנו אלא היה במעיו אז אפילו דג טהור שנמצא במעי דג טמא היה אסור מפני שבלעו אבל השתא לא דהדבר תלוי בגידול ולא בבליעה:

ו בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁיָּלְדָה אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָּהּ בְּרִיָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁתֵּי גַּבִּין וּשְׁתֵּי שְׁדָרוֹת אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה. וְזוֹ הִיא הַשְּׁסוּעָה שֶׁנֶּאֶסְרָה בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד-ז) 'אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה' כְּלוֹמַר בְּרִיָּה שֶׁנּוֹלְדָה שְׁסוּעָה לִשְׁתֵּי בְּהֵמוֹת:

מגיד משנה בהמה טהורה שילדה וכו'. בפרק אלו טריפות (דף ס':) אמר רב חנן בר רבא שסועה בריה בפני עצמה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות. ובנדה פרק המפלת (דף כ"ד) נחלקו רב ושמואל ואמר רב בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה (ואפילו במעי בהמה אסור) ושמואל אמר בריה בעלמא איתא וכי אגמריה רחמנא למשה בעלמא אגמריה אבל במעי בהמה שריא מידי דהוה אקלוט בן פרה וקי''ל כרב באיסורי כדאיתא התם:

כסף משנה בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה בריה שיש לה שתי גבין ושתי שדרות וכו'. קשה לי דכיון דקי''ל כרב בריה בעלמא ליתא וכי אגמריה רחמנא למשה במעי בהמה אגמריה וכו' לא ה''ל לכתוב או שילדה:

ז וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ דְּמוּת עוֹף אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹף טָהוֹר הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּאֲכִילָה. לֹא הֻתַּר מִן הַנִּמְצָא בַּבְּהֵמָה אֶלָּא מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ פַּרְסָה:

מגיד משנה וכן בהמה שנמצא בה דמות עוף וכו'. פרק בהמה המקשה (דף ס"ט) א''ר יוחנן השוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסור באכילה בעינן פרסות וליכא והקשו קלוט במעי פרה ליתסר פירוש קלוט שאין פרסותיו סדוקות. ותירצו פרסה בבהמה תאכלו וכתבו בתוס' שאם מצא בה דמות בהמה אע''פ שרגליו כרגלי יונה או שאין לה רגלים כלל מותר שלא אמרו אלא דמות יונה וכיוצא בו:

ח אֵין לְךָ בְּכָל בְּהֵמָה וְחַיָּה שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁמֻּתָּר בַּאֲכִילָה חוּץ מֵעֲשֶׂרֶת הַמִּינִין הַמְּנוּיִין בַּתּוֹרָה. שְׁלֹשָׁה מִינֵי בְּהֵמָה וְהֵם. שׁוֹר שֶׂה וְעֵז. וְשִׁבְעָה מִינֵי חַיָּה. אַיָּל [א] וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ [ב] וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר. הֵם וּמִינֵיהֶן כְּגוֹן שׁוֹר הַבָּר וְהַמְּרִיא שֶׁהֵן מִמִּין הַשּׁוֹר. וְכָל הָעֲשָׂרָה מִינִין וּמִינֵיהֶם מַעֲלֶה גֵּרָה וּמַפְרִיס פַּרְסָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁהוּא מַכִּירָן אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק לֹא בַּפֶּה וְלֹא בָּרַגְלַיִם:

מגיד משנה אין לך בכל בהמה וחיה וכו'. פרק א''ט (דף ס"ג:) תניא רבי אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה מן הטהורה לפיכך מנה הכתוב בטהורה ושעופות טהורים מרובים על הטמאים לפיכך מנה הכתוב בטמאים אלמא שאין שם אלא אלו ומיניהן. ומפורש מזה בפרק אותו ואת בנו (דף פ') שאמרו עשר בהמות מנה הכתוב ותו לא. ומ''ש רבינו ששור הבר הוא מין בהמה. מחלוקת בכלאים פרק כלאי הכרם (משנה ו') שור בר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה והובאה פרק אותו ואת בנו ופסק כרבנן וחלבו אסור. ומ''מ אני תמה בזה אחר שרבינו סבור ששור הבר מין בהמה הוא היאך כתב שבעה מיני חיה דהא משמע בגמרא שם בשור הבר היינו תאו דכתיב בקרא המתורגם תורבלא שכך אמרו שם בעא מיניה אבא בריה דרב וכו' הני עיזי דבאלא מה הן לגבי מזבח פי' עיזי הלבנון אם הן מין בהמה אמר להו ע''כ לא פליגי רבי יוסי ורבנן אלא בשור הבר דתנן שור הבר וכו' דרבנן סברי מדמתרגמינן תורבלא מיניה דבהמה הוא ורבי יוסי סבר כיון דקא חשיב ליה בהדי חיות מינא דחיה הוא אבל הני (מדלא חשיב ליה בהדי חיות) ד''ה מינא דעז הוא. והקשו ודילמא מינא דאקו נינהו ורבינא הקשה דילמא מינא דתאו או מינא דזמר נינהו. ויש ספרים שאין בהם אלא ודילמא מינא דזמר נינהו א''ל רב חנן לרב אשי אמימר שרי תרבייהו ע''כ שם בגמ'. הרי בכאן מבואר ששור הבר זה תאו וא''כ שהוא מין בהמה הרי הם ארבעה מיני בהמה וששה מיני חיה. ועוד אני תמה עליו למה לא כתב דעזי דבאלא שחלבן מותר לפי שהן מין חיה וכאמימר דהא משמע דמסקנא דגמ' הוא. ויש לתרץ בזה שהוא סבור שהלכה כרב הונא דפשט שהן מין בהמה ורב המנונא דס''ל הכין כדאיתא לעיל מההיא בעין ואמימר ה''ל יחידאה לגבייהו והנך אמוראי דמקשו ודילמא מינא דאקו נינהו ומינא דזמר נינהו דילמא קאמרי ולדחות הראיה שהביא רב הונא אבל לא מכרעי מידי ולזה סתם רבינו בכאן ובהלכות איסורי מזבח לפי שהוא סבור דעז הבר הרי הוא כעז אחר שלא כדעת הרשב''א ז''ל שכתב בספרו עזי הבר מין חיה הן וחלבן מותר אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו: וכל עשרה מינין ומיניהם וכו'. זה מבואר בכתוב. ומ''ש שמי שמכירן אינו צריך לבדוק סימן אחר. פשוט הוא וכבר הזכרתי למעלה שאמרו ובלבד שיכיר גמל אלמא משמע דבהיכר הדבר תלוי וגדולה מזו אמרו בעופות שכל מי שהוא מכיר הטמאים אוכל כל עוף שאינו מהן:

כסף משנה אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם וכו'. כתב ה''ה פרק א''ט תניא רבי אומר וכו' אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עכ''ל. ואני אומר אם כוונתו על חילוף גירסת הספרים משום הא לא קשיא שכבר כתב הרשב''א בחידושיו דאפשר שרבינו לא היה גורס אלא ודילמא מינא דזמר נינהו. לפי האמת אפילו לאותה גירסא קשה דהא אמרי דרבנן סברי דמדמתרגמינן תורבלא מין בהמה ועל כרחך אתאו הוא דקאמר מתרגמינן תורבלא וכיון דפסק כרבנן דשור הבר מין בהמה הוא אם כן תאו מין בהמה היא והוה ליה ארבעה מיני בהמה וששה מיני חיה. וא''כ ל''ש אי גרסינן ודילמא מינא דתאו נינהו ל''ש אי ל''ג ליה לעולם קשיא מ''ש המגיד אבל מה שמנה התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה איני יודע לתרץ לפי גירסת ספרינו עיין בספר כפתור ופרח פרק נ''ח:

לחם משנה אין לך דבר בכל בהמה וחיה שבעולם וכו'. מ''ש ה''ה איני יודע לתרץ. לפי גירסת ספרינו פשוט הוא דלא קאי [אלא] לענין [שמנה] התאו בכלל חיה וכתב שור הבר מין בהמה ולזה כתב שאולי ג''א יש לו בענין זה אבל לענין הגירסא דדילמא מינא דתאו נינהו ודאי דאין זו קושיא כלל דודאי איהו גריס ודילמא מינא דזמר נינהו לבד ולזה כיון ה''ה שכתב ויש ספרים שאין בהם אלא ודילמא מינא דזמר נינהו, ולא ידעתי איך עלה בדעת הרב בעל כסף משנה הפך זה עד שנתקשו אצלו דברי הרב המגיד: על מה שכתב ה''ה ולזה סתם רבינו וכו' הקשה הרב''י בטור יו''ד סימן פ' דאם כדבריו א''כ למה לא עשה בשור הבר כן אלא שפירש כגון שור הבר וכו'. ונ''ל דאדרבא משום דכבר פירש דלאו דוקא שור ישוביי אלא ה''ה מדבריי, מינה נלמד לעז דה''ה לעז הבר דהוי מינו ולא הוצרך לפרש:

ט אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה צְרִיכִין אָנוּ לְהַבְדִּיל בֵּין בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְחַיָּה טְהוֹרָה. שֶׁהַחַיָּה חֶלְבָּהּ מֻתָּר וְדָמָהּ טָעוּן כִּסּוּי וְהַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה חֶלְבָּהּ בְּכָרֵת וְאֵין דָּמָהּ טָעוּן כִּסּוּי:

מגיד משנה אף על פי שכולן מותרין וכו'. זה פשוט ומבואר בהרבה מקומות:

י * וְסִימָנֵי חַיָּה מִפִּי הַשְּׁמוּעָה הֵן. כָּל מִין שֶׁהוּא מַפְרִיס פַּרְסָה וּמַעֲלֶה גֵּרָה וְיֵשׁ לוֹ קַרְנַיִם מְפֻצָּלוֹת כְּגוֹן הָאַיָּל הֲרֵי זֶה חַיָּה טְהוֹרָה בְּוַדַּאי. וְכָל שֶׁאֵין קַרְנָיו מְפֻצָּלוֹת אִם הָיוּ קַרְנָיו [ג] כְּרוּכוֹת כְּקַרְנֵי הַשּׁוֹר וַחֲרוּקוֹת כְּקַרְנֵי הָעֵז וְיִהְיֶה הֶחָרָק מֻבְלָע בָּהֶן וַהֲדוּרוֹת כְּקַרְנֵי הַצְּבִי הֲרֵי זוֹ חַיָּה טְהוֹרָה. וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בַּקַּרְנַיִם [ד] שְׁלֹשָׁה סִימָנִין אֵלּוּ כְּרוּכוֹת חֲרוּקוֹת וַהֲדוּרוֹת:

ההראב"ד וסימני חיה מפי השמועה וכו'. כתב הראב''ד ז''ל זה הלשון כמה הוא משובש והיה ראוי לומר אם אינן מפוצלות אם היו קרניו כרוכות אף על פי שדומים לקרני השור וחרוקות אף על פי שדומות לקרני העז אם יהיה החרק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה כשיהיו בקרנים סימנים הללו כרוכות חרוקות והדורות לפי שאין לך חיה שאין לה שלשה סימנים הללו. עכ''ל:

מגיד משנה וסימני חיה מפי השמועה כו'. (חולין נ"ט:) ת''ר אלו הן סימני חיה שחלבה מותר ואסיקו כל היכא דמופצלין לא דינא ולא דיינא (כלומר לא צריך מידי אחרינא) היכא דלא מיפצל בעינן כרוכות הדורות וחרוקות והוא דמבלע חרקייהו והני ספיקא דעיזא כרכוז, אבל אחרי זה נפסקה הלכה בגמרא שעזא כרכוז מין חיה, ולפיכך יש מן הגאונים שכתבו שא''צ אלא הג' סימנין שהן כרוכות וחרוקות והדורות. וכן דעת הרשב''א ז''ל ורבינו כתב מבלע חרקייהו כלשון הגמ' ואפשר שהוא מפרש והיינו ספיקא דעז כרכוז שיש ספק אם יש לו כל הסימנין האלו לפי שאינן מובלעין כשאר החיות וגם לפירש''י ז''ל נראה שצריך מבלע חרקייהו. וגם הר''א ז''ל בהשגות סבור כן ופי' סימנין אלו כרוכות שעשויות גלדים גלדים כגלדי בצלים כגלדי קרן השור וחרוקות שהגלדים מהודקים הרבה כקרן העז שלא כקרן השור שהגלדים רפויין עד שמתקלפין זה מעל זה ויהיו הגלדים מובלעין זה בתוך זה והדורות עגולות כקרני הצבי ולא רחקות כקרני העז כ''כ הרשב''א ז''ל. ורבינו כתב בפירוש המשנה וז''ל אם יוצאין מראש אותה הבהמה קרנים ואח''כ צומחים בהן קרנים אחרים כגון האיל הרי היא חיה בלא ספק ואינה צריכה סימן אחר אבל אם אין שום דבר צומח בהן רואים הקרנים הצומחין בראש אם היו דומין למי שלקח גוף פשוט שיש לו גובה ידוע מתוקן הקצוות ר''ל שיהיו קרנותיו זויותיו נצבות ושזר אותו ופתלו כמו שעושין צמיד של זרוע ואחר שפתלו עוותו עד שנוטה ואפילו כל שהוא הרי זו חיה כגון הצבאים והדומה להם לפי שקרני השור מעוותים ואין בהם נפתולים וקרני העזים מעוותים ומפותלים אבל נפתוליהם כמו נפתל דבר עגול שאין לו שפה חדה והבן זה עכ''ל. ויש בקצת ספרי רבינו שבוש לשון בבבא זו ולזה כתב הר''א ז''ל בהשגות שהלשון משובש אבל הכוונה מבוארת היא בכולן שכך היא כונתו מפוצלות אמרו בגמרא בסוגיא שצבי אין קרניו מפוצלות ולזה כתב רבינו כגון האיל ולא כתב כגון הצבי והרבה מן המפרשים ז''ל יש שפירשו שמפוצלות כפופין כאגמון:

כסף משנה וסימני חיה מפי השמועה הן וכו' וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וכו'. ויש לתמוה על רבינו למה הצריך בו כל הסימנים הללו שיהיו כרוכות וחרוקות והדורות והוא דמיבלע חירקייהו דהא אמרינן עלה והיינו ספיקא דעיזא כרכוז וכיון דאסיקנא דעיזא כרכוז חלבו מותר תו לא צריכינן סימנא לאפוקי מעיזא כרכוז ואי ס''ל כרש''י שפירש דסימן דכרוכות הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב שצריך שיהיו כרוכות ואי ס''ל כאידך פירושא שכתב הר''ן בשם רבינו תם דמיבלע חירקייהו הוא לאפוקי מעיזא כרכוז לא הוה ליה לכתוב ויהיה הרחק מובלע בהן. ומצאתי להרשב''א שתמה על רבינו תמיהא זו וכתב שאפשר שנסתפק הרב בפירוש ספיקא דעיזא כרכוז איזו היא ופסק מן הספק לחומרא לחזר אחר כל הסימנים הללו וצ''ע עכ''ל. וה''ה כתב ליישב תמיהא זו שרבינו מפרש דהיינו ספיקא דעז כרכוז כלומר שיש ספק אם יש לו כל הסימנים הללו לפי שאינם מובלעים כשאר חיות ע''כ. ודבריו צריכים ביאור ונראה שדעתו לומר דכרוכות והדורות וחרוקות ומיבלע חירקייהו בעינן וספיקא דעז כרכוז היינו מפני שאע''פ שיש בו כל הסימנים הללו מ''מ בליעת חרקיה אינו כ''כ כמו בליעת חירקייהו דשאר חיות ומספקא לן אי סגי בהאי הבלעה או דילמא כיון דלא מיבלע כ''כ כמו קרני שאר חיות לא מיקרי הבלעה. ולפי זה אע''ג דאסיקנא דעז כרכוז חלבו מותר היינו לומר דהבלעת חרקיה חשיבה הבלעה ולעולם כל הסימנים הללו צריכים הם:

לחם משנה ובלבד שיהיה בקרנים וכו'. ממה שפירש רבינו בפירוש המשנה הביאו ה''ה נראה דגריס כגירסת רש''י חדודות בדלי''ת, וכרוכות הם מעוותות ר''ל עקומות קצת, וחרוקות ר''ל שיש בהם נפתולים, וחדודות ר''ל שיש להם שפה חדה ר''ל שהנפתולים יש להם שפה חדה וזה פשוט. ודלא כהרב''י ז''ל דכתב בסימן פ' ביורה דעה דלפי פירוש זה הדורות מלשון הדר:

יא בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִין שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ אֲבָל שִׁבְעָה מִינֵי חַיָּה הָאֲמוּרִין בַּתּוֹרָה אִם הָיָה מַכִּיר אוֹתָן אֲפִלּוּ לֹא מָצָא לוֹ קַרְנַיִם הֲרֵי זֶה אוֹכֵל חֶלְבּוֹ וְחַיָּב לְכַסּוֹת דָּמוֹ:

מגיד משנה במה דברים אמורים במי שאינו וכו'. זה פשוט וכבר נתבאר למעלה כיוצא בזה:

יב שׁוֹר הַבָּר מִין בְּהֵמָה הוּא * וְהַקֶּרֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא קֶרֶן אַחַת הֲרֵי הוּא חַיָּה. וְכָל שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ אִם הוּא מִין חַיָּה אוֹ מִין בְּהֵמָה חֶלְבּוֹ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו וּמְכַסִּין אֶת דָּמוֹ:

ההראב"ד והקרש וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולמה כתב בקרש ספק ובגמרא אסיק דמין חיה הוא עכ''ל:

מגיד משנה שור הבר וכו'. כבר כתבתי זה למעלה: והקרש אע''פ שאין לו אלא קרן אחת הרי הוא חיה. כך היא הנוסחא המדוקדקת בספרי רבינו ויש במקצתן הרי הוא ספק חיה וט''ס הוא ולשון אע''פ שכתב יוכיח שהנוסחא הראשונה עיקר. וכן מפורש שם בגמרא חולין (דף נ"ט) בביאור בלא מחלוקת קרש אע''פ שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר מאי קרש אמר רב יהודה טביא דבי עילאי והר''א ז''ל מצא בספרי רבינו ספק חיה והשיגו וט''ס הוא באותן ספרים: וכל שיסתפק וכו'. זה פשוט ומתבאר בגמרא פרק אותו ואת בנו (דף ע"ט):

לחם משנה והקרש אע''פ שאין לו אלא קרן אחת וכו'. כתב ה''ה ולשון אע''פ יוכיח שהנוסחא הראשונה עיקר ע''כ. וק''ק שלשון אע''פ יש לישבו לגירסת של ספק חיה ולומר דה''ק ואע''פ שאין לה אלא קרן אחת וא''כ הל''ל דלא הוי חיה מכל מקום ספק חיה הוי: וכל שיסתפק לך וכו'. בפרק אותו ואת בנו (דף פ') אסיק רב פפא לענין כסוי הדם ומתנות דלא משכחת אלא בצבי הבא על התישה וכו' א''כ לפי אותה המסקנא האי כוי איירי בתיש הבא על הצביה ומשום דמספקא לן אי חוששין לזרע האב והוי כאן מקצת שה דקי''ל שה ואפילו מקצת שה וחלבו של שה אסור לכך אסור מספק ואין לוקין עליו דילמא אין חוששין לזרע האב והוי כוליה צבי אבל צבי הבא על התישה ודאי דלוקין עליו משום דהוי שה ואפילו מקצת שה. וקשה על רבינו למה לא ביאר זה כאן כמו שביארו בהלכות שחיטה פרק י''ג גבי אותו ואת בנו וכן קשה בכסוי הדם סוף הלכות שחיטה שכתב שם סתם דכוי צריך לכסות ואינו מברך והיינו דוקא לפי הסוגיא בצבי הבא על התישה אבל תיש הבא על הצביה אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי ושוחטין אותו ביו''ט וכן בריש פ''ג מהל' יו''ט סתם דבריו ספק בהמה ספק חיה אין שוחטין אותה בי''ט ואם שחט אותה אין מכסין אותה ביו''ט והיינו דוקא לפי הסוגיא דצבי הבא על התישה כדכתיבנא ולא ביאר שם כלל ובפ''ט מהלכות ביכורים גבי מתנות חילק בענין אע''פ שגם שם קשה כמו שהאריך שם הרב כ''מ. ובאמת צריך טעם למה במקצת מקומות סתם ובמקצת ביאר ואילו לא היה מבאר הדבר אלא במקום אחד לבד היינו אומרים סמך בשאר המקומות על אותו המקום אבל כיון שבשני מקומות חילק למה לא חילק בשאר:

יג כִּלְאַיִם הַבָּא מִבְּהֵמָה טְהוֹרָה עִם חַיָּה טְהוֹרָה הוּא הַנִּקְרָא כְּוִי. חֶלְבּוֹ אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו וּמְכַסִּין אֶת דָּמוֹ. וְאֵין מִין טָמֵא מִתְעַבֵּר מִמִּין טָהוֹר כְּלָל:

מגיד משנה כלאים הבא מן וכו'. פרק אותו ואת בנו נחלקו תנאים ואמוראים מהו כו' ורב חסדא ס''ל כיש אומרים דאמרי' שהוא בא מן הבהמה והחיה הטהורות. וכן משמע הסוגיא שבפרק הזרוע והלחיים (דף קל"ב) ושם הביאו ברייתא דקתני חלבו אסור כחלב בהמה ודמו טעון כסוי כדם חיה והוא מפני הספק וידוע שאין מלקות על הספיקות: ואין מין טמא וכו'. מימרא פ''ק דבכורות (דף ז'):

לחם משנה ואין מין טמא וכו'. כלומר דבפ''ק דבכורות איכא מ''ד דאין בהמה מתעברת מחיה ולא טמא מטהור לא קי''ל אלא כרבי אליעזר דאמר התם דחיה מתעברת מבהמה אבל טהור מטמא מודה דאינו מתעבר:

יד סִימָנֵי עוֹף טָהוֹר לֹא נִתְפָּרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה. אֶלָּא מָנָה מִנְיַן טְמֵאִים בִּלְבַד וּשְׁאָר מִינֵי הָעוֹף מֻתָּרִין. וְהַמִּנְיָן הָאֲסוּרִין אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים הֵן. וְאֵלּוּ הֵן. א) נֶשֶׁר [ה]. ב) פֶּרֶס. ג) עָזְנִיָּה. ד) דָּאָה וְהִיא הָרָאָה הָאֲמוּרָה בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. ה) אַיָּה וְהִיא הַדַּיָּהּ הָאֲמוּרָה בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה. ו) מִין הָאַיָּה שֶׁכֵּן כָּתוּב בָּהּ לְמִינָהּ מִכְלַל שֶׁהוּא שְׁנֵי מִינִין. ז) עוֹרֵב [ו]. ח) זַרְזִיר שֶׁכֵּן נֶאֱמַר בְּעוֹרֵב לְמִינוֹ לְהָבִיא אֶת הַזַּרְזִיר. ט) יַעֲנָה. י) תַּחְמָס. יא) שַׁחַף. יב) נֵץ [ז]. יג) וְשַׁרְנְקָא וְהוּא מִין הַנֵּץ שֶׁכֵּן כָּתוּב בּוֹ לְמִינֵהוּ. יד) כּוֹס. טו) שָׁלָךְ. טז) יַנְשׁוּף. יז) תִּנְשֶׁמֶת. יח) קָאָת. יט) רָחָמָה. כ) חֲסִידָה. כא) הָאֲנָפָה. כב) מִין הָאֲנָפָה שֶׁכֵּן נֶאֱמַר בָּהּ לְמִינָהּ. כג) הַדּוּכִיפַת. כד) הָעֲטַלֵּף [ח]:

מגיד משנה סימני עוף טמא וכו'. משנה פרק אלו טריפות (דף כ"ט) ובגמ' אמרו כ''ד עופות טמאים הן ונתבאר שם מספרן כמו שכתב רבינו:

כסף משנה סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה וכו' והמינין האסורים כ''ד הן ואלו הן וכו' ז' עורב ח' זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר. עוד כתב רבינו וכל השוכן עם הטמאין ונדמה להם טמא. ודברים אלו סותרים זה את זה שהרי בפ' א''ט (דף ס"ה) תניא אחרים אומר שכן עם טמאים טמא שכן עם טהורים טהור כמאן כרבי אליעזר דתניא ר' אליעזר אומר לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו אפילו תימא רבנן שכן ונדמה קאמרינן. והשתא מ''ש רבינו להביא את הזרזיר הוי כר''א ומ''ש וכל השוכן עם טמאין ונדמה להם טמא הוי כחכמים דפליגי עליה. ואפשר לומר שרבינו מפרש דזרזיר אף לחכמים טמא שהוא שכן ונדמה ולא נחלקו אלא בטעם טומאתו דלרבנן אע''פ שהוא שכן לא היו מטמאים אותו אילו לא היה נדמה ולר''א מאחר שהוא שכן אע''פ שלא היה נדמה היו מטמאין אותו וא''ש שאנו ממעטים המחלוקת בין ר''א וחכמים. ויש הוכחה לפירוש זה מדגרסינן בגמרא (דף ס"א:) אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן בסימן אחד טמא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב ותו לא והתניא (עורב זה עורב) למינו ר''א אומר להביא את הזרזיר וכו' אלא עורב וכל מין עורב ואם איתא דרבנן מטהרי בזרזיר מאי מקשי לר''נ הא הוא דאמר כרבנן א''ו לכ''ע טמא הוא ולא איפליגו אלא בטעם טומאתו אם הוא מפני שהוא שכן אצל עורב או אם הוא מפני שהוא שכן ונדמה ואין לסתור פי' זה מדתניא התם עורב זה עורב למינו ר''א אומר להביא את הזרזיר א''ל לר''א והלא אנשי כפר תמרתא שביהודה היו אוכלים אותן מפני שיש להן זפק אמר להם אף הם עתידין ליתן (עליהם) את הדין דמשמע דרבנן שרו זרזיר דאיכא למימר אדרבה משם ראיה מדלא קאמר בהדיא וחכמים מטהרין משמע דלא פליגי עליה רבנן אלא שלפי שר''א היה בעל המאמר רצו תלמידיו לדעת אם יש חולקין עליו ולפיכך הקשו לו תלמידיו מאנשי תמרתא לראות אם ישיב להם שהיו עושים כחכמים החולקים עליו וכשהשיב להם שהם עתידין ליתן את הדין ידעו דליכא מאן דפליג עליה דהזרזיר טמא הוא לכ''ע ואנשי תמרתא שהיו אוכלין אותו עתידים ליתן את הדין והדברים מוכיחים בפירוש שאם היו עושים כדברי מי שחולק עליו למה יתנו הדין אף אם יעשו כדברי יחיד וכדאמרינן במקומו של ר''י הגלילי היו אוכלין בשר בחלב ולא אמרו עליהם שהם עתידין ליתן את הדין א''ו כדאמרן בזרזיר לכ''ע אסור אלא שבני אותו כפר בלבד היו סומכין על דעת עצמן ואוכלין אותו. וא''ת הרי שנינו עוד שם דאמר למינהו להביא סנונית לבנה כר''א א''ל והלא אנשי גליל העליון אוכלין אותו מפני שקרקבנו נקלף אמר להם אף הם עתידין ליתן את הדין אלא עורב וכל מין עורב ומשמע התם בגמרא דחכמים פליגי אדר''א בסנונית והרי לא מצינו שנחלקו חכמים על ר''א בסנונית אלא ממה שאמרו לו והלא אנשי גליל העליון אוכלים אותו כשם שאמרו לו בזרזיר והלא אנשי כפר תמרתא אוכלים אותו וכיון דבסנונית משמע לן דפליגי חכמים עליה למה לא נאמר כן בזרזיר. י''ל דלעולם מלישנא דאמר ליה והלא בני מקום פלוני אוכלים אותו לא משתמע דרבנן פליגי עליה ולא אמרו דבסנונית פליגי רבנן עליה אלא משום דהוה קים להו הכי בקבלה. וא''ת הא איכא סנונית דהלכתא דאסירא ולמה לא מנאה רבינו דהא גרסינן בגמרא א''ר יהודה עוף המסרט כשר לטהרת מצורע וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר''א וחכמים אמר אמימר בחיורא כריסה כ''ע ל''פ דשריא כי פליגי בדירוקא כריסה ר''א אסר ורבנן שרו והלכתא כר''א מר זוטרא מתני הכי בדירוקא כריסה כ''ע ל''פ דאסור כי פליגי בדחיורא כריסה ר''א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן דשרו. והשתא ללישנא קמא ירוקא כריסה אסירא לר''א והלכה כוותיה וללישנא בתרא ירוקא כריסה לכ''ע אסור וא''כ ה''ל לרבינו למנות סנונית דירוקא כריסה והא הוה עדיפא למימני שהוא אליבא דהלכתא בלי פקפוק מלמימני זרזיר דלפום פשטא לא אתי כהלכתא. י''ל שהרי כתב רש''י לל''ק דאמימר דפסק הלכתא כר''א דאסר לית דרבי יהודה דמכשר לה לטהרת מצורע דהא טהורות כתיב עכ''ל. וכיון דלל''ק טהורה לרב יהודה תו לא פסיקא ליה למימר סנונית לטומאה להדיא וטפי עדיף ליה למימני זרזיר דמשמע ליה שהוא טמא לכ''ע וכדפרישית. והשתא הרי''ף שכתב הא דאמרינן אפילו רבנן שוכן ונדמה קאמרינן וכתב בתר הכי ברייתא דמיתני סתמא למינו להביא את הזרזיר אתי שפיר דזרזיר לכ''ע טמא וכסתמא דברייתא בתרייתא והא דאמרינן בברייתא קמייתא אפילו תימא רבנן שוכן ונדמה קאמרי היינו לומר דזרזיר שוכן ונדמה הוא ומש''ה מטמאי רבנן וכמו שפירשתי לדעת רבינו שדעתו מסכמת לדעת רבו ולא כמו שפירש הר''ן שדעת הרי''ף לטהר הזרזיר הפך דעת רבינו:

לחם משנה סימני עוף וכו'. הרב מוהר''י לוי ן' חביב ז''ל בפסקיו סימן ק''ה האריך בלשון זה של זרזיר ועמד על כל מה שעמד הרב בעל כסף משנה ע''ש:

טו כָּל מִי שֶׁהוּא בָּקִי בְּמִינִין אֵלּוּ וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עוֹף שֶׁאֵינוֹ מֵהֶם וְאֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְעוֹף טָהוֹר נֶאֱכַל בְּמָסֹרֶת [ט]. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה דָּבָר פָּשׁוּט בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁזֶּה עוֹף טָהוֹר. וְנֶאֱמָן צַיָּד לוֹמַר עוֹף זֶה הִתִּיר לִי רַבִּי הַצַּיָּד. וְהוּא שֶׁיֻּחְזַק אוֹתוֹ צַיָּד שֶׁהוּא בָּקִי בְּמִינִין אֵלּוּ וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן:

מגיד משנה כל מי שהוא בקי במינין אלו וכו'. שם (דף ס"ג:) אמר ר' יצחק עוף טהור נאכל במסורת ונאמן הצייד לומר עוף זה טהור מסר לי רבי אר''י והוא שבקי בהן ובשמותיהן ואמרו שם רבו צייד ולא הצריכו לו שום בדיקה. וכתב הרשב''א ז''ל היו נאכלין במקצת מקומות במסורה ובמקצת אין נאכלין יראה לי שסומכין על המקום שנהגו בו היתר. ואפשר שלאותן מקומות שנהגו בהן איסור אסורים שאני אומר מותרין אלא שנהגו בהן איסור מפני עופות טמאים הדומים לאלו הנמצאות באותן מקומות עכ''ד ז''ל:

לחם משנה כל מי שהוא בקי במינין אלו וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב''א ז''ל היו נאכלין במקצת וכו' ואפשר שלאותם מקומות שנהגו איסור אסורים וכו'. מה שהוצרך הרשב''א ז''ל לתת טעם ולומר שאני אומר מותרים אלא שנהגו בהם איסור מפני עופות טמאים הדומים וכו' ולא אמר משום דמנהג מבטל הלכה היינו משום דדוקא המנהג שנהגו אותו במדינה אף על פי שידעו הדבר אבל מנהג שנהגו מבלתי ידיעת הדבר ואחר נתחדש להם הדבר אין זה מנהג אם כן כאן שהמנהג היה מפני שלא הכירו אם היה טהור היה אפשר לומר דכשלבסוף הכירוהו יתבטל המנהג לכך הוצרך לתת טעם ולומר שאני אומר וכו':

טז מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָן וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ שְׁמוֹתֵיהֶן בּוֹדֵק בְּסִימָנִין אֵלּוּ שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים. כָּל עוֹף שֶׁהוּא דּוֹרֵס [י] וְאוֹכֵל בְּיָדוּעַ [כ] שֶׁהוּא מֵאֵלּוּ הַמִּינִין וְטָמֵא. וְשֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵס וְאוֹכֵל אִם יֵשׁ בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה סִימָנִין אֵלּוּ הֲרֵי זֶה עוֹף טָהוֹר. וְאֵלּוּ הֵן. אֶצְבַּע יְתֵרָה. אוֹ זֶפֶק וְהִיא הַמֻּרְאָה. אוֹ שֶׁהָיָה קֻרְקְבָנוֹ נִקְלַף בְּיָד:

מגיד משנה מי שאינו מכירן וכו'. משנה שם (דף נ"ט) אמרו חכמים כל עוף הדורס ואוכל טמא כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף טהור. ונחלקו המפרשים בפירוש דורס רש''י ז''ל פירש שמניח רגלו על המאכל בשעה שהוא אוכל כדי שלא ינוד האוכל ויבא כולו לפיו. ור''ת ז''ל שהוא דורס את החי ואוכלו חי ואכילת זבובים ושקצים ורמשים חיים לא חשבינן ליה דורס ולזה הסכים הרשב''א ז''ל והרמב''ן ז''ל פירש שהוא אותו שנועץ צפרניו בב''ח ודורסן: ושאינו דורס ואוכל וכו'. בגמ' (דף ס"ב) אמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור לא היה בקי בהן ובשמותיהן בסימן אחד טמא בב' סימנין טהור והוא שיכיר עורב, ונדחית הא דר''נ דאמר אמימר הלכתא עוף הבא בסימן אחד טהור והוא דלא דריס א''ל רב אשי לאמימר הא דר''נ מאי א''ל וכו' לא ס''ל מאי איכא משום פרס ועזניה ליתנהו בישוב. ונראה שרבינו מפרש והוא דלא דריס שידוע שאינו דורס ויש לו סימן אחד מן השלשה הנזכרים. ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס והראשון עיקר בסברתו ז''ל וכן היא דעת הגאונים ז''ל ויש פירושים אחרים בזה ולד''ה דינו של רבינו אמת:

לחם משנה ושאינו דורס ואוכל וכו'. באמת דברי רבינו מתמיהים לפי הפירוש הראשון שפירש בדבריו ה''ה דנראה מדבריו דפרס ועזניה יש להם שני סימני טהרה ובסוגיא דפרק א''ט (דף ס"א) מוכחא כולה בהפך דאמרו שם ולילף מעורב וכו' ותירצו א''כ פו''ע דכתב רחמנא למה לי השתא דאית ליה תרי לא אכלינן דאית ליה חד מבעיא. עוד הקשו שם ובגמרא מפו''ע ותירצו א''כ נשר דכתב רחמנא למה לי השתא דאית ליה חד לא אכלינן דלית ליה כלל מבעיא. עוד אמרו שם חד בפרס וחד בעזניה דאיתיה בהא וכו' משמע מכל הני דלית בהו אלא חד סימן טהרה. והריב''ש בסי' קצ''ה האריך ליישב דעת רבינו וכתב שם דמ''ש בסוגיא דאית להו חד היינו סימן שבגופו זולת הדריסה דלא הוי בגופו. ודבריו תמוהים דהדריסה מכלל הד' סימנים הוא דכן אמרו שם ולילף מתורים מה תורים דאיכא כולהו ד' סימנים וכו' וחד מד' הוי הדריסה וכיון דהוא אחד מהד' א''כ איך אמרו בגמרא השתא עורב דאית ליה תרי לא פו''ע דאית להו חד מבעיא הא אית להו נמי תרי דהיינו שאינו דורס וסימן אחר שבגופו ומאי ק''ו הוא זה. וכן מ''ש דנגמר מפו''ע דבחד לא מהני הא פו''ע אית להו תרי כעורב. ונ''ל לומר לדעת רבינו דאית ליה כפי' הרב ר' משה ברבי יוסף שכתב הר''ן דאית ליה דעשרים עופות אית להו חד סימן טהור. ומ''ש בגמרא תלתא הדרי בכולהו מפרש בחידושיו לדעת הרב הנזכר דר''ל שהג' סימנים הם חוזרים חלילה כלומר שלזה יש קרקבן נקלף ולזה זפק ולזה אצבע יתירה אבל שאינו דורס אין ביניהם דלא כמו שפירש רש''י ז''ל שלכל אחד יש שלשה סימני טהרה. ובחידושיו מפרש דהרב רבי משה אינו גורס בגמ' בראש הסוגיא א''כ שאר עופות טמאים וכו' ולילף מינייהו וכו'. וז''ל הרב בחידושיו לפי פירוש הרב ר' משה ן' יוסף ושמעתא הכי פירושה תני רבי חייא עוף הבא בסימן אחד טהור כלומר כל עוף שאינו מאותן הכתובים בפרשה וכל שיש לו סימן אחד טהור דגמר מנשר. ומקשינן ולילף מתורים ומהדרינן א''כ עורב דכתב רחמנא ל''ל ול''ג שאר עופות טמאים וכו' שכבר כתבנו שאין בכל העופות הטמאים שיהיה לו שלשה סימנים ונוסחאות ישנות ל''ג הכי ואפשר שנכתבה גירסא זו בספרים מפירוש בעל הלכות ז''ל שהוא מפרש כן אלא ה''ג א''כ עורב דכתב רחמנא למה לי וה''ה נמי דהוה מצי אמר שאר עופות טמאים למה לי השתא דאית להו תלתא לא אכלינן דלית להו אלא חד מבעיא אלא מש''ה מהדר מעורב לומר דאפילו בעורב דאית תרי סימני לא צריך וכ''ש שאר עופות א''נ מש''ה מהדר מעורב משום דבעי למיפרך על הא ונגמר מיניה ואי הוה אמר שאר עופות טמאים ל''ל לא הוה מצי למיפרך ונגמור מינייהו דהוו להו עשרים כתובים הבאים כאחד ומקשינן ולילף מעורב דלא ניכול בתרי סימני עד דאיכא תלתא ומהדרינן א''כ פו''ע דכתב רחמנא ל''ל וה''ה דהוה מצי למיפרך מכולהו עופות טמאים דהא כולהו בני חד סימנא הוו כדפרישית אלא משום דבעי למיפרך עלה ונגמר מפרו''ע קא מהדר ליה הכי דאי אמר ליה משאר עופות לא ה''מ למיפרך ונגמור מינייהו דהוו להו ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים אבל מפו''ע מצי למיפרך שפיר דהא אסיקנא דמאן דאיתיה בפרס ליתיה בעזניה ודאיתיה בעזניה ליתיה בפרס דודאי מאן דפריך ונגמר מפו''ע הכי קים ליה אלא דגמרא מהדר לפרושי ולברורי הכי ופרכינן מכדי כ''ד עופות טמאים הוו וד' סימנים א''א דחד דאיתיה בפרס וליתיה בעזניה ליתיה בחד מהנך כלומר שא''א שלא יהא סימן א' שבפרס ועזניה בשאר עופות ומהדרינן תלתא הדרי בכולהו, ואין פירושו שיהא בכל אחד שלשה סימני טהרה וכדברי רש''י ז''ל אלא ה''ק ששלשה סימנין שבגופו חוזרין חלילה בין כולם בזה סימנין אחד ובחבירו סימן אחר וחד דאינו בגופו דהיינו דלא דריס לא משכחת לה אלא בפרס או עזניה שכולן דורסין אלא פרס או עזניה דחד מינייהו לא דריס מהו דתימא לגמור מיניה דכל הבא בסימן שאינו דורס טמא דהא לאו שני כתובים הבאים כאחד נינהו כתב רחמנא נשר ע''כ. וכגירסא הזאת וכפירוש הזה היא גירסתו ופירושו של רבינו אלא שהוא חולק על הר''מ שהוא סבור שכל העשרים דורסין אבל רבינו סובר שיש להם סימן של טהרה ויש למקצתם הסימן שאינן דורסין ותלתא הדרי בכולהו לא הוי השלשה שבגופם אלא אחד מהם הוא הדריסה ששני סימנים שבגופם והדריסה הדרי בכולהו אבל סימן אחד שבפרס או בעזניה אינו בעשרים והוצרך רבינו לפרש כן משום דהוה מפרש והכי משמע דלא דריס דקאמר אמימר דהיינו דצריך נמי סימן של אינו דורס עם סימן אחר שבגופו ואי איתא דבעשרים ליכא סימן של אינו דורס ל''ל לאמימר תרי סימנים באינו דורס סגי דהעשרים כולהו דורסין פרס ועזניה ליתנהו בישוב א''כ מאי חששא איכא א''ו דבעשרים איכא מי שאינו דורס גם כן ולכך לא סגי שיהא אינו דורס לחוד דדילמא הוי מן העשרים ובסימן אחד שבגופו בלא סימן דריסה לא סגי גם כן משום דאיכא בעשרים שיש להם סימן אחד שבגופו לכך בעי סימן אחר זולת שאינו דורס דהשתא ליכא למיחש דילמא מכ' דבכ' ליכא אלא סימן אחד של טהרה אבל מ''מ איכא למיחש בפרס ועזניה דאית בהו חד סימן טהרה בגופם ודאי ומאי דאיתיה בהאי ליתיה בהאי והוא ספק אם דורסים או אינם דורסים ומפני שיש לנו ספק דפו''ע אם דורסים אם לאו לכך אמר דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב ומה שאמרו בגמרא אם כן פרס ועזניה למה לי וכו' הכי קאמר פרס ועזניה לית ליה אלא חד אתי מק''ו מעורב ואי פרס ועזניה אית להו תרי לא מצינן למילף מעורב דהוו להו עורב ופרס ועזניה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים ובתר הכי הקשו נילף מפו''ע כלו' נסתיים דפו''ע לית ליה אלא חד ולהכי כתבי קרא ונגמור מינה דבסימן אחד (טהור) [טמא] דמדכתביה רחמנא לפו''ע משמע דדורסין דלית בהו אלא סימן אחד של טהרה להכי כתבינהו רחמנא ותירצו נשר דכ''ר ל''ל וכו'. ומאי דאמרו חד דפרס וכו' היינו דזה ידענו בודאי שיש חד בפרס וחד בעזניה אבל האחר ספק אם יש בהם דהיינו אם דורסים אם לאו, וכיוצא בזה פירש הרב רבי שלמה הלוי אשר שאל מהריב''ש אלא שהוא פירש באופן אחר שם והקשה עליו הריב''ש כמה קושיות ואני נפלאתי מהם כד מעייננא בהו, זה נ''ל לפרש דעת רבינו ליישבו כי באמת דברים תמוהים כתב ולא מצאתי לו יישוב זולת זה שכתבתי. ומ''ש ה''ה ז''ל ואפשר שהוא מפרש והוא שאין ידוע שדורס והראשון נראה עיקר בסברתו ז''ל, וצ''ע מאין לו לה''ה ז''ל לדקדק בדברי רבינו הפירוש הראשון יותר מהם ואולי שרצה להסכים דעתו עם דעת כל הגאונים וזש''כ וכן דעת הגאונים ז''ל כלומר כיון שאין הכרח בדבריו חובה עלינו להסכימו עם כל הגאונים:

יז לְפִי שֶׁאֵין בְּכָל אֵלּוּ הַמִּינִין הָאֲסוּרִין מִין שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵס וְיֵשׁ בּוֹ אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה סִימָנִין אֵלּוּ חוּץ מִפֶּרֶס וְעָזְנִיָּה וּפֶרֶס וְעָזְנִיָּה אֵינָן מְצוּיִין [ל] בְּיִשּׁוּב אֶלָּא בְּמִדְבָּרוֹת אִיֵּי הַיָּם הָרְחוֹקוֹת עַד מְאֹד שֶׁהֵן סוֹף הַיִּשּׁוּב:

יח הָיָה הַקֻּרְקְבָן נִקְלָף בְּסַכִּין וְאֵינוֹ נִקְלָף בְּיָד וְאֵין בּוֹ סִימָן אַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵס הֲרֵי זֶה סָפֵק. הָיָה חָזָק וְדָבֵק וְהִנִּיחוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ וְנִתְרַפָּה וְנִקְלָף בְּיָד הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

מגיד משנה היה הקרקבן נקלף וכו'. שם ח' מיני ספיקות הן ופירוש מאי ספיקייהו עופות טהורים קרקבנן נקלף ביד וטמאין אין קרקבנן נקלף והני קרקבנן נקלף בסכינא והקשו והא ההיא אווזא דהוה בי מר שמואל דלא הוה מיקליף קרקבנה ואותבוה בשמשא וכיון דרפא איקליף ותירצו התם כי רפיא קליף בידא הכא אע''ג דרפו לא מיקליף אלא בסכינא. ודעת רבינו שאלו השמונה היה נודע שלא היו דורסין ואעפ''כ היו צריכין סימן אחר של טהרה:

יט אָמְרוּ הַגְּאוֹנִים שֶׁמָּסֹרֶת הִיא בִּידֵיהֶם שֶׁאֵין מוֹרִין לְהַתִּיר עוֹף הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד אֶלָּא אִם הָיָה אוֹתוֹ סִימָן שֶׁיִּקָּלֵף [מ] קֻרְקְבָנוֹ בְּיָד. אֲבָל אִם אֵינוֹ נִקְלָף בְּיָד אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זֶפֶק אוֹ אֶצְבַּע יְתֵרָה מֵעוֹלָם לֹא הִתִּירוּהוּ:

מגיד משנה אמרו הגאונים שמסורת בידיהם וכו'. כך כתב ר''ח ז''ל בקבלה מרבותיו וכ''כ מן הגאונים האחרים וחשש רבינו לדבריהם להחמיר:

כ כָּל עוֹף שֶׁחוֹלֵק אֶת רַגְלָיו כְּשֶׁמּוֹתְחִין לוֹ חוּט שְׁתַּיִם לְכָאן וּשְׁתַּיִם לְכָאן. אוֹ שֶׁקּוֹלֵט מִן הָאֲוִיר וְאוֹכֵל בָּאֲוִיר. הֲרֵי זֶה דּוֹרֵס וְטָמֵא. וְכָל הַשּׁוֹכֵן עִם הַטְּמֵאִים וְנִדְמֶה לָהֶם הֲרֵי זֶה טָמֵא:

מגיד משנה כל עוף שחולק וכו'. דברי רבי אליעזר בן צדוק במשנה ובברייתא וסובר רבינו דלא פליג ת''ק דמתניתין עליה: וכל השוכן עם וכו'. מסקנא דגמרא שם (דף ס"ה) דלכ''ע שוכן ונדמה טמא. ודע שנראה מן המשנה והגמרא שכל עוף שיש לו ג' סימני טהרה אע''פ שאין ידוע אם דורס אם לאו טהור שאין להסתפק שמא דורס הוא דודאי לא דריס וזה דעת רובי המפרשים ז''ל וכן העלה הרשב''א ז''ל בספרו הקצר. וזה דעת הרמב''ן ז''ל. ואע''פ שרש''י ז''ל חלוק על זה דברי האחרים עיקר ומתבררת סתירת פירש''י ז''ל בראיות ברורות מן המורגש כמו שהאריכו בזה ז''ל וכתב רבינו זרחיה ז''ל קבלנו במסורה מאבותינו ומזקנינו הקדמונים כי כל עוף שחרטומו רחב או שיש לו כף הרגל כרגלי האווז בידוע שאינו דורס וסמך עליו הרשב''א ז''ל:

כסף משנה כל עוף וכו'. ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד מג' סימנין אלו ה''ז עוף טהור וכו' פירוש סוגיית ההלכה לדעת רבינו כתב הריב''ש בסימן קצ''א:

כא וּמִינֵי חֲגָבִים שֶׁהִתִּירָה תּוֹרָה שְׁמוֹנָה. וְאֵלּוּ הֵן. א) חָגָב. ב) מִין חָגָב וְהוּא הָרַזְבָנִית. ג) חַרְגּל. ד) וּמִין חַרְגּל וְהוּא עַרְצוּבְיָא. ה) אַרְבֶּה. ו) וּמִין אַרְבֶּה וְהִיא צִפֹּרֶת כְּרָמִים. ז) סָלְעָם. ח) וּמִין סָלְעָם וְהִיא יוֹחָנָא יְרוּשַׁלְמִית:

מגיד משנה ומיני חגבים שהתירה וכו'. ברייתא שם נתפרשו הן ומיניהן כמ''ש רבינו:

כב מִי שֶׁהוּא בָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן אוֹכֵל. וְהַצַּיָּד נֶאֱמָן עֲלֵיהֶן כְּעוֹף. ומִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בָּהֶן בּוֹדֵק בְּסִימָנִין. וּשְׁלֹשָׁה סִימָנִין יֵשׁ בָּהֶן. כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם. וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם שֶׁחוֹפוֹת רֹב אֹרֶךְ גּוּפוֹ וְרֹב הֶקֵּף גּוּפוֹ. וְיֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כְּרָעַיִם לְנַתֵּר בָּהֶם הֲרֵי זֶה מִין טָהוֹר. וְאַף עַל פִּי שֶׁרֹאשׁוֹ אָרֹךְ וְיֵשׁ לוֹ זָנָב אִם הָיָה שְׁמוֹ חָגָב טָהוֹר:

מגיד משנה ומ''ש מי שהוא בקי בהן ובשמותיהן אוכל וכו'. פשוט הוא שדינן כדין העופות. ונראה שמה שהזכירו בגמרא בעופות ולא הזכירו כן בשאר הוא משום דק''ו הוא לשאר שהרי בעופות לא נתפרשו הטהורים אלא הטמאים ומי שהוא בקי בהן ובשמותיהן אע''פ שאינו יודע בעוף אחר הבא לפניו מי הוא אלא שמכיר שהוא טהור בשלילה שאינו אחד מן הטמאין סומך על בקיאותו כ''ש בחגבים שנתפרשו הטהורים והוא יודע שהוא מהם שסומך על בקיאותו: מי שאינו בקי בודק בסימנין וכו'. במשנה ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו רבי יוסי אומר ושמו חגב. ובגמרא (דף ס"ה) אמרו בעינן רוב ארכו ובעינן רוב הקפו. ומה שכתב רבינו ואע''פ שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור, הוא מסופק אצלי אם דעתו הוא דבכל גוונא בעינן שמו חגב ואפילו אין ראשו ארוך ואין לו זנב וכדעת קצת מפרשים שפירשו דרבי יוסי לא פליג את''ק ובכל גונא בעינן שמו חגב ולעולם אין נאכלין אלא במסורת שיהיה שמו חגב וכ''כ הרשב''א ז''ל בספרו, או דעת רבינו דכל שאין ראשו ארוך ואין לו זנב אין צורך אלא לג' הסימנין שהזכיר ואף הרמב''ן ז''ל נסתפק בזה בכונת דברי רש''י ז''ל והראשון עיקר למעשה וכ''כ רבינו בפירוש המשנה:

לחם משנה ומי שאינו בקי כו'. מאן דאית ליה דרבי יוסי לא פליג את''ק הוא משום דודאי דתנא דמתניתין אתי כתנא דבי ר' ישמעאל דלתנא דבי רב הם ה' סימנים דהיינו אין ראשו ארוך וגם הד' שהזכיר במשנה ובמתניתא הוה ליה למיתני ה' אלא ודאי דאית ליה כרבי ישמעאל ואם כן על כרחין דריש חגב לשמו חגב וכן כתבו התוספות שם והרא''ש ז''ל. ולפירוש שני שכתב הרב המגיד דפליג בהא פליגי ת''ק מוקי קרא דחגב לראשו ארוך ויש לו זנב בהא קאמר קרא דבעינן שיהא שמו חגב ורבי יוסי אית ליה דאפילו אין ראשו ארוך בעינן שיהא שמו חגב: ושלשה סימנין וכו'. רבינו מנה ארבע כנפים וחופות את רובו בחדא ולכך מונה שלשה אבל בגמרא מני להו בתרתי ולכך מני ארבעה סימנין וקשה על רבינו למה הניח דרך הגמרא:

כג מִי שֶׁאֵין לוֹ עַכְשָׁו כְּנָפַיִם אוֹ כְּרָעַיִם אוֹ שֶׁאֵין לוֹ כְּנָפַיִם הַחוֹפִין אֶת רֻבּוֹ וְעָתִיד לְגַדֵּל אוֹתָן אַחַר זְמַן כְּשֶׁיַּגְדִּיל הֲרֵי זֶה מֻתָּר מֵעַתָּה:

מגיד משנה מי שאין לו עכשיו וכו'. ברייתא מפורש שם:

כד וּבְדָגִים שְׁנֵי סִימָנִין. סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. וּסְנַפִּיר הוּא שֶׁפּוֹרֵחַ בּוֹ. וְקַשְׂקֶשֶׂת הִיא הַדְּבוּקָה בְּכָל גּוּפוֹ. וְכָל שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת יֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר. אֵין לוֹ עַכְשָׁו וּכְשֶׁיַּגְדִּיל יִהְיֶה לוֹ אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת כְּשֶׁהוּא בַּיָּם וּכְשֶׁיַּעֲלֶה יַשִּׁיר קַשְׂקַשָּׂיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ קַשְׂקַשִּׂים הַחוֹפִין אֶת כֻּלּוֹ מֻתָּר. אֲפִלּוּ אֵין בּוֹ אֶלָּא סְנַפִּיר אַחַת וְקַשְׂקֶשֶׂת אַחַת הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

מגיד משנה ובדגים ב' סימנין וכו'. במשנה ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ר' יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחד ואלו הן הקשקשים הקבועים בו וסנפירים הפורח בהן ע''כ. ודע שאף על פי שאמר הקשקשים הקבועין הקשקשים הן אותן הקליפות הנקלפות ממנו ביד או בכלי אבל הקבועה ואינה נקלפת מעור הדג אינה קשקשת וזה ברור כתבו הרמב''ן ז''ל, ולהודיענו זה שנה רבינו לשון המשנה וכתב הדבוקה בכל גופו: וכל שיש לו וכו'. משנה בנדה פרק בא סימן (דף נ"א:) הובא שם בגמרא ושאלו שם בגמרא (א"כ) סנפיר דכתב רחמנא למה לי אחר שהכל תלוי בקשקשת והשיבו יגדיל תורה ויאדיר. וכתב הרשב''א ז''ל יש מיני דגים שקשקשתן דקה הרבה ואינה נכרת לפיכך אם נסתפק בהן וחפו אותן בבגד או שמו בכלי חרס ונמצאו בו קשקשת בידוע שהיו להם קשקשים ומותרין עכ''ד. ומעשים פשוטים הם בגמרא בע''ז פרק אין מעמידין ולרוב פשיטות זה לא כתבו רבינו: אין לו עכשיו. שם ובפרק אלו טרפות (דף ס"ו): ומי שאין לו קשקשים וכו'. כבר כתבתי סתם המשנה דלא בעי ת''ק ב' קשקשים ובת''כ תניא אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירין כגון כנופת זו שבים מנין אין לו אלא סנפיר וקשקשת אחת ת''ל סנפיר וקשקשת ר' יהודה אומר שני קשקשים וקי''ל ודאי כת''ק. ונראה שעיקר הנוסחא בספרי רבינו כך ומי שאין לו קשקשים החופין את כולו מותר אפילו אין בו אלא סנפיר אחד x או קשקשת אחת מותר. ובספרים אין כתוב בהן אפילו ואין הלשון מדוקדק. ודע שאע''פ שכתב רבינו או קשקשת אחת אין הכונה שבסנפיר בלא קשקשת יספיק שהרי יש שיש להן סנפיר ואין להן קשקשת כדאיתא התם ומתבאר ממה שהזכיר רבינו למעלה. וכתב הרמב''ן ז''ל תמה אני במה שמצאתי בתוספתא וכמה קשקשים יהיו לו אחד תחת זנבו ואחד תחת לחיו ואחד תחת סנפיר שלו ר''י אומר שנים ומתוך הדוחק יש לי לומר דאו או קתני. ומה שפירש מקומות הללו מפני שבמקומות אחרים יש לחוש שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה קשקשת מהן ונדבקה בזה אבל באותן מקומות ידוע דשלו הוא. ושמעתי שיש מינין שאין להן קשקשים אלא אחד בזנבן עכ''ל. והרשב''א ז''ל כתב סמך על דבריו וכתב כן בספרו. עוד כתב ויש מן הגאונים שהורו לאסור עד שיהו ג' קשקשים א' תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפיר שלו וראוי לחוש לדבריהם עכ''ל. והוא מפני שפירש התוספתא כפשטה ופסקה. ונראין דברי רבינו וההלכות שלא הזכירו זה כלל שאם היו דברי התוספתא הלכה לא היו שותקין בגמרתנו שלא לבאר זה ובת''כ תניא קשקשת אחת (מי) נימא דג' הן אחת בכל מקום ומתני' נמי סתמא מיתניא והיכי נימא דת''ק בעי ג' ור''י ו' וכדברי אלו הגאונים. גם מה שפי' הרמב''ן ז''ל בתוספתא דאו או קתני דחוק הוא דהא וכמה קשקשים קתני. והעיקר דתוספתא אתיא דלא כהלכתא אבל דינו של הרמב''ן ז''ל אמת דודאי כל מין שאינו נודע אם יש לחוש שנדבקו בו קשקשים אסור מספק והולכים בשל תורה להחמיר. ומ''מ אפילו בשאר מקומות יהיה ניכר אם הן מגופו וכן משמע באותן מעשים שבפרק אין מעמידין שכתבתי למעלה שלא הזכירו מקום ידוע ואע''פ שהיו דומין מינים לדגים טמאים כמו שמבואר שם והיה ראוי לחוש להם לכל מה שאפשר לחוש. וי''ל שכל שנמצאו בו הרבה קשקשים אין חוששין שמא באו מאחרים וכך היו אותן מעשים. והראשון נ''ל עיקר:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן