הלכות מאכלות אסורות - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר משנה תורה לרמב"ם - היד החזקה לרמב"ם הלכות מאכלות אסורות - פרק חמישי - היד החזקה לרמב"ם

א מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (דברים יב-כג) 'לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר' לֶאֱסֹר אֵיבָר שֶׁנֶּחְתַּךְ מִן הַחַי. וְעַל אֵיבָר מִן הַחַי הוּא אוֹמֵר לְנֹחַ (בראשית ט-ד) 'אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ'. וְאִסּוּר אֵיבָר מִן הַחַי נוֹהֵג בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף בִּטְהוֹרִים אֲבָל לֹא בִּטְמֵאִים:

מגיד משנה מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה לא תאכל הנפש וכו'. ברייתא בפ' גיד הנשה (דף ק"ב): ואיסור אבר מן החי וכו'. ברייתא שם מחלוקת תנאים ופסק רבינו כחכמים:

ב אֶחָד אֵיבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ * בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת כְּגוֹן הַיָּד וְהָרֶגֶל. וְאֶחָד אֵיבָר שֶׁאֵין בּוֹ עֶצֶם כְּגוֹן הַלָּשׁוֹן וְהַבֵּיצִים וְהַטְּחוֹל וְהַכְּלָיוֹת וְחֵלֶב וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֶלָּא שֶׁהָאֵיבָר שֶׁאֵין בּוֹ עֶצֶם בֵּין שֶׁחָתַךְ כֻּלּוֹ בֵּין שֶׁחָתַךְ מִקְצָתוֹ הֲרֵי זֶה אָסוּר מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי. וְהָאֵיבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֶצֶם אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי עַד שֶׁיִּפְרשׁ כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת. אֲבָל אִם פָּרַשׁ מִן הַחַי הַבָּשָׂר בִּלְבַד חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם טְרֵפָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ לֹא מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי:

ההראב"ד בשר גידים ועצמות וכו'. כתב הראב''ד ז''ל תימא הוא זה ומאי שנא זה מן הבשר החי שאין בו אלא משום טריפה. עכ''ל:

מגיד משנה אחד אבר שיש בו בשר וכו'. מ''ש רבינו כאן שאבר מן החי הוא אפילו אבר שאין בו עצם מתבאר בסוגיא שם ומוסכם מן המפרשים ז''ל. אבל מ''ש שהאבר שאין בו עצם אם נחתך מקצתו הרי זה אסור משום אמ''ה וכשאמר רבי יוחנן שם (דף ק"ב:) דבשר מן החי הוא משום בשר בשדה טרפה כנזכר פ''ד דוקא בבשר הפורש מאבר שיש בו עצם וכיון שלא פירש כברייתו אין בו משום אמ''ה אלא משום טריפה אבל באבר שאין בו עצם אפי' במקצתו יש בו משום אבר מן החי, נראה שיצא לו ממה שאמרו שם אמר רבי יוחנן ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטריפה ואמרו שם לר''י אכל אבר מן החי ובשר מן החי חייב שתים פירוש משום דתרי לאוי נינהו אכל בשר מן החי ובשר מן הטריפה אינו חייב אלא אחת, פירוש דחד לאו הוא, אכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה לד''ה חייב שתים. עוד שם (דף ק"ג) (אמר ר' חייא) בר אבא אר''י אכל חלב מן החי ומן הטריפה חייב שתים אמר ליה ר' אמי פירוש לר' חייא לימא מר שלש שאני אומר (דר' יוחנן אמר) שלש איתמר נמי אמר ר' אבהו אר''י אכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש. והנה זה מוכיח בביאור דאף לר''י התולש את החלב מן החי שהוא קרוי אבר מן החי ולא בשר מן החי ויצא לנו מכאן ג''כ שהחלב קרוי אבר ובודאי לא מיירי בתלש כל החלב אלא מקצתו דהא אכל חלב סתמא קאמר אלמא מקצת מאבר מן החי שאין בו גידים ועצמות עובר ג''כ משום אבר מן החי ונתבארו דברי רבינו. ויש חולקין בזה ואומרים דהא דאכל חלב כגון שתלש כוליא בחלבה ואכלה דהוא אבר מן החי בפני עצמו. וזה נראה דעת הר''א ז''ל בהשגות, וכתב הרשב''א ז''ל ולא מיחוור דאכל חלב בלבד משמע וכלהו שלש מלקיות משום חלב לבדו קאמר עכ''ל:

לחם משנה אחד אבר שיש בו בשר וכו'. כתב ה''ה נראה שיצא לו ממה שאמרו שם רבי יוחנן (דף קי"ב) ולא תאכל הנפש וכו'. נראה דהוצרך להביא הך מימרא ראשונה דרבי יוחנן משום דמימרא בתרייתא דר''י דאמר דחייב שלש אין ראיה דהוי אבר מן החי דדילמא לוקה משום בשר מן החי לזה הביא דר''י אית ליה דבשר מן החי נפקא מקרא דטריפה וכיון דחד מהני לאוי הוי טריפה ודאי דלא הוי משום בשר מן החי דאם כן היינו לאו דטריפה ואמאי לוקה שלש א''ו דהוי אבר מן החי. עוד כתב ויצא לנו מכאן ג''כ שהחלב קרוי אבר אע''ג דכבר כתב שהוא קרוי אבר מן החי הכוונה במ''ש ראשונה דאבר שאין בו עצם קרוי אבר וז''ש שהוא קרוי אבר כלומר אע''פ שאין בו עצם וזהו ודאי לכל פירושים דאפילו דתפרש כוליא בחלבה הוי אבר שאין בו עצם, ועוד יצא לנו מכאן שהחלב כלומר דמשמע חלב לבדו בלא כוליא הוי אבר מן החי וכיון שכן אפילו מקצת מאבר שאין בו עצם חייב משום אמ''ה:

ג הָאוֹכֵל מֵאֵיבָר מִן הַחַי כְּזַיִת לוֹקֶה וַאֲפִלּוּ אָכַל אֵיבָר שָׁלֵם אִם יֵשׁ בּוֹ כְּזַיִת חַיָּב פָּחוֹת מִכְּזַיִת פָּטוּר. חָתַךְ מִן הָאֵיבָר כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת כְּזַיִת וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ בָּשָׂר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא. אֲבָל אִם הִפְרִיד הָאֵיבָר אַחַר שֶׁתְּלָשׁוֹ מִן הַחַי וְהִפְרִיד הַבָּשָׂר מִן הַגִּידִים וּמִן הָעֲצָמוֹת אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַיִת מִן הַבָּשָׂר לְבַדּוֹ. * וְאֵין הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִים מִצְטָרְפִין בּוֹ לִכְזַיִת מֵאַחַר שֶׁשִּׁנָּה בְּרִיָּתוֹ:

ההראב"ד ואין העצמות וכו'. כתב הראב''ד ז''ל ולמה ליה למכתב הכי ואפילו חלקו לאבר כמות שהוא לשנים מבחוץ פטור אם אין עליו כזית בשר. עכ''ל:

מגיד משנה האוכל מאבר מן החי וכו'. שם אמר רב אמ''ה צריך כזית מ''ט אכילה כתיבא ביה והקשו עליו והעלו דאבר שיש בו כזית בין בשר גידין ועצמות שאכלו חייב. ומה שכתב אבל אם הפריד האבר וכו', מתבאר שם במה שאמרו בשם ר' יוחנן חלקו מבחוץ פטור וכך הוא פירושו לדעת רבינו שאינו חייב עליו כיון שאין בו כזית בשר ועיקר:

לחם משנה אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו וכו' ואין העצמות והגידים וכו'. כתב הר''א ז''ל ולמה ליה למכתב הכי ואפילו חלקו לאבר וכו'. קשה על הר''א ז''ל דרבינו איירי כשאכלו בבת אחת ואע''ג דאמרו בגמרא (דף קנ"ב) נחלקו מבחוץ היינו שאכל זה לבדו ואח''כ חציו השני כדפרישית אבל אם אכלו בבת אחת חייב ולכך כתב דהיכא דאין האבר כמות שהוא אפילו אכלו בבת אחת פטור עד שיהא עליו כזית בשר. ויש לומר דהר''א ז''ל מפרש כפירוש התוס' שפירשו דחלקו מבחוץ פטור ואפילו אכלו בבת אחת דבעינן שיהא מחובר בפיו ויהא עליו שם אבר וכו' והא דהפריד הבשר מן האבר נראה מדברי הרב המגיד שרבינו מפרש כן מאי דקאמר חלקו מבחוץ שר''ל הפריד הבשר מן האבר. ולפיכך מה שכתב רבינו לקמן אע''פ שנחלק בפיו בפנים ר''ל שנחלק הבשר מן האבר. וסובר רבינו דלא כפירש''י שפירש דההיא שאכל חצי זית והקיאו וכו' פליג אהא דחלקו מבחוץ אלא דלא פליג משום דההיא דאכל חצי זית אכל כזית בשר וכי אמרינן לעיל דחלקו מבחוץ פטור היינו דלא אכל כזית בשר זהו פירוש ה''ה ז''ל. ובאמת אין לשון רבינו משמע כן שכתב לקמן חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט ואח''כ כתב לקח כזית מן האבר וכו' אע''פ שנחלק בפנים משמע מרהוט לשונו דהיינו השני חלוקות המוזכרות בגמ' חלקו בחוץ וחלקו בפנים ורישא חלקו מבחוץ ומפרש כפירוש רש''י ז''ל בהא דחלקו דהוי בשעת האכילה שאכל זה אחר זה ולכך פטור מ''מ אינו סובר כפירש''י דפליג הא דאכל חצי זית אההיא דלעיל דחלקו ולכך מחלק דהיכא דאכל כזית בשר חייב אע''פ דחלקו והיינו ההיא דאכל חצי זית וכו' וההיא דלעיל דפטור דלא אכל כזית בשר. ומ''ש רבינו דהיכא דהפריד הבשר מן האבר שצריך שיאכל כזית בשר לא נפקא ליה מההיא דחלקו כדכתב ה''ה דרבינו מפרש חלקו כפירוש רש''י ז''ל כדפרישית אלא מסברא נפקא ליה דכיון דהפריד האבר מן הבשר לא עדיף מהיכא דחלק אבר וכי היכי דהתם בעינן שיאכל כזית בשר ה''נ בעינן הכי שיאכל כזית בשר דאין האבר כמות שהוא שהפריד הבשר מעל האבר, והיותר מתיישב פירוש זה בדברי רבינו ממה שפירש ה''ה ז''ל ולא ידעתי מי דחקו לפרש כן:

ד חִלְּקוֹ לְאֵיבָר זֶה וַאֲכָלוֹ מְעַט מְעַט. אִם יֵשׁ בְּמַה שֶּׁאָכַל כְּזַיִת בָּשָׂר חַיָּב וְאִם לָאו פָּטוּר. לָקַח כְּזַיִת מִן הָאֵיבָר כִּבְרִיָּתוֹ בָּשָׂר וְגִידִים וַעֲצָמוֹת וַאֲכָלוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלַק בְּפִיו בִּפְנִים קֹדֶם שֶׁיִּבְלָעֶנּוּ חַיָּב:

מגיד משנה חלקו לאבר זה ואכלו וכו'. זה מתבאר ממ''ש שם בשם ר' יוחנן אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב מ''ט הרי נהנה גרונו בכזית ולא פליג אההיא דלעיל דכל שיש כזית בשר באכילתו חייב בכל גוונא. ויש פירושים אחרים וזה עיקר. וכבר כתב רבינו מימרא זו פ' י''ד: לקח כזית מן האבר וכו'. שם חלקו מבפנים ר' יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור וקי''ל כר' יוחנן:

ה תָּלַשׁ אֵיבָר מִן הַחַי וְנִטְרְפָה בִּנְטִילָתוֹ וַאֲכָלוֹ חַיָּב שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי וּמִשּׁוּם טְרֵפָה שֶׁהֲרֵי שְׁנֵי הָאִסּוּרִין בָּאִין כְּאַחַת. וְכֵן הַתּוֹלֵשׁ חֵלֶב מִן הַחַי וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה שְׁתַּיִם. מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי וּמִשּׁוּם חֵלֶב. תָּלַשׁ חֵלֶב מִן הַטְּרֵפָה וַאֲכָלוֹ לוֹקֶה שָׁלֹשׁ:

מגיד משנה תלש אבר מן החי וכו'. שם אוקימתא דרבנן בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש וקיימא לן כר' יוחנן: וכן התולש חלב וכו'. כבר הזכרתי למעלה דאכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש וכרבי אמי ורבי אבהו בשם רבי יוחנן וממימרא זו מתבאר מ''ש רבינו כאן:

לחם משנה תלש אבר מן החי ונטרפה בנטילתו ואכלו חייב שתים. הרב מהור''ר לוי ן' חביב ז''ל בפסקיו סי' פ''ב הקשה בלשון זה קושיות חזקות דכיון דרבינו סובר דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת מדכתב ונטרפה בנטילתו דמשמע דאם היתה טריפה מקודם אינו חייב שתיים משום דלא אתי איסור אמ''ה דחייל בשעת תלישה וחייל אאיסור טריפה דקדים דאין איסור חל על איסור ולכך הוצרך לומר דנטרפה בנטילתו וכדכתב כדי שיהיו שני איסורין באים כאחת א''כ משמע דלאו לאיברים עומדת א''כ בתלש חלב מן החי אמאי כתב דחייב שתים היכי אתי איסור אבר מן החי דחייל בשעת תלישה וחייל אאיסור חלב. וכן קשה במה שכתב תלש חלב מן הטריפה ואכלו לוקה שלש דהיכי אתי איסור אבר מן החי וחייל אאיסור טריפה ואיסור חלב והך קושיא בתרייתא הקשו שם התוס' בפרק גיד הנשה לרבא דאמר דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת היכי משכחת לה שלש לר' יוחנן דהיכי אתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה ותירצו כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו דמיגו דאתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר עליו. ואם נאמר דרבינו אית ליה הך תירוצא ונדחוק דבריו ונפרש דמאי דקאמר תלש חלב מן הטריפה היינו שנטרפה בנטילתו עדיין קשה קושיא קמייתא דהיכא דתלש חלב אמאי חייב שתים וכבר כתב כל זה הרב הנזכר שם והאריך בדבר לתרץ דברי רבינו יעו''ש. ולי אני הצעיר נראה לתרץ דלרבינו הוקשה לו קושית התוס' דלרבא לא משכחת לה לר' יוחנן שלש. ודחיקא ליה לתרץ דמאי דאמר אכל חלב מן החי מן הטריפה הוי דנטרפה בנטילתו דלישנא דמן הטריפה משמע שנטרפה כבר ולכך הוא מפרש לתרץ קושיא זאת דכיון דאמר רחמנא דאתי איסור טריפה וחייל אחלב ה''ה דחייל איסור אבר מן החי אחלב דטעמא מאי אמרינן דחייל איסור טריפה אאיסור חלב משום דחלב הותר מכללו אצל חיה משא''כ בטריפה א''כ אמ''ה נמי כיון דלא הותר מכללו אצל חיה חייל אחלב דהותר מכללו אצל חיה וכי היכי דיליף בגמ' דניחול טרפה אאבר כיון דחייל אחלב כדאמר שם מידי דהוה אחלב כי האי גוונא אית ליה לרבא דילפינן דליחול איסור אבר מן החי אחלב כי היכי דחל איסור טריפה כיון דתרוייהו לא הותרו מכללן וחלב הותר מכללו, ועוד סובר רבינו כיון דאיסור אבר מן החי חייל אחלב היכי דתליש חלב מן מיגו דחייל איסור אבר מן החי אחלב דהותר מכללו חייל נמי אאיסור טריפה אע''ג דלא הותר מכללו כי היכי דכתבו התוס' דמיגו דזה חייל חבירו הבא עמו חייל יכול סובר רבינו מיגו בגוונא אחרינא וכי היכי דזה חל על זה חל נמי על חבירו, ולפי זה הוי מן הטריפה כפשטו שנטרפה כבר ולכך חייב שלש ובתלש חלב מן החי חייב שתים משום דאתי איסור אבר וחייל אאיסור חלב דהותר מכללו כי היכי דחייל עליה טריפה כדכתיבנא. זה נ''ל לתרץ דברי רבינו ובאו דבריו כפשטן: תלש אבר מן החי בנטילתו ונטרפה וכו'. נראה דפסק כאוקימתא דרבא בפ' גיד הנשה (דף ק"ג) דאמר דמאי דקאמר ר''י אכל אמ''ה מן הטריפה ר' יוחנן חייב שתים ר''ל שתלש אבר ונטרפה בנטילתו דהשתא איסור אבר ואיסור טרפה בהדי הדדי קא אתו דבהמה לאו לאיברים עומדת וכ''כ ה''ה ז''ל. ובתוס' הקשו על הא דאמר רבא דסבירא ליה לר' יוחנן דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת וחייב שתים משום דבהדי הדדי קא אתו איסור אבר ואיסור טריפה א''כ היכי קאמר ר' יוחנן אכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש דהיכי משכחת לה שלש דהא לא אתי איסור אבר וחייל על איסור טריפה ובשלמא איסור טריפה חייל על איסור חלב משום דכתיב ואכול לא תאכלוהו אבל אבר מן החי אע''ג דהוא איסור מוסיף דנוהג בבני נח רבא לית ליה אליבא דר''י איסור מוסיף דאי אית ליה איסור מוסיף אמאי לא מפרש מילתיה כר''י כפשטה ולימא שהיה מקודם טריפה וחייב שתים משום דאתי איסור אבר וחייל אאיסור טריפה דאיסור אבר מוסיף ובהמה בחייה לאו לאיברים עומדת ור''ל סבר בהמה בחייה לאיברים עומדת ולא אתי איסור טרפה וחייל אאיסור אבר ומדלא קאמר כן משמע בהדיא דר''י לית ליה איסור מוסיף. ותירצו בתוס' דמילתיה דר''י דאמר תלש חלב מן הטריפה לוקה שלש משמע ליה לרבא דה''נ קאמר תלש חלב ונטרפה בנטילתו דהשתא אתי איסור טריפה ואיסור אבר בהדי הדדי ומיגו דחייל איסור טריפה חייל איסור אבר אבל לעולם דאיסור אבר לבד לא חייל על איסור חלב דלית ליה לר' יוחנן איסור מוסיף אלו דבריהם ז''ל. אבל אין תירוץ זה מתיישב בדעת רבינו דהוא משמע דסבירא ליה איסור מוסיף שכתב התולש חלב מן החי לוקה שתים משמע דאיסור אבר מן החי מוסיף חייל על איסור חלב. וז''ש ר''י חייב שלש דאיסור אמ''ה הוא מוסיף ואע''פ שהיה טריפה קודם חייל איסור אבר. אבל קשה לפי דעתו ז''ל שפסק כרבא דהא לרבא לית ליה איסור מוסיף אליבא דר' יוחנן שהיה טריפה מקודם כמו שכתבתי, ומלשון שכתב תלש אבר ונטרפה בנטילתו משמע דפסק כאוקימתא דרבא וכדברי ה''ה דאל''כ לישמעינן שהיה טריפה מקודם. וי''ל שרבינו (לתרץ קושית התוס' ז"ל שהקשו דאיך אמר ר' יוחנן חייב שלש דהא לית ליה איסור מוסיף) מפרש דברי רבא דס''ל דבין לר''ל בין לר''י אית להו איסור מוסיף וכי אתי אבר מן החי אחר טריפה ודאי דחייל אבל כי אתי טריפה אחר אמ''ה פשוט הוא דלא חייל וס''ל לרבא דכיון דיש פנים לומר דבהמה בחייה לאיברים עומדת וכן נמי יש פנים להפך דלאו לאיברים עומדת די לנו לומר שבאיסור אבר בא בהדי איסור טריפה משום הך סברא דלאיברים עומדת אמרינן דהוה ליה כאילו קדים איסור אבר משום דמשעת לידתה עומדת לכך אבל כשאיסור אבר בא אחר איסור טריפה אין כח בהך סברא דלאברים עומדת להפך הדבר מן הקצה אל הקצה ולומר דמה שנראה לנו דאבר אתי אחר טריפה שהוא בהפך דטריפה אתי אחר אבר דבהמה בחייה לאיברים עומדת דאין סברא זו כל כך חזקה כדי שיהפך הדבר כיון שנוכל לומר ולהכחישה דלאו לאיברים עומדת ומפני כן ס''ל לר''ל דכיון דבהדי הדדי קא אתו משום הך סברא דלאיברים עומדת הוי כאילו אבר בא קודם אבל אם הוה אתי אבר בתר טריפה ודאי דחייל אפילו אליבא דר''ל דאיסור מוסיף וחייל אליבא דכ''ע ור' יוחנן ס''ל דלאו לאיברים עומדת והך סברא דלאיברים לא אהני לך כלל ובהדי הדדי קא אתו. ובכי הא מתרצא מילתא אחריתא דר' יוחנן דאמר חייב שלש דכיון דאיסור אבר אתו לבסוף ודאי דחייל אאיסור מוסיף וחייל אליבא דכ''ע ואין בזה מחלוקת דהמחלוקת הוא היכא דנטרפה בנטילתו משום הסברא שהזכרתי. וזהו שכתב רבינו דין זה ופסק כר' יוחנן ואמר שהרי שני האיסורין באים כאחד, כלומר לאפוקי דר''ל דאמר לאברים עומדת ואיסור אבר קדים אלא שניהם באים כאחד וחייב שתים ולא הוצרך רבינו לפרש דאיסור אבר כשבא לבסוף חייל על איסור טריפה דאין כאן מחלוקת כלל ואליבא דכ''ע חייל ולא הזכיר אלא החלוקה אשר בה המחלוקת. ועוד דכ''ש הוא מחלוקת שכתב אחר זה דאמר דאיסור אבר חייל אאיסור חלב והשתא אאיסור חלב דהוא איסור חמור וחייב כרת חייל אאיסור טריפה מבעיא וזה פשוט, כנ''ל ליישב דעת רבינו והרב מהר''י ן' חביב בפסקיו עמד על זה (דף ק"ב):

ו בָּשָׂר הַמְדֻלְדָּל בִּבְהֵמָה וְאֵיבָר הַמְדֻלְדָּל בָּהּ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִחְיוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּרַשׁ אֶלָּא אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה אָסוּר וְאֵין לוֹקִין עָלָיו. וְאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ נָפַל מֵחַיִּים. לְפִיכָךְ לוֹקִין עָלָיו מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי. אֲבָל הַיָּכוֹל לַחֲזֹר וְלִחְיוֹת אִם נִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה הֲרֵי זֶה מֻתָּר:

מגיד משנה בשר המדולדל וכו'. בפ' בהמה המקשה (ע"ג:) ובשר בשדה טרפה להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן ואמר רבב''ח אר''י אין בהן אלא מצות פרוש בלבד וכו' אמר רב אכלו לזה לוקה ואמרו שם דלא פליגי דההיא דר''י כשנשחטה וההיא דרב כשמתה דמיתה עושה ניפול פירוש כבר מחיים והוה ליה אמ''ה ושחיטה אינה עושה ניפול, וכתב רבינו אבל היכול לחזור ולחיות אם נשחטה הבהמה הרי זה מותר. פי' ואם מתה אינו חייב עליו משום אמ''ה אלא משום נבלה ופשוט הוא דהא דאבר ובשר המדולדלין באינו יכול לחזור ולחיות הוא ומתבאר מהדינים שיבאו בסמוך:

ז שָׁמַט אֵיבָר אוֹ מְעָכוֹ אוֹ דָּכוֹ כְּגוֹן הַבֵּיצִים שֶׁמָּעַךְ אוֹתָן אוֹ נִתְּקָן הֲרֵי זֶה אֵינוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי יֵשׁ בּוֹ מִקְצָת חַיִּים. וּלְפִיכָךְ אֵין מַסְרִיחַ. וְאַף עַל פִּי כֵן אָסוּר לְאָכְלוֹ מִמִּנְהָג שֶׁנָּהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל מִקֶּדֶם שֶׁהֲרֵי הוּא דּוֹמֶה לְאֵיבָר מִן הַחַי:

מגיד משנה שמט אבר וכו'. בפרק גיד הנשה (דף צ"ג) (הני) ביעי חשילתא רב אמי ורב אסי חד אסר וחד שרי מאן דאסר מדלא קא בריין אמ''ה נינהו מאן דשרי מדלא קא מסרחן הני חיותא אית בהו וכו' אמר ליה ר''י לרב שמן הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום אל תטוש תורת אמך. ודעת רבינו שבכ''מ אסורין שמנהג הוא שנהגו ישראל מקדם. אבל רש''י ז''ל פירש אל תטוש תורת אמך מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסור עכ''ל. וזה דעת הרשב''א ז''ל שאין אסורין אלא במקום שנהגו בהן איסור. ולשון ואת לא תיכול נראה כדבריהם:

ח עֶצֶם שֶׁנִּשְׁבַּר אִם הָיָה הַבָּשָׂר [א] אוֹ הָעוֹר חוֹפֶה רֹב עָבְיוֹ שֶׁל עֶצֶם הַנִּשְׁבָּר וְרֹב הֶקֵּף הַשֶּׁבֶר הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאִם יָצָא הָעֶצֶם לַחוּץ הֲרֵי הָאֵיבָר אָסוּר. וּכְשֶׁיִּשְׁחֹט הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף יַחְתֹּךְ מִמְּקוֹם הַשֶּׁבֶר וְיַשְׁלִיכוֹ וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְהַבָּשָׂר חוֹפֶה אֶת רֻבּוֹ אֲבָל הָיָה אוֹתוֹ בָּשָׂר מְרֻסָּס אוֹ נִתְאַכֵּל כְּבָשָׂר [ב] שֶׁהָרוֹפֵא גּוֹרְרוֹ. אוֹ שֶׁהָיָה מִתְלַקֵּט הָרֹב מִמְּקוֹמוֹת הַרְבֵּה. אוֹ שֶׁהָיָה הַבָּשָׂר שֶׁעָלָיו נְקָבִים נְקָבִים. אוֹ שֶׁנִּסְדַּק הַבָּשָׂר. אוֹ שֶׁנִּקְדַר כְּמִין טַבַּעַת. אוֹ שֶׁנִּגְרַר הַבָּשָׂר מִלְּמַעְלָה עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר מִן הַבָּשָׂר אֶלָּא כִּקְלִיפָה. אוֹ שֶׁנִּתְאַכֵּל הַבָּשָׂר מִלְּמַטָּה מֵעַל הָעֶצֶם שֶׁנִּשְׁבַּר עַד שֶׁנִּמְצָא הַבָּשָׂר הַחוֹפֶה אֵינוֹ נוֹגֵעַ בָּעֶצֶם. בְּכָל אֵלּוּ מוֹרִין לְאִסּוּר עַד שֶׁיִּתְרַפֵּא הַבָּשָׂר. וְאִם אָכַל מִכָּל אֵלּוּ מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

מגיד משנה עצם שנשבר אם היה הבשר וכו'. יש אבר ששבירתו טורפת הבהמה ויתבאר פרק ט' מהלכות שחיטה וכאן נזכר מה שהוא באבר לבד באיברים שאינן טורפין והדין הוא בפרק בהמה המקשה (דף ע"ו:) ת''ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עור ובשר חופין את רובו מותר אם לאו אסור וכמה רובו ומסקנא בעינן רוב עביו ורוב הקפו. ויש במקצת ספרי רבינו או רוב הקף ובמקצתן ורוב הקף והיא הנוסחא האמיתית. וכתב רבינו אם היה הבשר או העור ובגמ' אמר עולא אמר רבי יוחנן עור הרי הוא כבשר א''ל רב נחמן לעולא ולימא מר עוף מצטרף לבשר דהא עור ובשר קתני אבל עור לבדו לא יציל אמר ליה אנן עור או בשר תנן א''ד (אמר עולא) אמר רבי יוחנן עור מצטרף לבשר אמר ליה ר''נ לעולא ולימא מר עור משלים לבשר לחומרא. פירוש דדוקא כשרוב החופה הוא בשר. אמר ליה אנא עובדא ידענא דההוא בר גוזלא דהוה בי ר' יצחק נפחא דעור מצטרף לבשר הוה ואתא לקמיה דרבי יוחנן ואכשריה א''ל בר גוזלא קאמרת בר גוזלא דרכיך שאני ע''כ. ורבינו פסק כלישנא קמא דעולא דאמר עור הרי הוא כבשר משום דמייתינן מיניה ראיה שם (דף ע"ז) ת''ש דאמר עולא עור הרי הוא כבשר אלמא כן הלכה. ויש מי שדחה זה ופסק כלישנא בתרא לחומרא וכר''נ ועור משלים לבשר דוקא משלים שהרוב הוא בשר ובעוף מצטרף שאפילו מחצה עור ומחצה בשר כשר זה דעת הרשב''א ז''ל. וכתב ויראה לי שעור לבדו אינו מציל אפילו בעוף. עוד כתב מקום יש שהעור לבדו מציל והיכן במקום הסמוך ממש לארכובה הנמכרת עם הראש לפי שאין שם לעולם אלא עור לבדו דבוק לעצם עכ''ל. עוד כתב היו רירין בין העור לעצם יש אומרים שהוא מציל אע''פ שאין שם בשר עד כאן. ואין מקום לכל זה לדעת רבינו ונתבאר בגמ' שגידין הרכין אינן מצילין כיון שסופן להקשות ולזה לא הזכירן רבינו: נשבר העצם והבשר וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא חוץ ממ''ש רבינו או שנקדר כמין טבעת שאמרו שם נקדר כמין טבעת מהו ופשטוה מהא דאמר רב דבר זה שאלתי לחכמים ולרופאים ואמרו מסרטו בעצם ומעלה ארוכה אר''פ והוא דקנה גרמא דידיה ע''כ בגמ'. ורש''י ז''ל פירש הא דרב פפא שאנו רואים שהעצם מחזיק בשלו סביבות הקדרה מידבק העצם לבשר וסימן התחלת עליית ארוכה היא עכ''ל. וכן פסק הרשב''א ז''ל ואולי היה לרבינו גירסא אחרת או פירוש אחר בזה. ואין מכל זה בהלכות כלום לפי שהן דברים שאינן מצויין:

לחם משנה עצם שנשבר וכו'. בגמרא בפרק בהמה המקשה (דף ע"ו) אמרו בעינן רוב עביו ורוב היקפו, ופי' התוספות דה''ק העצם אינו עגול אלא מצד אחד רחב ומצד אחד הוא צר מפני שאינו עגול לגמרי שאם היה עגול לגמרי היה שוה מכל הצדדים וכיון שכן אם בשר החופה מצד הרחב ההקף הוא גדול שם ואע''פ שיהיה צד הרחב מכוסה וצד הקצר מגולה אפשר דיהיה שם רוב היקפו ועדיין לא הגיע לרוב עוביו מפני שאע''פ שאינו מכוסה רוב עוביו יש שם רוב ההקף מפני שהכסוי הוא בצד הרחב ששם רוב ההקף וכשכסוי של בשר הוא בצד הקצר צד הרחב מגולה יהיה בהפך דאפשר שיהיה שם מכוסה רוב העובי ועדיין רוב ההקף מגולה מפני דכיון דצד הרחב מגולה הרי שם רוב ההקף ואע''פ שרוב העובי מכוסה עדיין לא הגיע לרוב ההקף זהו פירוש דברי התוספות ז''ל. ועם זה נבין דברי הטור שכתב ביו''ד סימן נ''ה וז''ל ובשר החופה בצד הרחב אז רוב עוביו יותר מרוב היקפו כלומר אז יהיה תחילה רוב ההקף ועדיין לא הגיע לרוב העובי כדכתיבנא ואז ודאי כיון שהגיע לרוב העובי כל שכן שהגיע לרוב ההקף כדכתיבנא והוי שיעורא טפי רוב עביו מרוב היקפו ואם הוא במקום שמיצר והולך אז רוב היקפו יותר מרוב עוביו כלומר דלכתחילה יגיע לרוב עוביו ועדיין לא יגיע לרוב הקיפו אבל כיון שהגיע לרוב היקפו כ''ש שהגיע לרוב עוביו והוי שיעורא טפי או רוב היקפו וכדכתיבנא. זה נ''ל פשוט בהבנת דברי הטור. והרב''י ז''ל פירש לשון הטור על דרך אחר המובן משפט דבריו והפך מה שכתבתי מפני שנמשך אחר לשון הרא''ש שהביא קודם. ולענ''ד נושא הטור אינו כנושא הרא''ש ז''ל דהטור איירי בעצם אחד רחב מצד אחד וקצר מצד אחד ומחלק בין כסוי הבשר היכן הוא אם בצד הרחב או בצד הצר והרא''ש איירי בשני עצמות מחולקים כמו שאמר וכשהוא מצר הרבה וכו' ואח''כ כתב וכשהוא מצר מעט וכו'. וכד מעיינת בהו יסכימו ודאי דבריו עם דברי הטור אלא שהנושאים מחולקים ודברי הטור פשוטים הם בעיני כמו שכתבתי, זהו פירוש התוספות שהסכימו בו רוב הפוסקים ורש''י פירש בענין אחר ובדברי רבינו אין הכרח. ומ''ש רבינו ואם יצא העצם לחוץ הרי האבר אסור וכו' קשה קצת דמדברי רבינו משמע דאם יצא העצם לחוץ אפילו היה העצם חפוי רוב עוביו ורוב היקפו אסור ובאמת משמע אפילו יצא לחוץ אם עור ובשר חופין רוב עוביו מותר. ונראה שמה שאמר רבינו ואם יצא העצם היינו שאין הבשר חופה רוב עוביו ורוב היקפו: או העור וכו'. יש תימה בדברי רבינו דכיון דהוא סובר דעור לבדו מציל א''כ איך פסק גבי בעיא שנטל שליש התחתון דהוי ספיקא הא כיון דעור מציל אע''פ שלא יהא בשר תחתיו א''כ הרי ניטל יותר משליש התחתון וכ''ת הרי תירצו בגמ' דלא איירי הא דעור מציל אלא בקנה משכא דידיה דהיינו סמוך לארכובה דאין שם בשר תחתיו. ורבינו מאי דכתב העור מציל היינו במקום שאין בשר תחתיו דהיינו סמוך לארכובה באמת דוחק גדול הוא זה בדברי רבינו דא''כ היה לו לפרש ולמה סתם כאן ובהלכות שחיטה פ''ח שכתב שם גם כן סתם דעור מציל משמע דבכל מקום מציל העור. וע''ק דאם כונת רבינו כן א''כ היכן ראה הרב המגיד פלוגתא בין רבינו להרשב''א ז''ל הא רבינו לא איירי אלא בקנה משכא דידיה דהיינו סמוך לארכובה ובהא הרשב''א עצמו מודה. וכן מ''ש דאין מקום לכל הדינים שכתב הרשב''א לדעת רבינו כלומר דבלאו הכי מציל משום דרבינו סובר דעור לבדו מציל הא יש מקום לכל אותם הדינים אפי' לדעת רבינו דהא מודה להרשב''א דאין העור מציל היכא דלא הוי סמוך לארכובה. עוד קשה מה שהקשה הרב''י בי''ד סימן נ''ה על דברי הרשב''א ז''ל דכיון דהוא פסק כלישנא בתרא איך כתב דהיכא דהוי סמוך לארכובה דהעור מציל הא בגמרא אמרו כן לתרץ לישנא קמא דקאמר דהעור לבדו מציל ול''ב פליג עליה והיה לו לפסוק דאינו מציל כל''ב. ונראה לי לתרץ לדעת רבינו דהוא מפרש מאי דקאמר בגמרא (דף ע"ז) דקנה משכא דידיה אינו ר''ל דהוא סמוך לארכובה אלא בכל מקום מציל העור ומאי דקאמר קנה משכא רוצה לומר שאין העור עומד באויר אלא העור שניטל הבשר תחתיו נדבק בעצם ואין העור עומד באויר והבעיא דניטל שליש התחתון היינו השני שלישים העליונים עומדים באויר כדפירש''י שניטל שליש התחתון שתחתיהם ולפי זה אתי שפיר דדמי פירוש דקנה משכא דידיה לפירוש דקנה גרמא דידיה האמור למטה שם בגמרא וא''כ כל מה שכתב רבינו בכל מקום שהעור מציל היינו היכא שאין העור עומד באויר ואע''פ שלא פירש סמך על המבין במה שכתב דהעור חופה דהכי משמע דאינו עומד באויר. והרשב''א ז''ל משום דהוא פסק כל''ב הוא סובר דאין העור מציל אפילו אין העור עומד באויר דמה שתירצו דקנה משכא דידיה לא הוי אלא לל''ק אבל ל''ב פליג ולכך הוא סובר דבכ''מ אין העור מציל אפילו שאינו עומד באויר. ומה שכתב הרשב''א ז''ל דהיכא דהעור סמוך לארכובה מציל לא נפקא ליה ממאי דאמרו דקנה משכא דידיה דהתם ר''ל דאין העור עומד באויר דהרשב''א מפרש כפירוש רבינו אלא מסברא נפקא ליה דכיון דאין כאן בשר ודאי העור מציל. והרב המגיד כתב דאין מקום לדין זה לדעת רבינו כלומר דפשיטא דמציל דאפי' היכא דיש שם בשר מציל היכא שאינו עומד באויר כ''ש הכא דאין כאן בשר ואינו עומד באויר. גם מה שכתב שהיו רירין בין עור לעצם כתב דאינו צריך לדעת רבינו דפשיטא הוא דכיון דכשאינו עומד באויר מציל כ''ש היכא דיש בו רירין שמדביקין העור לעצם. זה נ''ל לתרץ דברי רבינו והרשב''א ז''ל. עוד כתב ה''ה דגידין הרכין לא נתבאר בדברי רבינו. קשה דהרי כבר ביאר בהלכות שחיטה (דהם) [שאינם] כבשר כלומר דאינם מצילים כלל. ומ''ש בהלכות שחיטה שאינם כבשר אינו ר''ל דהוה כעור דאם היו כעור מצילים היו לדעת רבינו דהעור מציל אלא אפילו כעור לא הוו ומשום דהוה ס''ד דליהוו בשר כיון שהם רכיכים לכך קאמר דלא הוו בשר. עוד כתב ה''ה ז''ל אולי היה לו לרבינו גירסא אחרת וכו'. הרב מוהר''י בן חביב בפסקיו סימן פ''ג כתב על זה והרגיש שם קושיא אחרת בדברי רבינו למה לא כתב דינים אלו בהלכות שחיטה יעויין שם. ול''נ לתרץ דאולי רבינו מפרש דלא איפשיטא בעיין ומאי דקאמר רב פפא והוא דקנה גרמא דידיה דחייה דפשיטותא הוא כי היכי דמאי דאמר דילמא דקנה משכא וכו' הוי דחייה דפשיטותא הכי נמי הכא וה''ק שאני התם דכבר התחיל להתרפאות התחיל העצם להתחזק והוי תחילת רפואה ולכך אמרו שם דמסרטו בעצם כו' אבל היכא דלא התחיל להתרפאות עדיין הבעיא במקומה ולכך כתב רבינו שמורין לאיסור עד שיתרפא הבשר והגם כי פירוש זה דחוק נאמר כן ליישב דעתו ז''ל:

ט הַמּוֹשִׁיט יָדוֹ לִמְעֵי הַבְּהֵמָה וְחָתַךְ מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְהִנִּיחַ הַחֲתִיכוֹת בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ. הֲרֵי אוֹתָן הַחֲתִיכוֹת אֲסוּרוֹת מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ. אֲבָל אִם חָתַךְ מִן הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ וְלֹא הוֹצִיאוֹ וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ הֲרֵי חֲתִיכַת הָעֻבָּר אוֹ אֵיבָרוֹ מֻתָּר הוֹאִיל וְלֹא יָצָא. עֻבָּר שֶׁהוֹצִיא יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ נֶאֱסַר אוֹתוֹ אֵיבָר לְעוֹלָם בֵּין שֶׁחֲתָכוֹ קֹדֶם שֶׁתִּשָּׁחֵט אִמּוֹ בֵּין שֶׁחֲתָכוֹ אַחַר שֶׁנִּשְׁחֲטָה אִמּוֹ. וַאֲפִלּוּ הֶחֱזִיר אוֹתוֹ אֵיבָר לִמְעֵי אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ נִשְׁחַט אוֹ נוֹלַד הַוָּלָד וְחָיָה כַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי אוֹתוֹ הָאֵיבָר [ג] אָסוּר מִשּׁוּם טְרֵפָה. שֶׁכָּל בָּשָׂר שֶׁיָּצָא חוּץ לִמְחִצָּתוֹ נֶאֱסַר כְּבָשָׂר שֶׁפָּרַשׁ מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב-ל) 'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה' כֵּיוָן שֶׁיָּצָא לְמָקוֹם שֶׁהוּא לוֹ כְּשָׂדֶה נַעֲשָׂה טְרֵפָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

מגיד משנה המושיט ידו למעי בהמה וכו'. שם (דף ס"ח) משנה חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה זה הכלל דבר שגופה אסור ושאינו גופה מותר. ופירש רבינו דבר שגופה אסור משום אבר מן החי, ופשוט הוא שכיון שנחתך מחיים ואין שחיטה מטהרתו הרי הוא אבר מן החי: עובר שהוציא ידו או רגלו וכו'. תחלת הפרק (דף ס"ח) בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר רב ואבר עצמו אסור מאי טעמא דאמר קרא ובשר בשדה טרפה כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר ורבי יוחנן פליג עליה ואתותב וקי''ל כרב. ומ''ש רבינו שאפילו נולד הולד אחר שחיטת אמו שהאבר אסור לעולם. מבואר:

כסף משנה עובר שהוציא ידו או רגלו נאסר אותו אבר לעולם וכו'. לכאורה נראה שדין זה כולל לכל עובר שהוציא ידו גם למי שלא נשחטה אמו קודם לידתו. אבל לפי האמת זה טעות שא''כ ברוב הבהמות ימצא איסור בהרבה איברים שיוצאים קודם הלידה. ולכן צ''ל שלא נאמרו דברים הללו אלא בעובר הניתר בשחיטת אמו וקודם שחיטת האם הוציא האבר. וכן משמע מדברי סמ''ג ומדברי הרשב''א בת''ה ואע''פ שהכלבו כתב ויש חולקים על הרמב''ם ואומרים שאם נולדה קודם שנשחטה אמו שנמצא שהוא טעון שחיטה בשביל עצמו שחיטת עצמו מהני להתיר הכל אפילו אותו אבר עכ''ל. שנראה מזה שהבין בדברי הרמב''ם דאף בנולד קודם שנשחטה אמו מיירי, האמת יורה דרכו שמ''ש הרמב''ם או נולד וחיה כמה שנים וכו' תיבת או נולד לא קאי לתיבת נשחטה אמו דסמיך ליה לומר או לא נשחטה אמו אלא נולד וחיה כמה שנים דליתא אלא האי סיפא נמי בשנשחטה אמו קודם לידתו היא אלא דברישא מיירי שאחר שחיטת אמו לא הוציאוהו לאויר העולם חי ובסיפא שאחר שחיטת אמו הוציאוהו חי לאויר העולם כ''כ הרב מוהר''י בן חביב ז''ל והכריח הדבר בראיות מהגמרא ומסברא דכל שנולד קודם שחיטת אמו לא שייך לאסור האבר משום בשר שיצא חוץ למחיצתו:

לחם משנה הרי אותן חתיכות אסורות וכו'. אבל הבהמה מותרת. אע''ג דבפרק א''ט (דף נ"ה) מוקי רב עוירא הך מתניתין דאפילו בהמה אסירא משום דניקב הטחול הא אמר שם דלית הלכתא כוותיה והיכא דאינקיב בקולשיה כשרה ומתניתין איירי דאינקיב בקולשיה ולכך כתב רבינו דהחתיכות אסורות דמשמע דהבהמה מותרת:

י הוֹצִיא מִקְצָת הָאֵיבָר וְנִשְׁאַר מִקְצָתוֹ בִּפְנִים אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁאַר אֶלָּא מִעוּטוֹ הַיּוֹצֵא אָסוּר וְשֶׁבִּפְנִים מֻתָּר. וְאִם חָתַךְ הַיּוֹצֵא מִן הָאֵיבָר אַחַר שֶׁהֶחְזִירוֹ וְנִשְׁחֲטָה. אוֹתוֹ שֶׁיָּצָא בִּלְבַד אָסוּר וּשְׁאָר הָאֵיבָר מֻתָּר. וְאִם לֹא הֶחְזִירוֹ וַחֲתָכוֹ וְהוּא בַּחוּץ. בֵּין שֶׁחֲתָכוֹ קֹדֶם שְׁחִיטָה אוֹ אַחַר שְׁחִיטָה. מְקוֹם הַחֲתָךְ אָסוּר. וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁנֶּגֶד הָאֲוִיר. אַחַר שֶׁיֵּחָתֵךְ הַיּוֹצֵא חוֹזֵר וְחוֹתֵךְ מְקוֹם הַחֲתָךְ:

מגיד משנה הוציא מקצת האבר וכו'. שם מחלוקת רב ור''י וקי''ל כר''י כדאיתא בהלכות ואין לידה לאיברים ואע''פ שיצא הרוב מה שנשאר מבפנים מותר, ובגמ' אמרו לדברי האומר אין לידה לאיברים הוציא העובר את ידו והחזירה וחזר והוציא את ידו והחזירה עד שהשלימו לרוב מהו. פירוש לאסור המעט הנשאר, את''ל כיון דהדר הדר הוציא העובר את ידו וחתכה וחזר והוציא ידו וחתכו עד שהשלימו לרובו מהו. פירוש לאסור הנשאר מי אמרינן הא נפיק ליה רובו או דילמא רובא בבת אחת בעינן ולא איפשיטא. ופסק הרשב''א ז''ל בראשונה להקל כאת''ל ובשניה להחמיר ולא נזכר זה בהלכות. ולא ידעתי רבינו למה לא הזכירו ואולי שהוא היה גורס למ''ד יש לידה לאיברים ואתיא דלא כהלכתא דאי למ''ד דאין לידה פשיטא דכשם שאין רוב אבר אוסר מיעוט הנשאר בפנים כך אין רוב איברים אוסרין מה שנשאר בפנים אא''כ יצא הרוב בבת אחת שהוא כילוד. אבל בכל הספרים יש לדברי האומר אין לידה לאיברים וצ''ע. ומ''ש שאם החזירה האבר לפנים שאינו אסור אלא מה שיצא ואם לא החזירו שאסור אפילו מקום חתך. מבואר שם בגמ' ובהלכות:

כסף משנה הוציא מקצת האבר וכו'. כתב הרב המגיד ובגמרא אמרו לדברי האומר אין לידה לאיברים וכו' עד ולא אפשיטא. ולא ידעתי רבינו למה לא הזכירו ואולי שהוא היה גורס למ''ד יש לידה לאיברים וכו' עד וצ''ע. ואפשר לומר שסמך על מ''ש למעלה לוקה משום אבר מן החי וכי קאמר אינו לוקה משום אבר מן החי ועלה קאי. ומ''ש הר''א דמאי נפקא לה מינה הא לקי משום טריפה י''ל דטובא נפקא דאם התרו בו משום אבר מן החי ולא משום טריפה פטור אבל פשיטא דלקי אם התרו בו משום טריפה לדעת רבינו שכתב למעלה באיסור האבר כיון שיצא למקום שהוא לו כשדה נעשה טריפה כמו שביארנו משמע דאפילו בבשר שפירש מן החי דמהתם ילפינן לה ובשר מן החי לקי:

לחם משנה הוציא מקצת האבר כו'. רבינו מפרש כפירוש ההלכות בפלוגתא דר' יוחנן ורב גבי יש לידה לאיברים ומה שאמרו בגמרא (דף ס"ח:) מאי בינייהו קאי לרב ולרבי יוחנן ודלא כפירוש רש''י דפירש דר''ל מאי בינייהו בין ללישנא קמא ובתרא ופלוגתא דרב ור''י הוי לענין מיעוט הנשאר דלרב דקאמר יש לידה מיעוט הנשאר אסור ולר''י מותר אבל מה שיצא לחוץ אליבא דכ''ע אסור והבעיא דבעי לדברי האומר אין לידה וכו' הוי לאיסור מיעוט הנשאר דליוצא פשיטא דאסור אליבא דכ''ע ודלא כרש''י דמפרש דהבעיא היא לענין מה שיצא ולכך כתב ה''ה פירוש לאסור המעט הנשאר לאפוקי מפירוש רש''י ז''ל. וקשה לפי מאי דכתב ה''ה דרבינו גורס לדברי האומר יש לידה מאי בעי דהשתא היכי דנפק רוב האבר קאמר דאסור הנשאר כ''ש היכא דנפק רוב העובר דאסור הנשאר. וי''ל דשאני התם דנפק רוב האבר בבת אחת ואחר כך החזיר אבל הכא היה יוצא והיה חוזר ולכך בעי כיון דהרוב לא יוצא בבת אחת דהרי בין זה לזה היה חוזר אף על פי דגבי אבר אחד לא חשבינן החזרה כלל דמכל מקום נאסר מכל מקום כאן דהוי חזרה בין זה לזה ולא יצא בבת אחת אמרינן כיון דהדר הדר וז''ש שם או דילמא כיון דהדר הדר. ומ''מ קשה בדברי רבינו למה לא חילק בענין החזרה של אבר שאם החזיר האבר קודם ששחט את אמו אז ודאי מקום החתך מותר אבל אם החזיר אחר ששחט את אמו מקום החתך אסור שכן אמרו שם בברייתא בהמה המקשה וכו' והחזירה ואחר כך שחט וכו' מותר שחט את אמו וכו' אסור באכילה וכן בהלכות חילקו בכך שכתבו שם וז''ל שאם הוציא העובר ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו האבר היוצא אסור ומקום החתך מותר ואם שחט אמו ואחר כך חתכה האבר היוצא ומקום החתך אסור והשאר מותר ע''כ. אלא שלשון ההלכות קשה דאין חילוק בין חתיכה קודם שחיטה לאחר שחיטה אלא היכא דהחזירה אבל היכא דלא החזירה אפילו חתכה קודם שחיטה מקום החתך אסור ואיך לא הזכירו בדבריהם חזרה כלל. ואולי כוונתם לומר שהחזירה קודם שחיטה ולא חשו לפרש משום דסמכו על הברייתא שהביאו קודם שלא הזכירה חזרה כלל. ומ''מ על רבינו קשה למה לא חילק כדכתיבנא ומה גם על דברי ה''ה שכתב שדעת רבינו כהלכות ולא נתעורר בזה:

יא כָּל אֵיבָר עֻבָּר שֶׁיָּצָא וַחֲתָכוֹ קֹדֶם שְׁחִיטָה וְהוּא בַּחוּץ הֲרֵי זֶה אֵיבָר מִן הַחַי וְלוֹקִין עָלָיו. וַאֲפִלּוּ מֵת הָעֻבָּר קֹדֶם שְׁחִיטָה. וְאִם נֶחְתַּךְ אַחַר שְׁחִיטָה * הָאוֹכְלוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה וַאֲפִלּוּ מֵת. וְאִם מֵתָה הַבְּהֵמָה וְאַחַר כָּךְ חֲתָכוֹ הָאוֹכְלוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם אֵיבָר מִן הַחַי:

ההראב"ד האוכלו אינו לוקה. כתב הראב''ד ז''ל זה שבוש שהרי אמר למעלה אפילו החזירה וחתכה אחר שחיטה לוקה משום ובשר בשדה טרפה ובמשנה אמרו שחט את אמו ואח''כ חתכו חכמים אומרים מגע טריפה שחוטה אלמא אית ביה איסור טריפה והל''ל אינו לוקה משום אבר מן החי דאין שחיטה עושה ניפול ועם כל זה מה צורך הואיל ויש בו לאו דטריפה. עכ''ל:

מגיד משנה כל אבר עובר וכו'. זה ברור שכיון שחתכו והוציאו מן הגוף הרי הוא אבר מן החי וכן מתבאר שם שמ''ש חתך מן העובר שבמעיה מותר דוקא כשהניחו שם עד אחר שחיטה וזהו ששנינו שם (דף ע"ב) הוציא (העובר את) ידו וחתכה ואח''כ שחט את אמו x הבשר טהור לומר שאע''פ שהאבר מטמא משום אמ''ה הבשר הנשאר טהור ואע''פ שנגע בו בשעת חיתוך לפי שאינו מקבל טומאה מחיים. ומ''ש אפי' מת העובר כו'. אפשר שיצא לו ממ''ש שם על המשנה במחלוקת רבי מאיר וחכמים שמחלוקתן שוה בעובר מת או חי ואע''פ שאין זה הכרח פשוט הוא: ואם נחתך אחר שחיטה וכו'. רבינו השוה אבר זה שיצא חוץ למחיצתו לאבר ובשר המדולדלין בבהמה שנתבאר למעלה שאם נחתכו אחר שחיטה אינו לוקה עליהן ואם מתה הבהמה שלוקה עליהן משום אמ''ה דמיתה עושה ניפול ככתוב למעלה והדין עמו חדא דמריבויא דקרא חד נפקי דהיינו ובשר בשדה טרפה וכיון דגלו לן בחד דכל שנחתך אחר שחיטה אינו לוקה עליו דה''ה לאידך. ועוד דבהדיא תניא בברייתא גבי פלוגתא דר''מ ורבנן גבי טומאה ששנינו שם שחט את אמו ואח''כ חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר''מ וחכמים אומרים מגע טריפה שחוטה מה מצינו בטרפה ששחיטתה מטהרתה אף שחיטת בהמה תטהר את האבר. ואמרו בברייתא (דף ע"ג) שאמר להם (ר' מאיר לחכמים לא) אם טהרו שחיטת טריפה אותה ואת אבר המדולדל בה דבר שגופה תטהר את העובר דבר שאינו גופה. אמרו לו הרבה מצלת על שאינו גופה יתר מגופה שהרי שנינו חתך מן העובר שבמעיה מותר באכילה מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה ע''כ. הנה שהשוו האבר שיצא לאבר המדולדל וכן הדין דמריבוי דחד קרא נפקי. ודע שדעת רבינו שאע''פ שאין בהן מלקות כשנחתכו אחר שחיטה הרי הן אסורין מן התורה ואין איסורן מדבריהם בלבד אלא הרי הן כחצי שיעור דאתו מריבוי ואין לוקין עליו. ומש''ל דאמר רבי יוחנן אין בהן אלא מצות פרישה פירושו שהן אסורין מן התורה ואין בהן מלקות אבל הוא מצוה לפרוש מאכילתו. וכבר פסק רבינו למעלה בדין האבר המדולדל באותן בעיות שלא נפשטו בגמ' לחומרא כדין תיקו דאיסורין דאורייתא וכן היא כוונתו ונראית לי עיקר ששם אמרו בגמ' גבי האבר המדולדל שנחתך אחר שחיטה אכלו לזה אינו לוקה ואין לשון זה נאמר באיסורין של דבריהם. ועוד מתבאר יותר בגמרא בדין אבר העובר שנחתך אחר שחיטה שהוא אסור מן התורה. אבל יש מן המפרשים שפירשו אין בהן אלא מצות פרישה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וחלקו בין אבר המדולדל לאבר העובר שהוא אסור מן התורה. ובהשגות כתב כאן בדין אבר העובר שנחתך אחר שחיטה שכתב רבינו אינו לוקה א''א זה שבוש שהרי אמר למעלה אפי' החזירה וכו'. ומה שכתב שרבינו אמר למעלה אפילו החזירה וחתכו אחר שחיטה לוקה לא עיין בדבריו שלא כתב רבינו למעלה לוקה אלא נאסר וכבר ביארתי כוונתו שהוא סבור שאסור מן התורה ואין בו מלקות והבאתי ראיה לדעתו ז''ל:

כסף משנה כל אבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטה וכו'. ברייתא בפרק בהמה המקשה הוציא העובר את ידו וחתכה ואחר כך שחט את אמו שבחוץ טמא ואסור והאי איסור הוי מטעם אבר מן החי ופשיטא דלוקין עליו כיון דטמא ונקט אסור משום דקתני ושבפנים טהור ומותר. ואיכא למידק דהכא כתב רבינו דלוקה משום אבר מן החי וקודם לכן כתב שאסור משום בשר בשדה טריפה וצ''ל דתרי איסורי אית ביה: ומה שכתב מתה הבהמה ואחר כך חתכו האוכלו לוקה משום אבר מן החי. משום דמיתה עושה ניפול והוה ליה כאילו נחתך קודם מיתה והתם מפרש מאי נפקא לן מינה. ופרק שני מהלכות שאר אבות הטומאה מתבאר זה:

לחם משנה כל אבר עובר שיצא וחתכו וכו'. אם כוונת רבינו לומר שחתכו כשהוא בחוץ כדמשמע מלשונו שכתב כל עובר שיצא וחתכו קשה דלמה כתב אחר כך והוא בחוץ. וע''ק דמנא ליה לה''ה שכוונת רבינו לומר שאע''פ שבשעה שחתכו היה בפנים כיון דאח''כ הוציאו הוי אמ''ה שכן כתב וכן מתבאר שם שמה שאמרו חתך וכו' דוקא כשהניחו שם עד אחר שחיטה. לכך נ''ל לומר דה''ה הוציאו ממש והוא בחוץ דמשמע כונת רבינו דזו אף זו קתני (ולמה) [ול''מ] חתכו כשהוא בחוץ אלא אפילו חתכו בפנים ואח''כ היה בחוץ הוי אבר מן החי. ומ''מ הראיה האחרת שהביא וכתב וזהו ששנינו שם הוציא העובר את ידו וכו' לא הוי ראיה על כך דאין מפורש שם אלא דחתכה אחר שהוציאו אבל לא שחתכה בפנים ואחר כך הוציאה אלא הראיה אחרונה היא לומר דאיכא ביה איסור אמ''ה. ומ''ש ה''ה שמתבאר שם דדוקא הניחו שם עד אחר שחיטה הוא משום דשם אמרו בגמ' דכתיב וכל בהמה וכו' בהמה בבהמה כלומר דדבר הנמצא בבהמה מותר א''כ משמע דדוקא כשנמצא בתוך הבהמה: כל אבר שיצא וחתכו וכו'. קצת תימה דלעיל אמר עובר שהוציא את ידו וכו' נאסר אותו אבר וכו' בין שחתכו קודם שתשחט וכו' עד אומרו אסור משום טריפה כלומר איסור מיהא איכא אבל לא מלקות. וכמו שפירש ה''ה משמע דאפילו חתכו קודם שתשחט אמו אין שם מלקות וצ''ע: ואפילו מת העובר וכו'. אם כוונת רבינו שאחר שחתכו מת העובר. קשה דמאי אפילו הוא מאי נפקא לן דמת העובר אחר כך דכיון דכשחתך האבר ממנו היה חי א''כ יש בו איסור אבר מן החי. ועוד דה''ה כתב דנפקא ליה משום דבפרק בהמה המקשה (דף ע"ד) אמר רבא על פלוגתא דרבי מאיר ורבנן כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה כלומר דרבנן אית להו דשחיטה מפיק ליה מידי נבילה אף על גב דהעובר היה מת בשעת שחיטת אמו ואם כן הרי אין העובר במינו שחיטה וס''ד אמינא לא מהני ליה שחיטה לאפוקי מידי נבילה וכסברת רב חסדא קמ''ל דמועיל להוציאו מידי נבילה אם כן משמע דעובר מת הוי כמו חי. ומכאן כתב הרב המגיד דיצא לו לרבינו כאן דאפילו העובר מת ואם כוונת רבינו כאן הוי דכשחתכו היה חי אין זה דמוי הנושאים דהתם בשעת שחיטה העובר מת ופשיטא דהכא הוי אבר מן החי כיון דבשעת חתיכה היה חי. לכך נראה כוונת רבינו דכשחתכו היה מת. וכתב הרב המגיד דיצא לו ממ''ש שם דהעובר מת יש במינו שחיטה והוי כחי ומכל מקום כתב שאין זה הכרח דהתם לא חשיב ליה כחי אלא שיש במינו שחיטה כשהוא חי ואגב אמו מהניא ליה שחיטה אבל לא שיהיה חשוב [כחי] גמור. ומ''ש ואף על פי שנגע בו בשעת חיתוך ר''ל דבשעה שחותכו קודם שחיטת אמו נעשה אבר מן החי דאם לא היה חותכו עד אחר שחיטה לא היה בו איסור אבר מן החי לכך כתב בשעת חיתוך: ואם נחתך אחר שחיטה וכו'. לדברי המפרשים שאמרו דאבר העובר אסור מן התורה אחר שחיטה ואבר המדולדל הוא מדרבנן אחר שחיטה קשה אם כן היכי קאמרי דהרבה מצלת על שאינו גופה כו' והרי אבר המדולדל הוי גופה ואין בו אלא איסור מדרבנן אחר שחיטה ואבר עובר אינו מגופה יש בו איסור תורה אלא שזה בכלל הראיה שהביא הרב המגיד לדברי רבינו מהך ברייתא ומינה דהוי תיובתא לשאר המפרשים ז''ל: ואם נחתך אחר שחיטה וכו'. מ''ש הראב''ד והיה לו לומר אינו לוקה משום אבר מן החי וכו' ר''ל היה לו לרבינו לומר שאינו לוקה משום אבר מן החי ואפילו שנאמר אינו לוקה משום אבר מן החי עם כל זה מה צורך ר''ל הא איכא מלקות מצד אחר שהוא משום טריפה. זה נראה כונתו וקשה על זה תרתי, חדא דאם הוה אמר כן הוה אמינא דאיצטריך לאשמועינן דלא נילקי תרתי משום אמ''ה ומשום טריפה לכך אמר שאינו לוקה משום אמ''ה. ועוד דאיצטריך לאשמועינן דאינו לוקה משום אמ''ה לענין ההתראה דאם התרו בו משום אמ''ה אינו לוקה אא''כ התרו בו משום טריפה ואיך כתב ועם כל זה מה צורך וצ''ע:

יב עֻבָּר שֶׁהוֹצִיא אֵיבָר וְנֶאֱסַר הָאֵיבָר וְאַחַר כָּךְ נוֹלַד וַהֲרֵי הִיא נְקֵבָה. הֶחָלָב שֶׁלָּהּ אָסוּר לִשְׁתּוֹתוֹ מִסָּפֵק. הוֹאִיל וְהוּא בָּא מִכְּלָל הָאֵיבָרִין וְיֵשׁ בָּהּ אֵיבָר אֶחָד אָסוּר. וַהֲרֵי זֶה כַּחֲלֵב טְרֵפָה שֶׁנִּתְעָרֵב בַּחֲלֵב טְהוֹרָה:

מגיד משנה עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואחר כן נולד וכו'. פי' שנולד אחר שחיטת האם כנזכר למעלה והדין בעיא שם (דף ס"ט) מהו לגמע חלבו חלב דעלמא לאו כאמ''ה דמי ושרי האי נמי ל''ש או דילמא התם אית ליה תקנתא לאיסורו בשחיטה הכא לית ליה תקנה לאיסורו בשחיטה תיקו. ופסק בה רבינו לחומרא כדין תיקו דאיסורא דאורייתא וכמ''ש בסמוך:

יג הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה מְעֻבֶּרֶת * וּמָצָא בָּהּ שָׁלִיל בֵּין חַי בֵּין מֵת הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה. וַאֲפִלּוּ שִׁלְיָא מֻתֶּרֶת בַּאֲכִילָה. וְשִׁלְיָא שֶׁיָּצָאת מִקְצָתָהּ וְשָׁחַט אֶת הַבְּהֵמָה. אִם הָיְתָה שִׁלְיָא זוֹ קְשׁוּרָה בַּוָּלָד מַה שֶּׁיָּצָא מִמֶּנָּה אָסוּר וְהַשְּׁאָר מֻתָּר. וְאִם לֹא הָיְתָה קְשׁוּרָה בּוֹ כֻּלָּהּ אֲסוּרָה. שֶׁמָּא שִׁלְיָא זוֹ שֶׁיָּצָאת מִקְצָתָהּ הָלַךְ לוֹ וָלָד שֶׁהָיָה בָּהּ וְוָלָד זֶה שֶׁנִּמְצָא בַּבֶּטֶן הָלְכָה שִׁלְיָא שֶׁלּוֹ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם לֹא נִמְצָא בַּבֶּטֶן וָלָד כְּלָל שֶׁהַשִּׁלְיָא כֻּלָּהּ אֲסוּרָה:

ההראב"ד ומצא בה שליל וכו'. כתב הראב''ד ז''ל מכדי קי''ל דשליא אינו אוכל דפרשא בעלמא היא וכי יש עמה ולד קשור דליכא בה חשש ולד נימוח אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה. עכ''ל:

מגיד משנה השוחט בהמה מעוברת וכו'. משנה שם (דף ע"ד): ואפילו שליא וכו'. שם (דף ע"ז) במשנה השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה וכו' שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. ופירש''י ז''ל ואע''ג דלא נפק אלא פורתא (אסור באכילה) שמא באותו מקצת יצא ראש הולד והרי הוא כילוד. ובגמרא אמר רבי אלעזר לא שנו אלא שאינה קשורה בולד פירוש בולד שהוא בפנים אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר ותניא כותיה. ופירוש רבינו אין חוששין לולד אחר ומה שיצא ממנה אסור והשאר מותר והטעם לדבריו דמה שיצא ודאי הרי הוא כאבר שיצא מן העובר שאסור. ובהשגות א''א מכדי קי''ל דשליא וכו'. ומ''. ש דשליא אינו אוכל דפרש בעלמא הוא, נראה שיצא לו ממ''ש שם שאינה מטמאה אפילו טומאת אוכלין ומ''מ אין זה ראיה להתירה כשיצאת לחוץ וכבר סמכו היתרה כשנמצאת בבהמה למקרא שכתוב כל בהמה תאכלו לרבות את השליא ואמרו שאם חשב עליה מטמא טומאת אוכלין ואין זה במה שהוא כפרש גמור:

יד מָצָא בָּהּ עֻבָּר חַי אַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים גְּמוּרִין וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּחְיֶה אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁחִיטָה אֶלָּא שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ. וְאִם הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע [ד] צָרִיךְ שְׁחִיטָה:

מגיד משנה מצא בה עובר חי וכו'. מחלוקת במשנה (דף ע"ד) ופסק כחכמים: ואם הפריס על גבי קרקע וכו'. מסקנא דגמרא דרב אשי ס''ל דאין הלכה כר' שמעון שזורי דאמר וחורש בשדה אפילו בן חמש שנים שחיטת אמו מכשירתו ושחיטה זו אינה אלא מדבריהם משום מראית העין. וכתב רבינו בפירוש המשנה ודע שאינו צריך בדיקה ר''ל שאין הטריפה מפסידתו לפי שהוא אצלנו כשחוט אע''פ שהוא חי עכ''ל. וכן הסכים הרשב''א ז''ל וכתב וכן הורו מגדולי המורים ומתוך דבריהם נראה שאף אם נמצאת סכין פגומה אין בכך כלום ע''כ לשונו:

טו קָרַע אֶת הַבְּהֵמָה אוֹ שָׁחַט בְּהֵמָה טְרֵפָה וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי צָרִיךְ שְׁחִיטָה לְהַתִּירוֹ וְאֵין שְׁחִיטַת אִמּוֹ מוֹעֶלֶת לוֹ. וְאִם לֹא גָּמְרוּ לוֹ חֳדָשָׁיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַי בִּמְעֵי הַטְּרֵפָה הֲרֵי זֶה [ה] אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּאֵיבָר מֵאִמּוֹ. כָּל עֻבָּר שֶׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהֶחְזִירוֹ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ אֵין שְׁחִיטַת אִמּוֹ מוֹעֶלֶת לוֹ וַהֲרֵי הוּא כְּיָלוּד וְצָרִיךְ שְׁחִיטָה:

מגיד משנה קרע את הבהמה וכו'. משנה וגמרא שם. ושחיטה זו היא שחיטה גמורה מן התורה שהרי לא ניתרת אמו בשחיטתה ואתיא כרבא דהוא בתרא: ואם לא גמרו חדשיו וכו'. זה פשוט ומתבאר שם. ודע שכל שנפסלה בשחיטת האם הרי הוא כאילו קרעה ופשוט הוא: כל עובר שהוציא ראשו והחזירו וכו'. משנה שם הוציא את ראשו אע''פ שהחזירו ה''ז כילוד. וכתב רבינו וצריך שחיטה, וממילא שאם הוא בן שמונה חי או בן תשעה מת שהוא אסור שהרי אינו בן שחיטה. ודע דה''ה ליצא רובו ביחד שהוא כילוד וכ''ש הוא מראשו וכן מתבאר בגמרא:

מתוך היד החזקה לרמב"ם - משנה תורה לרמב"ם

לעילוי נשמת רבנו משה בן רבי מימון - ולזכות ועילוי נשמת כל ישראל החיים והמתים.

בס''ד - כל הזכויות שמורות (c) לתורת אמת ר' פנחס ראובן ול ר.מ שליט''א

 

 

דילוג לתוכן